שירת רוּמי

1.

ג'לאל אל-דין רוּמי

גַ'לאל אל-דין רוּמי (1273-1207)[1]

ג'לאל אל-דין רוּמי נחשב לגדול המשוררים וההוגים הסוּפיים ומענָקי המשוררים הפרסיים. הוא חיבר את המת'נווי, שיש המכנים אותו הקוראן בשפה הפרסית, וייסד את מסדר הסוּפים המרקדים.

ג'לאל אל-דין נולד ב-30 בספטמבר 1207 (604 להג'רה) בעיר בַּלְח', באזור ח'וֹראסאן דאז השוכן בצפון אפגניסטן של היום. אביו, מוחמד אבן חוסיין ח'טיבי, שכּוּנה בהא אל-דין וַלַד, היה מלומד ומקורב לבית המלוכה. זמן קצר לאחר הולדת ג'לאל אל-דין נאלץ אביו לעקור עם משפחתו מעיר מולדתו ולנדוד יחד עם קבוצת גולים מערבה[2]. הם הגיעו לעיר נַיישָׁאבוּר ומשם המשיכו דרומה ומערבה. לאחר ביקור בערים מכה ובגדאד הגיעו לעיר מלאטייה והתגוררו שם במשך ארבע שנים. לאחר מכן עברו לעיר לארַנְדה (כיום כֶּרְמָאן) ושהו שם במשך שבע שנים. בלארנדה, נשא ג'לאל אל-דין בן העשרים ואחת אישה ושמה גוֹוְהַר ונולדו להם שני בנים.

שם אביו של ג'לאל אל-דין כמורה הלכה נישא למרחקים וסולטן עַלא אל-דין כּיקבּאד, השליט המקומי של אזור אנטוליה, הזמין אותו לקוֹניה. בשנת 1228 התיישבה המשפחה בעיר קוֹניה, בירת ממלכת רוּם הסַלְג'וּקית שבאסיה הקטנה. האב היה למורה הלכה שם והמשיך בפועלו זה עד ליום מותו.

בשנת 1231 הלך לעולמו אביו, שהיה גם מחנכו העיקרי, וג'לאל אל-דין עבר לחַלַבּ ולדמשק כדי להמשיך בלימודיו. בתקופה זו היה תחת השפעתו של שייח' בוֹרְהָאן תוֹרמוֹזי, שהיה מתלמידיו של אביו המנוח, וממנו המשיך ללמוד את תורת המיסטיקה המכוּנה חכמת ה"טַריקַת"[3], עד אשר נשבה בקסמו של שַמְס-ה תבריזי. על אודותיו ראו להלן.

רוּמי שב לעיר קוֹניה שבאנטוליה, שם נהרג בנו הראשון ב"פְתְנֶה"[4]. בנו השני של רוּמי המשיך בדרכי אביו וגם כתב מַתְ'נַווי[5] משלו בשם "רבָּאבּ נָאמֶה", באורך 156 בתי שיר. לאחר מות אשתו הראשונה התחתן רוּמי שוב והביא לעולם שני ילדים נוספים, בן ובת.

רוּמי הלך לעולמו בשנת 1273 והובא לקבורה לצד אביו, במאוזוליאום שהוקם על קבר אביו בעיר קוֹניה.

מלבד הפרסים, גם הטורקים וגם האפגאנים מנכּסים לעצמם את רוּמי. האפגאנים אומרים כי רוּמי הוא אפגאני מפני שעיר הולדתו, בַּלְח', נמצאת היום באפגניסטן. הטורקים טוענים כי את מרבית חייו הבוגרים העביר באזור רוּם (אנטוליה) שנמצא היום בטורקיה ושם ניתן למצוא גם את קברו ואת קבר אביו ואילו הפרסים טוענים כי בלח' כמו גם רום היו בעבר בשליטה פרסית, אך בעיקר הם מציינים את העובדה המכרעת שרוּמי כתב את יצירותיו בשפה הפרסית.

בשל כך וגם בגלל סיבות אחרות, זכה רוּמי בשמות ובכינויים שונים:

-ג'לאל אל-דין בלח'י (جلال‌الدین بلخی): על שם עיר הולדתו בלח' (באזור ח'וראסאן דאז).

-ג'לאל אל-דין רוּמי (جلال‌الدین رومی): מאז המאה התשע-עשרה הוא מוּכּר בכינוי 'רוּמי', בעיקר במערב. כינוי זה דבק בו מכיוון שאת מרבית חייו הבוגרים העביר בעיר קוניה שבאזור רוּם (אנטוליה).

-מולאי-ה רוּם (ملای روم): שפירושו המורה הדתי של רוּם. כינוי שזכה בו בשל מעמדו כמורה הדור.

-מוֹוְלָאנָא (مولانا): משמעות המילה "מוולא" היא אדון והכינוי "מוולאנא" (אדוננו) דבק בו בשל מעמדו הרם. בכינוי זה משתמשים גם כקידומת לשמו. בטורקית מבטאים את שמו: .Mevlânâ Celâleddin Mehmed Rumi‏

-מוֹוְלַוִי (مولوی): החל מהמאה החמש-עשרה הוא נודע בשם מוולוִי, כינוי שנשאב מכינוי קודם: מוֹלָאיֶ-ה רוּם. כן היה מייסד מסדר המוולויים. באיראן וגם בטורקיה מכירים אותו בעיקר בשם זה.

-חָ'אמוּש (خاموش و خموش و خامش): בשיריו הוא השתמש בכינוי "חָ'אמוּש" (בפרסית שָקט), כשדיבר על עצמו.

מסורות המיוחסות לרוּמי

אביו של רוּמי היה, כאמור, מלומד, וכשמת (בשנת 1231) הוקם על קברו מאוזוליאום, שם נקבר גם רוּמי לאחר מותו. מאז, בשל האמונה ביכולותיו המיסטיות של רוּמי, הפך מקום קבורתו לאתר לעלייה לרגל של מאמינים רבים מרחבי העולם. בשל אישיותו והשפעתו הרַבּה נרקמו במשך הדורות סיפורים רבים על חייו ומותו, המחזקים על פי רוב את דמותו המיסטית. מבּין אלה בחרתי להביא כאן מספר דוגמאות:

-מסופר כי כשעזבו בני משפחתו של רוּמי הילד את עיר מולדתו בלח', הם הגיעו בשנת 1212 לעיר ההיסטורית ניישאבור, שם פגשו את שייח' עטּאר[6] (1221-1146), הידוע בשם העט פריד אל-דין עטּאר מניישאבור, ואשר נחשב להוגה דעות ומיסטיקן גדול בדורו. השייח' עטאר חיבק בחום את ג'לאל אל-דין בן החמש וניבא לו גדולות. הוא הגדיל לעשות ולאחר שבירך אותו מסר לידיו עותק של "אלָאהי נָאמה" הידוע גם בשם "אַסְרָאר נָאמֶה", ספר הסודות שלו, אשר נשמר אצל רוּמי עד אחרית ימיו.

-על פי עבד אל-רחמאן ג'אמי (1492-1414)[7] המכוּנה גם בשם נוּר אל-דין ג'אמי, ואשר היה סופר, משורר, מוזיקאי ומיסטיקן פרסי – כשג'לאל אל-דין היה בן שש, שיחק באחד מימי שישי עם ילדים על גגות הבתים. אחד הילדים העלה את הרעיון לקפוץ מגג אל גג. ג'לאל אל-דין הגיב ואמר כי התנהגות זו מתאימה לכלבים, לחתולים ולחיות אחרות וחבל מאוד שבני אדם יעסקו בה. "אם יש כוח ברוחכם, בואו ונקפוץ אל השמים", אמר ולפתע נעלם מעיני הילדים. הילדים צעקו מהתרגשות. הוא הופיע לאחר זמן מה כשהוא מחליף צבעים ועיניו מתגלגלות בחוריהן. כשחזר לעצמו סיפר כי בזמן שדיבר איתם, הגיעה קבוצה של לובשי גלימות ירוקות שלקחו אותו לסיור ברקיעים והראו לו את נפלאות מלכות השמים, אבל צעקותיהם של הילדים החזירוהו ארצה.

-אף על פי שבתורתו אין רוּמי מעודד סגפנות בכוונה להאדיר את קדושתו, מספרים עליו כי נהג לצום עוד מגיל הילדות והיה סועד רק פעם בשלושה או בארבעה ימים.

-מסופר כי בסוף חייו, על ערש דוויי, ציווה לנוהרים אחריו לבל יתעצבו כי תמיד יישאר איתם. כמו כן מוטל עליהם להוסיף ולזָכרו, כדי שבכל צורה שילבש, יְיַצגם וישמור עליהם....