אורות נגד

אור נגד (1949)⁹
 

*

הלב נותר חבוי בחשכה וקשה, כמו אבן החכמים.

*

זה היה אביב, והעצים התעופפו אל ציפוריהם.

*

זמן רב כל כך הולך הכד השבור אל המעיין, עד שמימיו של זה יבשו.

*

כל דיבור על צדק אין בו טעם כל עוד הגדוֹלה שבספינות הקרב לא התנפצה אל מצחו של טבוע.

*

ארבע עונות, ואין חמישית כדי להכריע במי מהן לבחור.

*

כה גדולה הייתה אהבתו אליה עד שהיה בכוחה לדחוף ולהרים את המכסה של ארון הקבורה שלו - אילולא הפרח שהיא הניחה עליו היה כבד כל כך.

*

זמן כה רב נמשך חיבוקם עד שהאהבה נואשה מהם. 

*

יום הדין בא, וכדי לחפש את המעשה הזדוני ביותר מוסמר הצלב אל כריסטוס.

*

קבוֹר את הפרח והנח את האדם על הקבר הזה.

*

השעה זינקה מן השעון, נעמדה מולו וציוותה עליו להורות את דרך הישר.

*

כשהניח המצביא את הראש השותת דם של המורד לרגלי שליטו נתקף זה חימה שפוכה. "העזת למלא את אולם הכתר בצחנת הדם," קרא, והמצביא הצטמרר.

אז נפתח פיו של הנרצח וסיפר את סיפורו של הלילך.

"מאוחר מִדַּי," טענו השרים.

כרוניקן מאוחר מאשר את טענתם.

*

כאשר התירו את התלוי מן הגרדום, עדיין לא ניטלו החיים מעיניו. התליין מיהר לעצום אותן. אך העומדים סביב השגיחו בכך והשפילו את מבטיהם בבושה.

הגרדום, מנגד, חשב באותו הרגע שהוא עץ, ומאחר ששום עין לא הייתה פקוחה אין לדעת אם לא היה כך באמת.

*

הוא הניח על המאזניים מעלות ופגמים, אשמה וחפוּת, תכונות טובות ורעות, כי חיפש ודאות בטרם יחרוץ את דינו שלו. אבל כפות המאזניים, שהוכבדו בדרך זו, נשארו מאוזנות.

אולם מאחר שרצה לדעת, בכל מחיר, עצם את עיניו וחג פעמים רבות מספור סביב המאזניים, פעם בכיוון אחד, ופעם בכיוון הנגדי, חג וחג עד ששוב לא ידע באיזו כף היה המשא האחד ובאיזו האחר. אז הניח בעיניים עצומות על אחת הכפות את החלטתו לחרוץ דין עליו עצמו.

כששב ופקח את עיניו שקעה כמובן אחת הכפות, אולם שוב לא היה אפשר לדעת מי מהן: כף האשמה או כף החפות.

הוא נתקף זעם, סירב לראות בכך יתרון ודן את עצמו בלי שיוכל להתכחש להרגשה שייתכן כי אין בכך ממידת הצדק.

*

אל תשגה: לא המנורה האחרונה הזאת היא שמאירה יותר - החשכה סביבה הלכה והעמיקה לתוך עצמה.

*

"הכול זורם": גם המחשבה הזאת, והאם אינה שבה ועוצרת הכול?

*

היא הפנתה את גבה לראי כי שנאה את גאוותנותו של הראי.

*

הוא לימד את חוקי הכבידה, הביא תלי תלים של הוכחות, אך דבריו נפלו על אוזניים ערלות. אז ניתר מעלה ולימד את החוקים אגב ריחוף - עכשיו האמינו לו, אבל איש לא התפלא כשלא שב מן האוויר.