הקדמה

יוכי ברנדס

כפר סבא, תשפ"א 2020

נ.ב.

א. ציטטתי את המקורות כפי שהם. לעתים מילה במילה ולעתים בדילוגים. אך בלי שום מראה מקום (כדי לא לקטוע את שטף הקריאה). מי שמבקשים לדעת מהיכן נטלתי כל ציטוט יכולים להקליד בגוגל כמה מילים ברצף. בימינו הרי לא צריכים להיות למדנים כדי למצוא מראי מקום.

ב. את שם השם המפורש כתבתי ה'. המילה י־ה־ו־ה מופיעה בספרי רק כשאני רוצה להדגיש את שמו הפרטי של אלהי ישראל.

ג. פיסקתי על פי שיקול דעתי את רוב המקורות שאינם מן התנ"ך. את המקורות התנ"כיים העתקתי עם ניקוד (כמקובל בספרי התנ"ך המודפסים) ופתחתי שורה חדשה לאחר כל משפט (ולעתים אף לאחר כל פיסקה). חשוב לי לציין את זה כיוון שכל החלטת פיסוק היא פרשנות.

חוה

הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע

התנ"ך מתחיל בלידת העולם. כך לימדו אותנו מורינו. זה מה שאנחנו מלמדים את ילדינו. אך הפסוקים שפותחים את פרשת בראשית צועקים לנו כמעט בגלוי שהאור, המים, הצמחים, בעלי החיים והאדם עומדים בשורה מסודרת מאחורי הנברא הראשון בתנ"ך.

מיהו?

מי נולד לפני כולם?

ספרות טובה

אם היו מבקשים מאיתנו לחזור על הטקסט הזה בקיצור — זה היה נשמע בערך כך:

אלהים שמים. אלהים רוח. אלהים אור. אלהים יום. אלהים. אלהים. אלהים.

ולא רק בפסקה הפותחת. המילה אלהים מופיעה בפרק שלושים ואחת פעמים. בדיוק כמספר הפסוקים. ואל תגידו לי שזה הממוצע הרגיל. אמנם אין בתנ"ך מי שישווה לאלהים במספר האזכורים. אך הוא לא מופיע בכל פסוק. גם לא בכל פרק. ואפילו לא בכל ספר.

אינפלציה כזאת של אלהים אפשר למצוא רק במזמורי תהילים. אבל בראשית א' הוא סיפור. לא שירת הללויה של הלוויים בבית המקדש.

למה הסיפור הראשון של התנ"ך מכניס את אלהים לכל משפט?

סיפור הבריאה נחשב לאחת הפסגות הספרותיות הגבוהות בתבל. באמת שאני לא מגזימה. המשפטים, המקצבים, המנגינה — הכול מושלם. הטקסט היפהפה הזה נכתב בקפדנות יתרה. שום אות אינה מיותרת. חזרה בלתי פוסקת של מילה אחת אינה יכולה להיות מקרית. מוכרחה להיות כאן מגמה.

אני אומרת 'מגמה', כי מאחורי הסיפורים המרתקים של התנ"ך תמיד מסתתרות מגמות. התנ"ך אינו מסתפק בלהיות ספרות טובה. התנ"ך מבקש לחנך אותנו.

אם סיפור בראשית רוצה להעביר לנו את המסר שאלהים הוא הבורא — שיערוך רשימה מפורטת של כל שכיות הבריאה ויכתוב פעם, אולי פעמיים (בפתיחה ובסיום), שאלהים יצר את כולן. לא צריך לפמפם לנו את שמו עד זרא.

אלהים נולד

הפיכת אלהים למעין מנטרה מעידה שיש לסיפור שתי מגמות. האחת גלויה והשנייה סמויה.

הגלויה נאמרת בנחת: אלהים ברא את העולם. ואילו דווקא הסמויה, שאמורה לא למשוך יותר מדי תשומת לב, נלחשת בלחץ תזזיתי: אלהים קיים.

המסר הזה כל כך בסיסי, שדומה שאין טעם לאומרו. מי שקוראים את התנ"ך יודעים שאלהים קיים. בשביל מה צריך להגיד את הידוע?

התנ"ך מספר לנו על אלהים סיפור ארוך, שמתפרש על פני אלפי שנים ועשרות ספרים. ספר בראשית פותח — ספר דברי הימים חותם. אין לתנ"ך פתיחה ראויה יותר מסיפור הבריאה. הרי זה הדבר הראשון שאלהים עשה. אבל אם נעז להעלות במחשבתנו שאלות שחונכנו שאסור לשאול, נבין שחסר לנו עליו סיפור מקדים.

מה ראשיתו של אלהים? מתי הוא נוצר? איך הוא נוצר?

השאלות הללו לא יכולות לקבל מענה. אלהים הוא הבורא. הוא לא הנברא. אז במקום לספר לנו על בריאתו של אלהים — מדברים על בריאת העולם ואומרים לנו שוב ושוב ושוב את מה שמעתה והלאה יהיה עבורנו מובן מאליו:

מְצא את ההבדלים

בראשית א' מספר לנו שאלהים ברא את העולם בשישה ימים. אך כשאנחנו מגיעים לבראשית ב' — מוצגת בפנינו גרסא שונה לחלוטין של הבריאה:

השוני קופץ מיד לעין לא רק בתוכן, כי אם גם באופן הכתיבה. הסיפור הראשון מעגלי. שירה בת שישה בתים שמסתיימים בפזמון חוזר: וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב. וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם X. ואילו הסיפור השני ליניארי. העלילה מתפתחת. אין בה חזרתיות.

אפילו פרשנינו המסורתיים, שיוצאים מנקודת המוצא שהתורה כולה נכתבה בידי אלהים (ולכן לא יכולות להיות בה סתירות) לא מצליחים להתעלם מן השוני שבין שני הסיפורים.

רוב ההבדלים לא באמת משמעותיים. מה זה משנה אם העצים נבראו לפני האדם או אחריו?

אבל הבדל אחד השפיע על כל ההיסטוריה האנושית:

בריאת האישה.

מיהו אדם?

הסיפור הראשון אינו מפריד בין בריאת הזכר לבריאת הנקבה. שניהם נבראים יחד כיצירה אחת שלמה. שניהם אדם:

ואילו הסיפור השני (שמקובל לקרוא לו 'סיפור גן עדן') מעמיד במוקד הבריאה את הזכר. הנקבה נבראת למענו — ולא כיצירה עצמאית העומדת בפני עצמה. ומה שיותר משמעותי, רק הזכר נקרא אדם.

ההבחנה בין הזכר־האדם ובין הנקבה־האישה מכינה אותנו לשלב העלילה הבא. כאמור, זה סיפור ליניארי. כל התפתחות נובעת מן ההתפתחויות הקודמות. והמשך הסיפור מוכיח שהנקבה אכן שונה מהותית מהזכר.

כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ

אלהים מצווה לא לאכול מפרי עץ הדעת. הזכר מציית — הנקבה לא. היא אוכלת בעצמה וגם מאכילה אותו. אלהים בתגובה מגרש את שניהם מגן עדן.

אבל חטאים שונים אמורים לגרור עונשים שונים. ואכן, מלבד הגירוש אלהים מטיל על כל אחד מהם עונש אחר:

העונשים השונים הללו מעניקים גושפנקה אלהית לשוני בין המינים. ואכן, סיפור גן עדן הצמיח אינסוף פירושים אנטי־נשיים. גם של יהודים. ובמיוחד של נוצרים. אני מעדיפה לא לתת להם במה. אבל כדי שלא תגידו שאני סתם מעלילה, החלטתי להתגבר על סלידתי ולהביא כמה ציטוטים של ההוגים הכי משפיעים בתרבות המערבית.

הכול בגללה

פאולוס, אבי הנצרות, אוסר על האישה ללמד ולהנהיג. חטא גן עדן מוכיח שהנשים קלות לפיתוי. העולם היה יכול להיות כל כך יותר טוב בלעדיהן. אבל חייבים אותן. רק הן יכולות ללדת. אז תלדי ילדים, אישה, ותשתקי. זאת כפרתך. זאת תשועתך:

איני מרשה לאישה ללמד, אף לא להשתרר על האיש, אלא להישאר בדומייה. כי אדם לא ניפתה, אלא האישה. שמעה לקול המפתה ובאה לידי עברה, אבל תיוושע בלידת ילדים.

אוגוסטינוס (מאבות הכנסייה המצוטטים ביותר בתולדות הנצרות) מקונן על הריקבון שהביאה האישה לעולם. הזכר נוצר זך וטהור. מי שהשחיתה אותו היא הנקבה. הרצון החופשי שחוה נטלה לעצמה יצר את הרוע, שעובר לילדיה דור אחר דור. בגללה האנושות רקובה:

אלוהים יצר את האדם הגון, אך האדם נפל לחטא על ידי האישה שנוצרה ממנו קודם לחטא. מהשימוש הרע ברצון החופשי נובעת השתלשלות הרוע שמלווה את המין האנושי ממקורו המושחת כמו משורש רקוב.

לא רק הנוצרים הקדומים תיעבו נשים. בן סירא היהודי (זה שספרו המפורסם כמעט נכנס לתנ"ך) אומר בקיצור, כהרגלו, שהאישה היא מקור הרוע האנושי:

מן האישה תחילת החטא ובגללה כולנו מתים.

ואמירה מאוחרת יותר של רבי משה בן נחמן (המכונה רמב"ן). הפרשן הגדול הזה בדרך כלל משמיע קול מוסרי צלול ומעז למתוח ביקורת על אבות האומה התנ"כיים שפגעו בנשים. אך הפעם הוא מצטרף למקהלה האנטי־נשית ומעניק הכשר למדכאי הנשים לדורותיהם:

אלהים העניש את האישה שתהיה נכספת מאוד אל בעלה והוא יחזיק בה כשפחה. כי היא נתנה גם לאישה ויאכל במצוותה. ונענשה שלא תהיה היא מצווה עליו עוד — והוא יצווה עליה כל רצונו.

קול חתרני

דורות על גבי דורות קראו את סיפור גן עדן כמקור ההצדקה של הפטריארכליות. אני יכולה לראות בעיני רוחי גבר מוסרי ורגיש כמו רמב"ן, שחש ייסורי מצפון לנוכח ההפליה והדיכוי שסופגות אשתו או אחותו או בתו, ואומר לעצמו באנחת צער:

אין ברירה.

חייבים לשלוט בהן.

ראינו מה קורה כשהן מקבלות חופש.

למרבה הפלא, הפרשנות האנטי־נשית של סיפור גן עדן מקובלת גם על ליברלים בני זמננו. הטקסט הזה לדעתם ממחיש עד כמה היהדות תיעבה פעם נשים.

אני חושבת שזאת תפיסה מוטעית. כן. היהדות היתה עד לא מזמן פטריארכלית. כל העולם היה עד לא מזמן פטריארכלי. יש בתנ"ך שלנו טקסטים אנטי־נשיים למכביר. זה נכון.

אבל סיפור גן עדן לא כזה. או ליתר דיוק: לא רק כזה. יש בו קולות סותרים, מבלבלים, מתעתעים, שהופכים אותו לספרות מוצפנת.

הכול תלוי בשאלה איך אנחנו תופסים את פרי עץ הדעת. אם האכילה ממנו הביאה לעולם רק רע — סיפור גן עדן אכן טומן בחובו מסר אנטי־נשי.

אך מה אם התשובה היא לא?

או לא רק?

ציטוט ראשון

עץ הדעת מוזכר בסיפור ארבע פעמים. אני הולכת לצטט כל מה שנכתב אודותיו. אולי זה נראה לכם טרחני. אבל כדי לפענח את פשרו של אותו עץ מסתורי — חייבים לבדוק כל בדל מידע.

בגן עדן צומח לו עץ, שנקרא בשם המסורבל 'עץ הדעת טוב ורע'. אסור לאכול את פריו. כשאוכלים מיד מתים.

למה מתים?

לא כתוב.

או שהפרי מורעל והמוות הוא תוצאה טבעית של האכילה — או שהפרי אסור והמוות הוא עונש על האכילה.

שתי האפשרויות מעוררות שאלות קשות אודות טיבו של אלהים שאך זה עתה התבשרנו על קיומו:

 אם האכילה מרעילה — למה אלהים ברא פרי מסוכן?

 ואם האכילה גוררת עונש — למה אלהים ברא פרי אסור?

ציטוט שני

הנחש אומר לאישה שכאשר אוכלים את הפרי לא רק שלא מתים, אלא שהעיניים נפקחות ונהיים כאלהים.

דברי הנחש מעצימים את השאלות ששאלנו על אלהים:

 מדוע אלהים לא רוצה שבני האדם יֵדעו טוב ורע?

 ואם הוא לא רוצה, למה העץ בכלל נוצר?

 האם אלהים עצמו אכל מפריו ונהיה יודע טוב ורע?

 ואולי הנחש משקר? אלהים אומר שהעץ הורג. הנחש אומר שהעץ מקנה ידיעת טוב ורע. למה שנאמין לנחש ולא לאלהים?