קנאת סופרות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
קנאת סופרות
מכר
מאות
עותקים
קנאת סופרות
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

קנאת סופרות

4.8 כוכבים (30 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    מאיה ערד (נולדה ב-25 בינואר 1971) היא סופרת ישראלית המתגוררת בארצות הברית.

    מאיה ערד נולדה בראשון לציון לטובה ויוסף ערד - אם פסיכולוגית ואב רופא ילדים, אחת משלוש אחיות. באוקטובר 1973 עברה המשפחה לקיבוץ נחל עוז, וביולי 1982 חזרה לראשון לציון. היא שירתה בצה"ל במדור הסברה בכתב של חיל החינוך, ושם פגשה את בעלה לעתיד, רְוִיאל נץ. השניים נישאו במרץ 1994.
    ערד למדה במסגרת התוכנית הבין-תחומית לתלמידים מצטיינים ע"ש עדי לאוטמן והיא בעלת תואר ראשון בבלשנות ובלימודים קלאסיים מאוניברסיטת תל אביב ותואר דוקטור בבלשנות מטעם אוניברסיטת לונדון. היא לימדה באוניברסיטת הרווארד, באוניברסיטת ז'נבה ובמחלקה לדרמה של אוניברסיטת סטנפורד. כיום (2009) היא סופרת אורחת במרכז טאובה ללימודים יהודיים באוניברסיטת סטנפורד.
    בעלה, רויאל נץ, הוא משורר ופרופסור ללימודים קלאסיים ולהיסטוריה ופילוסופיה של המדע באוניברסיטת סטנפורד. לזוג שתי בנות.
     

    תקציר

    אביגיל שלו חלמה מילדות להיות סופרת נחשבת. עכשיו, בגיל ארבעים ושתיים, נראה שהגשימה סוף סוף את החלום. היא הוציאה לאור שלושה ספרים מצליחים, ספריות ומועדוני קריאה מזמינים אותה להרצות בפניהם, וזה עתה נודע לה שספרה השלישי זכה להיות מועמד לפרס ספיר. היא הייתה צריכה לחשוב על עצמה כעל מושא לקנאה. במקום זאת, עינה צרה בסובבות אותה: בסופרות ידועות ממנה, בסופרות אלמוניות, באביגיל נגבי, שנמאס לה שכולם מבלבלים ביניהן, אפילו בטל, תלמידתה בסדנת הכתיבה. מה אוכל אותך, אביגיל? הרי את חיה את החלום.

    אלא שהסדקים הדקים הנבעים בחלום הופכים מבלי משים לבקיעים. בהדרגה הולכים חייה של אביגיל ומסתבכים במסלול פרוע, מפתיע ומשעשע, והיסודות היציבים שעליהם בנוי עולמה מתערערים בזה אחר זה. ובזמן שאביגיל מגלה באמצע החיים משהו חדש על עצמה, מגלים הקוראים כמה דברים על כוחה של הכתיבה, על קסמה של אחיזת עיניים ועל הגבול שבין מציאות ובידיון.

    קנאת סופרות מצייר תמונה מוחשית, מצחיקה-עצובה, של משבר כתיבה, משבר אמצע חיים נשי, והמשבר של עולם הספרות העכשווי. בכתיבה מדויקת ורגישה מספרת מאיה ערד סיפור חי, אנושי ונוגע ללב. זהו ספר על תשוקה לכתיבה, על קנאה בין כותבים, על תסכול, צער, חמלה ומעל הכל - אהבה.

    קנאת סופרות הוא ספרה התשיעי של מאיה ערד בהוצאת חרגול/מודן. ספריה הקודמים, ביניהם 'שבע מידות רעות', 'אמן הסיפור הקצר', 'העלמה מקזאן' ו'המורה לעברית', היו לרבי מכר וזכו לשבחי הביקורת.  

    פרק ראשון

    1. קרוב רחוק


    1

    קוראים אחדים עשויים לחוש שמחה לאיד כשייוודע להם שהנוסעת במושב האחורי של המונית, היושבת בראש מורכן ועיניה מצומצמות אל מסך הטלפון הנתון בכף ידה, היא אביגיל שלו, סופרת מוערכת, בדרכה להרצאה בספרייה העירונית של נס ציונה. כן, יצקצקו בהנאה, כאלה הם הסופרים. מתלוננים על הנזק שהסבו המסכים לקריאה, ובעצמם —

    על כך עלי להשיב להם: וכי מה תעשה הסופרת בשעת נסיעה במונית? תקרא ספר? נסיעות כאלה נועדו ממש לבהייה בטלפון נייד. אבל אביגיל אינה בוהה. היא קוראת בריכוז גדול ידיעה במדור הספרות ב"הארץ": "פורסמה הרשימה הארוכה לפרס ספיר. אורנה קצב, יהונתן צור ואביגיל שלו בין המועמדים." רק לפני שעה קיבלה את הבשורה שספרה האחרון, קרוב רחוק, נכלל ברשימה, ועכשיו, סוף סוף, עלתה הידיעה. העורכים בחרו לציין את שמה בכותרת המשנה — ללא ספק סימן מבשר טובות. אביגיל חייכה לעצמה ונשענה לאחור, מרוצה. היא עשתה את זה. סוף סוף עלה בידה להשיג מה שהתאוותה לו מראשית דרכה: לזכות בשבחי הביקורת ובה בעת למכור עותקים רבים מספרה. מובן, גם סופרים אחרים זכו לדברי הלל, גם ספריהם של אחרים נמכרו, אבל איש לא היטיב ממנה לאחוז במקל בשני קצותיו. אילו הייתה מתימטיקאית הייתה אולי מציירת לעצמה את ההצלחה בצורת גרף: איש לא הצליח להרחיק מעבר לה על ציר המכירות ובה בעת להמריא גבוה ממנה על ציר הביקורות. אבל סופרים אינם ידועים בנטיות המתימטיות שלהם. תחת זאת ניסתה לנסח פרפרזה על שורת שיר שנחבטה כבר בגלגולים מגלגולים שונים, יש מצליחות ממנה, אך אין מצליחה כמוה, ומייד הנידה ראש בביטול: לא לחינם מעולם לא שלחה את ידה בכתיבת שירה.

    סוף סוף הניחה את הטלפון מידה. שמא החליטה להתכונן להרצאה שלה? לא. אין צורך. לא להרצות הוזמנה, אלא להתארח במסגרת סדרת מפגשים על ספרות שמעבירה הסופרת מירה תלמי בספרייה הציבורית. כשפנו אליה מהספרייה לתאם את האירוע, לפני למעלה מחודשיים, הרגישה אביגיל שהנה, בהדרגה ובבטחה היא מתקדמת במעלות ההכרה וההתקבלות, מסופרת מתחילה לסופרת מבוססת היטב, כזו שקהל הקוראים צמא לשמוע מה בפיה. עכשיו, עם המועמדות לפרס באמתחתה, אין עוד ספק: היום טיפסה עוד שתיים־שלוש מדרגות בדרך אל היכל התהילה.

    תהילה! כשאר הסופרים להוטה גם אביגיל לכל בדל הכרה, צמאה לכל רסיס תשומת לב. לא בפרסום חשקה, ולא לידוענות היא נושאת עיניה: אלה שמורים לשחקנים, לזמרים ולשופטים בתוכניות בישול. כל מה שהיא מתאווה לו הוא רק שבח קטן לכתיבתה, אישור לכך שעמלה אינו לשווא, שכתיבתה לא ירדה אל המצולות. תאוות כבוד ריקה? ומי יאשים אותה? כאלה הם חיי הסופר. לרופאים יש תואר דוקטור ומעמד חברתי מכובד. בנקאים מרוויחים מטבע קשה עבור טרחתם. אפילו לפרופסורים יש משרד ותלמידים שנושאים אליהם עיניים. אבל סופרים — אוי, סופרים... כסף מעולם לא ראו מכל עמלם, הקוראים התמעטו, ומהמעמד המיוחד שזכו לו בתרבות העברית לפני שני דורות לא השתייר כמעט דבר. מה עוד נותר להם בעולם הזה פרט לתקוות־עני לאיזו נדבה — שבח מקורא, הזמנה להרצאה, מועמדות לפרס — ולחלומות על חיי נצח לספריהם, לאחר שיעברו הם עצמם לעולם הבא?

    מובן שהתשוקה לכבוד נותרת כמוסה היטב. כלפי חוץ נוהגת אביגיל להפגין שוויון נפש מהול באירוניה: אחת היא לה כל זה. אלא שבקרבה כלואה הנערה הצעירה שהייתה לפני שנים, זו החולמת לכתוב ולפרסם, לקנות לעצמה שם בישראל ואף בעולם. הנערה שמילאה מחברות בנות ארבעים דף בכתב יד צפוף, רוקחת יצירות בוסר שלא הראתה לאיש, ובערה מקנאה בכל פעם שראתה סופרת מתחילה, מבוגרת ממנה רק בעשור, זוכה לשבחים על "ספר ביכורים נפלא" בעוד היא נמקה בחשכת אלמוניותה. יותר מחצי יובל עבר מאז. החלום הגדול להפוך לסופרת התממש. שלושה ספרים הוציאה לאור, וכעת היא עובדת על ספרה הרביעי. כבר זכתה לביקורות משבחות, מכירות נאות, הכללת ספרה הראשון בין "עשרת ספרי הביכורים הטובים ביותר מאז קום המדינה" וציון שמה כ"אחת הסופרות המבטיחות מתחת לגיל ארבעים". ועדיין משהו חסר. האישור שהיא סופרת חשובה, הבולטת בדורה, נדבך מהותי בקנון הספרותי המתהווה. והנה היום, עם המועמדות לפרס, נפתחה סוף סוף הדרך אל ההכרה שייחלה לה כל־כך. בקלות היא רואה את עצמה עולה לשלב הבא, אל הרשימה הקצרה, ועם עוד מעט דמיון ומאמץ היא מסוגלת אף לראות בעיני רוחה את יושב ראש מפעל הפיס לוחץ את ידה ומעניק לה את הגביע... או שמא מדובר בפסלון? אביגיל אינה בטוחה.

    אבל די עכשיו בחלומות. במקום זאת מעבירה אביגיל את הנסיעה במשחק "ארץ עיר" עם עצמה. מילדותה הצטיינה בו: צמח באות י'? יקינתון, יסמין, ילקוט הרועים. מקצוע באות פ'? פקיד, פועל, פסיכולוג. עם השנים הוסיפה למשחק, כראוי לעיסוקה, עוד קטגוריות ספרותיות. וכך, אחרי שצלחה בקלות יתרה את האות ק' (קיפוד, קיקיון, קומקום, קנדה, קריית שמונה, קוסמטיקאית) הגיעה אל גולת הכותרת: סופר עברי (קנז, קרת, ק. צטניק — לגבי האחרון לא הייתה בטוחה), סופר עולמי (קפקא, קונרד, קאמי), ספר מספרות העולם (קלריסה, קדמת עדן, קן הקוקייה) וספר עברי. כאן, לראשונה, נעצרה. ככל שהתאמצה לא הצליחה לחשוב על ספר עברי באות ק', להוציא קופיקו. ספרי ילדים לא נחשבים. אלה החוקים. היא זו שקבעה אותם. אולי הייתה מוכנה לכופף אותם מעט אילו היה מדובר בספר ילדים קלאסי, כזה שגם מבוגרים קוראים בו יחד עם ילדיהם. ומצד שני, האם ייתכן שהשנים שחלפו העניקו לקוף המדבר אם לא תג תקן של קלאסיקה, לפחות איזה מעמד שיאפשר לו להיחשב ספר עברי באות ק'?

    עודה מתלבטת, חשה רטט בתיק היד על ברכיה. אביגיל הוציאה את הטלפון. סוף סוף. מאז נודע לה על הפרס היא מצפה לשיחה מטליה, העורכת שלה. למה חיכתה עד עכשיו? כמה מהסופרים שלה מועמדים לפרס?

    "מזל טוב!" צהלה אליה טליה. "אני לא מופתעת אבל אני נורא שמחה. נו? אתם יוצאים לחגוג?"

    "אני במונית. בדרך להרצאה בנס ציונה. רגע," נזכרה אביגיל, "יש לך שם של ספר עברי שמתחיל ב־ק'?"

    היא זו שקובעת את החוקים. מותר לבקש עזרה מחבר.

    "כמה אותיות?" שאלה טליה.

    "לא משנה. כל ספר."

    טליה חשבה רגע. "קול צעדינו."

    "אה, נכון," נזכרה אביגיל, מאוכזבת שלא חשבה עליו בעצמה. אולי לא במקרה: ספר שאי־אפשר לקרוא. סתם כולם מתפעלים ממנו.

    רק אחרי שנותקה השיחה, כשפנה הנהג לרחוב צדדי חשוך, שאת שמו לא הצליחה לראות באורו הקלוש של פנס הרחוב, נזכרה אביגיל: קרוב רחוק. הספר שלה, זה שעליו תדבר כאן, בספרייה. ספר עברי שמתחיל ב־ק'. איך הספר הזה, שכתבה במשך שנתיים, שהיא מכירה כל נתיב ושעל בו, כל פיסקה, כל מילה, נשכח ממנה דווקא עכשיו?

    כאן עלי להוסיף שאביגיל, על אף שראתה בעצמה אדם רציונלי ואתיאיסט, האמינה באמונות טפלות ואותות מבשרי רע. אם ביום שבו נודע על מועמדותו של הספר לפרס, רגע לפני שהיא עומדת לדבר עליו בפני קוראים, היא לא מסוגלת לשלוף את שמו כאשר היא נדרשת להמציא ספר עברי המתחיל ב־ק', הרי שאין כאן סימן חיובי לבאות.


    2

    את אביגיל אני מכירה לא מהיום, ועל כן אוכל להעיד שרק באשמת ההתרגשות בעקבות ההודעה על הפרס יצאה מביתה ברגע האחרון. לפיכך נאלצה עכשיו לערוך את הסידורים שלפני ההרצאה (סילוק קווצת שיער סוררת, ניגוב טיפת מסקרה שנמרחה, חידוש השפתון שנמחה) בשירותי הספרייה הציבורית, באור צהוב דלוח למול מראה עכורה מנתזי מים, לעיני המשתמשות בשירותי הנשים שאינן מנסות להצניע את סקרנותן. אחת מהן, גביניה המצומצמים משווים לה הבעה זעופה, ניגשה ושאלה בטון נרגן: "את הסופרת?" ומשזכתה לתשובה חיובית פלטה צליל שבין המהום לנהמה והסתלקה משם מבלי לומר מילה.

    אביגיל הביטה בדמותה במראה. ככל אישה, יש מאחוריה עשרות שנים של סריקה מדוקדקת, להיטות למצוא פגמים בפניה, בשערה, בגופה. אבל הפעם הישירה מבט אל כפילתה וחייכה לעצמה. אולי נעשתה סלחנית יותר עם השנים. אולי הושפעה גם היא מאותם מדריכים פופולריים לבנות ארבעים ויותר המפצירים בנשים לאהוב את עצמן ומזכירים להן שלעולם כבר לא ייראו טוב יותר מכפי שהן נראות עכשיו, ברגע זה. ואולי המועמדות לפרס נוסכת עליה איזו אהבה עצמית האופפת לא רק את כתיבתה אלא גם את הופעתה. כך או כך, הפעם הרשתה לעצמה אביגיל להיות מרוצה ממה שראתה מולה: השיער השופע בתלתלים שהסתדרו היטב וגלשו על כתפיה, העיניים שהאירו מתחת לריסים המושחרים בזוהר כחול כהה, העור החלק, הנקי מפגעי הזמן, הקומה התמירה שטשטשה את המשקל העודף. אם תעבור ברחוב ספק אם מישהו יסובב את ראשו אחריה, אבל כשתיכנס בעוד רגע אל הספרייה היא יודעת שאיש מקוראיה לא יתאכזב לפגוש פנים אל פנים את הסופרת.

    אולם הקריאה, שהפך למעין בית תרבות לערב אחד, היה ריק ברובו. אביגיל העבירה מבט על כיסאות הפלסטיק הלבנים שסודרו שורות שורות. מנין יגיעו הישבנים שימלאו אותם ויאספו את חרפתה? אתי, מנהלת הספרייה, הבחינה אולי בחששה. "יש לנו הרשמה יפה מאוד," הבטיחה לה. "החוג של מירה זה מוסד. יש לה קהל איכותי שהולך איתה כבר שנים, לא מפסיד אף הרצאה."

    אביגיל החזירה לאתי חיוך, אבל חשה צביטה קטנה. היא חשבה שהוזמנה לערב מכובד בספרייה עירונית, לא לאיזה מפגש בסלון ביתי. בעדינות גיששה בנוגע לחוג. "בשנים האחרונות, בגלל שהביקוש גדל, החוג עבר לספרייה ונפתח לציבור הרחב," הסבירה אתי. "אנחנו מביאים את התקציב כשיש סופר שמתארח, אבל מירה מנהלת את המפגשים בהתנדבות. בואי," הזמינה את אביגיל אל שולחן הכיבוד, "אני יכולה להציע לך קפה? או תה?"

    אביגיל עמדה למחות כשפתחה אתי חפיסת ערגליות ורוקנה את תוכנה אל צלחת חד־פעמית. באמת תודה, אבל אין צורך. אלא שהעוגיות, גילתה, לא נועדו לה. אתי העמידה את הצלחת על השולחן לצד מיחם גדול. בגב ידה אמדה בזהירות את חומו. "שעות לוקח לו. דינה הייתה אמורה להדליק אותו בשבע. או!" אתי הפנתה מבט מעבר לכתפה של אביגיל, שסובבה גם היא את ראשה, "הנה היא!" לקראתן פסעה, מבוגרת בשלושה עשורים מתמונתה באתר אגודת הסופרים אך עדיין ניתנת לזיהוי בזכות שׂערה הארוך הכהה, הפזור עד חצי גבה, ועיניה הכחולות, התחומות בקו עבה של עיפרון שחור, הסופרת מירה תלמי.

    אביגיל, שבמגפיים שלרגליה התנשאה לכדי קומתו של גבר ממוצע, עמדה לרגע נבוכה מול מירה, אישה לא גבוהה שהשנים הפכו אותה לזעירה. כדי ללחוץ את ידה של מירה היה על אביגיל לכפוף את גווה, להשתוחח ממש, אבל מירה לא התאמצה להזדקף ולהגביה את עצמה כדי להקל עליה.

    "נעים מאוד," חייכה אביגיל, רוחה עדיין מרוממת מהזכייה שלה, ומתוך נדיבות של מנצחים פנתה אל מירה במשפט שהכינה בשֹום שכל מראש:

    "קראתי את הסיפור שלך! מעשה שאירע במעברה."

    על אף שספרה של אביגיל הוא זה שעומד במרכז הערב, החליטה, כמחווה למראיינת, לקרוא משהו מפרי עטה של מירה לפני פגישתן. אבל עד מהרה גילתה אביגיל שיצירתה של מירה, פרי ארבעים שנות כתיבה, הסתכמה בשני ספרי ילדים ועוד שני רומנים למבוגרים — כולם נעלמו זה מכבר ממדפי החנויות וספריות ההשאלה. טוב שסופרים חוננו בכוח זיכרון עילאי, וכך העלתה אביגיל את סיפור הילדים הנושן הזה מתהומות השכחה שבהן שקע. יותר משלושה עשורים עברו מאז נתקלה בו באיזה כרך ישן של "הארץ שלנו" שהתגלגל לידיה בחופשה משפחתית, והיא קראה בו מכריכה לכריכה כיוון שלא נמצא לה חומר קריאה אחר. היא זכרה את הדפים הצהבהבים, הפריכים, הנוחים להיקרע, את האותיות הזעירות, המנוקדות, ואת הכותרת בראש העמוד: מעשה שאירע במעברה, מאת מירה תלמי.

    מנין ידעה בכלל מהי מעברה? עובדה שידעה. עיתוני הילדים שקראה בלהיטות היו מלאים סיפורי מנדט ומעברות, מחתרות וצנע, מעפילים והגנה — נוסטלגיה לא רחוקה מדי. היא שכבה על רצפת החדר החמימה שספגה אליה את להט היום, לאור השמש שהסתנן מהחלון המערבי, ושקעה בקריאה: יום סער ודלף במעברה. נחלי מים מציפים את שבילי העפר, הגשם נוטף מבעד לבדי האוהלים. עברייה, מורה צעירה בת שמונה־עשרה, נפש זכה שכולה אור ותכלת, נכנסת לפחון המשמש לה כיתה, נחושה להתחיל בעבודת יומה. והנה בעוד היא משרטטת את אותיות הא"ב על הלוח, הגיר הלח מתפורר תחת אצבעותיה האדומות והנוקשות מקור, נכנסת זוהרה הקטנה ובידה פתק רטוב ומקומט, רצוף שגיאות כתיב, לתרץ את האיחור. עברייה נקרעת: אם לא תתקן את שגיאות הכתיב, תותיר את הילדה בבורותה ותמעל בתפקידה. ואם תתקן, תלבין את פני אימה ברבים. עברייה מחליטה לעכב את הילדה אחרי השיעור ("זוהרה," פנתה אל הילדונת הצנומה, "עלי לשוחח עמך"). היא מצביעה על שגיאות הכתיב אחת אחת, וזוהרה המבויישת מתוודה שהיא זו שכתבה את הפתק בשם אימה. עברייה נוזפת בה: "הרי זו רמאות!" והילדה האומללה פורצת בבכי ומסבירה שאימה אינה יודעת קרוא וכתוב. עברייה מתמלאת רגש עולה על גדותיו. היא מאמצת אליה את הילדה, מלטפת את "שערה המקורזל, הקלוע בשתי צמות צפופות, דקיקות", מוציאה "ממחטה נקייה ומגוהצת" ומוחה את הדמעות מפניה המלוכלכים. "אל תבכי, חביבה," היא מנחמת את הילדה, שמביטה בה ב"עיניים חומות נבונות", "כאן בארץ ישראל הולכים כל הילדים לבית הספר. לומדים עברית, חשבון ותורה. הרי זה מאוד שמח, לא כן?" זוהרה מהנהנת ומביטה במורה עברייה בהערצה. השמש, שנחבאה כל העת מאחורי העננים הכבדים, מפציעה בדיוק ברגע זה ושולחת קרניים מלטפות אל הילדה ומורתה.

    היא הייתה בת אחת־עשרה כשקראה את הסיפור. שום דבר לא ידעה על ייצוג האחר, על פוליטיקת זהויות, ובכל זאת, מתוך שכל ישר של ילדה, חשה סלידה מהמורה עברייה. היא שטמה אותה באותו תיעוב ששמרה ללורד פונטלרוי הקטן, לפוליאנה ולבת' מארץ', מפני שכמותם הייתה צחה וחסודה, כולה מידות תרומיות וחמלה חנונה, תכונות שהשתקפו ב"עיניה התכולות" ו"פניה מפיקי האור" שתוארו פעם אחר פעם. ובכל זאת, לא לשווא היה הסיפור. כעבור שלושים שנה נמצא לו סוף סוף שימוש. אביגיל שיערה שתשמח את מירה ואף תפתיע אותה שיש עוד מי שזוכרים את הסיפור הנידח ההוא, אבל מירה הנהנה כמובן מאליו: "דורות של ילדים התחנכו על הסיפור הזה. רק אתמול הלכתי להוציא חבילה מהדואר והפקידה אמרה לי, 'מירה תלמי? אני גדלתי עלייך!'"

    "היית מורה חיילת," אביגיל הניחה יותר מששאלה.

    מירה הנידה בראשה. "אני התחתנתי לפני הצבא."

    "אה," אמרה אביגיל. "הייתי בטוחה..."

    "סליחה שאני מפריעה," התערבה מישהי בשיחה, ואביגיל חייכה אליה, מניחה שרצונה לפנות אל הסופרת שכיבדה את האירוע בנוכחותה, אבל האישה, צעירה מעט ממירה, התעלמה מאביגיל ושאלה את מירה משהו בנוגע למפגש הבא של המועדון. אביגיל נותרה לעמוד שם, לא כלולה בשיחה אבל גם לא לגמרי מחוצה לה. בחלומות הנעורים שלה היו קוראים מתגודדים סביבה, מתרגשים לפגוש את הסופרת אביגיל שלו. בפועל, היא רק אחד האביזרים בערב הספרותי היגע הזה, כמו המיחם שלא התחמם דיו, הערגליות היבשות, כיסאות הפלסטיק. אביזר חיוני, אמנם — בלעדיה לא יקום הערב — אבל המיחם חשוב ממש כמותה. עובדה: סביב המיחם, בניגוד לה עצמה, התגודדה קבוצה של נשים, מצפות לשתייה חמה לפני שיתחיל הערב. הכיסאות, שלפני דקות ספורות היו שוממים, התמלאו תיקים, מעילים וצעיפים שסימנו עליהם בעלות. אתי הציבה כוסות ושני בקבוקי מים על השולחן וסימנה לאביגיל לשבת. "מירה?" קרעה את המנחה מהשיחה ששקעה בה, "נתחיל?"

    מאיה ערד (נולדה ב-25 בינואר 1971) היא סופרת ישראלית המתגוררת בארצות הברית.

    מאיה ערד נולדה בראשון לציון לטובה ויוסף ערד - אם פסיכולוגית ואב רופא ילדים, אחת משלוש אחיות. באוקטובר 1973 עברה המשפחה לקיבוץ נחל עוז, וביולי 1982 חזרה לראשון לציון. היא שירתה בצה"ל במדור הסברה בכתב של חיל החינוך, ושם פגשה את בעלה לעתיד, רְוִיאל נץ. השניים נישאו במרץ 1994.
    ערד למדה במסגרת התוכנית הבין-תחומית לתלמידים מצטיינים ע"ש עדי לאוטמן והיא בעלת תואר ראשון בבלשנות ובלימודים קלאסיים מאוניברסיטת תל אביב ותואר דוקטור בבלשנות מטעם אוניברסיטת לונדון. היא לימדה באוניברסיטת הרווארד, באוניברסיטת ז'נבה ובמחלקה לדרמה של אוניברסיטת סטנפורד. כיום (2009) היא סופרת אורחת במרכז טאובה ללימודים יהודיים באוניברסיטת סטנפורד.
    בעלה, רויאל נץ, הוא משורר ופרופסור ללימודים קלאסיים ולהיסטוריה ופילוסופיה של המדע באוניברסיטת סטנפורד. לזוג שתי בנות.
     

    עוד על הספר

    קנאת סופרות מאיה ערד

    1. קרוב רחוק


    1

    קוראים אחדים עשויים לחוש שמחה לאיד כשייוודע להם שהנוסעת במושב האחורי של המונית, היושבת בראש מורכן ועיניה מצומצמות אל מסך הטלפון הנתון בכף ידה, היא אביגיל שלו, סופרת מוערכת, בדרכה להרצאה בספרייה העירונית של נס ציונה. כן, יצקצקו בהנאה, כאלה הם הסופרים. מתלוננים על הנזק שהסבו המסכים לקריאה, ובעצמם —

    על כך עלי להשיב להם: וכי מה תעשה הסופרת בשעת נסיעה במונית? תקרא ספר? נסיעות כאלה נועדו ממש לבהייה בטלפון נייד. אבל אביגיל אינה בוהה. היא קוראת בריכוז גדול ידיעה במדור הספרות ב"הארץ": "פורסמה הרשימה הארוכה לפרס ספיר. אורנה קצב, יהונתן צור ואביגיל שלו בין המועמדים." רק לפני שעה קיבלה את הבשורה שספרה האחרון, קרוב רחוק, נכלל ברשימה, ועכשיו, סוף סוף, עלתה הידיעה. העורכים בחרו לציין את שמה בכותרת המשנה — ללא ספק סימן מבשר טובות. אביגיל חייכה לעצמה ונשענה לאחור, מרוצה. היא עשתה את זה. סוף סוף עלה בידה להשיג מה שהתאוותה לו מראשית דרכה: לזכות בשבחי הביקורת ובה בעת למכור עותקים רבים מספרה. מובן, גם סופרים אחרים זכו לדברי הלל, גם ספריהם של אחרים נמכרו, אבל איש לא היטיב ממנה לאחוז במקל בשני קצותיו. אילו הייתה מתימטיקאית הייתה אולי מציירת לעצמה את ההצלחה בצורת גרף: איש לא הצליח להרחיק מעבר לה על ציר המכירות ובה בעת להמריא גבוה ממנה על ציר הביקורות. אבל סופרים אינם ידועים בנטיות המתימטיות שלהם. תחת זאת ניסתה לנסח פרפרזה על שורת שיר שנחבטה כבר בגלגולים מגלגולים שונים, יש מצליחות ממנה, אך אין מצליחה כמוה, ומייד הנידה ראש בביטול: לא לחינם מעולם לא שלחה את ידה בכתיבת שירה.

    סוף סוף הניחה את הטלפון מידה. שמא החליטה להתכונן להרצאה שלה? לא. אין צורך. לא להרצות הוזמנה, אלא להתארח במסגרת סדרת מפגשים על ספרות שמעבירה הסופרת מירה תלמי בספרייה הציבורית. כשפנו אליה מהספרייה לתאם את האירוע, לפני למעלה מחודשיים, הרגישה אביגיל שהנה, בהדרגה ובבטחה היא מתקדמת במעלות ההכרה וההתקבלות, מסופרת מתחילה לסופרת מבוססת היטב, כזו שקהל הקוראים צמא לשמוע מה בפיה. עכשיו, עם המועמדות לפרס באמתחתה, אין עוד ספק: היום טיפסה עוד שתיים־שלוש מדרגות בדרך אל היכל התהילה.

    תהילה! כשאר הסופרים להוטה גם אביגיל לכל בדל הכרה, צמאה לכל רסיס תשומת לב. לא בפרסום חשקה, ולא לידוענות היא נושאת עיניה: אלה שמורים לשחקנים, לזמרים ולשופטים בתוכניות בישול. כל מה שהיא מתאווה לו הוא רק שבח קטן לכתיבתה, אישור לכך שעמלה אינו לשווא, שכתיבתה לא ירדה אל המצולות. תאוות כבוד ריקה? ומי יאשים אותה? כאלה הם חיי הסופר. לרופאים יש תואר דוקטור ומעמד חברתי מכובד. בנקאים מרוויחים מטבע קשה עבור טרחתם. אפילו לפרופסורים יש משרד ותלמידים שנושאים אליהם עיניים. אבל סופרים — אוי, סופרים... כסף מעולם לא ראו מכל עמלם, הקוראים התמעטו, ומהמעמד המיוחד שזכו לו בתרבות העברית לפני שני דורות לא השתייר כמעט דבר. מה עוד נותר להם בעולם הזה פרט לתקוות־עני לאיזו נדבה — שבח מקורא, הזמנה להרצאה, מועמדות לפרס — ולחלומות על חיי נצח לספריהם, לאחר שיעברו הם עצמם לעולם הבא?

    מובן שהתשוקה לכבוד נותרת כמוסה היטב. כלפי חוץ נוהגת אביגיל להפגין שוויון נפש מהול באירוניה: אחת היא לה כל זה. אלא שבקרבה כלואה הנערה הצעירה שהייתה לפני שנים, זו החולמת לכתוב ולפרסם, לקנות לעצמה שם בישראל ואף בעולם. הנערה שמילאה מחברות בנות ארבעים דף בכתב יד צפוף, רוקחת יצירות בוסר שלא הראתה לאיש, ובערה מקנאה בכל פעם שראתה סופרת מתחילה, מבוגרת ממנה רק בעשור, זוכה לשבחים על "ספר ביכורים נפלא" בעוד היא נמקה בחשכת אלמוניותה. יותר מחצי יובל עבר מאז. החלום הגדול להפוך לסופרת התממש. שלושה ספרים הוציאה לאור, וכעת היא עובדת על ספרה הרביעי. כבר זכתה לביקורות משבחות, מכירות נאות, הכללת ספרה הראשון בין "עשרת ספרי הביכורים הטובים ביותר מאז קום המדינה" וציון שמה כ"אחת הסופרות המבטיחות מתחת לגיל ארבעים". ועדיין משהו חסר. האישור שהיא סופרת חשובה, הבולטת בדורה, נדבך מהותי בקנון הספרותי המתהווה. והנה היום, עם המועמדות לפרס, נפתחה סוף סוף הדרך אל ההכרה שייחלה לה כל־כך. בקלות היא רואה את עצמה עולה לשלב הבא, אל הרשימה הקצרה, ועם עוד מעט דמיון ומאמץ היא מסוגלת אף לראות בעיני רוחה את יושב ראש מפעל הפיס לוחץ את ידה ומעניק לה את הגביע... או שמא מדובר בפסלון? אביגיל אינה בטוחה.

    אבל די עכשיו בחלומות. במקום זאת מעבירה אביגיל את הנסיעה במשחק "ארץ עיר" עם עצמה. מילדותה הצטיינה בו: צמח באות י'? יקינתון, יסמין, ילקוט הרועים. מקצוע באות פ'? פקיד, פועל, פסיכולוג. עם השנים הוסיפה למשחק, כראוי לעיסוקה, עוד קטגוריות ספרותיות. וכך, אחרי שצלחה בקלות יתרה את האות ק' (קיפוד, קיקיון, קומקום, קנדה, קריית שמונה, קוסמטיקאית) הגיעה אל גולת הכותרת: סופר עברי (קנז, קרת, ק. צטניק — לגבי האחרון לא הייתה בטוחה), סופר עולמי (קפקא, קונרד, קאמי), ספר מספרות העולם (קלריסה, קדמת עדן, קן הקוקייה) וספר עברי. כאן, לראשונה, נעצרה. ככל שהתאמצה לא הצליחה לחשוב על ספר עברי באות ק', להוציא קופיקו. ספרי ילדים לא נחשבים. אלה החוקים. היא זו שקבעה אותם. אולי הייתה מוכנה לכופף אותם מעט אילו היה מדובר בספר ילדים קלאסי, כזה שגם מבוגרים קוראים בו יחד עם ילדיהם. ומצד שני, האם ייתכן שהשנים שחלפו העניקו לקוף המדבר אם לא תג תקן של קלאסיקה, לפחות איזה מעמד שיאפשר לו להיחשב ספר עברי באות ק'?

    עודה מתלבטת, חשה רטט בתיק היד על ברכיה. אביגיל הוציאה את הטלפון. סוף סוף. מאז נודע לה על הפרס היא מצפה לשיחה מטליה, העורכת שלה. למה חיכתה עד עכשיו? כמה מהסופרים שלה מועמדים לפרס?

    "מזל טוב!" צהלה אליה טליה. "אני לא מופתעת אבל אני נורא שמחה. נו? אתם יוצאים לחגוג?"

    "אני במונית. בדרך להרצאה בנס ציונה. רגע," נזכרה אביגיל, "יש לך שם של ספר עברי שמתחיל ב־ק'?"

    היא זו שקובעת את החוקים. מותר לבקש עזרה מחבר.

    "כמה אותיות?" שאלה טליה.

    "לא משנה. כל ספר."

    טליה חשבה רגע. "קול צעדינו."

    "אה, נכון," נזכרה אביגיל, מאוכזבת שלא חשבה עליו בעצמה. אולי לא במקרה: ספר שאי־אפשר לקרוא. סתם כולם מתפעלים ממנו.

    רק אחרי שנותקה השיחה, כשפנה הנהג לרחוב צדדי חשוך, שאת שמו לא הצליחה לראות באורו הקלוש של פנס הרחוב, נזכרה אביגיל: קרוב רחוק. הספר שלה, זה שעליו תדבר כאן, בספרייה. ספר עברי שמתחיל ב־ק'. איך הספר הזה, שכתבה במשך שנתיים, שהיא מכירה כל נתיב ושעל בו, כל פיסקה, כל מילה, נשכח ממנה דווקא עכשיו?

    כאן עלי להוסיף שאביגיל, על אף שראתה בעצמה אדם רציונלי ואתיאיסט, האמינה באמונות טפלות ואותות מבשרי רע. אם ביום שבו נודע על מועמדותו של הספר לפרס, רגע לפני שהיא עומדת לדבר עליו בפני קוראים, היא לא מסוגלת לשלוף את שמו כאשר היא נדרשת להמציא ספר עברי המתחיל ב־ק', הרי שאין כאן סימן חיובי לבאות.


    2

    את אביגיל אני מכירה לא מהיום, ועל כן אוכל להעיד שרק באשמת ההתרגשות בעקבות ההודעה על הפרס יצאה מביתה ברגע האחרון. לפיכך נאלצה עכשיו לערוך את הסידורים שלפני ההרצאה (סילוק קווצת שיער סוררת, ניגוב טיפת מסקרה שנמרחה, חידוש השפתון שנמחה) בשירותי הספרייה הציבורית, באור צהוב דלוח למול מראה עכורה מנתזי מים, לעיני המשתמשות בשירותי הנשים שאינן מנסות להצניע את סקרנותן. אחת מהן, גביניה המצומצמים משווים לה הבעה זעופה, ניגשה ושאלה בטון נרגן: "את הסופרת?" ומשזכתה לתשובה חיובית פלטה צליל שבין המהום לנהמה והסתלקה משם מבלי לומר מילה.

    אביגיל הביטה בדמותה במראה. ככל אישה, יש מאחוריה עשרות שנים של סריקה מדוקדקת, להיטות למצוא פגמים בפניה, בשערה, בגופה. אבל הפעם הישירה מבט אל כפילתה וחייכה לעצמה. אולי נעשתה סלחנית יותר עם השנים. אולי הושפעה גם היא מאותם מדריכים פופולריים לבנות ארבעים ויותר המפצירים בנשים לאהוב את עצמן ומזכירים להן שלעולם כבר לא ייראו טוב יותר מכפי שהן נראות עכשיו, ברגע זה. ואולי המועמדות לפרס נוסכת עליה איזו אהבה עצמית האופפת לא רק את כתיבתה אלא גם את הופעתה. כך או כך, הפעם הרשתה לעצמה אביגיל להיות מרוצה ממה שראתה מולה: השיער השופע בתלתלים שהסתדרו היטב וגלשו על כתפיה, העיניים שהאירו מתחת לריסים המושחרים בזוהר כחול כהה, העור החלק, הנקי מפגעי הזמן, הקומה התמירה שטשטשה את המשקל העודף. אם תעבור ברחוב ספק אם מישהו יסובב את ראשו אחריה, אבל כשתיכנס בעוד רגע אל הספרייה היא יודעת שאיש מקוראיה לא יתאכזב לפגוש פנים אל פנים את הסופרת.

    אולם הקריאה, שהפך למעין בית תרבות לערב אחד, היה ריק ברובו. אביגיל העבירה מבט על כיסאות הפלסטיק הלבנים שסודרו שורות שורות. מנין יגיעו הישבנים שימלאו אותם ויאספו את חרפתה? אתי, מנהלת הספרייה, הבחינה אולי בחששה. "יש לנו הרשמה יפה מאוד," הבטיחה לה. "החוג של מירה זה מוסד. יש לה קהל איכותי שהולך איתה כבר שנים, לא מפסיד אף הרצאה."

    אביגיל החזירה לאתי חיוך, אבל חשה צביטה קטנה. היא חשבה שהוזמנה לערב מכובד בספרייה עירונית, לא לאיזה מפגש בסלון ביתי. בעדינות גיששה בנוגע לחוג. "בשנים האחרונות, בגלל שהביקוש גדל, החוג עבר לספרייה ונפתח לציבור הרחב," הסבירה אתי. "אנחנו מביאים את התקציב כשיש סופר שמתארח, אבל מירה מנהלת את המפגשים בהתנדבות. בואי," הזמינה את אביגיל אל שולחן הכיבוד, "אני יכולה להציע לך קפה? או תה?"

    אביגיל עמדה למחות כשפתחה אתי חפיסת ערגליות ורוקנה את תוכנה אל צלחת חד־פעמית. באמת תודה, אבל אין צורך. אלא שהעוגיות, גילתה, לא נועדו לה. אתי העמידה את הצלחת על השולחן לצד מיחם גדול. בגב ידה אמדה בזהירות את חומו. "שעות לוקח לו. דינה הייתה אמורה להדליק אותו בשבע. או!" אתי הפנתה מבט מעבר לכתפה של אביגיל, שסובבה גם היא את ראשה, "הנה היא!" לקראתן פסעה, מבוגרת בשלושה עשורים מתמונתה באתר אגודת הסופרים אך עדיין ניתנת לזיהוי בזכות שׂערה הארוך הכהה, הפזור עד חצי גבה, ועיניה הכחולות, התחומות בקו עבה של עיפרון שחור, הסופרת מירה תלמי.

    אביגיל, שבמגפיים שלרגליה התנשאה לכדי קומתו של גבר ממוצע, עמדה לרגע נבוכה מול מירה, אישה לא גבוהה שהשנים הפכו אותה לזעירה. כדי ללחוץ את ידה של מירה היה על אביגיל לכפוף את גווה, להשתוחח ממש, אבל מירה לא התאמצה להזדקף ולהגביה את עצמה כדי להקל עליה.

    "נעים מאוד," חייכה אביגיל, רוחה עדיין מרוממת מהזכייה שלה, ומתוך נדיבות של מנצחים פנתה אל מירה במשפט שהכינה בשֹום שכל מראש:

    "קראתי את הסיפור שלך! מעשה שאירע במעברה."

    על אף שספרה של אביגיל הוא זה שעומד במרכז הערב, החליטה, כמחווה למראיינת, לקרוא משהו מפרי עטה של מירה לפני פגישתן. אבל עד מהרה גילתה אביגיל שיצירתה של מירה, פרי ארבעים שנות כתיבה, הסתכמה בשני ספרי ילדים ועוד שני רומנים למבוגרים — כולם נעלמו זה מכבר ממדפי החנויות וספריות ההשאלה. טוב שסופרים חוננו בכוח זיכרון עילאי, וכך העלתה אביגיל את סיפור הילדים הנושן הזה מתהומות השכחה שבהן שקע. יותר משלושה עשורים עברו מאז נתקלה בו באיזה כרך ישן של "הארץ שלנו" שהתגלגל לידיה בחופשה משפחתית, והיא קראה בו מכריכה לכריכה כיוון שלא נמצא לה חומר קריאה אחר. היא זכרה את הדפים הצהבהבים, הפריכים, הנוחים להיקרע, את האותיות הזעירות, המנוקדות, ואת הכותרת בראש העמוד: מעשה שאירע במעברה, מאת מירה תלמי.

    מנין ידעה בכלל מהי מעברה? עובדה שידעה. עיתוני הילדים שקראה בלהיטות היו מלאים סיפורי מנדט ומעברות, מחתרות וצנע, מעפילים והגנה — נוסטלגיה לא רחוקה מדי. היא שכבה על רצפת החדר החמימה שספגה אליה את להט היום, לאור השמש שהסתנן מהחלון המערבי, ושקעה בקריאה: יום סער ודלף במעברה. נחלי מים מציפים את שבילי העפר, הגשם נוטף מבעד לבדי האוהלים. עברייה, מורה צעירה בת שמונה־עשרה, נפש זכה שכולה אור ותכלת, נכנסת לפחון המשמש לה כיתה, נחושה להתחיל בעבודת יומה. והנה בעוד היא משרטטת את אותיות הא"ב על הלוח, הגיר הלח מתפורר תחת אצבעותיה האדומות והנוקשות מקור, נכנסת זוהרה הקטנה ובידה פתק רטוב ומקומט, רצוף שגיאות כתיב, לתרץ את האיחור. עברייה נקרעת: אם לא תתקן את שגיאות הכתיב, תותיר את הילדה בבורותה ותמעל בתפקידה. ואם תתקן, תלבין את פני אימה ברבים. עברייה מחליטה לעכב את הילדה אחרי השיעור ("זוהרה," פנתה אל הילדונת הצנומה, "עלי לשוחח עמך"). היא מצביעה על שגיאות הכתיב אחת אחת, וזוהרה המבויישת מתוודה שהיא זו שכתבה את הפתק בשם אימה. עברייה נוזפת בה: "הרי זו רמאות!" והילדה האומללה פורצת בבכי ומסבירה שאימה אינה יודעת קרוא וכתוב. עברייה מתמלאת רגש עולה על גדותיו. היא מאמצת אליה את הילדה, מלטפת את "שערה המקורזל, הקלוע בשתי צמות צפופות, דקיקות", מוציאה "ממחטה נקייה ומגוהצת" ומוחה את הדמעות מפניה המלוכלכים. "אל תבכי, חביבה," היא מנחמת את הילדה, שמביטה בה ב"עיניים חומות נבונות", "כאן בארץ ישראל הולכים כל הילדים לבית הספר. לומדים עברית, חשבון ותורה. הרי זה מאוד שמח, לא כן?" זוהרה מהנהנת ומביטה במורה עברייה בהערצה. השמש, שנחבאה כל העת מאחורי העננים הכבדים, מפציעה בדיוק ברגע זה ושולחת קרניים מלטפות אל הילדה ומורתה.

    היא הייתה בת אחת־עשרה כשקראה את הסיפור. שום דבר לא ידעה על ייצוג האחר, על פוליטיקת זהויות, ובכל זאת, מתוך שכל ישר של ילדה, חשה סלידה מהמורה עברייה. היא שטמה אותה באותו תיעוב ששמרה ללורד פונטלרוי הקטן, לפוליאנה ולבת' מארץ', מפני שכמותם הייתה צחה וחסודה, כולה מידות תרומיות וחמלה חנונה, תכונות שהשתקפו ב"עיניה התכולות" ו"פניה מפיקי האור" שתוארו פעם אחר פעם. ובכל זאת, לא לשווא היה הסיפור. כעבור שלושים שנה נמצא לו סוף סוף שימוש. אביגיל שיערה שתשמח את מירה ואף תפתיע אותה שיש עוד מי שזוכרים את הסיפור הנידח ההוא, אבל מירה הנהנה כמובן מאליו: "דורות של ילדים התחנכו על הסיפור הזה. רק אתמול הלכתי להוציא חבילה מהדואר והפקידה אמרה לי, 'מירה תלמי? אני גדלתי עלייך!'"

    "היית מורה חיילת," אביגיל הניחה יותר מששאלה.

    מירה הנידה בראשה. "אני התחתנתי לפני הצבא."

    "אה," אמרה אביגיל. "הייתי בטוחה..."

    "סליחה שאני מפריעה," התערבה מישהי בשיחה, ואביגיל חייכה אליה, מניחה שרצונה לפנות אל הסופרת שכיבדה את האירוע בנוכחותה, אבל האישה, צעירה מעט ממירה, התעלמה מאביגיל ושאלה את מירה משהו בנוגע למפגש הבא של המועדון. אביגיל נותרה לעמוד שם, לא כלולה בשיחה אבל גם לא לגמרי מחוצה לה. בחלומות הנעורים שלה היו קוראים מתגודדים סביבה, מתרגשים לפגוש את הסופרת אביגיל שלו. בפועל, היא רק אחד האביזרים בערב הספרותי היגע הזה, כמו המיחם שלא התחמם דיו, הערגליות היבשות, כיסאות הפלסטיק. אביזר חיוני, אמנם — בלעדיה לא יקום הערב — אבל המיחם חשוב ממש כמותה. עובדה: סביב המיחם, בניגוד לה עצמה, התגודדה קבוצה של נשים, מצפות לשתייה חמה לפני שיתחיל הערב. הכיסאות, שלפני דקות ספורות היו שוממים, התמלאו תיקים, מעילים וצעיפים שסימנו עליהם בעלות. אתי הציבה כוסות ושני בקבוקי מים על השולחן וסימנה לאביגיל לשבת. "מירה?" קרעה את המנחה מהשיחה ששקעה בה, "נתחיל?"