בלתי נשכח
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בלתי נשכח
מכר
מאות
עותקים
בלתי נשכח
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

בלתי נשכח

3.6 כוכבים (9 דירוגים)

עוד על הספר

תקציר

התאהבתי בילד לפני זמן רב. הייתי רק ילדה קטנה כאשר נלקחתי מפוחדת ומבוהלת מביתי והוחזקתי בניגוד לרצוני. אביו פגע בי, אבל הוא דאג לשלומי והגן עליי כמיטב יכולתו.
עד שעזבתי אותו.
ברחתי בהזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכי, ועל אף שידעתי שאף אחד אינו רודף אחריי, לא עצרתי גם כשהענפים חבטו בי כאילו הם מענישים אותי על שאני משאירה אותו בידי המפלצת.
מעולם לא הרגשתי כל־כך אשמה.
אומנם שרדתי, אבל עקבותיו של הילד נעלמו. התפללתי שהוא ניצל. חלמתי שהוא בסדר ושהוא יחזור אליי יום אחד. אפילו כילדה אהבתי אותו, אבל בגדתי בו.
עבורי הוא היה בלתי נשכח, אבל האם הוא זכר אותי?

בלתי נשכח מאת סופרת רבי המכר וילו וינטרס הוא רומן מותח ומסקרן שבו כל מה שנראה צפוי וברור מתגלה כטעות. ספר נוסף של הסופרת, שבורה, יצא לאור בהוצאת אדל. הספר כיכב ברשימות רבי המכר בעולם וזכה להצלחה רבה.

בונוס! הספר כולל בתוכו את הנובלה משהו לזכור.

פרק ראשון

פרק 1

נהגתי לשאול את עצמי מה עשיתי כדי להיות ראוי לכך.
למה הוא שונא אותי כל־כך?
בטני מתעוותת ואני מתקפל מהכאב שמפלח עכשיו את כל גופי. אני מצמצם את עיניי מרוב כאב, אבל לא צורח. עיניי צורבות, אך לא בגלל דמעות כי אני מסרב לאפשר להן לזלוג.
עשיתי את הבחירה שלי.
החדר הזה, באופן מיוחד, הפחיד אותי עד מוות. אני זוכר קירות בטון לחים וקרים ורק שמיכה שמכסה אותי כשאני ישן על רצפת הבטון הקשה. אורות הניאון בוהקים להחריד ומזכירים לי את האורות הבהירים מדי באולם הספורט בבית הספר. דווקא השהייה בחשיכה, לאחר שהוא מכבה את האורות, גורמת לאורות הדולקים להיות בלתי נסבלים.
אין איפה להתחבא כשהאורות דולקים.
אני מביט בדלת הפלדה ומחכה שהכאב ידעך, עד שלבסוף אני יכול שוב לנשום בנינוחות. אני כבר לא מפחד מהחדר – אתר הענישה, כפי שאבי קורא לו. זו ההצלה שלי. הבריחה מהגורל המיועד לי.
כבר בגיל ארבע־עשרה אני יודע היטב מהם החיים ומהו המוות.
אני יודע שאימא שלי מתה. אני צורח והיא אף פעם לא שומעת אותי. ואני תמיד עושה את זה. אני תמיד צועק אליה שתציל אותי כשהוא מכאיב לי ולא מרפה.
צמרמורת עוברת בגופי, אך בו בזמן מצחי מתחמם ושכבת זיעה דקה מכסה את עורי. אני רוצה לכסות את עצמי בשמיכה, אך נקודת האור האדומה מזכירה לי שהוא צופה בי ואני לא אראה לו שאני עדיין מנסה.
אני לא רוצה נוחות. אני לא רוצה עוד תקווה. שתיהן חסרות תועלת לחלוטין. בזבוז זמן מוחלט.
אולי מוות זה בכלל הגזמה. בסופו של דבר אני מרעיב את עצמי כבר תקופה. הוא זרק אותי לכאן עם הבטחה לתת לי אוכל, אבל אני לא רוצה לאכול יותר. אני לא יכול להמשיך לחיות ככה.
אלה אינם חיים. כשאימי מתה נגזר עליי להישאר בידי המפלצת.
עוד חץ של כאב מפלח אותי כשאני שומע את המפתחות מקרקשים מצידה השני של דלת הפלדה. אני מתאפק שלא לצרוח, למרות שהכאב חד ועוצמתי יותר מאי פעם.
אני עדיין מפוחד. למרות שקיבלתי את המוות כגורל שלי. הייתי רוצה להיות משוחרר מפחד. הייתי רוצה שהאדרנלין לא ידקור את דמי ושלא אתכווץ מפחד, אבל זה חזק ממני.
ניסיתי בכל כוחי לא לחוש יותר רגשות לעולם, אבל אני לא מצליח להיפטר מהפחד שהוא החדיר בי.
אולי בגלל זה אני שונא את עצמי כל־כך. אני חלש ואפס. בדיוק כפי שהוא חוזר ואומר לי.
אני יכול להישבע שיש ימים שבהם אני כבר לא מרגיש כלום. אפילו לא את הפחד. כאילו הוא חסר חשיבות, כאילו אני חסר חשיבות לעולם. ואיך אני יכול בכלל להישאר שפוי, כשאני מביט באותם הקירות יום אחר יום? אני כבר בקושי זז. עברו ימים רבים מאז הפסקתי לאכול. ומאז אותו היום אני נמצא בחדר הזה. חסר תזוזה, חסר שינוי, פרט לכאב.
זה רק עניין של זמן עד שהוא ישחרר אותי. הוא שם אותי כאן רק כדי להעניש אותי, או לפחות כך זה היה בעבר. אין לי מושג כמה ימים רצופים אני נמצא כאן. אולי זה בכלל הבית החדש שלי.
אני מגרד את הציפורן על הבטון ויוצר סימן. יש כאן כבר עשרות קווים כאלה, בדיוק כמו זה. התחלתי לחרות אותם כדי לספור את הימים, אבל זה הפך למשהו אחר. כל אחד מהם כמו הקודם. אולי אני מחכה שמשהו ישנה אותם, שמשהו בתוכי או בתוך החדר הזה ישבור את המונוטוניות. אולי בעצם כבר לא אכפת לי יותר.
נראה לי שאבא מחמיר פחות איתי כשאני מתנהג בצורה פתטית, כמו עכשיו. הידיעה שהוא האחראי לכל מה שקורה רק מחמירה את הסבל שלי.
אני ממצמץ באיטיות מבעד לאור החיוור שחודר דרך החלון הקטן כשהדלת נפתחת בגניחת מחאה.
אני מצפה שתיכף הדלת תיסגר, אבל אני מעיף מבט ורואה שהוא הותיר אותה פתוחה. גופו הגדול ניצב בפתח. הוא לבוש בג'ינס ובחולצה לבנה. שניהם מלוכלכים, כנראה בשל עבודה בחוץ.
הוא צועד לעברי ומגפיו נשמעים כאילו הם מרסקים את הרצפה. כל צעד נעשה קולני יותר, וליבי מגביר את הדהרה שלו. אני נשאר דומם לחלוטין, נלחם בדחף לברוח או להילחם. שניהם חסרי כל טעם.
"קום," הוא אומר וקולו עמוק ומחוספס. אין כאן מקום לשום משא ומתן.
גופי מתעוות מתוך אינסטינקט ואני מתכונן לבעיטה ההולכת והקרבה שלו. הוא תמיד בועט בי בבטן וכשאני עוצם בחוזקה את עיניי ולא מציית לו, אני מתפלל שהמכה שלו תהיה חזקה מספיק כדי לסיים עם כל זה.
אבל שום דבר לא מגיע. לא בעיטה, לא מכה ולא חבטה.
שכבה דקה של זיעה מכסה כל סנטימטר בגופי ואני כמעט מקיא בגלל חוסר הוודאות.
"נמאס לי כבר, ילד!" אבי צורח עליי ואני מצטנף. מבוכה ובושה מציפות אותי כי אני חלש כל־כך. ברור לי כבר שאני מעורר רחמים.
"אני לא אגיד לך שוב, לכל הרוחות!" הוא צורח ומתכופף כדי למשוך אותי בחולצה, אבל אני מתכווץ ונסוג. כבר למדתי שאסור לי להתנגד.
כשהפחד משתק אותי וגופי רועד ללא שליטה, אני מזכיר לעצמי את משאלת המוות שלי.
ידו הגדולה והמלוכלכת מסתחררת מול פניי והבעת פניו הגוערת נעשית אימתנית יותר ויותר בגלל שיניו הצהובות החשופות והקור המקפיא שבמבטו הקודר.
הדבר האחרון שאני רואה הוא מפרקי האצבעות שלו.
הדבר האחרון שאני שומע הוא ההתרסקות של אפי.
הדבר האחרון שאני טועם הוא הטעם המתכתי של הדם שבפי.
הדבר האחרון שאני מרגיש הוא כלום. כל־כך הרבה זמן חיכיתי לזה. והנה, סוף סוף זה הגיע.

עוד על הספר

בלתי נשכח וילו וינטרס
פרק 1

נהגתי לשאול את עצמי מה עשיתי כדי להיות ראוי לכך.
למה הוא שונא אותי כל־כך?
בטני מתעוותת ואני מתקפל מהכאב שמפלח עכשיו את כל גופי. אני מצמצם את עיניי מרוב כאב, אבל לא צורח. עיניי צורבות, אך לא בגלל דמעות כי אני מסרב לאפשר להן לזלוג.
עשיתי את הבחירה שלי.
החדר הזה, באופן מיוחד, הפחיד אותי עד מוות. אני זוכר קירות בטון לחים וקרים ורק שמיכה שמכסה אותי כשאני ישן על רצפת הבטון הקשה. אורות הניאון בוהקים להחריד ומזכירים לי את האורות הבהירים מדי באולם הספורט בבית הספר. דווקא השהייה בחשיכה, לאחר שהוא מכבה את האורות, גורמת לאורות הדולקים להיות בלתי נסבלים.
אין איפה להתחבא כשהאורות דולקים.
אני מביט בדלת הפלדה ומחכה שהכאב ידעך, עד שלבסוף אני יכול שוב לנשום בנינוחות. אני כבר לא מפחד מהחדר – אתר הענישה, כפי שאבי קורא לו. זו ההצלה שלי. הבריחה מהגורל המיועד לי.
כבר בגיל ארבע־עשרה אני יודע היטב מהם החיים ומהו המוות.
אני יודע שאימא שלי מתה. אני צורח והיא אף פעם לא שומעת אותי. ואני תמיד עושה את זה. אני תמיד צועק אליה שתציל אותי כשהוא מכאיב לי ולא מרפה.
צמרמורת עוברת בגופי, אך בו בזמן מצחי מתחמם ושכבת זיעה דקה מכסה את עורי. אני רוצה לכסות את עצמי בשמיכה, אך נקודת האור האדומה מזכירה לי שהוא צופה בי ואני לא אראה לו שאני עדיין מנסה.
אני לא רוצה נוחות. אני לא רוצה עוד תקווה. שתיהן חסרות תועלת לחלוטין. בזבוז זמן מוחלט.
אולי מוות זה בכלל הגזמה. בסופו של דבר אני מרעיב את עצמי כבר תקופה. הוא זרק אותי לכאן עם הבטחה לתת לי אוכל, אבל אני לא רוצה לאכול יותר. אני לא יכול להמשיך לחיות ככה.
אלה אינם חיים. כשאימי מתה נגזר עליי להישאר בידי המפלצת.
עוד חץ של כאב מפלח אותי כשאני שומע את המפתחות מקרקשים מצידה השני של דלת הפלדה. אני מתאפק שלא לצרוח, למרות שהכאב חד ועוצמתי יותר מאי פעם.
אני עדיין מפוחד. למרות שקיבלתי את המוות כגורל שלי. הייתי רוצה להיות משוחרר מפחד. הייתי רוצה שהאדרנלין לא ידקור את דמי ושלא אתכווץ מפחד, אבל זה חזק ממני.
ניסיתי בכל כוחי לא לחוש יותר רגשות לעולם, אבל אני לא מצליח להיפטר מהפחד שהוא החדיר בי.
אולי בגלל זה אני שונא את עצמי כל־כך. אני חלש ואפס. בדיוק כפי שהוא חוזר ואומר לי.
אני יכול להישבע שיש ימים שבהם אני כבר לא מרגיש כלום. אפילו לא את הפחד. כאילו הוא חסר חשיבות, כאילו אני חסר חשיבות לעולם. ואיך אני יכול בכלל להישאר שפוי, כשאני מביט באותם הקירות יום אחר יום? אני כבר בקושי זז. עברו ימים רבים מאז הפסקתי לאכול. ומאז אותו היום אני נמצא בחדר הזה. חסר תזוזה, חסר שינוי, פרט לכאב.
זה רק עניין של זמן עד שהוא ישחרר אותי. הוא שם אותי כאן רק כדי להעניש אותי, או לפחות כך זה היה בעבר. אין לי מושג כמה ימים רצופים אני נמצא כאן. אולי זה בכלל הבית החדש שלי.
אני מגרד את הציפורן על הבטון ויוצר סימן. יש כאן כבר עשרות קווים כאלה, בדיוק כמו זה. התחלתי לחרות אותם כדי לספור את הימים, אבל זה הפך למשהו אחר. כל אחד מהם כמו הקודם. אולי אני מחכה שמשהו ישנה אותם, שמשהו בתוכי או בתוך החדר הזה ישבור את המונוטוניות. אולי בעצם כבר לא אכפת לי יותר.
נראה לי שאבא מחמיר פחות איתי כשאני מתנהג בצורה פתטית, כמו עכשיו. הידיעה שהוא האחראי לכל מה שקורה רק מחמירה את הסבל שלי.
אני ממצמץ באיטיות מבעד לאור החיוור שחודר דרך החלון הקטן כשהדלת נפתחת בגניחת מחאה.
אני מצפה שתיכף הדלת תיסגר, אבל אני מעיף מבט ורואה שהוא הותיר אותה פתוחה. גופו הגדול ניצב בפתח. הוא לבוש בג'ינס ובחולצה לבנה. שניהם מלוכלכים, כנראה בשל עבודה בחוץ.
הוא צועד לעברי ומגפיו נשמעים כאילו הם מרסקים את הרצפה. כל צעד נעשה קולני יותר, וליבי מגביר את הדהרה שלו. אני נשאר דומם לחלוטין, נלחם בדחף לברוח או להילחם. שניהם חסרי כל טעם.
"קום," הוא אומר וקולו עמוק ומחוספס. אין כאן מקום לשום משא ומתן.
גופי מתעוות מתוך אינסטינקט ואני מתכונן לבעיטה ההולכת והקרבה שלו. הוא תמיד בועט בי בבטן וכשאני עוצם בחוזקה את עיניי ולא מציית לו, אני מתפלל שהמכה שלו תהיה חזקה מספיק כדי לסיים עם כל זה.
אבל שום דבר לא מגיע. לא בעיטה, לא מכה ולא חבטה.
שכבה דקה של זיעה מכסה כל סנטימטר בגופי ואני כמעט מקיא בגלל חוסר הוודאות.
"נמאס לי כבר, ילד!" אבי צורח עליי ואני מצטנף. מבוכה ובושה מציפות אותי כי אני חלש כל־כך. ברור לי כבר שאני מעורר רחמים.
"אני לא אגיד לך שוב, לכל הרוחות!" הוא צורח ומתכופף כדי למשוך אותי בחולצה, אבל אני מתכווץ ונסוג. כבר למדתי שאסור לי להתנגד.
כשהפחד משתק אותי וגופי רועד ללא שליטה, אני מזכיר לעצמי את משאלת המוות שלי.
ידו הגדולה והמלוכלכת מסתחררת מול פניי והבעת פניו הגוערת נעשית אימתנית יותר ויותר בגלל שיניו הצהובות החשופות והקור המקפיא שבמבטו הקודר.
הדבר האחרון שאני רואה הוא מפרקי האצבעות שלו.
הדבר האחרון שאני שומע הוא ההתרסקות של אפי.
הדבר האחרון שאני טועם הוא הטעם המתכתי של הדם שבפי.
הדבר האחרון שאני מרגיש הוא כלום. כל־כך הרבה זמן חיכיתי לזה. והנה, סוף סוף זה הגיע.