הילדות האבודות של פריז
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הילדות האבודות של פריז
מכר
מאות
עותקים
הילדות האבודות של פריז
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

הילדות האבודות של פריז

4.4 כוכבים (16 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    ניתן לרכישה גם במארז

    תקציר

    סיפור יוצא דופן על חברות ואומץ של שלוש נשים שהיו חלק מרשת של סוכנות חשאיות בזמן מלחמת העולם השנייה.

    מנהטן, 1946
    בדרכה לעבודה כבכל בוקר דרך תחנת גרנד סנטרל, מושך חפץ מעניין את תשומת לבה של גרייס הילי: זוהי מזוודה נטושה המוחבאת מתחת לאחד הספסלים. סקרנותה של גרייס גוברת עליה והיא פותחת את המזוודה ומגלה בפנים עשרות תצלומים של נשים שונות. בדחף רגעי היא לוקחת את התמונות ומסתלקת במהירות מהתחנה. 

    עד מהרה מתברר לה שהמזוודה שייכת לאישה בשם אלינור טריג, מנהיגה של רשת של סוכנות חשאיות בריטיות שגויסו למאמץ המלחמתי ואומנו בבית אחוזה בסקוטלנד. שתים-עשרה מהנשים הללו, שנשלחו לאירופה הכבושה לסייע לכוחות המהפכה כבלדריות או כאלחוטאיות, לא חזרו הביתה מעולם, וגורלן נותר בגדר שאלה לא פתורה. במטרה לגלות את האמת לגבי הנשים שבתמונות, מוצאת עצמה גרייס נמשכת כבחבלי קסם אחר אם צעירה שנהפכה לסוכנת בשם מארי, שמשימתה הנועזת מעבר לים חושפת סיפור יוצא דופן על חברות, אומץ-לב ובגידה. 

    מחברת רבי-המכר פאם ג'נוף ('סיפורו של יתום') אורגת בכישרון רב אירועים היסטוריים לכדי סיפור מסעיר על תעוזה ועל אחוות נשים בנסיבות הקשות ביותר.

    "גירל פאואר אמיתי." – קוסמופוליטן

    פרק ראשון

    פרק 1
    גרייס
     
     
    ניו יורק, 1946

    אלמלא אותה טעות איומה, שכמותה עשתה גרייס הילי רק עוד פעם אחת בחייה, היא לא היתה מוצאת כלל את המזוודה.
    בשעה תשע ועשרים דקות בבוקר יום שלישי, היתה גרייס אמורה להיות בדרכה דרומה באוטובוס הראשון מהשניים שבהם היה עליה לנסוע כדי להגיע משכונת הלס קיצ'ן למשרד בלואר איסט סייד שבו עבדה. והיא בהחלט היתה בדרכה לעבודה. אבל היא לא היתה קרובה כלל לשכונה שהתרגלה לקרוא לה בית, אלא מיהרה דרומה בשדרת מדיסון, כולאת את שְׂערה המקורזל בפקעת מעל צווארה. למרות הצינה היא הסירה במהירות את מעילה כדי שתוכל לפשוט את הקרדיגן בירוק־מנתה שלבשה מתחתיו. היא לא רצתה שפרנקי ישים לב שהיא לובשת בדיוק את אותו קרדיגן שלבשה לעבודה יום קודם לכן וישאל את עצמו שאלה בלתי־מתקבלת על הדעת: אם היא הלכה הביתה בכלל.
    גרייס נעצרה כדי לבחון את בבואתה בחלון הראווה של חנות כולבו זולה. היא הצטערה שהחנות סגורה והיא לא יכולה לקנות קצת פודרה כדי להסתיר את הסימנים על צווארה ולדגום קצת בושם כדי להסתיר צחנה של ברנדי בן יום מהול בריח ערֵב אבל לא הולם של האפטרשייב של מארק, שכל שאיפה ממנו עוררה בה סחרחורת ובושה. שיכור ישב בפינה וגנח לעצמו בשנתו. גרייס הסתכלה על חיוורונו האפרפר וחסר החיים והרגישה סולידריות מסוימת. מסמטה סמוכה נשמע קול תיפוף על פח אשפה בקצב זהה להלמות הפטישים שבראשה. העיר ניו יורק כולה נראתה חיוורת וסובלת מהנגאובר. או שאולי היא התבלבלה בין העיר לבין עצמה.
    משבים עזים של רוח חורפית חצו את שדרת מדיסון וטלטלו בפראות את הדגלים התלויים על גורדי השחקים. פיסת עיתון ישן ומקומט הסתחררה ליד פתח ניקוז. למשמע פעמוני כנסיית סנט אגנס, שהודיעו בצלצולם על השעה תשע וחצי, האיצה גרייס את הקצב עד כמעט ריצה וזיעה נקוותה על עורה מתחת לצווארון חולצתה. המבנה המגושם של תחנת הרכבת גרנד סנטרל התנשא מולה. עוד מעט היא תפנה שמאלה ברחוב ארבעים ושתיים ותעלה על אוטובוס שנוסע לדרום העיר לאורך שדרת לקסינגטון.
    אבל כשהתקרבה לצומת של השדרה ורחוב ארבעים ושלוש היא ראתה שהוא חסום. שלוש ניידות עמדו באמצע הרחוב ומנעו את המעבר בשדרת מדיסון דרומה. גרייס הבחינה במכונית סטודיבייקר שחורה שעמדה בזווית משונה באמצע הרחוב, כשאדים עולים ממכסה המנוע שלה, וחשבה שמדובר בהתנגשות. יותר ויותר מכוניות פקקו את רחובות מרכז העיר בימים אלה בניסיון להשתחל בין האוטובוסים, המוניות ומשאיות המשלוחים. אבל לא נראָה שבתאונה הזאת מעורב כלי רכב נוסף. אמבולנס יחיד עמד בפינה. הפרמדיקים לא התרוצצו בקדחתנות אלא עמדו שעונים על רכבם ועישנו.
    גרייס התקרבה אל שוטר שפניו הדשנות הזדקרו מתוך צווארון של מדים כחולים כהים עם כפתורי זהב. "סלח לי. הרחוב יהיה סגור עוד הרבה זמן? אני מאחרת לעבודה."
    הוא העיף בה מבט מזלזל מתחת לשולי כובעו, כאילו עצם הרעיון של אישה עובדת נראה לו מגוחך, חרף העובדה שהמוני נשים עבדו במסירות במפעלים במקום הגברים שגויסו ונשלחו אל מעבר לים בתקופת המלחמה. "את לא יכולה לעבור משם," הוא ענה בהתנשאות. "ולא תוכלי לעשות את זה בזמן הקרוב."
    "מה קרה?" היא שאלה, אבל השוטר הפנה לה את הגב. גרייס פסעה צעד אחד קדימה ושרבבה את ראשה כדי לראות.
    "אישה נדרסה למוות," אמר גבר בכומתת צמר שטוחה שעמד לידה. גרייס הבחינה עכשיו בשמשה הקדמית המנופצת ונתקפה בחילה פתאומית. "כל כך עצוב," היא הצליחה לומר בסופו של דבר.
    "לא ראיתי כשזה קרה," אמר האיש. "אבל מישהו אמר שהיא נהרגה במקום. לפחות היא לא סבלה."
    לפחות. את המילה הזאת שמעה גרייס לעִתים קרובות מדי אחרי שטום מת. לפחות היא עוד צעירה. לפחות לא היו להם ילדים - כאילו זה מקל איכשהו. (לפעמים היא חשבה שאילו היו ילדים הם לא היו נטל אלא חלק ממנו שנשאר אחריו לנצח.)
    "אף פעם אי־אפשר לדעת איפה הכול ייגמר," הרהר בקול הגבר בכומתה השטוחה. גרייס לא ענתה. גם מותו של טום לא היה צפוי, בג'יפ שהתהפך בדרך מהבסיס הצבאי לתחנת הרכבת בג'ורג'יה, בדרכו לניו יורק לפגוש אותה לפני שנשלח אל מעבר לים. קראו לו חלל מלחמה, אבל למעשה הוא נהרג בתאונה סתמית שיכלה לקרות בכל מקום.
    הבזק ממצלמה של עיתונאי סנוור אותה והיא מצמצה, הצלה על עיניה ונסוגה לאחור דרך ההמון המתקהל, זקוקה למעט אוויר צח בתוך עשן הסיגריות וריחות הזיעה והבושם.
    גרייס התרחקה מהמחסום המשטרתי והעיפה מבט אל מעבר לכתפה. רחוב ארבעים ושלוש היה חסום גם לכיוון מערב, לכן לא היתה לה אפשרות לעבור גם משם. אם תחזור צפונה על מדיסון ותקיף את התחנה מהצד השני זה ייקח לה עוד חצי שעה והאיחור שלה לעבודה יהיה גדול עוד יותר. היא קיללה שוב את הלילה הקודם. אלמלא מארק היא לא היתה עומדת כאן כשאין לה שום ברירה אלא לחצות את גרנד סנטרל - המקום היחיד שהיא נשבעה לא לחזור אליו לעולם.
    גרייס פנתה והסתכלה על התחנה שהתנשאה מולה באיום, צִלה הגדול מאפיל על המדרכה שמתחתיה. זרם בלתי־פוסק של נוסעים עבר מבעד לדלתותיה. היא ראתה בעיני רוחה את התחנה מבפנים, את הרחבה הגדולה שהאור מחלחל לתוכה מבעד לחלונות הוויטרז', את השעון הגדול שלידו נהגו להיפגש חברים וזוגות אוהבים. לא מראה המקום היה עבורה קשה מנשוא, אלא האנשים שהיו בו. נערות שעל שפתיהן שכבה טרייה של שפתון אדום מצמידות לשון לשיניים כדי לוודא שהצבע לא הכתים אותן ולופתות ארנקים בציפייה. ילדים רחוצים שנראו קצת מתוחים למראה אב שאינם מסוגלים לזכור מפני שעזב כשהיו בקושי פעוטות. חיילים במדים מקומטים מנסיעה ארוכה מדלגים אל הרציף עם זרי חינניות נבולות ביד. המפגש המרגש שהיא כבר לא תזכה לו לעולם.
    מוטב שפשוט תוותר ותלך הביתה. גרייס השתוקקה לטבילה ארוכה באמבטיה, אולי לתנומה קלה. אבל היא היתה מוכרחה להגיע לעבודה. פרנקי אמור לראיין בעשר משפחה צרפתית, והוא יזדקק לה כדי שתרשום את הסיכומים. ואחר כך יגיעו בני הזוג רוזנברג שזקוקים למסמכים כדי לקבל סיוע בדיור. בדרך כלל זה מה שהיא אהבה בעבודה שלה, את האפשרות לשכוח את עצמה כשהיא שקועה בבעיות של אחרים. אבל היום האחריות העיקה עליה כמו נטל כבד.
    לא, היא חייבת להתקדם ויש רק אפשרות אחת. גרייס זקפה את כתפיה והחלה לצעוד לכיוון הגרנד סנטרל.
    היא נכנסה מבעד לדלת התחנה. זו היתה הפעם הראשונה שנכנסה לכאן מאז אותו יום אחר הצהריים, כשהגיעה מקונטיקט בשמלתה החגיגית ביותר, שְׂערה מעוצב בתסרוקת אופנתית מושלמת שמעליה מתנוסס כובע פילבוקס עגול. טום לא הגיע כמצופה ברכבת של שלוש מפילדלפיה, שם היה אמור להחליף רכבת, והיא הניחה שהוא החמיץ אותה. כשהוא לא ירד גם מהרכבת הבאה היא התחילה לדאוג קצת. היא בדקה את הפתקאות הנעוצות בלוח המודעות שליד אשנב המודיעין במרכז התחנה, למקרה שטום הגיע מוקדם יותר או שהיא פספסה אותו איכשהו. לא היתה לה שום אפשרות ליצור איתו קשר או לבדוק מה קרה לו, ולא היתה לה ברירה אלא לחכות. היא אכלה נקניקייה שמרחה לה את השפתון וטעמה החמיץ בפיה, קראה את כותרות העיתון בקיוסק בפעם השנייה ואחר כך בשלישית. רכבות הגיעו והתרוקנו, הזרימו לרציף חיילים שיכלו להיות טום אבל לא היו. בשמונה וחצי, כשהגיעה הרכבת האחרונה לאותו ערב, היא כבר היתה מוטרפת מדאגה. טום לא היה נותן לה לחכות סתם כך. מה קרה? בסופו של דבר התקרב אליה לוּטֶנֶנְט עם שיער ערמוני שאותו זיהתה מטקס הגיוס של טום כשעל פניו ארשת חרדה, והיא ידעה מיד. היא עדיין הרגישה את מגע ידיו הלא־מוכרות כשתפס אותה בשעה שברכיה קרסו.
    התחנה נראתה עכשיו בדיוק כמו בערב ההוא, זרם ענייני ובלתי־פוסק של נוסעים ומטיילים שאינם מוטרדים כלל מהתפקיד שמילאו במחשבותיה בחודשים הרבים שחלפו. פשוט תחצי את התחנה וזהו, היא אמרה לעצמה והסתכלה לעבר היציאה הרחבה בקצה המרוחק של התחנה, שאותתה לה כמו משואה. היא לא צריכה לעצור ולהיזכר.
    משהו צבט את רגלה צביטה מוזרה, כמו אצבעות של ילד קטן. גרייס נעצרה והסתכלה לאחור. זו היתה רק רכבת בגרבוני הניילון שלה. אולי בגלל מגע הידיים של מארק? הרכבת גדלה עם כל צעד שעשתה עד שנוצר כמעט קרע לאורך השוק שלה והיא נתקפה צורך להוריד את הגרבונים.
    גרייס מיהרה אל המדרגות שהובילו לשירותים הציבוריים בקומה התחתונה. כשעברה ליד ספסל היא מעדה וכמעט נפלה. כף רגלה התעקמה וגל של כאב לפת את קרסולה. היא צלעה אל הספסל והרימה את כף רגלה בהנחה שעקב הנעל שאותה לא מסרה לתיקון, אף שהיתה צריכה לעשות זאת, השתחרר שוב. אבל הנעל היתה שלמה. לא, משהו בלט החוצה מתחת לספסל שלידו עברה לפני רגע והכשיל אותה. מזוודה חומה שנדחפה ברשלנות מתחתיו. היא הסתכלה סביבה במורת רוח ותהתה מי השאיר את המזוודה בחוסר אחריות כזה, אבל לא היה אף אחד בקרבת מקום ואנשים אחרים עברו לידה בלי לשים לב. אולי בעל המזוודה הלך לשירותים או לקנות עיתון. היא דחפה אותה עוד קצת פנימה מתחת לספסל כדי שאף אחד אחר לא ימעד עליה והמשיכה ללכת.
    מחוץ לדלת שירותי הנשים ראתה גרייס גבר במדים מרופטים יושב על הרצפה. לשבריר שנייה היא שמחה שטום לא נותר בחיים כדי לצאת למלחמה ולחזור מרוסק ממה שראה. תמיד תישאר לה תמונה מושלמת שלו, יפה וחזק. הוא לא יחזור הביתה מצולק כמו בחורים רבים כל כך שהיא ראתה עכשיו, שהתאמצו להעמיד פני גיבורים כדי להסוות את השבר. גרייס הכניסה יד לכיס ומיששה את המטבעות האחרונים שנותרו לה, וניסתה לא לחשוב על הקפה שהשתוקקה כל כך לשתות ועכשיו תיאלץ להסתדר בלעדיו. היא פשוט לא מסוגלת להתעלם ממנו, חשבה כשטמנה את הכסף בכף ידו הסדוקה של האיש.
    גרייס נכנסה לשירותי הנשים ונעלה את דלת התא כדי לפשוט את הגרבונים. אחר כך ניגשה אל המראה, החליקה את שערה השחור, משחה שוב שפתון וטעמה במרקמו דמוי השעווה את כל אירועי הערב הקודם. ליד הכיור הסמוך עמדה אישה צעירה ממנה והחליקה את מעילה מעל כרסה המעוגלת. היה נדמה שרואים עכשיו הריונות בכל מקום, פרי של אינספור מפגשי איחוד מאושרים עם בחורים שחזרו הביתה מהמלחמה. גרייס הרגישה שהאישה מסתכלת על הופעתה המרושלת. ויודעת.
    גרייס מיהרה לצאת מהשירותים בידיעה שהיא מאחרת עוד יותר לעבודה. כשהחלה לחצות שוב את התחנה היא הבחינה במזוודה שכמעט מעדה עליה רגעים ספורים קודם לכן. היא עדיין היתה מונחת שם מתחת לספסל. גרייס האטה, התקרבה אל המזוודה והסתכלה סביבה כדי לראות אם מישהו מגיע לקחת אותה.
    כשאף אחד לא התקרב כרעה גרייס על ברכיה כדי לבדוק את המזוודה. לא היה בה שום דבר יוצא דופן, היא היתה מעוגלת כמו אלפי מזוודות אחרות שנוסעים נשאו בתחנה מדי יום, עם ידית שחוקה מאם הפנינה, יפה יותר מרובן. אלא שהמזוודה הזאת לא היתה בדרכה לשום מקום; היא היתה מונחת מתחת לספסל ללא השגחה. נטושה. אולי מישהו איבד אותה? היא עצרה לרגע בחשש כשנזכרה בסיפור מימי המלחמה על תיק שהיה למעשה פצצה. אבל כל זה כבר חלף עבר והסכנה של פלישה או כל מתקפה אחרת, שארבה פעם כמדומה מעבר לכל פינה, התפוגגה כלא היתה.
    גרייס בדקה את המזוודה וחיפשה סימן כלשהו לבעליה. על דופן המזוודה היה רשום שם בגיר. היא נזכרה בעצב בכמה מלקוחותיו של פרנקי, ניצולים שהגרמנים אילצו אותם לכתוב את שמותיהם על המזוודות בהבטחה כוזבת שיקבלו את חפציהם בחזרה. על המזוודה הזאת היתה רשומה מילה אחת: טְרִיג.
    גרייס שקלה את האפשרויות העומדות לפניה: להגיד משהו לאחד הסבלים או פשוט ללכת משם. היא כבר היתה באיחור לעבודה. אבל הסקרנות הציקה לה. אולי בתוך המזוודה יש תווית כלשהי. היא התעסקה עם האבזם, שנפתח בנקישה בין אצבעותיה, כאילו מעצמו. מבלי משים היא הרימה את הדופן העליונה לגובה של סנטימטרים אחדים. לאחר שהעיפה מבט מעבר לכתפה בהרגשה שבכל רגע היא עלולה להיתפס, הסתכלה לתוך המזוודה. תכולתה היתה ארוזה בקפידה, מברשת שיער כסופת גב וסבון יארדלי בניחוח לבנדר היו תחובים בפינה העליונה, ובגדי אישה מקופלים למשעי מילאו את החלק המרכזי. זוג נעלי תינוק היה תחוב בירכתי המזוודה, אבל לא היו שם בגדי ילדים נוספים.
    פתאום הרגישה גרייס שההצצה שלה לתוך המזוודה היא חדירה בלתי־נסלחת לפרטיות (וזה בדיוק מה שהיתה, כמובן) ומשכה את ידה במהירות. כשעשתה זאת, משהו חתך את אצבעה. "אַיי!" היא צעקה בניגוד לרצונה. פס של דם באורך של כשלושה סנטימטרים שצץ על אצבעה כבר החל להתרחב ולהעלות בועות אדומות. היא הכניסה את האצבע לפה ומצצה את הפצע כדי להפסיק את הדימום. היא הושיטה את ידה הלא פגועה למזוודה כדי לבדוק מה חתך אותה, אולי סכין גילוח או סכין אחר. מתחת לבגדים היתה מעטפה שעובייה כחצי סנטימטר, והיא הבינה ששולי הנייר החדים חתכו את אצבעה. עזבי את זה, היה נדמה לה שהיא שומעת קול אומר בראשה, אבל היא לא היתה מסוגלת להתאפק ופתחה את המעטפה.
    בתוכה היתה ערימת תצלומים עטופים בקפידה בפיסת תחרה. גרייס שלפה את התצלומים, ומשעשתה זאת, זלגה טיפת דם מאצבעה על התחרה והכתימה אותה ללא תקנה. במעטפה היו כעשר תמונות בסך הכול, כל אחת מהן תצלום דיוקן של צעירה אחרת. הן נראו מספיק שונות זו מזו כך שהיה ברור שאין ביניהן קִרבה משפחתית. חלקן היו לבושות במדי צבא, אחרות בחולצות או בבלייזרים מגוהצים למשעי. אף אחת מהן לא נראתה מבוגרת יותר מעשרים וחמש.
    העובדה שהיא מחזיקה בידיה את התצלומים של הנשים הזרות הללו היא כשלעצמה עוררה בה תחושה של אינטימיות מוגזמת ואפילו אסורה. היא רצתה להניח לתצלומים, לשכוח שראתה אותם. אבל היה נדמה שהעיניים הכהות של הבחורה בתצלום העליון קוראות לה. מי זאת?
    בדיוק באותו רגע נשמעו צפירות סירנה מחוץ לתחנה והיתה לה הרגשה שאולי הן מיועדות לה, אולי המשטרה מגיעה לעצור אותה מפני שפתחה מזוודה של מישהו אחר. גרייס ניסתה לעטוף שוב בחופזה את התצלומים בפיסת התחרה ולהחזיר הכול למזוודה. אבל היא לא הצליחה למתוח כראוי את התחרה ולהחזיר את החבילה לתוך המעטפה. קול הסירנות התחזק עכשיו. לא היה זמן לזה. היא תחבה בגניבה את התצלומים לתיק שלה ודחפה ברגלה את המזוודה בחזרה עמוק מתחת לספסל, מחוץ לטווח הראייה.
    "הייתי צריכה לדעת ששום דבר טוב לא יכול לצאת מזה שנכנסתי לתחנה," מלמלה לעצמה בעודה פוסעת אל היציאה כשהחתך באצבעה פועם.
     
     

    עוד על הספר

    ניתן לרכישה גם במארז

    הילדות האבודות של פריז פאם ג'נוף
    פרק 1
    גרייס
     
     
    ניו יורק, 1946

    אלמלא אותה טעות איומה, שכמותה עשתה גרייס הילי רק עוד פעם אחת בחייה, היא לא היתה מוצאת כלל את המזוודה.
    בשעה תשע ועשרים דקות בבוקר יום שלישי, היתה גרייס אמורה להיות בדרכה דרומה באוטובוס הראשון מהשניים שבהם היה עליה לנסוע כדי להגיע משכונת הלס קיצ'ן למשרד בלואר איסט סייד שבו עבדה. והיא בהחלט היתה בדרכה לעבודה. אבל היא לא היתה קרובה כלל לשכונה שהתרגלה לקרוא לה בית, אלא מיהרה דרומה בשדרת מדיסון, כולאת את שְׂערה המקורזל בפקעת מעל צווארה. למרות הצינה היא הסירה במהירות את מעילה כדי שתוכל לפשוט את הקרדיגן בירוק־מנתה שלבשה מתחתיו. היא לא רצתה שפרנקי ישים לב שהיא לובשת בדיוק את אותו קרדיגן שלבשה לעבודה יום קודם לכן וישאל את עצמו שאלה בלתי־מתקבלת על הדעת: אם היא הלכה הביתה בכלל.
    גרייס נעצרה כדי לבחון את בבואתה בחלון הראווה של חנות כולבו זולה. היא הצטערה שהחנות סגורה והיא לא יכולה לקנות קצת פודרה כדי להסתיר את הסימנים על צווארה ולדגום קצת בושם כדי להסתיר צחנה של ברנדי בן יום מהול בריח ערֵב אבל לא הולם של האפטרשייב של מארק, שכל שאיפה ממנו עוררה בה סחרחורת ובושה. שיכור ישב בפינה וגנח לעצמו בשנתו. גרייס הסתכלה על חיוורונו האפרפר וחסר החיים והרגישה סולידריות מסוימת. מסמטה סמוכה נשמע קול תיפוף על פח אשפה בקצב זהה להלמות הפטישים שבראשה. העיר ניו יורק כולה נראתה חיוורת וסובלת מהנגאובר. או שאולי היא התבלבלה בין העיר לבין עצמה.
    משבים עזים של רוח חורפית חצו את שדרת מדיסון וטלטלו בפראות את הדגלים התלויים על גורדי השחקים. פיסת עיתון ישן ומקומט הסתחררה ליד פתח ניקוז. למשמע פעמוני כנסיית סנט אגנס, שהודיעו בצלצולם על השעה תשע וחצי, האיצה גרייס את הקצב עד כמעט ריצה וזיעה נקוותה על עורה מתחת לצווארון חולצתה. המבנה המגושם של תחנת הרכבת גרנד סנטרל התנשא מולה. עוד מעט היא תפנה שמאלה ברחוב ארבעים ושתיים ותעלה על אוטובוס שנוסע לדרום העיר לאורך שדרת לקסינגטון.
    אבל כשהתקרבה לצומת של השדרה ורחוב ארבעים ושלוש היא ראתה שהוא חסום. שלוש ניידות עמדו באמצע הרחוב ומנעו את המעבר בשדרת מדיסון דרומה. גרייס הבחינה במכונית סטודיבייקר שחורה שעמדה בזווית משונה באמצע הרחוב, כשאדים עולים ממכסה המנוע שלה, וחשבה שמדובר בהתנגשות. יותר ויותר מכוניות פקקו את רחובות מרכז העיר בימים אלה בניסיון להשתחל בין האוטובוסים, המוניות ומשאיות המשלוחים. אבל לא נראָה שבתאונה הזאת מעורב כלי רכב נוסף. אמבולנס יחיד עמד בפינה. הפרמדיקים לא התרוצצו בקדחתנות אלא עמדו שעונים על רכבם ועישנו.
    גרייס התקרבה אל שוטר שפניו הדשנות הזדקרו מתוך צווארון של מדים כחולים כהים עם כפתורי זהב. "סלח לי. הרחוב יהיה סגור עוד הרבה זמן? אני מאחרת לעבודה."
    הוא העיף בה מבט מזלזל מתחת לשולי כובעו, כאילו עצם הרעיון של אישה עובדת נראה לו מגוחך, חרף העובדה שהמוני נשים עבדו במסירות במפעלים במקום הגברים שגויסו ונשלחו אל מעבר לים בתקופת המלחמה. "את לא יכולה לעבור משם," הוא ענה בהתנשאות. "ולא תוכלי לעשות את זה בזמן הקרוב."
    "מה קרה?" היא שאלה, אבל השוטר הפנה לה את הגב. גרייס פסעה צעד אחד קדימה ושרבבה את ראשה כדי לראות.
    "אישה נדרסה למוות," אמר גבר בכומתת צמר שטוחה שעמד לידה. גרייס הבחינה עכשיו בשמשה הקדמית המנופצת ונתקפה בחילה פתאומית. "כל כך עצוב," היא הצליחה לומר בסופו של דבר.
    "לא ראיתי כשזה קרה," אמר האיש. "אבל מישהו אמר שהיא נהרגה במקום. לפחות היא לא סבלה."
    לפחות. את המילה הזאת שמעה גרייס לעִתים קרובות מדי אחרי שטום מת. לפחות היא עוד צעירה. לפחות לא היו להם ילדים - כאילו זה מקל איכשהו. (לפעמים היא חשבה שאילו היו ילדים הם לא היו נטל אלא חלק ממנו שנשאר אחריו לנצח.)
    "אף פעם אי־אפשר לדעת איפה הכול ייגמר," הרהר בקול הגבר בכומתה השטוחה. גרייס לא ענתה. גם מותו של טום לא היה צפוי, בג'יפ שהתהפך בדרך מהבסיס הצבאי לתחנת הרכבת בג'ורג'יה, בדרכו לניו יורק לפגוש אותה לפני שנשלח אל מעבר לים. קראו לו חלל מלחמה, אבל למעשה הוא נהרג בתאונה סתמית שיכלה לקרות בכל מקום.
    הבזק ממצלמה של עיתונאי סנוור אותה והיא מצמצה, הצלה על עיניה ונסוגה לאחור דרך ההמון המתקהל, זקוקה למעט אוויר צח בתוך עשן הסיגריות וריחות הזיעה והבושם.
    גרייס התרחקה מהמחסום המשטרתי והעיפה מבט אל מעבר לכתפה. רחוב ארבעים ושלוש היה חסום גם לכיוון מערב, לכן לא היתה לה אפשרות לעבור גם משם. אם תחזור צפונה על מדיסון ותקיף את התחנה מהצד השני זה ייקח לה עוד חצי שעה והאיחור שלה לעבודה יהיה גדול עוד יותר. היא קיללה שוב את הלילה הקודם. אלמלא מארק היא לא היתה עומדת כאן כשאין לה שום ברירה אלא לחצות את גרנד סנטרל - המקום היחיד שהיא נשבעה לא לחזור אליו לעולם.
    גרייס פנתה והסתכלה על התחנה שהתנשאה מולה באיום, צִלה הגדול מאפיל על המדרכה שמתחתיה. זרם בלתי־פוסק של נוסעים עבר מבעד לדלתותיה. היא ראתה בעיני רוחה את התחנה מבפנים, את הרחבה הגדולה שהאור מחלחל לתוכה מבעד לחלונות הוויטרז', את השעון הגדול שלידו נהגו להיפגש חברים וזוגות אוהבים. לא מראה המקום היה עבורה קשה מנשוא, אלא האנשים שהיו בו. נערות שעל שפתיהן שכבה טרייה של שפתון אדום מצמידות לשון לשיניים כדי לוודא שהצבע לא הכתים אותן ולופתות ארנקים בציפייה. ילדים רחוצים שנראו קצת מתוחים למראה אב שאינם מסוגלים לזכור מפני שעזב כשהיו בקושי פעוטות. חיילים במדים מקומטים מנסיעה ארוכה מדלגים אל הרציף עם זרי חינניות נבולות ביד. המפגש המרגש שהיא כבר לא תזכה לו לעולם.
    מוטב שפשוט תוותר ותלך הביתה. גרייס השתוקקה לטבילה ארוכה באמבטיה, אולי לתנומה קלה. אבל היא היתה מוכרחה להגיע לעבודה. פרנקי אמור לראיין בעשר משפחה צרפתית, והוא יזדקק לה כדי שתרשום את הסיכומים. ואחר כך יגיעו בני הזוג רוזנברג שזקוקים למסמכים כדי לקבל סיוע בדיור. בדרך כלל זה מה שהיא אהבה בעבודה שלה, את האפשרות לשכוח את עצמה כשהיא שקועה בבעיות של אחרים. אבל היום האחריות העיקה עליה כמו נטל כבד.
    לא, היא חייבת להתקדם ויש רק אפשרות אחת. גרייס זקפה את כתפיה והחלה לצעוד לכיוון הגרנד סנטרל.
    היא נכנסה מבעד לדלת התחנה. זו היתה הפעם הראשונה שנכנסה לכאן מאז אותו יום אחר הצהריים, כשהגיעה מקונטיקט בשמלתה החגיגית ביותר, שְׂערה מעוצב בתסרוקת אופנתית מושלמת שמעליה מתנוסס כובע פילבוקס עגול. טום לא הגיע כמצופה ברכבת של שלוש מפילדלפיה, שם היה אמור להחליף רכבת, והיא הניחה שהוא החמיץ אותה. כשהוא לא ירד גם מהרכבת הבאה היא התחילה לדאוג קצת. היא בדקה את הפתקאות הנעוצות בלוח המודעות שליד אשנב המודיעין במרכז התחנה, למקרה שטום הגיע מוקדם יותר או שהיא פספסה אותו איכשהו. לא היתה לה שום אפשרות ליצור איתו קשר או לבדוק מה קרה לו, ולא היתה לה ברירה אלא לחכות. היא אכלה נקניקייה שמרחה לה את השפתון וטעמה החמיץ בפיה, קראה את כותרות העיתון בקיוסק בפעם השנייה ואחר כך בשלישית. רכבות הגיעו והתרוקנו, הזרימו לרציף חיילים שיכלו להיות טום אבל לא היו. בשמונה וחצי, כשהגיעה הרכבת האחרונה לאותו ערב, היא כבר היתה מוטרפת מדאגה. טום לא היה נותן לה לחכות סתם כך. מה קרה? בסופו של דבר התקרב אליה לוּטֶנֶנְט עם שיער ערמוני שאותו זיהתה מטקס הגיוס של טום כשעל פניו ארשת חרדה, והיא ידעה מיד. היא עדיין הרגישה את מגע ידיו הלא־מוכרות כשתפס אותה בשעה שברכיה קרסו.
    התחנה נראתה עכשיו בדיוק כמו בערב ההוא, זרם ענייני ובלתי־פוסק של נוסעים ומטיילים שאינם מוטרדים כלל מהתפקיד שמילאו במחשבותיה בחודשים הרבים שחלפו. פשוט תחצי את התחנה וזהו, היא אמרה לעצמה והסתכלה לעבר היציאה הרחבה בקצה המרוחק של התחנה, שאותתה לה כמו משואה. היא לא צריכה לעצור ולהיזכר.
    משהו צבט את רגלה צביטה מוזרה, כמו אצבעות של ילד קטן. גרייס נעצרה והסתכלה לאחור. זו היתה רק רכבת בגרבוני הניילון שלה. אולי בגלל מגע הידיים של מארק? הרכבת גדלה עם כל צעד שעשתה עד שנוצר כמעט קרע לאורך השוק שלה והיא נתקפה צורך להוריד את הגרבונים.
    גרייס מיהרה אל המדרגות שהובילו לשירותים הציבוריים בקומה התחתונה. כשעברה ליד ספסל היא מעדה וכמעט נפלה. כף רגלה התעקמה וגל של כאב לפת את קרסולה. היא צלעה אל הספסל והרימה את כף רגלה בהנחה שעקב הנעל שאותה לא מסרה לתיקון, אף שהיתה צריכה לעשות זאת, השתחרר שוב. אבל הנעל היתה שלמה. לא, משהו בלט החוצה מתחת לספסל שלידו עברה לפני רגע והכשיל אותה. מזוודה חומה שנדחפה ברשלנות מתחתיו. היא הסתכלה סביבה במורת רוח ותהתה מי השאיר את המזוודה בחוסר אחריות כזה, אבל לא היה אף אחד בקרבת מקום ואנשים אחרים עברו לידה בלי לשים לב. אולי בעל המזוודה הלך לשירותים או לקנות עיתון. היא דחפה אותה עוד קצת פנימה מתחת לספסל כדי שאף אחד אחר לא ימעד עליה והמשיכה ללכת.
    מחוץ לדלת שירותי הנשים ראתה גרייס גבר במדים מרופטים יושב על הרצפה. לשבריר שנייה היא שמחה שטום לא נותר בחיים כדי לצאת למלחמה ולחזור מרוסק ממה שראה. תמיד תישאר לה תמונה מושלמת שלו, יפה וחזק. הוא לא יחזור הביתה מצולק כמו בחורים רבים כל כך שהיא ראתה עכשיו, שהתאמצו להעמיד פני גיבורים כדי להסוות את השבר. גרייס הכניסה יד לכיס ומיששה את המטבעות האחרונים שנותרו לה, וניסתה לא לחשוב על הקפה שהשתוקקה כל כך לשתות ועכשיו תיאלץ להסתדר בלעדיו. היא פשוט לא מסוגלת להתעלם ממנו, חשבה כשטמנה את הכסף בכף ידו הסדוקה של האיש.
    גרייס נכנסה לשירותי הנשים ונעלה את דלת התא כדי לפשוט את הגרבונים. אחר כך ניגשה אל המראה, החליקה את שערה השחור, משחה שוב שפתון וטעמה במרקמו דמוי השעווה את כל אירועי הערב הקודם. ליד הכיור הסמוך עמדה אישה צעירה ממנה והחליקה את מעילה מעל כרסה המעוגלת. היה נדמה שרואים עכשיו הריונות בכל מקום, פרי של אינספור מפגשי איחוד מאושרים עם בחורים שחזרו הביתה מהמלחמה. גרייס הרגישה שהאישה מסתכלת על הופעתה המרושלת. ויודעת.
    גרייס מיהרה לצאת מהשירותים בידיעה שהיא מאחרת עוד יותר לעבודה. כשהחלה לחצות שוב את התחנה היא הבחינה במזוודה שכמעט מעדה עליה רגעים ספורים קודם לכן. היא עדיין היתה מונחת שם מתחת לספסל. גרייס האטה, התקרבה אל המזוודה והסתכלה סביבה כדי לראות אם מישהו מגיע לקחת אותה.
    כשאף אחד לא התקרב כרעה גרייס על ברכיה כדי לבדוק את המזוודה. לא היה בה שום דבר יוצא דופן, היא היתה מעוגלת כמו אלפי מזוודות אחרות שנוסעים נשאו בתחנה מדי יום, עם ידית שחוקה מאם הפנינה, יפה יותר מרובן. אלא שהמזוודה הזאת לא היתה בדרכה לשום מקום; היא היתה מונחת מתחת לספסל ללא השגחה. נטושה. אולי מישהו איבד אותה? היא עצרה לרגע בחשש כשנזכרה בסיפור מימי המלחמה על תיק שהיה למעשה פצצה. אבל כל זה כבר חלף עבר והסכנה של פלישה או כל מתקפה אחרת, שארבה פעם כמדומה מעבר לכל פינה, התפוגגה כלא היתה.
    גרייס בדקה את המזוודה וחיפשה סימן כלשהו לבעליה. על דופן המזוודה היה רשום שם בגיר. היא נזכרה בעצב בכמה מלקוחותיו של פרנקי, ניצולים שהגרמנים אילצו אותם לכתוב את שמותיהם על המזוודות בהבטחה כוזבת שיקבלו את חפציהם בחזרה. על המזוודה הזאת היתה רשומה מילה אחת: טְרִיג.
    גרייס שקלה את האפשרויות העומדות לפניה: להגיד משהו לאחד הסבלים או פשוט ללכת משם. היא כבר היתה באיחור לעבודה. אבל הסקרנות הציקה לה. אולי בתוך המזוודה יש תווית כלשהי. היא התעסקה עם האבזם, שנפתח בנקישה בין אצבעותיה, כאילו מעצמו. מבלי משים היא הרימה את הדופן העליונה לגובה של סנטימטרים אחדים. לאחר שהעיפה מבט מעבר לכתפה בהרגשה שבכל רגע היא עלולה להיתפס, הסתכלה לתוך המזוודה. תכולתה היתה ארוזה בקפידה, מברשת שיער כסופת גב וסבון יארדלי בניחוח לבנדר היו תחובים בפינה העליונה, ובגדי אישה מקופלים למשעי מילאו את החלק המרכזי. זוג נעלי תינוק היה תחוב בירכתי המזוודה, אבל לא היו שם בגדי ילדים נוספים.
    פתאום הרגישה גרייס שההצצה שלה לתוך המזוודה היא חדירה בלתי־נסלחת לפרטיות (וזה בדיוק מה שהיתה, כמובן) ומשכה את ידה במהירות. כשעשתה זאת, משהו חתך את אצבעה. "אַיי!" היא צעקה בניגוד לרצונה. פס של דם באורך של כשלושה סנטימטרים שצץ על אצבעה כבר החל להתרחב ולהעלות בועות אדומות. היא הכניסה את האצבע לפה ומצצה את הפצע כדי להפסיק את הדימום. היא הושיטה את ידה הלא פגועה למזוודה כדי לבדוק מה חתך אותה, אולי סכין גילוח או סכין אחר. מתחת לבגדים היתה מעטפה שעובייה כחצי סנטימטר, והיא הבינה ששולי הנייר החדים חתכו את אצבעה. עזבי את זה, היה נדמה לה שהיא שומעת קול אומר בראשה, אבל היא לא היתה מסוגלת להתאפק ופתחה את המעטפה.
    בתוכה היתה ערימת תצלומים עטופים בקפידה בפיסת תחרה. גרייס שלפה את התצלומים, ומשעשתה זאת, זלגה טיפת דם מאצבעה על התחרה והכתימה אותה ללא תקנה. במעטפה היו כעשר תמונות בסך הכול, כל אחת מהן תצלום דיוקן של צעירה אחרת. הן נראו מספיק שונות זו מזו כך שהיה ברור שאין ביניהן קִרבה משפחתית. חלקן היו לבושות במדי צבא, אחרות בחולצות או בבלייזרים מגוהצים למשעי. אף אחת מהן לא נראתה מבוגרת יותר מעשרים וחמש.
    העובדה שהיא מחזיקה בידיה את התצלומים של הנשים הזרות הללו היא כשלעצמה עוררה בה תחושה של אינטימיות מוגזמת ואפילו אסורה. היא רצתה להניח לתצלומים, לשכוח שראתה אותם. אבל היה נדמה שהעיניים הכהות של הבחורה בתצלום העליון קוראות לה. מי זאת?
    בדיוק באותו רגע נשמעו צפירות סירנה מחוץ לתחנה והיתה לה הרגשה שאולי הן מיועדות לה, אולי המשטרה מגיעה לעצור אותה מפני שפתחה מזוודה של מישהו אחר. גרייס ניסתה לעטוף שוב בחופזה את התצלומים בפיסת התחרה ולהחזיר הכול למזוודה. אבל היא לא הצליחה למתוח כראוי את התחרה ולהחזיר את החבילה לתוך המעטפה. קול הסירנות התחזק עכשיו. לא היה זמן לזה. היא תחבה בגניבה את התצלומים לתיק שלה ודחפה ברגלה את המזוודה בחזרה עמוק מתחת לספסל, מחוץ לטווח הראייה.
    "הייתי צריכה לדעת ששום דבר טוב לא יכול לצאת מזה שנכנסתי לתחנה," מלמלה לעצמה בעודה פוסעת אל היציאה כשהחתך באצבעה פועם.