קפה הפוך
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
קפה הפוך
מכר
מאות
עותקים
קפה הפוך
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

קפה הפוך

4.4 כוכבים (7 דירוגים)

עוד על הספר

  • הוצאה: ePublish
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2020
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 236 עמ' מודפסים

סיון אופירי, נאבקת במשקל לשעבר, משוחררת מ-2009, מפתחת השיטה לשחרור ממאבק במשקל, מאמנת תזונה, מטפלת ברפואה משלימה, דולה, מדריכה להכנה ללידה ומדריכת הנקה בדימוס, מחברת הספרים: 'שום דבר לא קרה' (2010), 'למה תינוקות בוכים' (2010), 'רעב' (2015), ספר מתכונים של השיטה (2015), יומן-עד 'הכל את יכולה' (2017), 'קווים של זהב’ (2018), 'נשים יקרות’ (2018), ׳פשוט בריא׳ (2019), 'פרינססה' (2019), 'שלוש מחברות' (2019), 'בטבעת זו' (2020) ו"קפה הפוך" (2020). אימא, בת זוג, מדריכה, כותבת, חוקרת ושמחה.

תקציר

"תסתכלי על השריטה הכי קטנה שיש לך, איך באורח פלא היא נסגרת. מי את חושבת שעושה את זה, יעלי? הרופאים? הם רק יכולים לעזור, אבל הריפוי הוא פנימי, וגם המחלה היא פנימית והשורש שלה כנראה נצרב ומשם התחיל לשלוח גרורות."

מיכאלה מביטה במטבע המתעתע שהחיים העניקו לה. מצד אחד – גבר חלומות. מצד שני, פוטנציאל לסיוט. האם תהמר על חייה? האם תעז לשלם את המחיר הנקוב? ובעודה הופכת והופכת, ולבסוף גם מחליטה, פורצת בחייה סערה חדשה, כואבת הרבה יותר, שמכריחה אותה לשנות הכול.

קפה הפוך מצייר שיא חדש בשרשרת ספרי האחווה הנשית של סיון אופירי. הוא אוצר בתוכו דרמה אדירה, ישראלית כל כך, שכמותה יכולה להתרחש מאחורי הדלת הנעולה של השכנים. ביד אמן ובשפה שוצפת, אופירי שולחת את הקוראים לשיט סוער ומלא סכנות, שבסופו ממתין אגם של דמעות ושל תקווה חדשה.

ספריה הקודמים של סיון אופירי, רבי המכר "נשים יקרות", "פרינססה", "שלוש מחברות" ו"בטבעת זו?", זכו למעמד מיוחד בספרות הישראלית העכשווית, וגיבורות הספרים נעשו חברות נפש של אלפי קוראים בארץ ובחו"ל. 

פרק ראשון

1


שכבתי לידו במיטה.

כבר חודש וחצי זה נראה אותו הדבר; כשאנחנו במיטה הוא מסובב אליי את הגב ותוך דקות אני שומעת את הנשימות שלו. אפילו "לילה טוב" הוא לא אומר לי, בטח שלא מיוזמתו.

וכשאני קצת זזה במיטה כדי שהוא יתייחס אליי ואומרת "לילה טוב דני", הוא משמיע קולות של מישהו שכבר נרדם ממש מזמן ועכשיו המילים שלו מתארכות ואי אפשר להבין אותן.

ואז אני זזה עוד קצת, כאילו מסדרת את השמיכה, מנסה להיצמד אליו. אבל הוא כמו גוש של בשר. אחר כך, כשאני מתהפכת לשכב על הצד, וכאילו בטעות התחת שלי נוגע בתחת שלו, הוא עדיין לא זז.

התהפכתי שוב, כאילו לא נוח לי, וניסיתי לסדר את השמיכה בין הרגליים. הוא המשיך לא להתייחס אליי.

בשלב הזה כבר הרמתי ידיים. גם הלילה זה לא יקרה.

בחלק מהלילות בשבועות האחרונים הייתי נרדמת מייד, תלוי כמה התשתי את עצמי קודם. והיו לילות שבהם השכיבה על הצד הייתה סיוט מתמשך, כי כמה כבר אפשר להתחכך, להסתובב, להתמרח, לגעת בטעות. הרגשתי כל כך פתטית. הייתי עוצמת עיניים ורק מבקשת להירדם.

כמו שעשיתי כשהייתי קטנה, בימים שבהם אימא שלי הייתה רוב הזמן במיטה – אחרי שהיא שוב הפסיקה לקחת את הכדורים כי חשבה שהיא כבר לא צריכה – וסבתא בת-שבע הייתה נכנסת לבדוק שאני ישנה ומתקרבת אליי לסדר לי את השמיכה, ואני הייתי עוצמת עיניים ועושה את עצמי ישנה ומכבידה את הנשימה שלי, בדיוק כמו שדני עושה לי.

לפעמים היא הייתה רק מציצה מהדלת ונעלמת דרך המסדרון. היא תמיד השאירה לי אור במסדרון, כי אור בחדר זה לא בריא, ואפילו אם זה אור קטן הוא מפריע לשינה ואז קשה לקום בבוקר. "אם תצטרכי פיפי או לשתות", כך הייתה אומרת, "תקומי מהמיטה ותמיד יהיה כאן אור. לילה טוב, מיכאלה".

ואז הייתה גוררת את רגליה, מתיישבת על הכורסה, מוציאה "אחחח" מהפה ומגבירה את קולו של חיים יבין.

אני הייתי מסתכלת סביב, מנסה לרקום לי סיפורים בראש, ופעם אפילו ספרתי כבשים. זה באמת היה משעמם אבל זה לא הצליח להרדים אותי, גם כשהגעתי לכבש המאה עשרים ושבעה. על הקיר בחדר שלי הייתה תלויה תמונה של נמר, כמו גובלן, והייתי מציצה בו מבעד למעקה של המיטה שלי ומורידה את הראש למטה, כדי שהוא לא יראה אותי. בלילה הוא היה נראה לי מפחיד במיוחד, וביום הוא היה סתם תמונה של נמר כתום.

זה היה יכול לקחת שבועות עד שאימא שלי הייתה יוצאת מהחדר שלה וסבתא שלי הייתה אומרת לה, "נו, עכשיו את בסדר, אל תקלקלי יותר. תמשיכי לקחת את מה שנתנו לך, את כל הזמן מתאזנת ואז את חושבת שהכול בסדר ואת מפסיקה. גליה, זה לא טוב לך להפסיק, וזה בטח לא טוב למיכאלה. חוץ מזה, עד מתי אני אחיה? עוד מעט אני לא אהיה כאן, ואז מה תעשי?"

היא הייתה אומרת את זה לאימא שלי כשהיא חשבה שאני ישנה או כשחשבה שאני לא שומעת.

פחדתי ממה שיקרה כשסבתא שלי לא תהיה. היא כבר גוררת רגליים, ציינתי לעצמי, היא בקושי עולה במדרגות, היא אומרת הרבה "אחחח" ו"איי", ונושפת נשיפות חזקות מהאף, ואני רואה אותה מלטפת את כפות הידיים שלה, בעיקר במקום שבו הן מתחברות עם הזרוע, מורחת איזה קרם מקופסה ירוקה ואומרת שזה כמו כוסות רוח למת.

לסבתא שלי היו אמונות וטקסים מצחיקים. בכל פעם שהיא רצתה להרתיח מים בקומקום החשמלי היא הייתה קודם שופכת את המים שהיו שם, גם אם הקומקום היה מלא לגמרי, וממלאה מים נקיים. "מיכאלה", היא הייתה אומרת לי, "אסור להרתיח מים פעמיים, זה לא בריא, זה עושה כאבי בטן".

ואם הייתי נבהלת ממשהו, היא הייתה מדליקה גפרורים, זורקת אותם לכוס מים ונותנת לי לשתות תוך שהיא אומרת משפט שלא הבנתי את המשמעות שלו, אבל הוא כלל את השם שלי.

אף פעם לא הבנתי איך יכול להיות שמים מקומקום עושים כאב בטן ומים עם גפרורים מרפאים בהלות.

סבתא מעולם לא הסכימה שאמדוד את הנעליים שלה, או שחס וחלילה אקח נעליים של מישהו אחר. "לא נכנסים לנעליים שהן לא שלך", היא אמרה – וכלום לא עזר לי, אפילו שהסברתי לה שיעל נעלה את הנעלים האלה פעם אחת בדיוק וגילתה שהן קטנות עליה, ושאלו נעליים מאמריקה שההורים שלה הביאו לה מתנה בלי למדוד.

"נו, גם בישראל יש נעליים יפות", היא אמרה לי, "את לא צריכה נעליים מאמריקה, אני אלך איתך לביאליק ונקנה שם".

לפעמים הייתה מכינה לעצמה נס קפה של עלית, עם הרבה חלב, כי ידעה שאבקש ממנה לגימה. ולפעמים תה ויסוצקי. היא אף פעם לא מהלה את התה הרותח במים מהברז, כמו שאימא שלי הייתה עושה, אלא מושיבה אותי לידה במטבח ומציעה שנשחק באיזה משחק דמיוני, כמו "משחק הסבלנות", או "ארץ עיר" בלי לכתוב, ככה בראש.

אלוהים השאיר לי אותה עד שהייתי בת חמש-עשרה.

אחר כך הוא אמר לי – תסתדרי.

***

נהיה לי חם. המזגן דלק אבל הניסיונות העקרים שלי למשוך את תשומת הלב של דני, וההתעסקות שלי עם השמיכה, גרמו לי להזיע. ואולי זה בגלל הבייבי-דול מסאטן שלבשתי, כמה פתטית יכולתי להיות ומה חשבתי לעצמי, אולי בגלל המצעים החדשים שקניתי לו, הם חמים מדי לחודש יוני, מחר אחליף אותם.

ובמקום להרגיע את המחשבות שלי, הרגשתי איך כל מחשבה גוררת מחשבה דבילית נוספת, והנה אני כבר מוצאת לי עוד משהו לדאוג בגללו או להתחבט בו. והשעון הזה, כבר 1:02 ואני עדיין באותה פוזיציה, שוכבת במיטה, לבושה בסאטן כמו מאדאם מאיזה סרט.

1:03. נו, מתי כבר אירדם? עוד חמש שעות אני צריכה לקום ולהתחיל את היום הבא, ועכשיו גם הבטן שלי משמיעה קולות של קרקור. מסכנה, כבר ארבע שעות היא לא קיבלה כלום.

גם לבטן שלי חיים משלה, בדיוק כמו לדני. לא עניין אותה היכן אני נמצאת, ולפעמים הייתה משמיעה קולות גרגור בזמן שכל הסביבה יכולה לשמוע. בעיקר כששכבתי רפויה בשוואסאנה, בשיעור יוגה, וכולם היו שקטים. בפעם האחרונה שריי, המורה שלנו, אמרה לי שאביא לעצמי משהו קטן לאכול אחרי השיעור, כי עושה רושם שהבטן שלי לא מרוצה מהתנאים שלה.

בשבועות האחרונים גם דני חי בלי להתייחס למה שקורה בסביבה שלי. עדיין לא מצאתי הגדרה למה שקורה בינינו, כי הרי ברור לי שהוא אוהב אותי, וברור שאני חשובה לו.

האם אני באמת חשובה לו? למה זה כל כך ברור בעצם? אולי אני רק סותמת לו חור? ולמה מהרגע שאמרתי לו שאני מפסיקה עם הגלולות, כי אני חייבת לנקות קצת את הגוף שלי אחרי כל כך הרבה שנים של כימיקלים, הוא הפך נטול ליבידו, וכמו איזה דוד חביב הוא מלטף לי את הראש, במקרה הטוב, מנשק אותי בבוקר לפני שהוא יוצא לעבודה, מתקשר פעם ביום לשאול אם אני חיה, או מסתפק באיזו הודעת טקסט, ומנשק אותי כשהוא חוזר הביתה, אבל נשיקה מהירה כזאת.

ומרגע שהיינו נכנסים למיטה ועד למחרת בבוקר – אותה הרוטינה: סיבוב והפניית הגב, נשימות ושנת חורף.

אוקיי. זה יכול לקרות, לא כל יום מתחשק, זה בסדר; הוא עייף, אין לו כוח; היה לו יום קשה בעבודה, עצבנו אותו; הוא כועס.

רגע, הוא כועס עליי?

אבל מה עשיתי לו? ניסיתי להיזכר אם קרה משהו חריג. אולי הוא לקח קשה שאמרתי לו שלא מתחשק לי ללכת לאימא שלו בשבת, כי כבר שבועיים לא הייתה לנו שבת לבד בגלל שאודליה, גרושתו, החליטה לנסוע לשוויץ והעבירה אלינו את איה.

אבל לא היה נראה שהוא כועס, הוא רק עשה פרצוף קטן והכול המשיך כרגיל.

ובשבוע האחרון – אחרי שבדקתי את ריח הפה שלי, ואם צמחו לי שערות במקום הלא נכון, הרחתי את בתי השחי שלי והסתכלתי עירומה על הבטן שלי – כבר לא יכולתי לברוח יותר מעצמי ומהסיפורים שאני מספרת לי.

דני מתנזר ממני כי הוא מת מפחד שאיכנס להיריון.

בחודש הבא יחלפו שנתיים מהיום שהכרנו.

סיון אופירי, נאבקת במשקל לשעבר, משוחררת מ-2009, מפתחת השיטה לשחרור ממאבק במשקל, מאמנת תזונה, מטפלת ברפואה משלימה, דולה, מדריכה להכנה ללידה ומדריכת הנקה בדימוס, מחברת הספרים: 'שום דבר לא קרה' (2010), 'למה תינוקות בוכים' (2010), 'רעב' (2015), ספר מתכונים של השיטה (2015), יומן-עד 'הכל את יכולה' (2017), 'קווים של זהב’ (2018), 'נשים יקרות’ (2018), ׳פשוט בריא׳ (2019), 'פרינססה' (2019), 'שלוש מחברות' (2019), 'בטבעת זו' (2020) ו"קפה הפוך" (2020). אימא, בת זוג, מדריכה, כותבת, חוקרת ושמחה.

עוד על הספר

  • הוצאה: ePublish
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2020
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 236 עמ' מודפסים
קפה הפוך סיון אופירי

1


שכבתי לידו במיטה.

כבר חודש וחצי זה נראה אותו הדבר; כשאנחנו במיטה הוא מסובב אליי את הגב ותוך דקות אני שומעת את הנשימות שלו. אפילו "לילה טוב" הוא לא אומר לי, בטח שלא מיוזמתו.

וכשאני קצת זזה במיטה כדי שהוא יתייחס אליי ואומרת "לילה טוב דני", הוא משמיע קולות של מישהו שכבר נרדם ממש מזמן ועכשיו המילים שלו מתארכות ואי אפשר להבין אותן.

ואז אני זזה עוד קצת, כאילו מסדרת את השמיכה, מנסה להיצמד אליו. אבל הוא כמו גוש של בשר. אחר כך, כשאני מתהפכת לשכב על הצד, וכאילו בטעות התחת שלי נוגע בתחת שלו, הוא עדיין לא זז.

התהפכתי שוב, כאילו לא נוח לי, וניסיתי לסדר את השמיכה בין הרגליים. הוא המשיך לא להתייחס אליי.

בשלב הזה כבר הרמתי ידיים. גם הלילה זה לא יקרה.

בחלק מהלילות בשבועות האחרונים הייתי נרדמת מייד, תלוי כמה התשתי את עצמי קודם. והיו לילות שבהם השכיבה על הצד הייתה סיוט מתמשך, כי כמה כבר אפשר להתחכך, להסתובב, להתמרח, לגעת בטעות. הרגשתי כל כך פתטית. הייתי עוצמת עיניים ורק מבקשת להירדם.

כמו שעשיתי כשהייתי קטנה, בימים שבהם אימא שלי הייתה רוב הזמן במיטה – אחרי שהיא שוב הפסיקה לקחת את הכדורים כי חשבה שהיא כבר לא צריכה – וסבתא בת-שבע הייתה נכנסת לבדוק שאני ישנה ומתקרבת אליי לסדר לי את השמיכה, ואני הייתי עוצמת עיניים ועושה את עצמי ישנה ומכבידה את הנשימה שלי, בדיוק כמו שדני עושה לי.

לפעמים היא הייתה רק מציצה מהדלת ונעלמת דרך המסדרון. היא תמיד השאירה לי אור במסדרון, כי אור בחדר זה לא בריא, ואפילו אם זה אור קטן הוא מפריע לשינה ואז קשה לקום בבוקר. "אם תצטרכי פיפי או לשתות", כך הייתה אומרת, "תקומי מהמיטה ותמיד יהיה כאן אור. לילה טוב, מיכאלה".

ואז הייתה גוררת את רגליה, מתיישבת על הכורסה, מוציאה "אחחח" מהפה ומגבירה את קולו של חיים יבין.

אני הייתי מסתכלת סביב, מנסה לרקום לי סיפורים בראש, ופעם אפילו ספרתי כבשים. זה באמת היה משעמם אבל זה לא הצליח להרדים אותי, גם כשהגעתי לכבש המאה עשרים ושבעה. על הקיר בחדר שלי הייתה תלויה תמונה של נמר, כמו גובלן, והייתי מציצה בו מבעד למעקה של המיטה שלי ומורידה את הראש למטה, כדי שהוא לא יראה אותי. בלילה הוא היה נראה לי מפחיד במיוחד, וביום הוא היה סתם תמונה של נמר כתום.

זה היה יכול לקחת שבועות עד שאימא שלי הייתה יוצאת מהחדר שלה וסבתא שלי הייתה אומרת לה, "נו, עכשיו את בסדר, אל תקלקלי יותר. תמשיכי לקחת את מה שנתנו לך, את כל הזמן מתאזנת ואז את חושבת שהכול בסדר ואת מפסיקה. גליה, זה לא טוב לך להפסיק, וזה בטח לא טוב למיכאלה. חוץ מזה, עד מתי אני אחיה? עוד מעט אני לא אהיה כאן, ואז מה תעשי?"

היא הייתה אומרת את זה לאימא שלי כשהיא חשבה שאני ישנה או כשחשבה שאני לא שומעת.

פחדתי ממה שיקרה כשסבתא שלי לא תהיה. היא כבר גוררת רגליים, ציינתי לעצמי, היא בקושי עולה במדרגות, היא אומרת הרבה "אחחח" ו"איי", ונושפת נשיפות חזקות מהאף, ואני רואה אותה מלטפת את כפות הידיים שלה, בעיקר במקום שבו הן מתחברות עם הזרוע, מורחת איזה קרם מקופסה ירוקה ואומרת שזה כמו כוסות רוח למת.

לסבתא שלי היו אמונות וטקסים מצחיקים. בכל פעם שהיא רצתה להרתיח מים בקומקום החשמלי היא הייתה קודם שופכת את המים שהיו שם, גם אם הקומקום היה מלא לגמרי, וממלאה מים נקיים. "מיכאלה", היא הייתה אומרת לי, "אסור להרתיח מים פעמיים, זה לא בריא, זה עושה כאבי בטן".

ואם הייתי נבהלת ממשהו, היא הייתה מדליקה גפרורים, זורקת אותם לכוס מים ונותנת לי לשתות תוך שהיא אומרת משפט שלא הבנתי את המשמעות שלו, אבל הוא כלל את השם שלי.

אף פעם לא הבנתי איך יכול להיות שמים מקומקום עושים כאב בטן ומים עם גפרורים מרפאים בהלות.

סבתא מעולם לא הסכימה שאמדוד את הנעליים שלה, או שחס וחלילה אקח נעליים של מישהו אחר. "לא נכנסים לנעליים שהן לא שלך", היא אמרה – וכלום לא עזר לי, אפילו שהסברתי לה שיעל נעלה את הנעלים האלה פעם אחת בדיוק וגילתה שהן קטנות עליה, ושאלו נעליים מאמריקה שההורים שלה הביאו לה מתנה בלי למדוד.

"נו, גם בישראל יש נעליים יפות", היא אמרה לי, "את לא צריכה נעליים מאמריקה, אני אלך איתך לביאליק ונקנה שם".

לפעמים הייתה מכינה לעצמה נס קפה של עלית, עם הרבה חלב, כי ידעה שאבקש ממנה לגימה. ולפעמים תה ויסוצקי. היא אף פעם לא מהלה את התה הרותח במים מהברז, כמו שאימא שלי הייתה עושה, אלא מושיבה אותי לידה במטבח ומציעה שנשחק באיזה משחק דמיוני, כמו "משחק הסבלנות", או "ארץ עיר" בלי לכתוב, ככה בראש.

אלוהים השאיר לי אותה עד שהייתי בת חמש-עשרה.

אחר כך הוא אמר לי – תסתדרי.

***

נהיה לי חם. המזגן דלק אבל הניסיונות העקרים שלי למשוך את תשומת הלב של דני, וההתעסקות שלי עם השמיכה, גרמו לי להזיע. ואולי זה בגלל הבייבי-דול מסאטן שלבשתי, כמה פתטית יכולתי להיות ומה חשבתי לעצמי, אולי בגלל המצעים החדשים שקניתי לו, הם חמים מדי לחודש יוני, מחר אחליף אותם.

ובמקום להרגיע את המחשבות שלי, הרגשתי איך כל מחשבה גוררת מחשבה דבילית נוספת, והנה אני כבר מוצאת לי עוד משהו לדאוג בגללו או להתחבט בו. והשעון הזה, כבר 1:02 ואני עדיין באותה פוזיציה, שוכבת במיטה, לבושה בסאטן כמו מאדאם מאיזה סרט.

1:03. נו, מתי כבר אירדם? עוד חמש שעות אני צריכה לקום ולהתחיל את היום הבא, ועכשיו גם הבטן שלי משמיעה קולות של קרקור. מסכנה, כבר ארבע שעות היא לא קיבלה כלום.

גם לבטן שלי חיים משלה, בדיוק כמו לדני. לא עניין אותה היכן אני נמצאת, ולפעמים הייתה משמיעה קולות גרגור בזמן שכל הסביבה יכולה לשמוע. בעיקר כששכבתי רפויה בשוואסאנה, בשיעור יוגה, וכולם היו שקטים. בפעם האחרונה שריי, המורה שלנו, אמרה לי שאביא לעצמי משהו קטן לאכול אחרי השיעור, כי עושה רושם שהבטן שלי לא מרוצה מהתנאים שלה.

בשבועות האחרונים גם דני חי בלי להתייחס למה שקורה בסביבה שלי. עדיין לא מצאתי הגדרה למה שקורה בינינו, כי הרי ברור לי שהוא אוהב אותי, וברור שאני חשובה לו.

האם אני באמת חשובה לו? למה זה כל כך ברור בעצם? אולי אני רק סותמת לו חור? ולמה מהרגע שאמרתי לו שאני מפסיקה עם הגלולות, כי אני חייבת לנקות קצת את הגוף שלי אחרי כל כך הרבה שנים של כימיקלים, הוא הפך נטול ליבידו, וכמו איזה דוד חביב הוא מלטף לי את הראש, במקרה הטוב, מנשק אותי בבוקר לפני שהוא יוצא לעבודה, מתקשר פעם ביום לשאול אם אני חיה, או מסתפק באיזו הודעת טקסט, ומנשק אותי כשהוא חוזר הביתה, אבל נשיקה מהירה כזאת.

ומרגע שהיינו נכנסים למיטה ועד למחרת בבוקר – אותה הרוטינה: סיבוב והפניית הגב, נשימות ושנת חורף.

אוקיי. זה יכול לקרות, לא כל יום מתחשק, זה בסדר; הוא עייף, אין לו כוח; היה לו יום קשה בעבודה, עצבנו אותו; הוא כועס.

רגע, הוא כועס עליי?

אבל מה עשיתי לו? ניסיתי להיזכר אם קרה משהו חריג. אולי הוא לקח קשה שאמרתי לו שלא מתחשק לי ללכת לאימא שלו בשבת, כי כבר שבועיים לא הייתה לנו שבת לבד בגלל שאודליה, גרושתו, החליטה לנסוע לשוויץ והעבירה אלינו את איה.

אבל לא היה נראה שהוא כועס, הוא רק עשה פרצוף קטן והכול המשיך כרגיל.

ובשבוע האחרון – אחרי שבדקתי את ריח הפה שלי, ואם צמחו לי שערות במקום הלא נכון, הרחתי את בתי השחי שלי והסתכלתי עירומה על הבטן שלי – כבר לא יכולתי לברוח יותר מעצמי ומהסיפורים שאני מספרת לי.

דני מתנזר ממני כי הוא מת מפחד שאיכנס להיריון.

בחודש הבא יחלפו שנתיים מהיום שהכרנו.