״בבואי לחצר עין חרוד, אפפה אותי הרגשה כאילו פרצתי מקן צר למרחב העולם״.3
למן ייסודו בספטמבר 1921 מילא עין חרוד תפקיד מרכזי בכל הקשור לתנועה הקיבוצית בכלל ולקיבוץ המאוחד בפרט. זה היה הקיבוץ הראשון (להבדיל מקבוצה), שהיה לתנועה ולמורה דרך לכמה ניסויים חברתיים והתיישבותיים בארץ בכלל ולקיבוצים שצמחו בתנועת הקיבוץ המאוחד בפרט. חבריו, ובכלל זה חברותיו, היו בעלי יכולת חברתית וכישורים מגוונים: אנשי רוח, סופרים, מוזיקאים, ציירים, מחנכים ועוד. הללו עיצבו תרבות חדשה, שממנה ומרעיונותיה ינקו חברי קיבוצים אחרים.4 עין חרוד־הקיבוץ המאוחד חרת על דגלו להיות קיבוץ הסתדרותי, מעורב בכל האירועים ההסתדרותיים הקשורים בבניין הארץ ובהגנה עליה. ראוי להדגיש שאף על פי שהקיבוצים היו מספרית רק חלק קטן מכלל האוכלוסייה בארץ, בעיני עצמם ובעיני החֶברה היישובית בכללותה הם נתפסו כחוד החנית של העשייה הציונית. ההתיישבות הקיבוצית נחשבה אידיאל חברתי, ורבים מהעולים הצעירים והבוגרים, לרבות ילידי הארץ, שהו בקיבוץ לפחות פרק זמן קצר: עליות הנוער, חֶברות ההכשרה ועוד.
קיבוץ עין חרוד הוקם בתור מתכונת חדשה להתיישבות קולקטיבית, שבמרכזו עמד רעיון הקבוצה הגדולה. הוגה הרעיון היה שלמה לביא־לבקוביץ', איש העלייה השנייה, אשר עלה ארצה בשנת 1905, היה פועל חקלאי בפתח תקווה ובסג'רה, חבר מפלגת הפועל הצעיר, חבר בתנועת השומר ומאנשי קבוצת כנרת.5 לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר נוכח לביא לדעת שתנועת הפועלים הארץ־ישראלית קטנה מדי וחסרת יכולת לקלוט את העולים העתידים לעלות ארצה אחרי המלחמה, הכין תכנית התיישבות ליישוב קיבוצי גדול, שיספק לעצמו את כל צרכיו ויהיה יחידה כלכלית עצמאית במרחב.6 מאחר שהכיר מקרוב את אורח החיים בקבוצות השיתופיות הקיימות, דגניה וכנרת, הגיע למסקנה שקבוצה קטנה ואינטימית, הבוררת ובוחרת את חבריה בקפידה, לא תהיה מסוגלת להעניק פתרון לבעיית קליטת העולים החדשים בהתיישבות. לביא ראה צורך לשנות את צורת ההתיישבות מן היסוד ולהקים צורת התיישבות חדשה, בעלת מבנה שונה. הוא שלל את הקליטה בקבוצה הקטנה, הסלקטיבית, וחלם על יישוב בעל מספר חברים גדול, אשר יכלול כמה מאות, שיתקבלו לקבוצה ללא בחירה וברירה. הקיבוץ יעסוק בחקלאות ובתעשייה, ויחלוש על שטח גדול.7
מיישמי רעיונו של לביא היו אנשי גדוד העבודה, אשר בה התבלטו ״הקבוצה הקרימאית״, אנשי העלייה השלישית, וקבוצת פועלים חקלאיים, מיוצאי כנרת והשומר. הללו אימצו את הרעיון להתיישב בעמק חרוד. בד בבד, פנה לביא לגורמים בארץ, שעסקו בנושא ההתיישבות. ובראשית ספטמבר 1921 הציג לביא את תכנית ההתיישבות שלו בקונגרס הציוני השנים־עשר.8
ב-14 בספטמבר 1921, במלאות שנה לייסוד גדוד העבודה, התכנסה מועצת הגדוד בחיפה, והוחלט שלא לחכות לתשובה מן הקונגרס הציוני ולארגן מיָד את העלייה להתיישבות. יהודה קופילביץ (אלמוג), איש העלייה השלישית, שנמנה עם מייסדי גדוד העבודה, נבחר לטפל בנושא. הוא פנה ליהושע חנקין, אשר עבד במועד זה בהסתדרות הציונית, בבקשה שיאשר בדחיפות את העלייה לעמק יזרעאל. חנקין נענה לבקשה ואישר את העלייה להתיישבות ללא התייעצות עם המוסדות המיישבים, מאחר שנציגיהם השתתפו באותו הזמן בקונגרס הציוני בקרלסבאד.9
משם פנה קופילביץ לירושלים, וב-19 בספטמבר 1921 נפגש עם ד״ר יעקב טהון, מזכיר המשרד הארץ־ישראלי, אשר עמד אז בראש חברת הכשרת היישוב. טהון הכיר את מצוקת הפועלים במושבות וביקש לסייע להם בסידור מקומות התיישבות עצמאיים משלהם. למחרת, ב-20 בספטמבר, יצאו ארבעים חברים וחברות מפלוגת ראש העין, לנו בחיפה, וב-21 בספטמבר הגיעו לעפולה. שם הצטרפו אליהם חברים מפלוגת מגדל. לעת צהריים יצאו לדרכם לעבר עין ג'לוד, שהוא מעיין חרוד אשר באדמת נוריס שבעמק יזרעאל.10 על החוויות של העולים להתיישבות אפשר להתרשם מזיכרונותיו של יהודה אלמוג:
הלכנו לאורך מסילת הברזל, ללא דרך ומשעול, ניסנוב רוכב לפנינו, אחריו שתי מכוניות־משא, ואחריהן העגלות טעונות אוהלים, כלים, וכל הפלוגה העולה. החום היה גדול והציק מאד. כבר עברה שעת הצהריים, ואנו מתקדמים בקושי בשביל צר... צבי ניסנוב רוכב ופניו אל המעיין... השעה ארבע ושלושים אחר הצהריים. כרענו ליד המים וליקקנום בשמחה כאבותינו ״המלקקים״, שהלכו אחרי גדעון לתשועת ישראל.11
מיקומו של המחנה נקבע ממערב למעיין חרוד, למרגלות הגלבוע. בתוך שעות ספורות נבנו האוהלים, נחפרו חפירות הגנה, ונמתחה גדר תיל סביב. סוּדר מטבח שדה, הוקם חדר אוכל ארעי וחדר חולים. מכיוון שהמחנה עדיין שכן בשטח פתוח, לא היה מקום להביא אליו ציוד חקלאי, כגון מחרשות, מקצרות וכלי יד שונים. לביא פנה אל חנקין, והלה הגיע למחנה, ניהל משא ומתן עם אריסי הכפר הסמוך ששכן ממזרח למחנה, והם ניאותו לפנותו. למחרת ביקורו של חנקין הועבר המחנה אל הצד המזרחי וסוּדר בין המעיין לבתי האבן של האריסים.12
המאהל הראשון ליד עין ג'לוד, 1921
צלם: אברהם סוסקין, ארכיון עין חרוד מאוחד
ב-13 בדצמבר 1921 עלתה להתיישבות עוד קבוצה של גדוד העבודה, והקימה את תל יוסף על שם יוסף טרומפלדור. שתי הנקודות — עין חרוד ותל יוסף — היו משק אחד במסגרת ״הקומונה הטריטוריאלית״. השוּתפות ביניהן התקיימה באמצעות הקופה הכללית, שניהל גזבר מהגדוד. בשלהי 1922 התחולל בארץ משבר כלכלי, אשר פגע גם בעין חרוד וגם בתל יוסף. המחסור היה גדול, ומצב הקופה הכללית היה בכי רע. לשיטת ניהול הקופה התנגדו חברים רבים בטענה שהגזברות נוהגת אי־סדרים בקופה המשותפת. בדצמבר 1923, שמונה חודשים לאחר הייסוד, התפרקה השוּתפות החברתית והכלכלית והחברים התפלגו לשני קיבוצים נפרדים: תל יוסף, שהתרכזו בו רוב החברים, 225 מספרם שבהם בעיקר אנשי גדוד העבודה הצעירים, אנשי העלייה השלישית, ועין חרוד, שהתרכז בו מיעוט של מאה ועשרה חברים, רובם מבוגרים יותר, אנשי העלייה השנייה, מיוצאי כנרת והשומר. לאחר הפילוג נכנס המשק למשבר כלכלי ומורלי, והחברים המועטים הבינו שעליהם להתארגן מחדש ולגייס כוחות חדשים וצעירים. אלו נמצאו להם בקרב ״חבורת העמק״.13
״חבורת העמק״ הייתה ברובה מורכבת מחברי העלייה השלישית. ב-1921 התארגנו יחד כגוף שיתופי בכביש עפולה־נצרת, אשר התנהל על ידי המשרד לעבודות ציבוריות. עקרונות החבורה היו קבלה מתמדת של חברים חדשים, חדירה לעוד ענפי עבודה, כגון בנייה, חציבה וחקלאות. בראשית מאי 1923 פנו חברי עין חרוד אל חברי ״חבורת העמק״, ולאחר כמה אספות, שבהן השתתפו גם אישי אחדות העבודה וההסתדרות, הוחלט על איחוד החבורות. באספת היסוד הוחלטו החלטות מספר, ואלו הן: שמירת השם קיבוץ עין חרוד; הפיכת כל החברים לחברי קיבוץ; קליטה מתמדת של חברים חדשים; אוטונומיה כספית גמורה של הקיבוץ והתחייבות לשיתוף פעולה של המשק עם ההסתדרות ומוסדותיה. החבורה הזרימה לעין חרוד כוחות עתירי ניסיון ומעש בעבודה חקלאית ובבניין וחברים צעירים ונמרצים. הקיבוץ החל בשיקום מצבו הקשה.14
קליטתם של החברים החדשים הייתה לא קלה. חלף זמן עד שהתגברו חברי קיבוץ עין חרוד על הדכדוך שגרם הפילוג. שרה חן, ילידת חרקוב ומחברות ״חבורת העמק״, סיפרה על קבלת הפנים שבה קיבלו אותם בעין חרוד:
באנו לעין חרוד. היינו מלאי אמונה וחדורי הכרת ערך עצמנו, כי נחשבנו לחבורה מצוינת, אך לאכזבתנו, לא כל כך התפעלו מאיתנו בימים הראשונים אנשי העלייה השנייה. הם חשבו אותנו ״לחדשים וירוקים״ וזאת לאחר כל ״החיזורים״ שקדמו להחלטתנו להצטרף למשק.15
גם אחותה הבכירה של חן, מרים חן־שוטלנד, שהגיעה אף היא עם ״חבורת העמק״ לעין חרוד, סיפרה בזיכרונותיה על הימים הראשונים:
החברים לא קיבלו אותנו באדיבות יתרה. הסתובבו בחצר, הביטו עלינו ועברו הלאה... איש לא ניגש אלי ולא שאל דבר. פתאום הופיעה רחל זיסלה [בת זוגו של שלמה לביא — ת״ק] והיא כולה זוהר, ובמין קלות מיוחדת אמרה: ״באתי להכיר את החברים החדשים״, ומיד הייתה מוכנה להושיט לנו את עזרתה כאשר רק יכלה. ביחסה החברי החם ובדבריה המלטפים עודדה אותי והתעורר בי הרצון להתחיל לפעיל [כך במקור], להקים את האוהל, להסתדר ולהתכונן לעבודה החקלאית.16
אפשר לראות כאן את הכוח הנשי הטמון בדמותה האימהית של האישה. על אף הקושי והמבוכה בקבלת חברים חדשים, האישה־החבֵרה, כמצופה ממנה בשל תכונותיה הנפשיות מקדמת דנא, הייתה הראשונה שניגשה, קיבלה בחום את החברה החדשה והציעה את עזרתה. ואילו החברים — לא רק שלא נהגו כלפי החדשים בחום, אלא הם קיבלו אותם באדישות ואף בדחייה, כאילו לא היו מעוניינים בבואם. ייתכן שהתנהגותם נבעה בשל היותם עדיין בטראומה מהפילוג.
ב-1924 התכנסה בעין חרוד הוועידה הרביעית של אחדות העבודה. בוועידה זו התמודדו אנשי עין חרוד, ובראשם יצחק טבנקין, על הכרת רעיון הקבוצה הגדולה כדרך מרכזית להתיישבות בכפר ובעיר ועל בניין יישובים גדולים, שתשתיתם חקלאות ותעשייה. המשימה הצליחה לדידם, כאשר בסופה של הוועידה הוכרז על דרך הקיבוץ דרך מרכזית ליישוב הארץ.17 סביר להניח שלוועידה הזאת היה תפקיד חשוב ביצירת הדומיננטיות של קיבוץ עין חרוד בתוך התנועה הקיבוצית. עצם האירוח בקיבוץ אִפשר את ההשתתפות הפעילה של חברי הקיבוץ בדיונים ובהרצאות, ונתן להם, לבד מהמעורבות, גם תחושה של חשיבות רבה יותר מחברי קיבוצים אחרים.
בד בבד עם מגמת המעורבות הפוליטית החלו כבר ב-1925 ויכוחים סביב רעיון ההשתייכות לארגון קיבוצי כולל. חילוקי הדעות היו ארוכים וקשים, ונמשכו למעשה עד שנת 1927. היו חברים שביקשו להפוך את עין חרוד לקיבוץ ארצי, כלומר לצרף לקיבוץ פלוגות שונות, שעבדו בעבודות קבלניות, ולהוציא פלוגות לכיבוש התיישבותי בכל רחבי הארץ. לעומתם, היו ששללו את מגמת הגלישה לתנועתיות ארצית, וקראו להתרכז בבניית עין חרוד כקיבוץ עצמאי. הללו, אשר כונו בשם ״האופוזיציה״, עזבו את עין חרוד ב-1927, והקימו את מושב העובדים כפר ויתקין.18
בשנים 1927-1931 הלכה ונשלמה בנייתו של עין חרוד בנקודת הקבע שלו, במעלה גבעת קומי שבגוש נוריס. גבעה זו הייתה מרוחקת ממעיין חרוד ומהיישוב הקיים כשבעה קילומטרים מזרחה. את האדמה רכשה ביוני 1925 הקרן הקיימת לישראל בסיועם של יהושע חנקין, ד״ר ארתור רופין וחבר עין חרוד, איש השומר חיים שטורמן. מאורעות תרפ״ט הם שהחישו את המעבר לנקודת הקבע. עם סיום המאורעות הגיעו חברי קיבוץ עין חרוד להחלטה שהמעבר ליישוב הקבע חייב להתבצע במהירות האפשרית למרות המגבלות מבית ומחוצה לו. עין חרוד מנתה אז כמאתיים וארבעים חברים, ובמאי 1931 הושלמה בניית מאה ועשרים יחידות דיור במקום.19
בד בבד, עם עזיבתם של חברי ״האופוזיציה״, נוסדה ב-1927, בעוד משבר העלייה הרביעית בעיצומו, תנועת הקיבוץ המאוחד, התנועה הקיבוצית הגדולה והדינמית מכלל התנועות הקיבוציות, ומקומו של עין חרוד בתוכה היה מרכזי.20 עין חרוד היה לבירת התנועה בבחינת החלוץ ההולך לפני המחנה, וכפי שניסחה בסביץ: ״אם דגניה היא אם הקבוצות, הרי עין חרוד היא אם הקיבוץ הגדול, אם הקיבוצים״.21 כך כתב ז״צ (השם המלא לא הובא ברשימה שפורסמה בעיתון צרור מכתבים), חבר כפר נחום, שהגיב למרכזיותו של עין חרוד בהתיישבות:
לנו, הרבים הייתה עין חרוד — המולדת, בצלמה ובדמותה ראינו לראשונה את נוף המולדת ואת נוף האדם החדש במולדת. ותעודת חיים זו שבוני עין חרוד ויוצריה יצאו אתם לדרכם — תמשיך לעמוד ולהתקיים.22
עם המעבר לנקודת הקבע בגבעת קומי נפתחה תקופה חדשה בחיי חברי קיבוץ עין חרוד. ענפים חדשים החלו להתפתח לצד ענפים ותיקים, שכבר היו קיימים. גידולי השדה, גן הירק ושטחי המטעים הורחבו. הרפת והלולים הוגדלו. גם במספר התושבים חלה עלייה ניכרת. זרבבל גלעד, שהיה כבן חמש־עשרה בתקופת המעבר לגבעת קומי, תיאר בספרו מעין גדעון את יופיים של בתי הקבע הראשונים, שנבנו מבטון וממלט. לראשם היה גג רעפים אדום, ובכל אחד מהם הייתה מרפסת מערבית.23
עין חרוד בנקודת הקבע, צילום מגבעת קומי, 1937
צלם: דב קוצ'ינסקי, ארכיון עין חרוד מאוחד
עין חרוד המשיך בשנים האלה במגמה להיות הקיבוץ המרכזי והמוביל בתנועת הקיבוץ המאוחד. משרדי התנועה, שכללו את המזכירות, מערכת מבפנים, הדפוס וסמינריון העבודה, שכנו בקיבוץ עין חרוד. בית הספר המשותף ליישובי העמק, שהוקם בשנת 1935, היה בו, והוא אירח בקביעות מופעי תיאטרון ומוזיקה ואת המופעים המרכזיים של טקסי חג העומר וחג הביכורים וחגים ייחודיים אחרים, כמו יום הפועלת הבין־לאומי. נראה שלמרות מיקומו בפריפריה הגאוגרפית הפכו אותו השילוב בין הגורמים הייחודיים של חברי עין חרוד ותחושת החשיבות והשליחות, שהייתה חלק בלתי נפרד מתפיסתם הקולקטיבית, למקום מרכזי ובעל השפעה רבה על החֶברה, על התרבות ועל ההוויה היישובית בארץ.
חברות עין חרוד — מבט עומק
״ובחיי החבֵרה ניצחונות וכישלונות, עלייה וירידה, הישגים ניכרים וחלומות נכזבים״.24
החברות המייסדות בעין חרוד לא היו מקשה אחת. קבוצת המחקר כוללת שמונים וארבע חברות מייסדות, שעלו ארצה בשנות העלייה השנייה, השלישית, הרביעית והחמישית וילידות הארץ. בסך הכול אפשר להצביע ולומר שיש דמיון רב בין פרופיל הנשים לפרופיל הגברים בעין חרוד. בקבוצת הגברים המייסדים אפשר למנות כתשעים וחמישה חברים מאותן העליות.25
רוב המייסדות היו בעלות תודעה מהפכנית־סוציאליסטית, והשתתפו בפעילות ציונית עוד לפני עלייתן ארצה בתנועות הסוציאליסטיות והציוניות, ורק מיעוט עלו ארצה ללא חינוך ציוני עמוק. היו שצמחו בבתים אמידים, אחרות הגיעו מבתים עניים וחסרי כול.26 רובן היו משכילות. המשותף לכולן היה שהן עלו ארצה (או הגיעו לעין חרוד, במקרה של ילידות הארץ) עם ציפיות גבוהות ומתוך תחושה ותקווה שבארץ ישראל יתממש השוויון המיוחל בין המינים הן מבחינה רעיונית הן מבחינה מעשית. את השראתן ינקו מאתוס השוויון הקומוניסטי, שאליו נחשפו לפני הגעתן ארצה, אשר העמיד במרכז את שחרור הנשים, ואף הביא לידי חקיקת חוקים מהפכניים לטובתן.27 הנשים ראו בעצמן שוות לגברים, וקיוו להשתתף בבנייתה המחודשת של מולדת היהודים ובהגשמת החזון החברתי והלאומי בארץ. כמו החלוצים, רוב החלוצות עלו ארצה בגפן בשנות העשרים המוקדמות לחייהן, רווקות ללא ילדים.28
בעין חרוד היו שבע־עשרה חברות מפועלות העלייה השנייה. אפשר לומר שהן היו מושא הערצתן של רבות מהנשים שעלו ארצה בעליות המאוחרות יותר, ורבות מהן היו מרכזיות ופעילות בקיבוץ בתחומים שונים. בהן אפשר למנות נשים ידועות כיהודית איידלמן, בתיה ברנר, אוה טבנקין, רבקה דנית, שרה יצקר ועטרה שטורמן.29 לדברי החוקרת מרגלית שילה, ״במובנים רבים העשור של העלייה השנייה (1903-1914) הייתה תחילת התרקמותה של הוויה יישובית חדשה בארץ ישראל״.30
חלוצות העלייה השנייה היו מיעוט בקרב העולים (כ-8 אחוזים), אך מניעי עלייתן היו זהים לאלה של הגברים.31 ואולם, בבואן לארץ ישראל נתקלו במציאות שונה מזו של הגברים. ממחקרים על אודות נשים בעלייה השנייה עולות תחושות של קיפוח ותסכול ואי־מימוש הציפיות. הנשים לא שותפו בעבודות חקלאיות, לא התקבלו כחברות שוות זכויות בקומונות, לא שותפו בשמירה, קופחו בשכר, ונמנעו מהבעת עמדותיהן באספות פומביות.32 החוקרת דבורה ברנשטיין הסבירה שלצעירות העלייה השנייה הייתה זרות כפולה: הן חוו פער גדול בין מה שציפו לו ובין המציאות במושבות ובערים. הן אף היו שונות בלבושן ובנוהגן, וחשדו בהן לעתים האיכרים שומרי המצוות שהן חסרות מוסר ופרוצות, אך גם היו חסרות יכולת שווה לזו של הפועלים שעִמם חיו.33 על כן, מאבקן היה כפול — בציונות הסוציאליסטית המפלה, ובאדישות של חבריהן הפועלים. הן שאפו לשותפות שוויונית יותר בין גברים לנשים.34 גם מצבן של הפועלות בקבוצות השיתופיות שקמו בשנות העלייה השנייה היה דומה. החוקרת דפנה יזרעאלי הראתה שבשנים הראשונות של הקבוצה החלוצה, לדבריה, ״שירתה את החלוץ והחלוץ בנה את הארץ״.35
פועלות העלייה השנייה, שייסדו את עין חרוד, היו ותיקות בארץ ולמודות ניסיון. הן חוו על בשרן את הדחייה של חבריהן ושל החֶברה היישובית. מקצתן היו בוגרות חוות כנרת, והוכשרו בעבודות חקלאיות, ומקצתן היו חברות בקומונות שונות. מאווייהן היו להתיישבות קבע, שיהיה השוויון בו חלק בלתי נפרד מהחזון היישובי. מקצתן הגיעו לעין חרוד בתור נשים נשואות ואימהות, ומקצתן הגיעו בתור רווקות ונשארו בסטטוס הזה. ללא ספק, בזכות הידע והניסיון שצברו במהלך שנותיהן בארץ, עם גילן הבוגר יחסית, נהיו למורות דרך ולדוגמה בעבור חברותיהן, שהגיעו בעליות המאוחרות יותר, הן בתחום העבודה הן בתחומים חברתיים ואחרים.
בעין חרוד חיו שלושים ושש חברות, מחלוצות העלייה השלישית. זה היה המספר הגדול ביותר של חברות, שהגיעו ארצה בעלייה אחת. הן היו כמעט 43 אחוז מבין כלל הנשים שחיו בעין חרוד, והיו מרכזיות ביותר בעיצוב ההוויה החברתית והנשית בו. בהן אפשר למנות את יוכבד בת־רחל, את יונה אלברטון, את נטלקה טבנקין, את שולמית ז'רנובסקי ואת פרומקה אשד. העלייה השלישית, שהייתה בשנים 1919-1923, הביאה צעירים רבים לארץ ישראל. בין הגורמים לעלייה זו ראוי לציין את המהפכה, את מלחמת האזרחים ברוסיה ב-1917, את הצהרת בלפור, את סיום מלחמת העולם הראשונה, את ההתעוררות הלאומית ואת תנופת תנועת החלוץ, ששמה לה למטרה להכשיר בני נוער ברעיון הציוני ולהעלותם כחלוצים לארץ ישראל.36
מאפייניהם החברתיים והאידאולוגיים של חלוצי העלייה השלישית היו דומים לאלה של העלייה השנייה, ואולם מנקודת מבט מגדרית אפשר להורות על שני הבדלים מרכזיים, ואלו הם:
1. חלקן של הנשים בעלייה השלישית היה פי שניים מהעלייה השנייה. הן היו 17 אחוז מקרב החלוצים.
2. רבות מהן הגיעו בקבוצות מאורגנות של חלוצים לאחר שעברו הכשרה בתנועת החלוץ או היו חבֵרות באחת מהתנועות החלוציות (השומר הצעיר).
יזרעאלי הראתה שהמפגש בין חלוצות העלייה השנייה ובין חלוצות העלייה השלישית היה מפגש בין ״דורות סוציולוגיים״. לדבריה, ״נשות העלייה השנייה היו בשעתו מקופחות ונלעגות, ואילו חלוצות העלייה השלישית לא חשו מקופחות, כמו קודמותיהן. הן היו משולבות בקבוצות סוציאליסטיות ונאמנות לקבוצה ולמטרותיה״.37
כמו כן, לעלייה השלישית נודעה השפעה מכרעת על התפתחותם של הקיבוצים מבחינת מספרם הגדל של החברים בהם ומבחינת מספר הקיבוצים בכלל.38 העלייה במספר הקיבוצים באה לידי ביטוי גם במספרן המוחלט והיחסי של החברות. במהלך שנות העשרים הגיע מספר הפועלות ל-25-30 אחוז מכלל הפועלים החקלאיים במסגרת השיתופית.39 ואולם, למרות הגידול המספרי מתברר שלא היה שינוי של ממש במעמד החברות בקבוצות העבודה השונות של חלוצי העלייה השלישית. השתלבותן של הנשים בעבודות הציבוריות הייתה מוגבלת ביותר, והן עבדו בדרך כלל בעבודות שירותים, בישול, ניקיון וכביסה, בעבור הקבוצה כולה. אחד מהגופים השיתופיים הבולטים שהתארגן בארץ בספטמבר 1920 והשפיע רבות על דימויה החלוצי של עלייה זו היה גדוד העבודה ע״ש יוסף טרומפלדור.40 החלוצות נמשכו לגדוד, שסיפק מגורים ועבודה בחברת צעירים שמחה ותוססת בעלת חזון של יחסי שוויון מוחלטים. בתיה ברנר, אחותו של הסופר יוסף חיים ברנר, שהצטרפה לגדוד, סיפרה:
נזכרת אני, כיצד התהלכתי ימים רצופים וחזרתי על השם ״גדוד העבודה״. כמה משך השם הזה ואיך הלם את דרכנו. לא גדוד־צבא, אלא גדוד עבודה, המכניס אל תוכו חבר וחברה בשוויון מוחלט... אני ראיתיו כדרך. היינו עייפים מן ההליכה, וסבלנו מן הארעיות, אולם ראינו את המטרה.41
ברנר, שכאמור עלתה ארצה בשנות העלייה השנייה, ביטאה במאווייה להיות חברה בגדוד את התסכול ואת האכזבה של חלוצות העלייה השנייה הן בפן המגדרי הן בפן היישובי מבחינת הנדודים והמעבר ממקום למקום. אבל, למרות דימויו השוויוני של גדוד העבודה עם הצטרפותן לגדוד נוכחו הנשים לדעת שהמציאות הייתה רחוקה מהציפיות שטיפחו לעצמן. גם בגדוד הופנו ברובן לעבודות שירותים, והתחושה התמידית, שליוותה אותן, הייתה של חוסר סיפוק, חוסר הערכה למאמציהן וזלזול של החברים בגין רצונן להשתלב בעבודות כגברים. להוציא נשים ספורות הודרו רוב נשות הגדוד, שמספרן היה קטן בכ-40 אחוז ממספר הגברים בו, מהחיים הציבוריים והארגוניים.42
מקצת חברות גדוד העבודה נמנו לימים עם מייסדות עין חרוד. הן עלו ארצה עם משנה אידאולוגית סדורה, והמפגש הפורה ביניהן לחברותיהן הוותיקות, חלוצות העלייה השנייה, יצר חיבור ייחודי, שגיבש כוחות מיוחדים וחזקים. אלו באו לידי ביטוי בולט ביותר דווקא בעין חרוד, שכן היה זה אחד הקיבוצים היחידים, שגיבש יחד מייסדים בני שתי העליות. חברות העלייה השנייה היו הדוגמה, אך במידה רבה יישמו בפועל בנות העלייה השלישית את המהפכה, שביקשו הן עצמן ליצור.
שש־עשרה מבין מייסדות עין חרוד היו חברות, שעלו ארצה בשנות העלייה הרביעית (1924-1929). במידה רבה ראו ותפסו את עצמן כממשיכות ובנות דמותן של חברותיהן, חלוצות העלייה השלישית. מספר נשים דומיננטיות מעלייה זו היו בעין חרוד, בהן ליליה בסביץ, חנה ארסט, שושנה צ'נסטוחובסקי — ״המורה״, רבקה שטורמן וחיה ארצית. העלייה הרביעית הייתה העלייה ההמונית הראשונה בתולדות הארץ. מקצתם היו שייכים לארגונים או למפלגות ציוניות־סוציאליסטיות וחניכים בתנועות נוער ציוניות כתנועת החלוץ. הללו עלו במאורגן, ממכלול קבוצות התיישבות או היו שייכים לגוף התיישבותי, שקיים בארץ.43 רוב העולות היו זהות במוצאן ובמניעי עלייתן לקודמותיהן. ההבדל ביניהן ניכר במצבן המשפחתי: חלק לא מבוטל מהן היו בעלות בן זוג בעלייתן ארצה, שלא כמו נשות העלייה השנייה והשלישית, שעלו רווקות.44
בעין חרוד חיו בשנים שמחקר זה עוסק בהן שלוש־עשרה חברות (שהיו כ-15 אחוז) מחלוצות העלייה החמישית. רובן הגיעו עם עליית הנוער, ובחרו להישאר בקיבוץ או התחתנו עם בני המקום, ועל כן נשארו בו. רישומן של חברות אלו נשאר בשוליים, והן לא היו חלק מהותי מכלל המייסדות. יש לתת את הדעת לכך שמדובר בנערות צעירות, שהגיעו בשנות העשרה של חייהן במחצית השנייה של שנות השלושים, ועל כן הגדרתן כמייסדות בעייתי. חברות אלו היו שונות באופיין מהנשים המייסדות, שעלו ארצה בשנות העלייה השנייה, השלישית והרביעית. הן צמחו בבתים בורגניים־עירוניים, ולא חוו את המהפכה המגדרית כקודמותיהן. המניע המרכזי לעלייתן ארצה היה שלטון הנאציזם והתגברות גילויי האנטישמיות כלפי היהודים במזרח אירופה ובמערבה. הן לא הניפו את דגל השוויון, ולא ביקשו להיות כגברים בחובות ובזכויות. על רקע זה התגלתה לעתים מתיחות בינן לבין החברות הוותיקות, שביקשו לראות בצעירות את ממשיכות דרכן האידאולוגית, ולא זכו למענֶה.45
בנות הדור השני אינן עומדות במוקד המחקר משתי סיבות מרכזיות: האחת, מספרן המועט לעומת דור המייסדות, והאחרת, הן היו צעירות בשנים שהמחקר עוסק בהן. גיל הנשים המייסדות היה כשמונים וארבע בממוצע, ואילו גיל בנות הדור השני היה בין חמש־עשרה לעשרים בלבד. השפעתן של הבנות באה, למעשה, לידי ביטוי בעיקר בהיבט הביטחוני, היינו גיוסן לפלמ״ח ולחימתן במלחמת העצמאות. בין בנות עין חרוד הבולטות ראוי לציין את עזה כהן־רונן, בִתה של ליליה בסביץ, את איה סבוראי, בתם של שרה יצקר ושמואל סבוראי, שהבליטה בספריה את מקומן של חברות הפלמ״ח בארגון: אחותה רחל סבוראי, שנודעה לימים בתור חברתו לטיול האסור של מאיר הר־ציון לפטרה, את נירה חן, שתרמה רבות לתרבות המוזיקלית של עין חרוד, ואת האחיות גאולה ודרורה מחניימי.46
זיכרונות הילדות של בנות הדור השני רוויות חוויות. רובן נולדו או הגיעו לעין חרוד ליד המעיין כשהיו צעירות מאוד. למרות התנאים הקשים, המחלות והאופי הצנוע של החיים הייתה זו תקופה מלאה וגדושה אירועים בעבורן. יעל תמרין, בִתה של רחל תמרין, ממייסדות עין חרוד, הגיעה לעין חרוד בינקותה. על ילדותה סיפרה שהיא זוכרת יותר את המעיין, את הגלבוע ואת גן הילדים משהיא זוכרת את בית ההורים.47
כבר מילדותם ביקשו הילדים להיות מעורבים בהוויה החברתית של עין חרוד. נעה חן, בִתם של שרה ואליעזר בן עזרא, שנישאה לימים למאולי חייקין, אף הוא בן המשק ובנה של שפרה חייקין, סיפרה שהילדים התעניינו מאוד בנעשה בחברת המבוגרים. בהיותם בגן, לאחר שהייתה שומרת הלילה נרדמת, היו מתגנבים לחדר האוכל כדי לשמוע את הדיונים באספות החברים.48 להשערתי, היה בכך לא רק משובה וסקרנות נעורים, אלא הפנמה של הערכים, שעליהם חונכו וגודלו. כבר מן הראשית הועבר לילדי הדור השני המסר שהם ממשיכי הדרך האידאולוגית, שיצרו הוריהם, ותקוות רבות נתלו בהם.49
כשליש מהבנות נישאו והקימו משפחה במהלך השנים שבהן מחקר זה עוסק, וראוי לציין כי מבין סך הבנות, בכללן אלו שנישאו לאחר מכן, נשארו תשע לאחר נישואיהן בעין חרוד. חלק לא מבוטל מהבנות נישאו לבני הקיבוץ. למשל, יעל תמרין נישאה ליוספ'לה טבנקין, רזיה עממי נישאה לבן משפחת תמרין, ונעה חן נישאה למאולי חייקין. הישארותן בקיבוץ השרתה גאווה גדולה בקרב דור המייסדות. ביטאה זאת בסביץ כאשר נישאה עדינה דורסיני, הבת הראשונה שנולדה בעין חרוד:
הישארות הילדים בעין חרוד היה יסוד יסודה של הקבוצה, חלום חלומם של ההורים, סמל חייהם. העבודה והחיים המשותפים עם הבנים ועם הנכדים, ההליכה בנתיב האחד... זכינו שעד עתה ילדינו לא עזבונו ולא פרשו העירה.50
בסביץ הביאה בדבריה הד לאופן שראו בו המייסדים את הדור הבא, ממשיכי הדרך הקיבוצית. אישוש לכך אפשר למצוא בקביעתה של החוקרת אניטה שפירא, שהצבריות, הדור הראשון של ילידות הארץ, הפנימו את רעיונות המהפכה הציונית בעשורים הראשונים של המאה העשרים.51
דמוגרפיה ממבט מגדרי
סרטוט תמונת המצב הדמוגרפית בעין חרוד בשנים שמחקר זה עוסק בהן אינו חף מבעיות. מיעוט התעודות והמקורות משנות הייסוד (1921-1923) אינו מאפשר לסרטט במדויק את הנתונים כמו שהיו. גם בשנים שלאחר מכן קשה לתת פילוח סטטיסטי משני גורמים עיקריים. הגורם הראשון הוא חוסר היציבות האנושי במקום. בשנים הללו היו חברים וחברות זמניים, ששהו בעין חרוד זמן קצר, ולאחר מכן עזבו את המקום. נוסף על כך, היו הורי חברים, זוגות או יחידים, ואחים של חברים, שעלו ארצה, אשר התגוררו בעין חרוד בקרבת ילדיהם ואחיהם, אך לא היו חברים רשמית. משנות השלושים היו גם חברות נוער ארץ־ישראליות וחברות של עליית הנוער, ששהו במקום כשנתיים, וקשה לאמוד את מספרן המדויק בכל תקופה. בשנות הארבעים נוספו גם חברי פלמ״ח, ששהו בעין חרוד, ואף הם זמנית בלבד.
הגורם השני הוא הנתונים החסרים או הסותרים הנוגעים למספר החברים, מצבם המשפחתי וכדומה. יש שנים שבהן לא ספרו כלל את האוכלוסייה, לפחות ממה שעולה מהמסמכים הארכיוניים שהשתמרו, ויש שנים שבהן בתעודה אחת כתוב מספר מסוים, ובמקור אחר, כגון בספר פרקי יובל או ביומני המשק, מובאים נתונים אחרים, הסותרים את התעודה המקורית. בהחלט ייתכן שחוסר התיאום נובע מן הגורם הראשון שהבאתי. לדוגמה, בספר פרקי יובל מובאים מספרים הכוללים את סך התושבים: הורים, זמניים, ילדים, ואילו ברישומי האוכלוסייה, שנערכו בשנים מועטות בלבד, לא תמיד הללו מופיעים. על כן נעשה כמיטב היכולת לתאר את התמונה באופן המדויק והנכון ביותר על פי הנמצא במקורות השונים, ולהשוותה עם מצב הנתונים של היישוב. בשנים שעליהן חסר מידע נותר מסד הנתונים ריק.
לביא, איש העלייה השנייה, אשר יזם את רעיון ״הקבוצה הגדולה״, ביקש להקים יישוב, שימנה כמה מאות תושבים, שלא כמו הקבוצות הקטנות והאינטימיות, שמנו רק כמה עשרות חברים. למרות הפילוגים הקשים, שעבר עין חרוד בשנים שמחקר זה עוסק בהן, אפשר לומר שחזונו של לביא מומש אף יותר ממה שהוא עצמו ראה בו. בראשית שנות השלושים, עם מעבר חברי הקיבוץ לנקודת הקבע בגבעת קומי, הגיע מספר החברים והחברות ל-247, 125 חברים ו-122 חברות, ובאוקטובר 1939 ל-430 נפש, 216 חברים ו-214 חברות.
הערות
״בבואי לחצר עין חרוד, אפפה אותי הרגשה כאילו פרצתי מקן צר למרחב העולם״.3
למן ייסודו בספטמבר 1921 מילא עין חרוד תפקיד מרכזי בכל הקשור לתנועה הקיבוצית בכלל ולקיבוץ המאוחד בפרט. זה היה הקיבוץ הראשון (להבדיל מקבוצה), שהיה לתנועה ולמורה דרך לכמה ניסויים חברתיים והתיישבותיים בארץ בכלל ולקיבוצים שצמחו בתנועת הקיבוץ המאוחד בפרט. חבריו, ובכלל זה חברותיו, היו בעלי יכולת חברתית וכישורים מגוונים: אנשי רוח, סופרים, מוזיקאים, ציירים, מחנכים ועוד. הללו עיצבו תרבות חדשה, שממנה ומרעיונותיה ינקו חברי קיבוצים אחרים.4 עין חרוד־הקיבוץ המאוחד חרת על דגלו להיות קיבוץ הסתדרותי, מעורב בכל האירועים ההסתדרותיים הקשורים בבניין הארץ ובהגנה עליה. ראוי להדגיש שאף על פי שהקיבוצים היו מספרית רק חלק קטן מכלל האוכלוסייה בארץ, בעיני עצמם ובעיני החֶברה היישובית בכללותה הם נתפסו כחוד החנית של העשייה הציונית. ההתיישבות הקיבוצית נחשבה אידיאל חברתי, ורבים מהעולים הצעירים והבוגרים, לרבות ילידי הארץ, שהו בקיבוץ לפחות פרק זמן קצר: עליות הנוער, חֶברות ההכשרה ועוד.
קיבוץ עין חרוד הוקם בתור מתכונת חדשה להתיישבות קולקטיבית, שבמרכזו עמד רעיון הקבוצה הגדולה. הוגה הרעיון היה שלמה לביא־לבקוביץ', איש העלייה השנייה, אשר עלה ארצה בשנת 1905, היה פועל חקלאי בפתח תקווה ובסג'רה, חבר מפלגת הפועל הצעיר, חבר בתנועת השומר ומאנשי קבוצת כנרת.5 לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר נוכח לביא לדעת שתנועת הפועלים הארץ־ישראלית קטנה מדי וחסרת יכולת לקלוט את העולים העתידים לעלות ארצה אחרי המלחמה, הכין תכנית התיישבות ליישוב קיבוצי גדול, שיספק לעצמו את כל צרכיו ויהיה יחידה כלכלית עצמאית במרחב.6 מאחר שהכיר מקרוב את אורח החיים בקבוצות השיתופיות הקיימות, דגניה וכנרת, הגיע למסקנה שקבוצה קטנה ואינטימית, הבוררת ובוחרת את חבריה בקפידה, לא תהיה מסוגלת להעניק פתרון לבעיית קליטת העולים החדשים בהתיישבות. לביא ראה צורך לשנות את צורת ההתיישבות מן היסוד ולהקים צורת התיישבות חדשה, בעלת מבנה שונה. הוא שלל את הקליטה בקבוצה הקטנה, הסלקטיבית, וחלם על יישוב בעל מספר חברים גדול, אשר יכלול כמה מאות, שיתקבלו לקבוצה ללא בחירה וברירה. הקיבוץ יעסוק בחקלאות ובתעשייה, ויחלוש על שטח גדול.7
מיישמי רעיונו של לביא היו אנשי גדוד העבודה, אשר בה התבלטו ״הקבוצה הקרימאית״, אנשי העלייה השלישית, וקבוצת פועלים חקלאיים, מיוצאי כנרת והשומר. הללו אימצו את הרעיון להתיישב בעמק חרוד. בד בבד, פנה לביא לגורמים בארץ, שעסקו בנושא ההתיישבות. ובראשית ספטמבר 1921 הציג לביא את תכנית ההתיישבות שלו בקונגרס הציוני השנים־עשר.8
ב-14 בספטמבר 1921, במלאות שנה לייסוד גדוד העבודה, התכנסה מועצת הגדוד בחיפה, והוחלט שלא לחכות לתשובה מן הקונגרס הציוני ולארגן מיָד את העלייה להתיישבות. יהודה קופילביץ (אלמוג), איש העלייה השלישית, שנמנה עם מייסדי גדוד העבודה, נבחר לטפל בנושא. הוא פנה ליהושע חנקין, אשר עבד במועד זה בהסתדרות הציונית, בבקשה שיאשר בדחיפות את העלייה לעמק יזרעאל. חנקין נענה לבקשה ואישר את העלייה להתיישבות ללא התייעצות עם המוסדות המיישבים, מאחר שנציגיהם השתתפו באותו הזמן בקונגרס הציוני בקרלסבאד.9
משם פנה קופילביץ לירושלים, וב-19 בספטמבר 1921 נפגש עם ד״ר יעקב טהון, מזכיר המשרד הארץ־ישראלי, אשר עמד אז בראש חברת הכשרת היישוב. טהון הכיר את מצוקת הפועלים במושבות וביקש לסייע להם בסידור מקומות התיישבות עצמאיים משלהם. למחרת, ב-20 בספטמבר, יצאו ארבעים חברים וחברות מפלוגת ראש העין, לנו בחיפה, וב-21 בספטמבר הגיעו לעפולה. שם הצטרפו אליהם חברים מפלוגת מגדל. לעת צהריים יצאו לדרכם לעבר עין ג'לוד, שהוא מעיין חרוד אשר באדמת נוריס שבעמק יזרעאל.10 על החוויות של העולים להתיישבות אפשר להתרשם מזיכרונותיו של יהודה אלמוג:
הלכנו לאורך מסילת הברזל, ללא דרך ומשעול, ניסנוב רוכב לפנינו, אחריו שתי מכוניות־משא, ואחריהן העגלות טעונות אוהלים, כלים, וכל הפלוגה העולה. החום היה גדול והציק מאד. כבר עברה שעת הצהריים, ואנו מתקדמים בקושי בשביל צר... צבי ניסנוב רוכב ופניו אל המעיין... השעה ארבע ושלושים אחר הצהריים. כרענו ליד המים וליקקנום בשמחה כאבותינו ״המלקקים״, שהלכו אחרי גדעון לתשועת ישראל.11
מיקומו של המחנה נקבע ממערב למעיין חרוד, למרגלות הגלבוע. בתוך שעות ספורות נבנו האוהלים, נחפרו חפירות הגנה, ונמתחה גדר תיל סביב. סוּדר מטבח שדה, הוקם חדר אוכל ארעי וחדר חולים. מכיוון שהמחנה עדיין שכן בשטח פתוח, לא היה מקום להביא אליו ציוד חקלאי, כגון מחרשות, מקצרות וכלי יד שונים. לביא פנה אל חנקין, והלה הגיע למחנה, ניהל משא ומתן עם אריסי הכפר הסמוך ששכן ממזרח למחנה, והם ניאותו לפנותו. למחרת ביקורו של חנקין הועבר המחנה אל הצד המזרחי וסוּדר בין המעיין לבתי האבן של האריסים.12
המאהל הראשון ליד עין ג'לוד, 1921
צלם: אברהם סוסקין, ארכיון עין חרוד מאוחד
ב-13 בדצמבר 1921 עלתה להתיישבות עוד קבוצה של גדוד העבודה, והקימה את תל יוסף על שם יוסף טרומפלדור. שתי הנקודות — עין חרוד ותל יוסף — היו משק אחד במסגרת ״הקומונה הטריטוריאלית״. השוּתפות ביניהן התקיימה באמצעות הקופה הכללית, שניהל גזבר מהגדוד. בשלהי 1922 התחולל בארץ משבר כלכלי, אשר פגע גם בעין חרוד וגם בתל יוסף. המחסור היה גדול, ומצב הקופה הכללית היה בכי רע. לשיטת ניהול הקופה התנגדו חברים רבים בטענה שהגזברות נוהגת אי־סדרים בקופה המשותפת. בדצמבר 1923, שמונה חודשים לאחר הייסוד, התפרקה השוּתפות החברתית והכלכלית והחברים התפלגו לשני קיבוצים נפרדים: תל יוסף, שהתרכזו בו רוב החברים, 225 מספרם שבהם בעיקר אנשי גדוד העבודה הצעירים, אנשי העלייה השלישית, ועין חרוד, שהתרכז בו מיעוט של מאה ועשרה חברים, רובם מבוגרים יותר, אנשי העלייה השנייה, מיוצאי כנרת והשומר. לאחר הפילוג נכנס המשק למשבר כלכלי ומורלי, והחברים המועטים הבינו שעליהם להתארגן מחדש ולגייס כוחות חדשים וצעירים. אלו נמצאו להם בקרב ״חבורת העמק״.13
״חבורת העמק״ הייתה ברובה מורכבת מחברי העלייה השלישית. ב-1921 התארגנו יחד כגוף שיתופי בכביש עפולה־נצרת, אשר התנהל על ידי המשרד לעבודות ציבוריות. עקרונות החבורה היו קבלה מתמדת של חברים חדשים, חדירה לעוד ענפי עבודה, כגון בנייה, חציבה וחקלאות. בראשית מאי 1923 פנו חברי עין חרוד אל חברי ״חבורת העמק״, ולאחר כמה אספות, שבהן השתתפו גם אישי אחדות העבודה וההסתדרות, הוחלט על איחוד החבורות. באספת היסוד הוחלטו החלטות מספר, ואלו הן: שמירת השם קיבוץ עין חרוד; הפיכת כל החברים לחברי קיבוץ; קליטה מתמדת של חברים חדשים; אוטונומיה כספית גמורה של הקיבוץ והתחייבות לשיתוף פעולה של המשק עם ההסתדרות ומוסדותיה. החבורה הזרימה לעין חרוד כוחות עתירי ניסיון ומעש בעבודה חקלאית ובבניין וחברים צעירים ונמרצים. הקיבוץ החל בשיקום מצבו הקשה.14
קליטתם של החברים החדשים הייתה לא קלה. חלף זמן עד שהתגברו חברי קיבוץ עין חרוד על הדכדוך שגרם הפילוג. שרה חן, ילידת חרקוב ומחברות ״חבורת העמק״, סיפרה על קבלת הפנים שבה קיבלו אותם בעין חרוד:
באנו לעין חרוד. היינו מלאי אמונה וחדורי הכרת ערך עצמנו, כי נחשבנו לחבורה מצוינת, אך לאכזבתנו, לא כל כך התפעלו מאיתנו בימים הראשונים אנשי העלייה השנייה. הם חשבו אותנו ״לחדשים וירוקים״ וזאת לאחר כל ״החיזורים״ שקדמו להחלטתנו להצטרף למשק.15
גם אחותה הבכירה של חן, מרים חן־שוטלנד, שהגיעה אף היא עם ״חבורת העמק״ לעין חרוד, סיפרה בזיכרונותיה על הימים הראשונים:
החברים לא קיבלו אותנו באדיבות יתרה. הסתובבו בחצר, הביטו עלינו ועברו הלאה... איש לא ניגש אלי ולא שאל דבר. פתאום הופיעה רחל זיסלה [בת זוגו של שלמה לביא — ת״ק] והיא כולה זוהר, ובמין קלות מיוחדת אמרה: ״באתי להכיר את החברים החדשים״, ומיד הייתה מוכנה להושיט לנו את עזרתה כאשר רק יכלה. ביחסה החברי החם ובדבריה המלטפים עודדה אותי והתעורר בי הרצון להתחיל לפעיל [כך במקור], להקים את האוהל, להסתדר ולהתכונן לעבודה החקלאית.16
אפשר לראות כאן את הכוח הנשי הטמון בדמותה האימהית של האישה. על אף הקושי והמבוכה בקבלת חברים חדשים, האישה־החבֵרה, כמצופה ממנה בשל תכונותיה הנפשיות מקדמת דנא, הייתה הראשונה שניגשה, קיבלה בחום את החברה החדשה והציעה את עזרתה. ואילו החברים — לא רק שלא נהגו כלפי החדשים בחום, אלא הם קיבלו אותם באדישות ואף בדחייה, כאילו לא היו מעוניינים בבואם. ייתכן שהתנהגותם נבעה בשל היותם עדיין בטראומה מהפילוג.
ב-1924 התכנסה בעין חרוד הוועידה הרביעית של אחדות העבודה. בוועידה זו התמודדו אנשי עין חרוד, ובראשם יצחק טבנקין, על הכרת רעיון הקבוצה הגדולה כדרך מרכזית להתיישבות בכפר ובעיר ועל בניין יישובים גדולים, שתשתיתם חקלאות ותעשייה. המשימה הצליחה לדידם, כאשר בסופה של הוועידה הוכרז על דרך הקיבוץ דרך מרכזית ליישוב הארץ.17 סביר להניח שלוועידה הזאת היה תפקיד חשוב ביצירת הדומיננטיות של קיבוץ עין חרוד בתוך התנועה הקיבוצית. עצם האירוח בקיבוץ אִפשר את ההשתתפות הפעילה של חברי הקיבוץ בדיונים ובהרצאות, ונתן להם, לבד מהמעורבות, גם תחושה של חשיבות רבה יותר מחברי קיבוצים אחרים.
בד בבד עם מגמת המעורבות הפוליטית החלו כבר ב-1925 ויכוחים סביב רעיון ההשתייכות לארגון קיבוצי כולל. חילוקי הדעות היו ארוכים וקשים, ונמשכו למעשה עד שנת 1927. היו חברים שביקשו להפוך את עין חרוד לקיבוץ ארצי, כלומר לצרף לקיבוץ פלוגות שונות, שעבדו בעבודות קבלניות, ולהוציא פלוגות לכיבוש התיישבותי בכל רחבי הארץ. לעומתם, היו ששללו את מגמת הגלישה לתנועתיות ארצית, וקראו להתרכז בבניית עין חרוד כקיבוץ עצמאי. הללו, אשר כונו בשם ״האופוזיציה״, עזבו את עין חרוד ב-1927, והקימו את מושב העובדים כפר ויתקין.18
בשנים 1927-1931 הלכה ונשלמה בנייתו של עין חרוד בנקודת הקבע שלו, במעלה גבעת קומי שבגוש נוריס. גבעה זו הייתה מרוחקת ממעיין חרוד ומהיישוב הקיים כשבעה קילומטרים מזרחה. את האדמה רכשה ביוני 1925 הקרן הקיימת לישראל בסיועם של יהושע חנקין, ד״ר ארתור רופין וחבר עין חרוד, איש השומר חיים שטורמן. מאורעות תרפ״ט הם שהחישו את המעבר לנקודת הקבע. עם סיום המאורעות הגיעו חברי קיבוץ עין חרוד להחלטה שהמעבר ליישוב הקבע חייב להתבצע במהירות האפשרית למרות המגבלות מבית ומחוצה לו. עין חרוד מנתה אז כמאתיים וארבעים חברים, ובמאי 1931 הושלמה בניית מאה ועשרים יחידות דיור במקום.19
בד בבד, עם עזיבתם של חברי ״האופוזיציה״, נוסדה ב-1927, בעוד משבר העלייה הרביעית בעיצומו, תנועת הקיבוץ המאוחד, התנועה הקיבוצית הגדולה והדינמית מכלל התנועות הקיבוציות, ומקומו של עין חרוד בתוכה היה מרכזי.20 עין חרוד היה לבירת התנועה בבחינת החלוץ ההולך לפני המחנה, וכפי שניסחה בסביץ: ״אם דגניה היא אם הקבוצות, הרי עין חרוד היא אם הקיבוץ הגדול, אם הקיבוצים״.21 כך כתב ז״צ (השם המלא לא הובא ברשימה שפורסמה בעיתון צרור מכתבים), חבר כפר נחום, שהגיב למרכזיותו של עין חרוד בהתיישבות:
לנו, הרבים הייתה עין חרוד — המולדת, בצלמה ובדמותה ראינו לראשונה את נוף המולדת ואת נוף האדם החדש במולדת. ותעודת חיים זו שבוני עין חרוד ויוצריה יצאו אתם לדרכם — תמשיך לעמוד ולהתקיים.22
עם המעבר לנקודת הקבע בגבעת קומי נפתחה תקופה חדשה בחיי חברי קיבוץ עין חרוד. ענפים חדשים החלו להתפתח לצד ענפים ותיקים, שכבר היו קיימים. גידולי השדה, גן הירק ושטחי המטעים הורחבו. הרפת והלולים הוגדלו. גם במספר התושבים חלה עלייה ניכרת. זרבבל גלעד, שהיה כבן חמש־עשרה בתקופת המעבר לגבעת קומי, תיאר בספרו מעין גדעון את יופיים של בתי הקבע הראשונים, שנבנו מבטון וממלט. לראשם היה גג רעפים אדום, ובכל אחד מהם הייתה מרפסת מערבית.23
עין חרוד בנקודת הקבע, צילום מגבעת קומי, 1937
צלם: דב קוצ'ינסקי, ארכיון עין חרוד מאוחד
עין חרוד המשיך בשנים האלה במגמה להיות הקיבוץ המרכזי והמוביל בתנועת הקיבוץ המאוחד. משרדי התנועה, שכללו את המזכירות, מערכת מבפנים, הדפוס וסמינריון העבודה, שכנו בקיבוץ עין חרוד. בית הספר המשותף ליישובי העמק, שהוקם בשנת 1935, היה בו, והוא אירח בקביעות מופעי תיאטרון ומוזיקה ואת המופעים המרכזיים של טקסי חג העומר וחג הביכורים וחגים ייחודיים אחרים, כמו יום הפועלת הבין־לאומי. נראה שלמרות מיקומו בפריפריה הגאוגרפית הפכו אותו השילוב בין הגורמים הייחודיים של חברי עין חרוד ותחושת החשיבות והשליחות, שהייתה חלק בלתי נפרד מתפיסתם הקולקטיבית, למקום מרכזי ובעל השפעה רבה על החֶברה, על התרבות ועל ההוויה היישובית בארץ.
חברות עין חרוד — מבט עומק
״ובחיי החבֵרה ניצחונות וכישלונות, עלייה וירידה, הישגים ניכרים וחלומות נכזבים״.24
החברות המייסדות בעין חרוד לא היו מקשה אחת. קבוצת המחקר כוללת שמונים וארבע חברות מייסדות, שעלו ארצה בשנות העלייה השנייה, השלישית, הרביעית והחמישית וילידות הארץ. בסך הכול אפשר להצביע ולומר שיש דמיון רב בין פרופיל הנשים לפרופיל הגברים בעין חרוד. בקבוצת הגברים המייסדים אפשר למנות כתשעים וחמישה חברים מאותן העליות.25
רוב המייסדות היו בעלות תודעה מהפכנית־סוציאליסטית, והשתתפו בפעילות ציונית עוד לפני עלייתן ארצה בתנועות הסוציאליסטיות והציוניות, ורק מיעוט עלו ארצה ללא חינוך ציוני עמוק. היו שצמחו בבתים אמידים, אחרות הגיעו מבתים עניים וחסרי כול.26 רובן היו משכילות. המשותף לכולן היה שהן עלו ארצה (או הגיעו לעין חרוד, במקרה של ילידות הארץ) עם ציפיות גבוהות ומתוך תחושה ותקווה שבארץ ישראל יתממש השוויון המיוחל בין המינים הן מבחינה רעיונית הן מבחינה מעשית. את השראתן ינקו מאתוס השוויון הקומוניסטי, שאליו נחשפו לפני הגעתן ארצה, אשר העמיד במרכז את שחרור הנשים, ואף הביא לידי חקיקת חוקים מהפכניים לטובתן.27 הנשים ראו בעצמן שוות לגברים, וקיוו להשתתף בבנייתה המחודשת של מולדת היהודים ובהגשמת החזון החברתי והלאומי בארץ. כמו החלוצים, רוב החלוצות עלו ארצה בגפן בשנות העשרים המוקדמות לחייהן, רווקות ללא ילדים.28
בעין חרוד היו שבע־עשרה חברות מפועלות העלייה השנייה. אפשר לומר שהן היו מושא הערצתן של רבות מהנשים שעלו ארצה בעליות המאוחרות יותר, ורבות מהן היו מרכזיות ופעילות בקיבוץ בתחומים שונים. בהן אפשר למנות נשים ידועות כיהודית איידלמן, בתיה ברנר, אוה טבנקין, רבקה דנית, שרה יצקר ועטרה שטורמן.29 לדברי החוקרת מרגלית שילה, ״במובנים רבים העשור של העלייה השנייה (1903-1914) הייתה תחילת התרקמותה של הוויה יישובית חדשה בארץ ישראל״.30
חלוצות העלייה השנייה היו מיעוט בקרב העולים (כ-8 אחוזים), אך מניעי עלייתן היו זהים לאלה של הגברים.31 ואולם, בבואן לארץ ישראל נתקלו במציאות שונה מזו של הגברים. ממחקרים על אודות נשים בעלייה השנייה עולות תחושות של קיפוח ותסכול ואי־מימוש הציפיות. הנשים לא שותפו בעבודות חקלאיות, לא התקבלו כחברות שוות זכויות בקומונות, לא שותפו בשמירה, קופחו בשכר, ונמנעו מהבעת עמדותיהן באספות פומביות.32 החוקרת דבורה ברנשטיין הסבירה שלצעירות העלייה השנייה הייתה זרות כפולה: הן חוו פער גדול בין מה שציפו לו ובין המציאות במושבות ובערים. הן אף היו שונות בלבושן ובנוהגן, וחשדו בהן לעתים האיכרים שומרי המצוות שהן חסרות מוסר ופרוצות, אך גם היו חסרות יכולת שווה לזו של הפועלים שעִמם חיו.33 על כן, מאבקן היה כפול — בציונות הסוציאליסטית המפלה, ובאדישות של חבריהן הפועלים. הן שאפו לשותפות שוויונית יותר בין גברים לנשים.34 גם מצבן של הפועלות בקבוצות השיתופיות שקמו בשנות העלייה השנייה היה דומה. החוקרת דפנה יזרעאלי הראתה שבשנים הראשונות של הקבוצה החלוצה, לדבריה, ״שירתה את החלוץ והחלוץ בנה את הארץ״.35
פועלות העלייה השנייה, שייסדו את עין חרוד, היו ותיקות בארץ ולמודות ניסיון. הן חוו על בשרן את הדחייה של חבריהן ושל החֶברה היישובית. מקצתן היו בוגרות חוות כנרת, והוכשרו בעבודות חקלאיות, ומקצתן היו חברות בקומונות שונות. מאווייהן היו להתיישבות קבע, שיהיה השוויון בו חלק בלתי נפרד מהחזון היישובי. מקצתן הגיעו לעין חרוד בתור נשים נשואות ואימהות, ומקצתן הגיעו בתור רווקות ונשארו בסטטוס הזה. ללא ספק, בזכות הידע והניסיון שצברו במהלך שנותיהן בארץ, עם גילן הבוגר יחסית, נהיו למורות דרך ולדוגמה בעבור חברותיהן, שהגיעו בעליות המאוחרות יותר, הן בתחום העבודה הן בתחומים חברתיים ואחרים.
בעין חרוד חיו שלושים ושש חברות, מחלוצות העלייה השלישית. זה היה המספר הגדול ביותר של חברות, שהגיעו ארצה בעלייה אחת. הן היו כמעט 43 אחוז מבין כלל הנשים שחיו בעין חרוד, והיו מרכזיות ביותר בעיצוב ההוויה החברתית והנשית בו. בהן אפשר למנות את יוכבד בת־רחל, את יונה אלברטון, את נטלקה טבנקין, את שולמית ז'רנובסקי ואת פרומקה אשד. העלייה השלישית, שהייתה בשנים 1919-1923, הביאה צעירים רבים לארץ ישראל. בין הגורמים לעלייה זו ראוי לציין את המהפכה, את מלחמת האזרחים ברוסיה ב-1917, את הצהרת בלפור, את סיום מלחמת העולם הראשונה, את ההתעוררות הלאומית ואת תנופת תנועת החלוץ, ששמה לה למטרה להכשיר בני נוער ברעיון הציוני ולהעלותם כחלוצים לארץ ישראל.36
מאפייניהם החברתיים והאידאולוגיים של חלוצי העלייה השלישית היו דומים לאלה של העלייה השנייה, ואולם מנקודת מבט מגדרית אפשר להורות על שני הבדלים מרכזיים, ואלו הם:
1. חלקן של הנשים בעלייה השלישית היה פי שניים מהעלייה השנייה. הן היו 17 אחוז מקרב החלוצים.
2. רבות מהן הגיעו בקבוצות מאורגנות של חלוצים לאחר שעברו הכשרה בתנועת החלוץ או היו חבֵרות באחת מהתנועות החלוציות (השומר הצעיר).
יזרעאלי הראתה שהמפגש בין חלוצות העלייה השנייה ובין חלוצות העלייה השלישית היה מפגש בין ״דורות סוציולוגיים״. לדבריה, ״נשות העלייה השנייה היו בשעתו מקופחות ונלעגות, ואילו חלוצות העלייה השלישית לא חשו מקופחות, כמו קודמותיהן. הן היו משולבות בקבוצות סוציאליסטיות ונאמנות לקבוצה ולמטרותיה״.37
כמו כן, לעלייה השלישית נודעה השפעה מכרעת על התפתחותם של הקיבוצים מבחינת מספרם הגדל של החברים בהם ומבחינת מספר הקיבוצים בכלל.38 העלייה במספר הקיבוצים באה לידי ביטוי גם במספרן המוחלט והיחסי של החברות. במהלך שנות העשרים הגיע מספר הפועלות ל-25-30 אחוז מכלל הפועלים החקלאיים במסגרת השיתופית.39 ואולם, למרות הגידול המספרי מתברר שלא היה שינוי של ממש במעמד החברות בקבוצות העבודה השונות של חלוצי העלייה השלישית. השתלבותן של הנשים בעבודות הציבוריות הייתה מוגבלת ביותר, והן עבדו בדרך כלל בעבודות שירותים, בישול, ניקיון וכביסה, בעבור הקבוצה כולה. אחד מהגופים השיתופיים הבולטים שהתארגן בארץ בספטמבר 1920 והשפיע רבות על דימויה החלוצי של עלייה זו היה גדוד העבודה ע״ש יוסף טרומפלדור.40 החלוצות נמשכו לגדוד, שסיפק מגורים ועבודה בחברת צעירים שמחה ותוססת בעלת חזון של יחסי שוויון מוחלטים. בתיה ברנר, אחותו של הסופר יוסף חיים ברנר, שהצטרפה לגדוד, סיפרה:
נזכרת אני, כיצד התהלכתי ימים רצופים וחזרתי על השם ״גדוד העבודה״. כמה משך השם הזה ואיך הלם את דרכנו. לא גדוד־צבא, אלא גדוד עבודה, המכניס אל תוכו חבר וחברה בשוויון מוחלט... אני ראיתיו כדרך. היינו עייפים מן ההליכה, וסבלנו מן הארעיות, אולם ראינו את המטרה.41
ברנר, שכאמור עלתה ארצה בשנות העלייה השנייה, ביטאה במאווייה להיות חברה בגדוד את התסכול ואת האכזבה של חלוצות העלייה השנייה הן בפן המגדרי הן בפן היישובי מבחינת הנדודים והמעבר ממקום למקום. אבל, למרות דימויו השוויוני של גדוד העבודה עם הצטרפותן לגדוד נוכחו הנשים לדעת שהמציאות הייתה רחוקה מהציפיות שטיפחו לעצמן. גם בגדוד הופנו ברובן לעבודות שירותים, והתחושה התמידית, שליוותה אותן, הייתה של חוסר סיפוק, חוסר הערכה למאמציהן וזלזול של החברים בגין רצונן להשתלב בעבודות כגברים. להוציא נשים ספורות הודרו רוב נשות הגדוד, שמספרן היה קטן בכ-40 אחוז ממספר הגברים בו, מהחיים הציבוריים והארגוניים.42
מקצת חברות גדוד העבודה נמנו לימים עם מייסדות עין חרוד. הן עלו ארצה עם משנה אידאולוגית סדורה, והמפגש הפורה ביניהן לחברותיהן הוותיקות, חלוצות העלייה השנייה, יצר חיבור ייחודי, שגיבש כוחות מיוחדים וחזקים. אלו באו לידי ביטוי בולט ביותר דווקא בעין חרוד, שכן היה זה אחד הקיבוצים היחידים, שגיבש יחד מייסדים בני שתי העליות. חברות העלייה השנייה היו הדוגמה, אך במידה רבה יישמו בפועל בנות העלייה השלישית את המהפכה, שביקשו הן עצמן ליצור.
שש־עשרה מבין מייסדות עין חרוד היו חברות, שעלו ארצה בשנות העלייה הרביעית (1924-1929). במידה רבה ראו ותפסו את עצמן כממשיכות ובנות דמותן של חברותיהן, חלוצות העלייה השלישית. מספר נשים דומיננטיות מעלייה זו היו בעין חרוד, בהן ליליה בסביץ, חנה ארסט, שושנה צ'נסטוחובסקי — ״המורה״, רבקה שטורמן וחיה ארצית. העלייה הרביעית הייתה העלייה ההמונית הראשונה בתולדות הארץ. מקצתם היו שייכים לארגונים או למפלגות ציוניות־סוציאליסטיות וחניכים בתנועות נוער ציוניות כתנועת החלוץ. הללו עלו במאורגן, ממכלול קבוצות התיישבות או היו שייכים לגוף התיישבותי, שקיים בארץ.43 רוב העולות היו זהות במוצאן ובמניעי עלייתן לקודמותיהן. ההבדל ביניהן ניכר במצבן המשפחתי: חלק לא מבוטל מהן היו בעלות בן זוג בעלייתן ארצה, שלא כמו נשות העלייה השנייה והשלישית, שעלו רווקות.44
בעין חרוד חיו בשנים שמחקר זה עוסק בהן שלוש־עשרה חברות (שהיו כ-15 אחוז) מחלוצות העלייה החמישית. רובן הגיעו עם עליית הנוער, ובחרו להישאר בקיבוץ או התחתנו עם בני המקום, ועל כן נשארו בו. רישומן של חברות אלו נשאר בשוליים, והן לא היו חלק מהותי מכלל המייסדות. יש לתת את הדעת לכך שמדובר בנערות צעירות, שהגיעו בשנות העשרה של חייהן במחצית השנייה של שנות השלושים, ועל כן הגדרתן כמייסדות בעייתי. חברות אלו היו שונות באופיין מהנשים המייסדות, שעלו ארצה בשנות העלייה השנייה, השלישית והרביעית. הן צמחו בבתים בורגניים־עירוניים, ולא חוו את המהפכה המגדרית כקודמותיהן. המניע המרכזי לעלייתן ארצה היה שלטון הנאציזם והתגברות גילויי האנטישמיות כלפי היהודים במזרח אירופה ובמערבה. הן לא הניפו את דגל השוויון, ולא ביקשו להיות כגברים בחובות ובזכויות. על רקע זה התגלתה לעתים מתיחות בינן לבין החברות הוותיקות, שביקשו לראות בצעירות את ממשיכות דרכן האידאולוגית, ולא זכו למענֶה.45
בנות הדור השני אינן עומדות במוקד המחקר משתי סיבות מרכזיות: האחת, מספרן המועט לעומת דור המייסדות, והאחרת, הן היו צעירות בשנים שהמחקר עוסק בהן. גיל הנשים המייסדות היה כשמונים וארבע בממוצע, ואילו גיל בנות הדור השני היה בין חמש־עשרה לעשרים בלבד. השפעתן של הבנות באה, למעשה, לידי ביטוי בעיקר בהיבט הביטחוני, היינו גיוסן לפלמ״ח ולחימתן במלחמת העצמאות. בין בנות עין חרוד הבולטות ראוי לציין את עזה כהן־רונן, בִתה של ליליה בסביץ, את איה סבוראי, בתם של שרה יצקר ושמואל סבוראי, שהבליטה בספריה את מקומן של חברות הפלמ״ח בארגון: אחותה רחל סבוראי, שנודעה לימים בתור חברתו לטיול האסור של מאיר הר־ציון לפטרה, את נירה חן, שתרמה רבות לתרבות המוזיקלית של עין חרוד, ואת האחיות גאולה ודרורה מחניימי.46
זיכרונות הילדות של בנות הדור השני רוויות חוויות. רובן נולדו או הגיעו לעין חרוד ליד המעיין כשהיו צעירות מאוד. למרות התנאים הקשים, המחלות והאופי הצנוע של החיים הייתה זו תקופה מלאה וגדושה אירועים בעבורן. יעל תמרין, בִתה של רחל תמרין, ממייסדות עין חרוד, הגיעה לעין חרוד בינקותה. על ילדותה סיפרה שהיא זוכרת יותר את המעיין, את הגלבוע ואת גן הילדים משהיא זוכרת את בית ההורים.47
כבר מילדותם ביקשו הילדים להיות מעורבים בהוויה החברתית של עין חרוד. נעה חן, בִתם של שרה ואליעזר בן עזרא, שנישאה לימים למאולי חייקין, אף הוא בן המשק ובנה של שפרה חייקין, סיפרה שהילדים התעניינו מאוד בנעשה בחברת המבוגרים. בהיותם בגן, לאחר שהייתה שומרת הלילה נרדמת, היו מתגנבים לחדר האוכל כדי לשמוע את הדיונים באספות החברים.48 להשערתי, היה בכך לא רק משובה וסקרנות נעורים, אלא הפנמה של הערכים, שעליהם חונכו וגודלו. כבר מן הראשית הועבר לילדי הדור השני המסר שהם ממשיכי הדרך האידאולוגית, שיצרו הוריהם, ותקוות רבות נתלו בהם.49
כשליש מהבנות נישאו והקימו משפחה במהלך השנים שבהן מחקר זה עוסק, וראוי לציין כי מבין סך הבנות, בכללן אלו שנישאו לאחר מכן, נשארו תשע לאחר נישואיהן בעין חרוד. חלק לא מבוטל מהבנות נישאו לבני הקיבוץ. למשל, יעל תמרין נישאה ליוספ'לה טבנקין, רזיה עממי נישאה לבן משפחת תמרין, ונעה חן נישאה למאולי חייקין. הישארותן בקיבוץ השרתה גאווה גדולה בקרב דור המייסדות. ביטאה זאת בסביץ כאשר נישאה עדינה דורסיני, הבת הראשונה שנולדה בעין חרוד:
הישארות הילדים בעין חרוד היה יסוד יסודה של הקבוצה, חלום חלומם של ההורים, סמל חייהם. העבודה והחיים המשותפים עם הבנים ועם הנכדים, ההליכה בנתיב האחד... זכינו שעד עתה ילדינו לא עזבונו ולא פרשו העירה.50
בסביץ הביאה בדבריה הד לאופן שראו בו המייסדים את הדור הבא, ממשיכי הדרך הקיבוצית. אישוש לכך אפשר למצוא בקביעתה של החוקרת אניטה שפירא, שהצבריות, הדור הראשון של ילידות הארץ, הפנימו את רעיונות המהפכה הציונית בעשורים הראשונים של המאה העשרים.51
דמוגרפיה ממבט מגדרי
סרטוט תמונת המצב הדמוגרפית בעין חרוד בשנים שמחקר זה עוסק בהן אינו חף מבעיות. מיעוט התעודות והמקורות משנות הייסוד (1921-1923) אינו מאפשר לסרטט במדויק את הנתונים כמו שהיו. גם בשנים שלאחר מכן קשה לתת פילוח סטטיסטי משני גורמים עיקריים. הגורם הראשון הוא חוסר היציבות האנושי במקום. בשנים הללו היו חברים וחברות זמניים, ששהו בעין חרוד זמן קצר, ולאחר מכן עזבו את המקום. נוסף על כך, היו הורי חברים, זוגות או יחידים, ואחים של חברים, שעלו ארצה, אשר התגוררו בעין חרוד בקרבת ילדיהם ואחיהם, אך לא היו חברים רשמית. משנות השלושים היו גם חברות נוער ארץ־ישראליות וחברות של עליית הנוער, ששהו במקום כשנתיים, וקשה לאמוד את מספרן המדויק בכל תקופה. בשנות הארבעים נוספו גם חברי פלמ״ח, ששהו בעין חרוד, ואף הם זמנית בלבד.
הגורם השני הוא הנתונים החסרים או הסותרים הנוגעים למספר החברים, מצבם המשפחתי וכדומה. יש שנים שבהן לא ספרו כלל את האוכלוסייה, לפחות ממה שעולה מהמסמכים הארכיוניים שהשתמרו, ויש שנים שבהן בתעודה אחת כתוב מספר מסוים, ובמקור אחר, כגון בספר פרקי יובל או ביומני המשק, מובאים נתונים אחרים, הסותרים את התעודה המקורית. בהחלט ייתכן שחוסר התיאום נובע מן הגורם הראשון שהבאתי. לדוגמה, בספר פרקי יובל מובאים מספרים הכוללים את סך התושבים: הורים, זמניים, ילדים, ואילו ברישומי האוכלוסייה, שנערכו בשנים מועטות בלבד, לא תמיד הללו מופיעים. על כן נעשה כמיטב היכולת לתאר את התמונה באופן המדויק והנכון ביותר על פי הנמצא במקורות השונים, ולהשוותה עם מצב הנתונים של היישוב. בשנים שעליהן חסר מידע נותר מסד הנתונים ריק.
לביא, איש העלייה השנייה, אשר יזם את רעיון ״הקבוצה הגדולה״, ביקש להקים יישוב, שימנה כמה מאות תושבים, שלא כמו הקבוצות הקטנות והאינטימיות, שמנו רק כמה עשרות חברים. למרות הפילוגים הקשים, שעבר עין חרוד בשנים שמחקר זה עוסק בהן, אפשר לומר שחזונו של לביא מומש אף יותר ממה שהוא עצמו ראה בו. בראשית שנות השלושים, עם מעבר חברי הקיבוץ לנקודת הקבע בגבעת קומי, הגיע מספר החברים והחברות ל-247, 125 חברים ו-122 חברות, ובאוקטובר 1939 ל-430 נפש, 216 חברים ו-214 חברות.
הערות
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
