נגד הרוח

הקדמה
 

הַשָּׁעָה מְאֻחֶרֶת, הָרְחוֹבוֹת רֵיקִים מֵאָדָם
לְאֹרֶךְ הַטַּיֶּלֶת הַפָּנָסִים דּוֹלְקִים וְאֶפְשָׁר לִרְאוֹת אֶת הַיָּם
וְאַתָּה מַרְגִּישׁ שֶׁאַתָּה הָאִישׁ הֲכִי בּוֹדֵד בָּעוֹלָם
מוֹצֵא אֶת עַצְמְךָ הוֹלֵךְ נֶגֶד הָרוּחַ.

(מתוך השיר: "נגד הרוח", מילים ולחן: שלום חנוך)

בדידותו של ההולך נגד הרוח מוכרת לי עד כאב. חוויתי אותה במלוא עוצמתה כמה וכמה פעמים, הן בחיי האישיים והן בחיי הציבוריים והפוליטיים.

מסעו של ההולך נגד הרוח רצוף משוכות. רוב הזמן, הניצחון הוא רק תקווה רחוקה, אי שם באופק. זהו מסע שתובע תעצומות נפש גדולות, לא רק בגלל המאמץ הכרוך בו כשלעצמו, אלא גם ובעיקר בגלל הבדידות שהיא מנת חלקו של האאוטסיידר, הבטוח בָּאמת שלו, אך בשל השקפותיו ופעילותו סביבתו רואה בו משוקץ.

תסכולו של ההולך נגד הרוח היא לעתים קשה מנשוא. אחרי הכול, רוב בני האדם, גם הפוליטיקאים הנחושים והעמידים ביותר, כמהים לטפיחה על השכם, למילה טובה, להבנה, להסכמה ולהכרה.

דרכו של ההולך נגד הרוח במגרש הפוליטי היא דרך חתחתים. בכל הצמתים המרכזיים בדרכי הפוליטית ניהלתי מאבק איתנים אל מול רוב מוחלט של מתנגדים מקרב הממסדים השונים של החברה הישראלית: הפוליטי, הביטחוני, הכלכלי והמשפטי. לעתים ניצחתי במאבקי, ולעתים נכשלתי או נחלתי הצלחה חלקית בלבד.

מאבקו של ההולך נגד הרוח עלול להתיש, לייאש ולגרום לנטישת המטרה. אולם למרות הבדידות והתסכול שחוויתי במהלך הקריירה הפוליטית שלי, לא התייאשתי. לנגד עיני עמדה רק שאיפה אחת: להגשים את המטרות שהצבתי לעצמי. יתר על כן, למען קידום יוזמותי הפוליטיות הייתי מוכן להסתכן בהשלכתי אל מחוץ למגרש הפוליטי.

▪▪▪

הסופר הצרפתי הנודע אנדרה ז'יד אמר: "מוטב להיות שנוא בגלל מי שהנך מאשר אהוב בזכות מי שאינך", והיוצר והמוזיקאי הגדול קורט קוביין הדהד את דבריו.

בעשייתי הפוליטית ידעתי לא פעם את טעם הבדידות. את גלולת הבדידות המרה המתיקו עבורי, גם בשעות הקשות ביותר, האופטימיות המובהקת שלי וביטחוני בצדקת דרכי. הודות לתכונות אלה יכולתי לדבוק באמת שלי, גם כשהתנגשה חזיתית עם העולם כולו. אני הולך בדרכי, נאמן לאמונתי ולמטרתי, ואינני מנסה, כמו רבים אחרים בפוליטיקה, להסוות את זהותי תחת מסכה של צניעות. באישיותי, כמו באישיותם של כל בני האנוש, דרות בהרמוניה זהויות סותרות. אני גם פרחח וגם קורא את ספריהם של עמוס עוז ויובל נח הררי, גם איש ממסד וגם אנרכיסט, גם אדם רציני וגם שטותניק, גם איש שטבעי לו להסתודד עם מנהיגי עולם וגם איש שטבעי לו לצרוח בכל פה על השופט מהיציע של בלומפילד. יש לי אגו איתן, יכולות מגוונות וכושר מנהיגות — שאם לא כן לא הייתי מגיע לפוליטיקה, לא היו הולכים אחרי רבים וטובים, לא הייתי מציב לעצמי יעדים קשים להשגה, ואולי גם לא הייתי דורך במקומות שבהם מעדתי וכשלתי.

ישנם ודאי מי שאומרים שאני לוקה בביטחון עצמי מופרז עד כדי מגלומניה, אבל אני סבור אחרת. לדעתי, האגו העמיד שלי אמנם שיחק לטובתי, אך יותר מכול סייעה לי הכרתי המפוכחת בדבר טיבם של מהלכים פוליטיים. לעניין זה, דבריו של דוד בן־גוריון, שבעיני הוא גדול המנהיגים היהודים בעת החדשה, הם תמיד נר לרגלי. בן־גוריון טען שמדינאי שרק רוצה להיות אהוד ואינו חושב על הדברים שיש לעשותם, בין שהם מקובלים ובין שאינם מקובלים, הוא אדם מסוכן. לא אחת העדפתי להיות לא אהוד מאשר מסוכן.

▪▪▪

ההיסטוריה מוכיחה שכמעט כל שינוי פוליטי משמעותי הושג הודות למאבק ממושך וחסר פשרות ובזכות הליכה נגד הרוח. כך, במאה ה־16, היה מאבקו של מרטין לותר להפלת הדיקטטורה של הכנסייה הקתולית באירופה; כך, כעבור 450 שנה, היה מאבקו של מרטין לותר קינג למען שוויון זכויות לאפרו־אמריקאים בארצות הברית; כך היתה מלחמתו של אברהם לינקולן לביטולה הרשמי של העבדות בארצו; וכך היתה גם מלחמתו של דוד בן־גוריון להקמת מדינת היהודים בארץ ישראל. נגד כל הסיכויים וחרף התנאים ששררו בשטח; מלחמת דוד בגוליית. קטונתי, כמובן, מכל הענקים שמניתי, אך במהלך חיי הם היו לי מודל ומקור השראה.

בני אדם נוטים להיאחז בקיים ובמוכר, להיצמד לסטטוס־קוו, גם אם דריכה במקום מובילה אותם לאבדון. רבים חוששים מצעדים שנתפסים בעיניהם קיצוניים, ומעדיפים ללכת בשביל הזהב. ואולם לעתים, תנאי המציאות הקיימת כה קיצוניים והרי אסון עד שאין מנוס מצעדים קיצוניים כדי לשנותם. למרבה הצער, רק מעטים מבינים זאת, ומעטים עוד יותר מעזים לעשות מעשה למען האצת השינוי הרצוי ויישומו.

כל ניסיון לחולל שינוי אמיתי בסדר הישן והמוכר צפוי להיתקל כמעט תמיד בהתנגדות עזה מצד מי שאמורים לשלם אישית את מחיר השינוי. לרוב מדובר בבעלי השררה וההון, האוחזים בעמדות הכוח, שלרשותם עומדים מיטב המנגנונים והמשאבים לעצירת המהלכים לשינוי. לכן, שינוי הוא מלאכתו של המיעוט, ולעתים של היחיד המהפכן שמוכן לשלם את מחיר הבדידות כדי להגשים את חזונו. עם זאת, המהפכן יוצא נשכר מעצם הידיעה הפנימית שהוא נשאר נאמן לעצמו ולחזונו. בדרך כלל ייאלץ להסתפק בגמול הזה, ותו לא. רק לעתים רחוקות או נדירות יזדמן לו גם חסד הניצחון. ניצחון שהושג בהליכה נגד הרוח, נגד כל הסיכויים, ימתק תמיד מכל ניצחון.

▪▪▪

דומה שאת טעמה המר והקר של הבדידות חשתי באופן המזוקק ביותר ב־30 בינואר 1994, כאשר נשאתי בוועידת מפלגת העבודה את "נאום הלווייתנים", שבו קראתי לשים קץ להסתדרות במתכונתה הישנה, כפי שהכרנו עד אז: גוף מסואב, מושחת ומשחית, שעשה הכול כדי למנוע את חקיקתו של חוק ביטוח בריאות ממלכתי ולשמר את שליטתו על קופות החולים. מובן שבמפלגת העבודה, המפלגה שלי באותם ימים, צעד כזה נתפס כטאבו מוחלט, ככפירה בעיקר, והתגובות היו בהתאם. דיברתי מול קהל שוצף זעם ולעג שמנה 3,000 איש וליווה את דברי בקריאות בוז בלתי פוסקות. הבדידות הכתה בי בחוזקה, אבל רוחי לא נפלה. המשכתי בדרכי.

ידעתי שהצדק עמי ושרוב הציבור תומך בי. את ההוכחה לכך קיבלתי כעבור חודשים מעטים, ב־10 במאי 1994, כאשר רשימה עצמאית בראשותי הצליחה להדיח את מפלגת העבודה משלטונה המבוצר בהסתדרות. כחודש לאחר מכן, ב־15 ביוני, הגיע ניצחוני לשיאו: חוק ביטוח בריאות ממלכתי אושר בכנסת כמעט פה אחד. באותו יום הבדידות והקושי נהפכו באחת לנחלת העבר. הנה, צדקתי: גם הרוח העזה ביותר עשויה לשנות את כיוונה, וגם המורֵד הבזוי והמנודה מכול עשוי להיות גדול המנצחים.

ניצחון נוסף נפל בחלקי בישיבת הממשלה ב־20 בפברואר 2005, שבה אושרו בכפיפה אחת תוכנית ההתנתקות מעזה והקמת גדר הביטחון בין ישראל לגדה. את שני המהלכים הגורליים האלה התחלתי לקדם שנים רבות לפני אישורם בממשלה. במערכה הזאת הייתי בודד כמעט לחלוטין. קברניטים ושועים, ראשי ממשלות ושרים, מומחים גדולים וגנרלים התעמתו איתי, בזו לי ולעגו לי בלי בושה בשל התעקשותי הבלתי מתפשרת בנושאי ההתנתקות והגדר. והנה, הפציע אותו יום בהיר במיוחד והפך את הקערה על פיה. ההתנגדות המוחצת פינתה את מקומה לתמיכה גורפת. הבוז הצורב הפך לטפיחה על השכם. בישיבת הממשלה ההיא ישבו מולי מיטב מתנגדַי משכבר הימים, והצביעו בעד התנתקות מרצועת עזה ובעד הקמת גדר ההפרדה מתוך הכרה בהכרחיותם של צעדים אלה להבטחת קיומה של מדינת ישראל כמדינת יהודים דמוקרטית.

בוב דילן כתב בשירו "Idiot Wind" על חייל שעומד לבדו בצומת ומבין שבסופו של דבר ניצח במערכה הכוללת, למרות שהובס בכל הקרבות שבדרך. כך הרגשתי באותה ישיבת ממשלה היסטורית.

▪▪▪

בתור חסיד אדוק של צ'רלס דרווין ושל ריצ'רד דוקינס, אחד מממשיכיו, אני משקיף על המציאות מבעד למשקפי תורת האבולוציה ורואה את הדמיון ואת השוני בין בני אדם לבין חיות אחרות. בהשוואות האלה, בדרך כלל בני אדם יוצאים כשידם על התחתונה. אצל חיות אין זיופים, אין צביעות ואין פוליטיקלי קורקט. יותר מכול, מרתקים אותי המנגנונים המופלאים שמשמשים חיות כדי להבטיח את המשך קיומן לאורך דורות. הדוגמה של הפינגווין הקיסרי, שחי באנטרקטיקה, מרתקת במיוחד. כשצפיתי בסרט טבע על אודות אורחות הרבייה של המין הזה, נשימתי נעתקה. לא ייאמן מה הפינגווינים הקיסריים מוכנים לעשות כדי להביא צאצאים לעולם.

באופן חריג ביותר, המין הזה של הפינגווינים מתרבה דווקא בחורף, ועוד בחורף הקיצוני כל כך של אנטרקטיקה. אחרי אקט ההזדווגות, הפינגווינים נודדים אל מושבות רבייה המרוחקות עשרות קילומטרים מאזור המחיה הקבוע שלהם, ושם מתחוללת דרמה עוצרת נשימה. הזכרים נשארים ביבשה, על הקרח, בקור מקפיא של 40 מעלות צלזיוס מתחת לאפס ומטה, ודוגרים על הביצים שהטילו הנקבות, בעוד הנקבות עצמן נודדות אל האוקיינוס כדי למצוא מזון ולהתפטם.

הסאגה הזאת נמשכת ארבעה חודשים תמימים. כדי לשמור על הביצים מכל פגע ולחצוץ בינן לבין אדמת הקרח, הזכרים מתלכדים לגוש אחד ומחזיקים את הביצים בין כפות רגליהם, בלי למוש מהן לשבריר שנייה במהלך כל תקופת הדגירה הממושכת. תוך כדי דגירה, הם נעים במעגל ומחליפים משמרות אל מול הרוח העזה. בכל משמרת רק אחד הזכרים חשוף ישירות לרוח, עד שזכר אחר תופס את מקומו. כך מתנועעים זכרי הפינגווינים, במעגל אחד מלוכד וסגפני, בלי מזון ובלי שום נחמה אחרת, עד שובן של הנקבות מן האוקיינוס, מפוטמות במזון שאותו יעבירו מפה אל פה לגוזליהן, שאך בקעו מהביצים. כמה מאמץ והקרבה כדי להוליד את הדור הבא, כדי להשאיר זכר וסימן, להטביע חותם בעולם.

להטביע חותם בעולם — זו גם תכלית קיומם של בני האדם. כמו אצל בעלי החיים, דרך המלך להנצחת האדם היא, כמובן, העמדת צאצאים. כאשר נולדה בתי הבכורה, נוי, טעמתי לראשונה את תחושת הנצחיות. זהו התבלין הקסום והעילאי, המהול בהתרגשות העצומה שמפעמת בהורה כשהוא מחזיק בידיו לראשונה את ילדו. הרגשתי שניצחתי את המוות. הטבעתי את חותמי בעולם.

הרצון להטביע את חותמי בעולם היה המנוע שדחף אותי לפוליטיקה. גם כשספגתי מהלומות מכל עבר, הוא דחף אותי להמשיך הלאה — לחתור להשגת יעדַי ולמימוש חזוני.

להטביע חותם בעולם באופן שיש בו משמעות קולקטיבית, החורגת מהמעגל האישי והמשפחתי, זו משימה כמעט בלתי אפשרית, ורוב האנשים מוותרים על כך מראש. אבל עוד מנערותי נמשך מבטי לעבר התמונה הגדולה. רציתי להיות מעורב בתהליכי מַקרו, להשפיע, לשנות סדרי עולם. הרגשתי כי יש ביכולתי לעשות זאת ולתרום לכך.

▪▪▪

כמובן, הרצון האנושי להנצחה עצמית ולהטבעת חותם בעולם — כשלעצמו בלבד, אין די בו. נדרשים גם חזון ותשוקה עזה וכנה ליצור מציאות חדשה. בלי חזון אין טעם לעסוק בפוליטיקה, ובלעדיו גם אי־אפשר להשיג שום דבר משמעותי. הגעתי לפוליטיקה מתוך דאגה עמוקה וכנה לגורלה של מדינת ישראל ומתוך רצון להשפיע בעשייתי על מציאות חיי שלי, של משפחתי — ושל כלל הציבור בישראל.

כיבוש רצועת עזה והגדה בידי ישראל התרחש כשהייתי נער בן 17. ראיתי כיצד מולדתי ומדינתי האהובה טומנת לעצמה מלכודת נפץ שמרחיקה אותה מחוף המבטחים שאליו כיוונה להגיע מראשיתה, מלכודת שמובילה אותה לנתיב מסוכן מאין כמותו, הצופן לה סכסוך דמים הרה אסון עם הפלסטינים וריב ומדון עם העולם כולו.

מתוך הבנה זו נולד החזון המרכזי שליווה את כניסתי לפוליטיקה: השאיפה להוביל את ישראל לחוף מבטחים מדיני, כלומר הפסקת הכיבוש ופתרון הסכסוך עם הפלסטינים באופן שיבטיח את המשך קיומה ושגשוגה כבית לעם היהודי וכמדינה דמוקרטית. ברובד נוסף שאפתי להפוך את החברה הישראלית לצודקת יותר, חברה סוציאל־דמוקרטית שמעניקה לכל אזרחיה הזדמנות שווה ואמיתית להתקיים בכבוד וברווחה.

כל שנותי בפוליטיקה פעלתי על פי החזון המדיני והחזון הכלכלי־חברתי שלי. מעולם לא זנחתי אותם ומעולם לא מכרתי אותם בנזיד עדשים. איני בוחל בפופולריות, אבל ודאי איני סוגד לה, והשררה כשלעצמה מעולם לא משכה אותי. להפך. אני אנרכיסט באישיותי. החופש האישי שלי חשוב לי יותר מכול. טקסים רק מכבידים עלי. מאבטחים רק מפריעים לי. גינונים מיותרים ועסקנות רק צורמים בעיני. סביר להניח שלתכונות אלה היה תפקיד נכבד בעיצוב המסלול שלי בפוליטיקה, וכן להימנעותי ממאבק יסודי ורציני על ראשות הממשלה.

לא ראיתי בעיני רוחי את ראשות הממשלה כיעד עיקרי. בדיעבד, אני סבור שהיתה זו הטעות הגדולה ביותר בקריירה שלי. אני מצר על כך לא בגלל כבוד ויְקר שנמנעו ממני — שעליהם אני מוותר ברצון ובשמחה — אלא משום שכראש ממשלה ייתכן שהייתי מצליח להוביל את מסלולה של ספינת מדינת ישראל אל חוף המבטחים שאליו ייחלתי להובילה מלכתחילה. לצערי, בינתיים הספינה חותרת במרץ לקראת התנגשות עם הקרחון הדו־לאומי האורב לה בנתיב שאליו סטתה ב־1967, בנהייה אחר חזון התעתועים של ארץ ישראל השלמה. זהו נתיב הרסני שמוביל לאבדון במקום לבצר את קיומה של מדינת ישראל כמדינת יהודים דמוקרטית.

בני, דור, נולד לפני קצת יותר מרבע מאה. לפני שנות דור. שמו נבחר בהשראת שירו של חנן יובל, "דור", המתאר אב המקשיב לנשימות ילדו הישן בחדר הסמוך ומאחל לו שהדור שלו, הדור הצעיר, ישמור על חוש הצדק שלו, לא ימכור את עולמו ולא ישבור את חלומו. בדומה לאב בשיר, גם אני נפעמתי מהפלא הרך והתמים שניבט אלי מתוך העריסה, וחרדתי לגורלו. ימים אחדים אחרי היוולדו הבטחתי לו שהוא וחבריו לא ישרתו בצבא, פשוט כי לא יהיה עוד צורך בכך. "אדאג שיהיה כאן שלום", לחשתי לילדי הקט, "אדאג שהסכסוך עם הפלסטינים יבוא אל קצו, ואתה תחיה במדינה שפויה ושוחרת טוב ולא תיאלץ לסכן את חייך על מזבחן של מלחמות מיותרות". למעשה, ההבטחה הזאת נבטה בתוכי עוד הרבה קודם לכן, בטרם היותי אב.

התחלתי את פעילותי הפוליטית בראשית שנות ה־20 לחיי, כרווק נטול ילדים, אבל כבר אז דמיינתי את הילדים שיהיו לי, ושאפתי להבטיח להם, באמצעות כלים מתחום הפוליטיקה, את העתיד הטוב ביותר האפשרי. אחרי הכול, פוליטיקאים, ולא אבות, הם שמחליטים בענייני מלחמה ושלום, חברה וכלכלה, ואני הייתי נחוש שלא להשאיר את גורלם של ילדַי העתידיים בידי אחרים.

לצערי הרב, לא עמדתי במשימה העיקרית שקיבלתי עלי למען ילדַי ובני דורם. הבטחתי להם ארץ חדשה, שחיה בשלום עם אויבי העבר שלה וצועדת בבטחה לעבר העתיד, אך הפרתי את הבטחתי.

ההיסטוריה מלמדת שיש ביכולתם של פוליטיקאים ומנהיגים להביא את עמם אל עברי פי פחת וכיליון באותה מידה שיש ביכולתם להנחיל לו שלום ושגשוג. למגינת לבי, דור הפוליטיקאים שאני נמנה עמו הכזיב את הציפיות שהעם תלה בו, וכשל במשימתו הבסיסית: להחזיר את הספינה למסלול של כינון שלום בין ישראל לפלסטינים וכלל מדינות ערב. אישית, אני רואה בכך את הכישלון הגדול ביותר שלי. אמנם כל שנותי בפוליטיקה נלחמתי בעיקשות ובהתמדה למען חזוני ועמדותי, אבל נראה שלא עשיתי די הצורך למען נטילת הגה הפיקוד לידי. נראה שגם לא עשיתי די הצורך למען מימוש חזוני על ידי אחרים, בכל תחום שאני עצמי לא הצלחתי בו חרף כל מאמצי.

▪▪▪

בנאום שנשא נסים טאלב, מחבר רב המכר הברבור השחור: השפעתו המטלטלת של הבלתי צפוי על הכלכלה והחיים, לפני בוגרי האוניברסיטה האמריקאית בביירות, הוא אמר שההצלחה נמדדת על פי אמת מידה אחת ויחידה: אדם בוגר צריך לשפוט את עצמו מנקודת המבט של הנער שהיה בגיל 18, בטרם "השחיתו" אותו החיים. אדם שהצליח, לפי הגדרתו של טאלב, הוא מי שאינו חש בושה נוכח מבטו שלו עצמו בגלגולו המוקדם כאדם צעיר. אני מאמץ בשתי ידיים את מבחן ההצלחה הזה ומאמין שכפוליטיקאי עברתי אותו, למרות הטעויות שעשיתי בדרך ולמרות ההחמצות שהיו מנת חלקי. גם אם לא הצלחתי להשיג את כל יעדַי הפוליטיים, מעולם לא חדלתי לחתור לעבר המטרות שהצבתי לעצמי בראשית דרכי, בעודי איש צעיר. מעולם לא הפכתי את עורי כדי לרַצות אחרים ומעולם לא ויתרתי על חזוני בעבור חופן של מותרות.

כמובן, מעצם טבעה של הפוליטיקה, לטעויותיו ולכישלונותיו של פוליטיקאי יש לעתים קרובות משמעות רחבה והשלכות קולקטיביות. מנקודת מבטי כפרט, אני שלם לחלוטין עם פועלי, שכן הצלחתי להטביע את חותמי הן בתחומים מדיניים והן בתחומים חברתיים וכלכליים. אך כאָב לילדים, כאזרח במדינת ישראל וכאיש ציבור, איני מסוגל ואיני מוכן להשלים עם כמה וכמה נקודות:

איני מסוגל ואיני מוכן להשלים עם הכישלון המרכזי שלי ושל יתר הפוליטיקאים במדינת ישראל בעשורים האחרונים להשיג הסדר מדיני עם הפלסטינים על בסיס פתרון שתי המדינות.

איני מסוגל ואיני מוכן להשלים עם דרכם של קברניטי מדינת ישראל ב־20 השנים האחרונות, המקרבת עוד ועוד את היום שבו תהפוך ישראל למדינת אפרטהייד דו־לאומית, ככתבה וכלשונה.

איני מסוגל ואיני מוכן להשלים עם מציאות שבה — בגלל עיוורון וחזיונות שווא של מנהיגי המדינה — יימחק הנס האדיר שחוללו מייסדיה בעצם הקמתה וכינונה כמדינת יהודים דמוקרטית וכישות מקובלת ולגיטימית בקרב העמים הנאורים. אין זה גורל בלתי נמנע, אין זו גזירה משמים. אפשר, וחובה עלינו להסיט את הגה הספינה לנתיב אחר, טוב יותר.

דעתי זו היא גם נקודת המוצא לכתיבת הספר הזה. אמנם, ציר העלילה שלו נשען על קורות חיי הפוליטיים, אך מיְסודו הוא לא נועד להיות ספר זיכרונות או אנדרטה לפועלי. בספר זה אין התחסדות ואין העמדת פנים. הספר הזה הוא אני, ללא כחל ושְׂרק. אבל הספר הזה עוסק במדינת ישראל יותר מאשר הוא עוסק בי. הוא עוסק בהווה ובעתיד לא פחות מאשר בעבר.

לצד תיאור התהליכים והמהלכים הפוליטיים העיקריים שבהם הייתי מעורב, אני מציג בספר את השקפת עולמי לגבי דרך הפעולה שמנהיגי המדינה צריכים ויכולים לנקוט כיום כדי לשנות את הסטטוס־קוו ולהוביל את ישראל לקראת עתיד יציב ובטוח של שלום ולא של אלימות ושפיכות דמים מיותרת, עתיד יהודי ודמוקרטי ולא עתיד של אפרטהייד דו־לאומי. למרות הכול, לא אפסה תקווה, ואני סמוך ובטוח שיש סיכוי לשנות כיוון.

אני אדם ענייני ופרגמטי בכל ישותי. איני נתפס לסיסמאות אלא שופט את המציאות כהווייתה על פי צו מצפוני ומיטב שכלי. חרף רצוני הרב להטביע את חותמי בעולם, הצבתי תמיד את ההשתוקקות להוקרה אישית במקום השני, אחרי המטרה עצמה. בעיני, מוטב שמישהו אחר יגשים את חזוני מאשר שלא יוגשם כלל. לכן, אחת היא לי על שם מי יירשם הניצחון הגדול: מימוש פתרון שתי המדינות. אסיר את הכובע בהכרת תודה אינסופית לפני כל מנהיג, גם משורות הימין, שיצליח בכך.

לפי שעה, האפשרות שמחנה הימין, בראשות בנימין נתניהו או בראשות אדם אחר, ישיג הסדר מדיני עם הפלסטינים, נראית קלושה ביותר. אבל לא אבדה תקוותי, ובספר הזה אני מסביר מדוע.

לקחי ההיסטוריה וניסיוני האישי כפוליטיקאי לימדו אותי שיעור חשוב: פוליטיקה היא משחק מורכב וארוך טווח, עם הרבה הפתעות בדרך. לכן, כל עוד קיים סיכוי, ולוּ מזערי, להגשים חזון, בל נתייאש ונוותר עליו, גם אם למען הגשמתו יש ללכת נגד הרוח. זו, בתמצית, מהותו של ספר זה.

תוך כדי ההתחקות אחר המסלול האישי שעברתי בפוליטיקה הישראלית, אציג בספר את התובנות העיקריות שלי על כללי המשחק הפוליטיים, על מנהיגות ועל הקשר הגורדי בין חזון פוליטי ופשרות פוליטיות; ואדגים איך מהלכים פוליטיים, שנולדו כרעיון של יחיד או של מיעוט, עשויים לזכות בחלוף הזמן לתמיכת הרוב ולהתממש הלכה למעשה.

נלסון מנדלה האגדי אמר: "It always seems impossible until it's done". מרתקות ונפתלות הן דרכי הפוליטיקה, וגם בזירה הפוליטית בישראל טרם נאמרה המילה האחרונה. אני סבור שכל מי שעתידה של ישראל חשוב לו וכל מי שמבקש ללמוד את רזי אמנות הפוליטיקה, ימצא בספרי משמעות ועניין.