החיים הכפולים של לידיה בירד
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
החיים הכפולים של לידיה בירד
מכר
מאות
עותקים
החיים הכפולים של לידיה בירד
מכר
מאות
עותקים

החיים הכפולים של לידיה בירד

4.4 כוכבים (21 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

תקציר

לידיה ופרדי. פרדי ולידיה. הם ביחד כבר יותר מעשור ולידיה בטוחה שאהבתם חזקה ובלתי מנוצחת. אבל היא טועה. ביום הולדתה ה-28, פרדי מת בתאונת דרכים.
כעת לידיה נותרת לבדה, והיא רק רוצה להסתגר בביתה ולבכות ללא הפסקה. אבל היא יודעת שפרדי היה רוצה שהיא תמשיך בחייה בלעדיו. וכך, בעזרתו של חברו הטוב ביותר של פרדי, ג'ונה, ובעזרתה של אחותה, אל, היא נותנת הזדמנות נוספת לחיים – ואולי אפילו לאהבה.
אבל אז קורה דבר בלתי מוסבר שמעניק לה הזדמנות נוספת לחזור לחייה הקודמים עם פרדי – חיים שבהם דבר מהאירועים הטרגיים של החודשים הקודמים לא התרחש. לידיה זוכה לחלוף שוב ושוב בשער של עברה וחיה את חייה הכפולים זה לצד זה. אבל יש מחיר רגשי לחזרה אל עולם שבו פרדי עדיין חי וליבה שייך אליו. כי גם בחייה החדשים, חייה האמיתיים, יש מישהו שמבקש ממנה להישאר.

בכתיבתה החמה והשנונה, ג'וזי סילבר מגישה לנו סיפור אהבה עוצמתי ומסחרר על הדילמות המתעוררות בצמתי החיים, ועל מה שקורה כשאישה אחת מקבלת הזדמנות קסומה להתבונן בהן מחדש ולהתיר אותן.

"קראתי את 'חייה הכפולים של לידיה בירד' בנשימה עצורה. איזו מתנה יפהפייה ומרגשת העניקה לנו ג'וזי סילבר."  ג'ודי פיקו, מחברת "שומרת אחותי"

פרק ראשון

פרולוג
 

רוב הרגעים המכוננים בחיים קורים באופן בלתי צפוי, לפעמים הם חולפים על פנייך מבלי שתבחיני בהם עד שלב מאוחר יותר, אם בכלל. הפעם האחרונה שהילד שלך קטן דיו כדי שתוכלי להרים אותו; גלגול עיניים שאת מחליפה עם אדם זר שנהפך לחבר הטוב ביותר שלך בהמשך חייך; משרת הקיץ שהגשת אליה מועמדות מתוך דחף רגעי ונשארת בה בעשרים השנים הבאות — דברים מהסוג הזה. לכן אני לגמרי לא מודעת לרגע המכונן של חיי שחולף על פניי כשהטלפון הנייד שלי מצלצל ב-6:47 בערב, ב-14 במרס, 2018. במקום זאת, אני מסננת קללה כי גליל של סרט סקוץ' נתפס לי בשיער ואני גם ככה מאחרת.

"הלו?"

זה חזק ממני. אני מחייכת כשאני מקישה על הרמקול ופרדי צועק אליי בחזרה כדי להתגבר על רעשי הרקע של הכביש.

"אני שומעת," אני אומרת בקול רם, מחזיקה סיכות ראש בשיניים.

"שומעת, לידס, האוטו של ג'ונה נתקע, אז אני עובר לאסוף אותו בדרך חזרה. אין הרבה הבדל, עשר דקות גג."

אני שמחה שהוא לא כאן ולא רואה את הבעת פניי. נדמה לי שהנסיכה דיאנה אחראית לאמירה המפורסמת שיש שלושה אנשים בנישואים שלה. לי זה ברור כי גם בנישואים שלי יש שלושה אנשים. ולא שאנחנו נשואים כבר, אבל בקרוב. פרדי האנטר ואני מאורסים, ואני באופן רשמי הבחורה הכי מאושרת בעולם. כמעט. אני מפנה אתכם כמה משפטים אחורה כדי להסביר למה 'כמעט' הכי מאושרת; כי במשולש היחסים הזה נמצאים אני, פרדי וג'ונה ג'ונס הארור.

אני הכי מבינה את זה; לא עובר יום בלי שאדבר עם אחותי, אבל אֶל לא שוכבת כאן תמיד על הספה ושותה תה ודורשת תשומת לב. ולא שהחבר הכי טוב של פרדי בא בדרישות, בדיוק. הוא כל כך נינוח, שרוב הזמן הוא אופקי כמו כיסא נוח, ואני גם די מחבבת אותו — אלא שהייתי מחבבת אותו יותר אם לא הייתי רואה אותו כל כך הרבה, טוב? למשל, הערב. פרדי הזמין את ג'ונה לארוחת ערב בלי שחשב לבדוק איתי קודם, ולמרות העובדה שזה יום ההולדת שלי.

אני יורקת את סיכות הראש ומוותרת על המאבק עם הסקוץ' בשיער ובמקום זה לוקחת את הטלפון, עצבנית.

"בחייך, פרדי, אתה חייב? יש לנו שולחן באלפרדו'ס לשמונה ולא ישמרו לנו אותו אם נאחר."

אני יודעת את זה מניסיון מר: ארוחת חג המולד של מקום העבודה שלי נהפכה לאסון כשהמיניבוס הגיע באיחור של עשר דקות וכולנו אכלנו בסוף במקדונלדס, לבושים במיטב מחלצותינו. הערב הזמנו שם שולחן לחגוג את יום הולדתי, ואני די בטוחה שאימא שלי פחות תתלהב אם היא תקבל ביג־מק במקום פטוצ'יני עוף.

"תירגעי, סינדרלה, לא תאחרי לנשף, מבטיח."

זה פרדי. אף פעם לא לוקח את החיים ברצינות, אפילו לא לפעמים, במקרים שבהם דווקא היה נחמד אילו הוא כן היה לוקח משהו ברצינות. בעולם שלו זמן הוא דבר גמיש. הוא יכול למתוח אותו כדי שיתאים לצרכיו — או, במקרה הזה, לצרכיו של ג'ונה.

"אוקיי," אני נאנחת ומוותרת. "רק שים לב לשעון, בחייך, פרדי."

"קיבלתי," הוא אומר וכבר מגביר את הרדיו במכונית. "רות, סוף."

דממה ממלאת את חדר השינה, ואני תוהה אם מישהו ישים לב אם אגזור את גוש השיער שמסובך סביב הסקוץ' שכרגע תלוי לי מהראש.

וככה זה נראה. הרגע המכונן של חיי חולף בנונשלנטיות לידי ב-6:47 בערב, ב-14 במרס, 2018.

החיים הכפולים של לידיה בירד ג'וזי סילבר

פרולוג
 

רוב הרגעים המכוננים בחיים קורים באופן בלתי צפוי, לפעמים הם חולפים על פנייך מבלי שתבחיני בהם עד שלב מאוחר יותר, אם בכלל. הפעם האחרונה שהילד שלך קטן דיו כדי שתוכלי להרים אותו; גלגול עיניים שאת מחליפה עם אדם זר שנהפך לחבר הטוב ביותר שלך בהמשך חייך; משרת הקיץ שהגשת אליה מועמדות מתוך דחף רגעי ונשארת בה בעשרים השנים הבאות — דברים מהסוג הזה. לכן אני לגמרי לא מודעת לרגע המכונן של חיי שחולף על פניי כשהטלפון הנייד שלי מצלצל ב-6:47 בערב, ב-14 במרס, 2018. במקום זאת, אני מסננת קללה כי גליל של סרט סקוץ' נתפס לי בשיער ואני גם ככה מאחרת.

"הלו?"

זה חזק ממני. אני מחייכת כשאני מקישה על הרמקול ופרדי צועק אליי בחזרה כדי להתגבר על רעשי הרקע של הכביש.

"אני שומעת," אני אומרת בקול רם, מחזיקה סיכות ראש בשיניים.

"שומעת, לידס, האוטו של ג'ונה נתקע, אז אני עובר לאסוף אותו בדרך חזרה. אין הרבה הבדל, עשר דקות גג."

אני שמחה שהוא לא כאן ולא רואה את הבעת פניי. נדמה לי שהנסיכה דיאנה אחראית לאמירה המפורסמת שיש שלושה אנשים בנישואים שלה. לי זה ברור כי גם בנישואים שלי יש שלושה אנשים. ולא שאנחנו נשואים כבר, אבל בקרוב. פרדי האנטר ואני מאורסים, ואני באופן רשמי הבחורה הכי מאושרת בעולם. כמעט. אני מפנה אתכם כמה משפטים אחורה כדי להסביר למה 'כמעט' הכי מאושרת; כי במשולש היחסים הזה נמצאים אני, פרדי וג'ונה ג'ונס הארור.

אני הכי מבינה את זה; לא עובר יום בלי שאדבר עם אחותי, אבל אֶל לא שוכבת כאן תמיד על הספה ושותה תה ודורשת תשומת לב. ולא שהחבר הכי טוב של פרדי בא בדרישות, בדיוק. הוא כל כך נינוח, שרוב הזמן הוא אופקי כמו כיסא נוח, ואני גם די מחבבת אותו — אלא שהייתי מחבבת אותו יותר אם לא הייתי רואה אותו כל כך הרבה, טוב? למשל, הערב. פרדי הזמין את ג'ונה לארוחת ערב בלי שחשב לבדוק איתי קודם, ולמרות העובדה שזה יום ההולדת שלי.

אני יורקת את סיכות הראש ומוותרת על המאבק עם הסקוץ' בשיער ובמקום זה לוקחת את הטלפון, עצבנית.

"בחייך, פרדי, אתה חייב? יש לנו שולחן באלפרדו'ס לשמונה ולא ישמרו לנו אותו אם נאחר."

אני יודעת את זה מניסיון מר: ארוחת חג המולד של מקום העבודה שלי נהפכה לאסון כשהמיניבוס הגיע באיחור של עשר דקות וכולנו אכלנו בסוף במקדונלדס, לבושים במיטב מחלצותינו. הערב הזמנו שם שולחן לחגוג את יום הולדתי, ואני די בטוחה שאימא שלי פחות תתלהב אם היא תקבל ביג־מק במקום פטוצ'יני עוף.

"תירגעי, סינדרלה, לא תאחרי לנשף, מבטיח."

זה פרדי. אף פעם לא לוקח את החיים ברצינות, אפילו לא לפעמים, במקרים שבהם דווקא היה נחמד אילו הוא כן היה לוקח משהו ברצינות. בעולם שלו זמן הוא דבר גמיש. הוא יכול למתוח אותו כדי שיתאים לצרכיו — או, במקרה הזה, לצרכיו של ג'ונה.

"אוקיי," אני נאנחת ומוותרת. "רק שים לב לשעון, בחייך, פרדי."

"קיבלתי," הוא אומר וכבר מגביר את הרדיו במכונית. "רות, סוף."

דממה ממלאת את חדר השינה, ואני תוהה אם מישהו ישים לב אם אגזור את גוש השיער שמסובך סביב הסקוץ' שכרגע תלוי לי מהראש.

וככה זה נראה. הרגע המכונן של חיי חולף בנונשלנטיות לידי ב-6:47 בערב, ב-14 במרס, 2018.