לרשת את אידית

פרק 1
 

בית חוף, חשבה מגי, וראשה הסתחרר כמו דלת הזכוכית המסתובבת שפלטה אותה בחזרה לרחוב שמונה־עשרה. אנשים שהיו בדרכם הביתה אחרי העבודה נתקלו בה ודחפו אותה לאורך המדרכה, והיא חמקה ביניהם בזהירות.

"בית בסֶג הרבור." המילים סג הרבור לבדן מילאו את מוחה בדימויים של חיים מסוג שמעולם לא הכירה. דיונות וגלים; עשב ים ושוקי איכרים; נשים עשירות שפרצופיהן צרובי השמש מתוחים היטב כמו גומיות.

"אתה בטוח?" שאלה בתדהמה כשעורך הדין סיפר לה, במשרדו בקומה העליונה.

"כן, מיס שיטְס," השיב בעליצות. "הנה זה, ברור כשמש," הסביר וטפח על הצוואה באצבעו. "היא רצתה שאת תקבלי אותו."

מגי הנידה בראשה, עדיין לא מאמינה לו. הן לא דיברו במשך יותר מארבע שנים. זה לא הגיוני.

"סג הרבור מקסימה, מיס שיטס. עיר חוף עם מנטליות של ניו יורק."

"אה, יש לך שם בית?" שאלה, לא שממש היה אכפת לה אם כן.

"לא, לנו יש בבית בצפון המדינה. אשתי שונאת חול."

מגי הנהנה בהיסח הדעת וחשבה לעצמה שהעובדה שמישהו שונא חול מעידה עליו רבות. היא עצמה כמובן שנאה חול באופן עקרוני, מפני שהוא התגנב לתוך כל חריץ לא אחיד של רצפת עץ קשה; הצטבר בערימות מגורענות ורטובות באמבטיה ושקע בין קפלי המצעים המקומטים. בלתי־אפשרי לנקות אותו. אבל לשנוא אותו כמישהי שלא מנקה בתים לפרנסתה, מישהי שככל הנראה מעסיקה אישה בדיוק כמו מגי כדי שתעשה את זה בשבילה, זה רומז על משהו אחר לגמרי.

"אבל בחזרה אלייך," הוא המשיך, "ואל סג הרבור. הבית מגיע עם משהו."

"משהו?" שאלה מגי.

"או מישהו, נכון יותר." בטנה של מגי צנחה. כמובן.

"אמא שלה."

"כן, כן — אז את מכירה את אידית?"

"מכירה? לא, לא הייתי אומרת את זה. נפגשנו פעם אחת."

"אז את יודעת שהיא גרה עם לייזה כשהיא הלכה לעולמה." הלכה לעולמה, חשבה מגי. לייזה התאבדה. הלכה לעולמה לא היה הביטוי הנכון, אפילו לא קרוב לזה.

"כן, אני יודעת." מגי השפילה את מבטה לרגליה וחשבה על אידית. איך החיים שלה נראים עכשיו, תהתה, בצל מותה של בתה? מגי לא היתה בדיוק מעריצה של אידית — בארוחת הצהריים היחידה שאכלו יחד היא התייחסה אליה כמו אל העוזרת, חרף ניסיונותיה החוזרים ונשנים של לייזה להבהיר שמגי חברה שלה — אבל לאף אם לא מגיע שבתה תמות לפניה. עורך הדין שילב את ידיו לפניו על השולחן.

"אידית אובחנה לאחרונה כחולה באלצהיימר בשלב מוקדם," הוא הכריז.

"אוי, לא," אמרה מגי. "לא היה לי מושג. לייזה ואני... לא דיברנו כבר תקופה."

"כן, האבחון נעשה כנראה די לאחרונה. לפני חודשיים, ליתר דיוק."

מגי שפשפה את רקותיה, המומה. "אני מצטערת, אין איזה בן משפחה שמתאים יותר לזה?" שאלה. "אני עובדת בניקיון, מר בארנס. אני לא — אף פעם לא טיפלתי באדם מבוגר. אין לי שמץ של מושג איך עושים את זה."

אמה של מגי מתה מזמן, ואביה החל חיים חדשים והביא לעולם ילדים חדשים זמן קצר לאחר מכן. היא אפילו לא ראתה אף אחד מהוריה בזקנתו, הבינה, וּודאי שלא טיפלה בהם. היא נזכרה בכל הפעמים שבהן לייזה נזפה בה על קלות הדעת שלה בעניינים כלכליים; על ההחלטות שלה במערכות יחסים; על חוסר האמביציה שלה; על העובדה שלבשה ז'קט ג'ינס בפברואר. למה שהיא תבחר בה בשביל זה?

"לא, אני חושש שלא. אידית היא היחידה שנותרה בחיים ממשפחתה הקרובה של לייזה, וכילדה יחידה לא היו לה אחים."

"ומה אם אני לא אקח את הבית? מה יקרה לו? ולאידית?"

"הבית יוצע למכירה ואידית תעבור לדיור מוגן בסביבה," הוא ענה.

"ולייזה לא רצתה את זה."

"לא."

מגי תהתה מתי כתבה לייזה את הצוואה, ואם ידעה באותו זמן שהיא מתכוונת להתאבד. היא הרגישה דקירה בלבה כשדמיינה את לייזה יושבת ליד שולחן הכתיבה שלה בדירתה הישנה, מחליטה להוריש הכול דווקא למגי, מנשנשת קרקרים בטעם חמאת בוטנים בצבע כתום ניאון שהפירורים שלהם הגיעו תמיד לכל מקום, ולוגמת מאחת מפחיות הדיאט קולה הנצחיות שלה, שתמיד השאירו אחריהן טבעות בלתי־ניתנות למחיקה.

"לייזה, יהרוג אותך להשתמש בתחתית?" שאלה פעם.

"כן, זה יהרוג אותי," ענתה לייזה בלי להרים את מבטה מהספר שקראה על הספה כשמגי עצרה באמצע שאיבת האבק כדי להצביע על טבעת העיבוי שנוצרה על שולחן הקפה. בחירת המילים של מגי נראתה עכשיו כל כך חסרת התחשבות.

שום ידיד משותף לא התקשר למגי כדי להודיע לה על מותה של לייזה — לא נותרו עוד כאלה, ארבע שנים לאחר שחברותן חדלה להתקיים. מגי קראה על כך באינטרנט, כשגללה כותרות במיטה.

במשך ימים התהלכה מגי בחייה כאורחת, ראשה כמו בלון קשור לחוט, מלא זיכרונות. ואז, ההודעה הקולית שהשאיר עורך הדין, שהורתה לה לבוא אליו, כי יש לו מה לומר לה. היא עדיין לא האמינה — שום דבר לא נראה הגיוני. לייזה הכירה כל כך הרבה אנשים. מדוע בחרה במגי בשביל זה? מגי הניחה שזו אולי דרכה להתנצל, אבל זה היה כל כך דרמטי, כל כך הרבה מעבר לנדרש. ומי יודע אם זאת בכלל התנצלות?

בלי קשר לכוונותיה של לייזה, לא היה אפשר להתכחש למשמעותה של ההצעה הזאת. משכנתא משולמת וקצבת קיום עצומה שתספיק הרבה מעבר לעתיד הנראה לעין. ביטחון לבתה, לוסי. מילא לנקות בתים כדי לפרנס את עצמה — אבל לפרנס שתי נפשות ולשלם עבור מסגרת לילדה כבר היה קשה הרבה יותר. היה קשה מאז לוסי נולדה, אין להכחיש זאת. מגי חשבה על החוף; חול בין אצבעות רגליה ולוסי המצחקקת רצה מקו החוף, והגלים מתנפצים מאחוריה. החיים שם יהיו טובים יותר ללוסי. קלים יותר.

והיא לא תצטרך עוד לנקות בתים, מלבד את ביתה שלה. היא החלה לשנוא את עבודתה בזמן האחרון. לקרצף רצפות כדי לשלם למישהו אחר שישמור על לוסי, זה לא נראה סביר. במונחים של חופש כלכלי, ההצעה של לייזה היתה עבור מגי כמו זכייה בלוטו.

ובכל זאת, הזכייה כללה קשישה לחוצה שמגי תצטרך להיות המטפלת שלה. משמעות הדבר היתה גם לעקור את חייהן ולעבור לגור במקום שהן לא מכירות בו איש; יתרה מזאת, היא תהיה מוקפת בעצבות ובאשמה שהותירה לייזה אחריה. מגי לא האמינה ברוחות רפאים, אבל נקיפות המצפון שחשה בשל מותה של חברתה נתנו לה כבר עתה הרגשה שהיא רדופה, אפילו במרחק בטוח. מעבר לרחוב, הרמזור להולכי רגל היה אדום, אבל מגי הציצה בזריזות לשני הכיוונים, זינקה וחצתה את הצומת בכל זאת.

מגי פגשה את לייזה עשר שנים קודם לכן, כשהיתה בת עשרים ושמונה. עכשיו נדמה שזה היה לפני חיים שלמים. היא רק התחילה לעבוד בסוכנות, רק התחילה לנקות בתים לפרנסתה, והיא ידעה שלמראית עין זה דבר מצער מאוד בעבור אישה משכילה שלמדה בקולג', אבל בפועל שילמה את החשבונות הרבה יותר בקלות מכפי שהצליחה לעשות אי־פעם בעבודה המשרדית.

זה גם היה זוהר יותר ממה שחשבה בתחילה, כי הסוכנות שעבדה בה שירתה באופן בלעדי אנשים עשירים עם כיסים עמוקים. מגי נהנתה מהעבודה — היא העדיפה בהרבה לעבוד עבודה פיזית קשה מאשר לשבת על כיסא כל היום ולגדל את הישבן מרוב נשנושים מהאספקה האינסופית של מאפים עבשים וסלט פסטה רכרוכי, שאריות מהישיבות האינסופיות בחדר הגדול שמול משרדה. נוסף על כך, היה סיפוק אדיר בידיעה שאפילו האנשים העשירים ביותר מלוכלכים מאחורי דלתיים סגורות.

היא התרגשה כשגילתה שהיא הולכת לפנטהאוז של הסופרת בעלת השם העולמי לייזה ברֵנן, באפּר וֶסט סייד. והוא נראה בדיוק כפי שציפתה, עם מדפי ספרים מובנים, עמוסים עד להתפקע, יצירות אמנות יקרות ומצעי כותנה צרפתית, רכים כמו משי. הדירה לא נראתה מגונדרת בכלל, אבל בו בזמן נראתה יוקרתית מאוד. ללייזה היה טעם טוב. היא קנתה את הדברים שמגי היתה קונה, אילו היו לה האמצעים.

כשרק התחילה לנקות את הדירה — פעם בשבוע, בימי חמישי בבוקר — לייזה היתה מקבלת את פניה ואחר כך יוצאת, עם המחשב הנייד והניירות מציצים מתוך תיק העור הכחול שלה. אבל עד מהרה היא שאלה אם יפריע למגי שהיא תישאר — היא לא הצליחה בשום אופן להתרכז בבתי קפה, הודתה — ומגי אמרה כמובן, זה לא מפריע לה, אם כי למען האמת זה כן הפריע. ככלל, היא שנאה לעבוד כשהלקוחות נשארו בבית, עקבו אחרי כל צעד שעשתה, וידאו שהיא לא מחטטת או מחפפת. אבל לייזה היתה שונה. היא לא הסירה את עיניה מהמחשב או מהספר שקראה ואפילו לא העיפה מבט לכיוונה של מגי. האמון הזה רק גרם לה לרצות לעבוד קשה יותר. וכך עשתה.

"אני יכולה לאכול ארוחת ערב מהרצפה הזאת," ציינה לייזה לא פעם, כשמגי נפרדה ממנה לשלום, גוררת מאחוריה את עגלת חומרי הניקוי הקטנה שלה. "תודה." ואז היתה נותנת למגי טיפ של חמישים דולר בלי להניד עפעף.

מגי הקיפה ברגל את שכונת גרמרסי פארק; גדר הברזל הפרידה בין פלבּאים כמותה לבין השטחים והדיירים המטופחים ללא רבב. האם פלבאים היא המילה המתאימה? שאלה את עצמה. לייזה היתה יודעת.

לאחר כמה חודשים, היא ולייזה התחילו לדבר. "מה הסיפור שלך?" שאלה לייזה בוקר אחד, והפתיעה את מגי, שקרצפה את הכיור של לייזה בכפפות צהובות שהגיעו עד מרפקיה. ידיה היו יבשות כמו עץ סחוף, והעור סביב הציפורניים היה דקיק כמו נייר טישו. אין שום דרך להימנע מזה בתחום שלה, אבל הכפפות עזרו.

"הסיפור שלי?" ענתה.

"כן, איך הגעת לעבוד בניקיון? את לא נראית בדיוק הטיפוס שמתאים לו לקרצף אסלות."

מגי לא אהבה לשתף אחרים בעניינים אישיים, אבל היה בלייזה משהו שגרם לה להרגיש בנוח, משהו מוכר. הן נעשו חברות באופן בלתי־צפוי. ואחר כך הפסיקו להיות חברות.

מגי חלפה בזריזות על פני המכולות והחנויות הזולות; ברי היין והברים הרגילים; המקום הפרואני; המסעדה הסינית; מכון היופי שפעם מרטו לה בו את הגבות בשעווה עד שהן נראו כמו פסיקים.

"היי, חוסֶה," בירכה מגי, וקולה נסדק.

הוא הרים את מבטו מהטלוויזיה שחור־לבן הזעירה המונחת על השולחן לצדו והנהן. ברגע שהגיע יולי, נהג חוסה להגיח מדירת המרתף שבבעלותו קרוב לארבעים שנה, ועבר למשכן היום שלו ברחבת הכניסה לבניין. מזריחת השמש ועד שקיעתה, נהג לשבת בכיסא המתקפל הירוק שלו ולצפות בבייסבול, לבוש במכנסיו הקצרים ובחולצת טריקו עם צווארון וי; ראשו הקירח ואמות ידיו היו שחומים עם בוא ספטמבר.

היא עלתה בארבעת גרמי המדרגות שתיים־שתיים, מתנשפת ככל שטיפסה גבוה יותר. כשהגיעה סוף־סוף לדלת דירתה סובבה מגי את המפתח, אבל השרשרת מנעה ממנה לפתוח אותה.

"אמא!" שאגה לוסי.

"היי," אמרה דליה ופתחה את השרשרת. לוסי זינקה קדימה כמו אצן אולימפי, ונצמדה לרגליה של מגי באושר נטול רסן. הבת שלה לא היתה בדיוק עדינה ושברירית. "לוסי התנהגה ממש יפה. אכלה את הארוחה, עשתה כמה פאזלים —"

"סומסום!" לוסי צווחה וקטעה את דבריה.

"כן, הסתכלנו קצת בטלוויזיה," הודתה דליה.

"זה בסדר. קשה איתה היום. אני מבינה את זה." היא הוציאה את ארנקה מהתיק, הושיטה לדליה את שכרה ושמה לב שיש לה רק שני שטרות של עשרים שאמורים להספיק לה עד סוף השבוע.

"תודה." דליה קיפלה את המזומנים לשניים בצורה מסודרת והחליקה אותם לכיס האחורי של מכנסיה הקצרים. "ביי, לוסי."

"ביי, דאווה," השיבה לוסי. "חיבוק!"

דליה צחקה ורכנה אליה. לוסי משכה אליה את ראשה בסגנון "הסנדק", ואז שחררה אותה, מרוצה מהברכה שהעניקה לה ומוכנה לעבור לעניין הבא בסדר היום.

כשדליה חמקה מבעד לדלת, דהרה לוסי ברחבי הדירה בצהלות סוס. מגי הבחינה בפעם המיליון כמה היא דומה לאבא שלה. התלתלים הבלונדיניים; העיניים החומות; גומת החן שהכניסה את מגי לצרות מלכתחילה.

"איך היה היום עם דליה?" שאלה מגי. "שיחקתן בסוסים?" שאלה והתמוטטה על הספה בערימה מיוזעת כשלוסי מטפסת לחיקה. לאחר שהתיישבה, שתתה בשקט את החלב מכוס המציצה שלה ושילבה את רגליה השמנמנות בשביעות רצון.

"את עצובה, אמא?" שאלה.

"כן, אני עצובה."

"בגלל האישה הזאת?"

"כן.

"איפה אמרת שהיא? היא מתה?"

"כן, מותק, היא מתה."

בבוקר לאחר שקראה על לייזה היו עיניה של מגי כה אדומות ונפוחות מדמעות, שהיא בקושי הצליחה לפקוח אותן. כשלוסי שאלה אותה מה קרה, לא היה למגי זמן לרקום סיפור רגיש על מעגל החיים.

"חברה שלי מתה," אמרה לה והפתיעה את עצמה עם המילה הזאת. זה זמן רב שלא ראתה בלייזה חברה.

"מה זאת אומרת 'מתה'?" שאלה לוסי.

"איננה."

"אה."

היא ליטפה את ידה של מגי וחזרה לפעילות האהובה עליה — סידור מצעד החיות הזעירות שלה — בעוד מגי המותשת בוהה ללא הבעה מבעד לחלונן היחיד אל המטבח הריק של שכנתה.

מגי הביטה סביבה עכשיו — הפאזלים והעפרונות הצבעוניים, השטיח המרופט, שולחן המטבח של איקאה והכיסאות שקנתה כשרק סיימה את הלימודים בקולג' — ונאנחה. היא הביטה בידיה, שהיו יבשות כמו גיר.

היא חשבה על לייזה; מה היא היתה מייעצת לה לעשות לו מישהו אחר היה מוריש למגי את ביתו ואת אמא שלו.

איפה בכלל הבעיה? לייזה היתה שואלת. אבל האמא — מגי היתה מתווכחת.

אז מה עם האמא? כמה קשה כבר יכול להיות לדאוג שאישה זקנה תיקח את התרופה שלה? אם את לא מקבלת את ההצעה הזאת, את אידיוטית. זאת הזדמנות של פעם בחיים.

ואז היא היתה עוברת לנושא שיחה אחר. מגי היתה יכולה לקבל את עצתה או לא, זה כבר היה תלוי בה. כך עבדו היחסים ביניהן, עד שלא.

אז זאת היתה העצה האחרונה של לייזה. קחי את הבית שלי ואת אמא שלי, תוציאי את לוסי מהדירה הזעירה הזאת בעיר המטורפת הזאת ותתחילי מחדש. מגי לא אהבה בדרך כלל לעשות מה שאומרים לה, אבל זה היה שונה. מאז נולדה לוסי, היא הרגישה כאילו היא טובעת, לאט אבל בטוח, מפלס המים עולה סביבה טיפין־טיפין.

ולכן החליטה לקבל את ההצעה.