הולדת סבתא
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הולדת סבתא
הוספה למועדפים

הולדת סבתא

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    ענת הררי היא פסיכולוגית חברתית, מטפלת משפחתית מוסמכת ופסיכותרפיסטית. כתבה וערכה את הספרים שלה, "הולדת סבתא", "מאה אמהות, מאה זיכרונות" ו"ילד טוב דיו - להיות הורים למתבגרים", כולם יצאו לאור בהוצאת "בבל". בשגרה, מנחה סדנאות כתיבה וריטריטים, בעלת קליניקה בתל אביב, מלווה כותבות וכותבים וממשיכה לכתוב.

    תקציר

    רותי, מרגלית, קלודין, אנה ונשים נוספות הן כולן אמהות לנשים בהיריון או סבתות טריות. השינויים המורכבים שחלים ביחסיהן עם בנותיהן בצומת זה בחייהן, והמעבר הטעון אל הסבתאות שהן חוות, מפגישים אותן בקבוצת "מעברים" בשנים-עשר המפגשים של הקבוצה נחשפים בהדרגה סיפוריהן האישיים - סיפורים על אובדן , אימוץ, פרידה, כמעט-הפלה - והמניעים המודעים והפחות מודעים להצטרפותן לקבוצה. המנחה, נירי, היא אֵם צעירה שיחסיה עם אמה בתקופת הריונה ואחרי הלידה הניעו אותה להקים את הקבוצה. סיפורה האישי נשזר בסיפורה הלא-שגרתי של אֵלָה, אם חד-הורית וסבתא טרייה, שסוד גדול שהיא מגלה בקבוצה חושף את הפחדים העמוקים ביותר של האמהות ומעמת את נירי עם יחסיה עם אמה. הקשרים הנוצרים בקבוצה במהלך המפגשים וביניהם חושפים בהדרגה צדדים של נשיות, אמהות, סבתאות ויחסי אמהות-בנות, כפי שלא סופרו מעולם. הולדת סבתא משלב תובנה פסיכולוגית ורגישות עם כישרון כתיבה, והתוצאה היא סיפור מרתק ומפתיע. הספר מתבסס על ריאיונות שערכה המחברת עם אמהות לנשים בהיריון ואחרי לידה, שפתחו בפניה צוהר לעולמן, עולם עשיר ומגוון של נשים בנות זמננו בתקופה שבה עוברים שינויים מפליגים על מוסד המשפחה.

    פרק ראשון

    אלה ונירי

     

    אלה
    צלצול הטלפון תפס את אלה כשהיא עומדת מעבר לדלת הסגורה, מפשפשת בתיקה, מנסה למצוא את המפתח. למה שוב החלפתי תיק, גערה בעצמה והוציאה ממנו את ספר הטלפונים הקטן ואת הארנק, כדי לפנות מקום לאצבעותיה המתרוצצות.
    "אלה, את צריכה עזרה? איבדת את המפתח?" שמעה קול מוכר מאחורי גבה.
    "בתיק הזה אין מחיצות והכול מתערבב," לא הרימה את מבטה לעבר דליה, השכנה שגרה דלת מולה. "והטלפון שלי מצלצל."
    דליה, מבולבלת מן הפגישה הבלתי צפויה שהזדמנה בין השתיים, לא יודעת כיצד לפעול, אמרה לאלה פתאום, "שמעתי שעינבי שלך ילדה,"
    ומיד נבוכה מדבריה, כמו אמא שצופה בבתה הפעוטה שופכת את השוקו על הריפוד החדש של ספת השכנים.
    אלה פסקה לרגע מן הפשפוש בתיק, מרגישה כיצד שאלתה של חברתה, שכבר אינה חברתה הרבה זמן, חודרת את בגדיה ודוקרת בלבה, ואז התעשתה, וחילצה סוף סוף את המפתח שהסתבך לו במברשת השיער האדומה, ששכבה בכיס הפנימי של התיק. בזריזות פתחה את דלת ביתה, הפטירה "להתראות" עמום ונכנסה פנימה, יודעת שאמנם מדליה הצליחה שוב להתחמק, אך לא מעצמה, ושוב נגזר עליה לבלות עם עצמה שעות ארוכות של ייאוש. כמה השתדלה לא לפגוש את דליה בחדר המדרגות, לא להיתקל במבטה השואל, להתחמק מההסברים, מהתוכחות, מההאשמות.
    היא תמיד נהנתה להסתכל עלינו ממרומי המשפחתיות המאושרת שלה, חשבה לעצמה. עולמה מסודר, שלם, סגור, אבא–אמא–ילד–ילדה. רק העולם שלי זוויות זוויות. הילדים שלה גדלו, הרבה לפני עינב, עזבו את הבית, פילסו את דרכם בעולם הרחב, ובכל זאת, טקס סעודת השבת המשפחתית נשמר בקפידה. מדי שבוע היתה דליה מזמינה אותה להצטרף לשולחנם, ואלָה מצדה המציאה מיני עיסוקים או מדאובים, עד שדליה חדלה.
    ואולי בדיתי הכול, הרהרה בינה לבין עצמה, כשהביטה בדמותה בראי האמבטיה, לאחר ששטפה את פניה העייפות, מאפשרת לגרעין ספק קטנטן לחדור. אולי אין בעיניה תוכחה, אלא צער אמת שמיאנתי לפגוש. רגע הלידה, שבו היא היתה איתי, שרקם בינינו חוטים בלתי נפרדים וחיבר בינינו חיבור שחשבתי שהוא נצחי, התפוגג. אבל גם חיי התפוגגו, גם אני כבר לא מוצאת בעצמי את מה שהייתי פעם.
    לפנות ערב יצאה אל השדרה, מחבקת את כתפיה בצעיף ירקרק, לנשום קצת אוויר מהבריזה שבאה מן הים. רגליה נשאו אותה ל"אשכולות", המרכז לנשים בהיריון ולילדים, שהיא חולפת על פניו בכל בוקר בדרכה לעבודה.
    המרכז המה נשים וילדים שהתרוצצו עליזים בגינה. אולי הן פה עכשיו, ביניהם, אולי עינב תראה אותי מחפשת אותה והיא תיגש אלי בטבעיות כמו שבת ניגשת לאמה, ותשמח לקראתי: "הי אמא! מה את עושה כאן?"
    ואני אגיד לה כבדרך אגב, "יצאתי להסתובב קצת, לאסוף תיאבון לארוחת הערב." והיא תאמר לי, "בואי, אמא, תכירי את רותם, חברה חדשה שלי, הבן שלה וענבלי באותו גיל. ענבלי, בואי, חמודה, תגידי שלום לסבתא שלך." ואני אתנפל על הפיצקל'ה הקטנה שלי, והכול יהיה רגיל, פשוט.
    אלה נכנסת לחצר וצופה בהמולה הרוחשת. מבטה תר אחר קוקו שחרחר, ולפתע בהלה אוחזת בה: אולי היא קצצה אותו? וכבר היא מרפרפת, מחפשת קצוץ, קארה, פזור, עוברת לחפש עיני שקד שחורות, מבט מוכר ולרגע נרתעת, חוששת לפגוש שוב במבט הזה. היא עוזבת את החצר.
    בדרכה החוצה נתקלות עיניה במודעה תכלכלה שמתבלטת מבין המודעות שעל הלוח:
    מעברים
    אמא יקרה,
    אם בתך בהיריון ואת רוצה לשמוע מה חוות אמהות אחרות בתקופת מעבר זו,
    אם בתך ילדה לא מזמן ואת סבתא טרייה שרוצה לחלוק את חוויותייך עם נשים אחרות,
    את מוזמנת להשתתף בקבוצה אינטימית של אמהות לאמהות.
    ניפגש בימי שלישי בין 20:00 ל– 21:30 במשך שנים–עשר שבועות. המפגש הראשון יתקיים בראשון ביולי.
    ההשתתפות בקבוצה מותנית בראיון מקדים.
    פרטים בטלפון... נירי בר, פסיכולוגית חברתית
    אמא של אמא. המילים תופסות אותה. יד נעלמה כמו מושטת אליה מהמודעה, קוראת לה לבוא, ככה, בטבעיות. ואלה מתמסרת, שולחת בחזרה יד עדינה לבנבנה, פוסעת ברכות לעבר מקומה במעגל. היא רוצה להיות חלק מהקבוצה הזאת, יודעת שמקומה איתן, עם האמהות–הסבתות שנפגשות, מדברות זו עם זו, מחליפות חוויות, תמונות, מתכונים.
    מבטה שוב מתמקד במודעה. ראשון ביולי, זה התחיל לפני יומיים, כמה חבל, כל כך היתה רוצה להיות בקבוצה הזאת, באוהל הנשים תוסס החיים.
    היא היתה רוצה להיות שם, שוב לטעום מאותה אחוות נשים שמזה שנים רבות לא פונקה בה, להיות חלק ממעגל נשי נושם.
    אני רוצה להיות אמא... רוצה אמא... איך הגעתי למצב הזה? היא שואלת את עצמה, משלבת אצבעות ומקרבת אותן לפיה, לרגע לא זוכרת אם היא בתפקיד הבת או האם.
    תלשה לה מהמודעה פיסת נייר ועליה מספר הטלפון והלכה הביתה, צעדיה נחושים.

    ענת הררי היא פסיכולוגית חברתית, מטפלת משפחתית מוסמכת ופסיכותרפיסטית. כתבה וערכה את הספרים שלה, "הולדת סבתא", "מאה אמהות, מאה זיכרונות" ו"ילד טוב דיו - להיות הורים למתבגרים", כולם יצאו לאור בהוצאת "בבל". בשגרה, מנחה סדנאות כתיבה וריטריטים, בעלת קליניקה בתל אביב, מלווה כותבות וכותבים וממשיכה לכתוב.

    עוד על הספר

    הולדת סבתא ענת הררי

    אלה ונירי

     

    אלה
    צלצול הטלפון תפס את אלה כשהיא עומדת מעבר לדלת הסגורה, מפשפשת בתיקה, מנסה למצוא את המפתח. למה שוב החלפתי תיק, גערה בעצמה והוציאה ממנו את ספר הטלפונים הקטן ואת הארנק, כדי לפנות מקום לאצבעותיה המתרוצצות.
    "אלה, את צריכה עזרה? איבדת את המפתח?" שמעה קול מוכר מאחורי גבה.
    "בתיק הזה אין מחיצות והכול מתערבב," לא הרימה את מבטה לעבר דליה, השכנה שגרה דלת מולה. "והטלפון שלי מצלצל."
    דליה, מבולבלת מן הפגישה הבלתי צפויה שהזדמנה בין השתיים, לא יודעת כיצד לפעול, אמרה לאלה פתאום, "שמעתי שעינבי שלך ילדה,"
    ומיד נבוכה מדבריה, כמו אמא שצופה בבתה הפעוטה שופכת את השוקו על הריפוד החדש של ספת השכנים.
    אלה פסקה לרגע מן הפשפוש בתיק, מרגישה כיצד שאלתה של חברתה, שכבר אינה חברתה הרבה זמן, חודרת את בגדיה ודוקרת בלבה, ואז התעשתה, וחילצה סוף סוף את המפתח שהסתבך לו במברשת השיער האדומה, ששכבה בכיס הפנימי של התיק. בזריזות פתחה את דלת ביתה, הפטירה "להתראות" עמום ונכנסה פנימה, יודעת שאמנם מדליה הצליחה שוב להתחמק, אך לא מעצמה, ושוב נגזר עליה לבלות עם עצמה שעות ארוכות של ייאוש. כמה השתדלה לא לפגוש את דליה בחדר המדרגות, לא להיתקל במבטה השואל, להתחמק מההסברים, מהתוכחות, מההאשמות.
    היא תמיד נהנתה להסתכל עלינו ממרומי המשפחתיות המאושרת שלה, חשבה לעצמה. עולמה מסודר, שלם, סגור, אבא–אמא–ילד–ילדה. רק העולם שלי זוויות זוויות. הילדים שלה גדלו, הרבה לפני עינב, עזבו את הבית, פילסו את דרכם בעולם הרחב, ובכל זאת, טקס סעודת השבת המשפחתית נשמר בקפידה. מדי שבוע היתה דליה מזמינה אותה להצטרף לשולחנם, ואלָה מצדה המציאה מיני עיסוקים או מדאובים, עד שדליה חדלה.
    ואולי בדיתי הכול, הרהרה בינה לבין עצמה, כשהביטה בדמותה בראי האמבטיה, לאחר ששטפה את פניה העייפות, מאפשרת לגרעין ספק קטנטן לחדור. אולי אין בעיניה תוכחה, אלא צער אמת שמיאנתי לפגוש. רגע הלידה, שבו היא היתה איתי, שרקם בינינו חוטים בלתי נפרדים וחיבר בינינו חיבור שחשבתי שהוא נצחי, התפוגג. אבל גם חיי התפוגגו, גם אני כבר לא מוצאת בעצמי את מה שהייתי פעם.
    לפנות ערב יצאה אל השדרה, מחבקת את כתפיה בצעיף ירקרק, לנשום קצת אוויר מהבריזה שבאה מן הים. רגליה נשאו אותה ל"אשכולות", המרכז לנשים בהיריון ולילדים, שהיא חולפת על פניו בכל בוקר בדרכה לעבודה.
    המרכז המה נשים וילדים שהתרוצצו עליזים בגינה. אולי הן פה עכשיו, ביניהם, אולי עינב תראה אותי מחפשת אותה והיא תיגש אלי בטבעיות כמו שבת ניגשת לאמה, ותשמח לקראתי: "הי אמא! מה את עושה כאן?"
    ואני אגיד לה כבדרך אגב, "יצאתי להסתובב קצת, לאסוף תיאבון לארוחת הערב." והיא תאמר לי, "בואי, אמא, תכירי את רותם, חברה חדשה שלי, הבן שלה וענבלי באותו גיל. ענבלי, בואי, חמודה, תגידי שלום לסבתא שלך." ואני אתנפל על הפיצקל'ה הקטנה שלי, והכול יהיה רגיל, פשוט.
    אלה נכנסת לחצר וצופה בהמולה הרוחשת. מבטה תר אחר קוקו שחרחר, ולפתע בהלה אוחזת בה: אולי היא קצצה אותו? וכבר היא מרפרפת, מחפשת קצוץ, קארה, פזור, עוברת לחפש עיני שקד שחורות, מבט מוכר ולרגע נרתעת, חוששת לפגוש שוב במבט הזה. היא עוזבת את החצר.
    בדרכה החוצה נתקלות עיניה במודעה תכלכלה שמתבלטת מבין המודעות שעל הלוח:
    מעברים
    אמא יקרה,
    אם בתך בהיריון ואת רוצה לשמוע מה חוות אמהות אחרות בתקופת מעבר זו,
    אם בתך ילדה לא מזמן ואת סבתא טרייה שרוצה לחלוק את חוויותייך עם נשים אחרות,
    את מוזמנת להשתתף בקבוצה אינטימית של אמהות לאמהות.
    ניפגש בימי שלישי בין 20:00 ל– 21:30 במשך שנים–עשר שבועות. המפגש הראשון יתקיים בראשון ביולי.
    ההשתתפות בקבוצה מותנית בראיון מקדים.
    פרטים בטלפון... נירי בר, פסיכולוגית חברתית
    אמא של אמא. המילים תופסות אותה. יד נעלמה כמו מושטת אליה מהמודעה, קוראת לה לבוא, ככה, בטבעיות. ואלה מתמסרת, שולחת בחזרה יד עדינה לבנבנה, פוסעת ברכות לעבר מקומה במעגל. היא רוצה להיות חלק מהקבוצה הזאת, יודעת שמקומה איתן, עם האמהות–הסבתות שנפגשות, מדברות זו עם זו, מחליפות חוויות, תמונות, מתכונים.
    מבטה שוב מתמקד במודעה. ראשון ביולי, זה התחיל לפני יומיים, כמה חבל, כל כך היתה רוצה להיות בקבוצה הזאת, באוהל הנשים תוסס החיים.
    היא היתה רוצה להיות שם, שוב לטעום מאותה אחוות נשים שמזה שנים רבות לא פונקה בה, להיות חלק ממעגל נשי נושם.
    אני רוצה להיות אמא... רוצה אמא... איך הגעתי למצב הזה? היא שואלת את עצמה, משלבת אצבעות ומקרבת אותן לפיה, לרגע לא זוכרת אם היא בתפקיד הבת או האם.
    תלשה לה מהמודעה פיסת נייר ועליה מספר הטלפון והלכה הביתה, צעדיה נחושים.