1
שאנון
"תחליטי, אימא," אמר ג'ואי. "הוא או אנחנו?"
ישבתי על הכיסא הרעוע ליד שולחן המטבח שלנו, קהת חושים עד לשד עצמותיי, עם מגבת מטבח צמודה ללחיי, ועצרתי את נשימתי משתי סיבות.
ראשית, אבא שלי נמצא במרחק שני מטרים ממני והידיעה המסוימת הזאת שיתקה את גופי.
שנית, כאב לי לנשום.
שמטתי את המגבת הספוגה בדם על השולחן, הסתובבתי הצידה וניסיתי להניח את הראש על גב הכיסא, אבל גנחתי בייסורים כשפרץ של כאב עבר בגופי.
הרגשתי כאילו מישהו שפך דלק על עורי והעלה אותו באש.
כל סנטימטר בגופי בער, זעק במחאה בכל פעם ששאפתי עמוק מדי. הבנתי שאני בצרות. משהו בגופי השתבש מאוד ובכל זאת נשארתי במקום שבו הניח אותי ג'ואי, בלי שיישאר בקרבי ולוּ שמץ של רוח קרב.
המצב גרוע.
המצב גרוע מאוד, שאנון.
קולות הבכי ומשיכות האף של אחיי הקטנים שהתגודדו מאחורי ג'ואי היו קשים מנשוא לאוזניי.
אבל לא יכולתי להביט בהם.
ידעתי שאם אביט, אישבר.
במקום זאת מיקדתי את מבטי בג'ואי, שאבתי כוח מהאומץ שלו כשהישיר מבט אל הורינו ודרש עוד.
כשניסה להציל אותנו מחיים שאיש מאיתנו לא הצליח להיחלץ מהם.
"ג'ואי, אם רק תירגע לרגע..." התחילה אימא לומר, אבל אחי לא נתן לה להשלים את המשפט.
ג'ואי התפרץ בזעם מוחלט, כמו הר געש באמצע מטבחנו המט ליפול. "שלא תעזי לנסות למרוח אותי בשביל לצאת מהסיפור הזה!" הוא הפנה אצבע מאשימה אל אימנו ונהם, "תעשי לשם שינוי את הדבר הנכון ותסלקי אותו."
שמעתי את הייאוש בקולו וראיתי את הניצוצות האחרונים של אמונו בה דועכים במהירות כשהפציר בה לשמוע אותו.
אימא פשוט ישבה על רצפת המטבח ומבטה נדד בין כולנו, אבל היא לא זעה כדי לגשת אלינו.
לא, היא נשארה במקום.
לצידו.
ידעתי שהיא מפחדת ממנו, הבנתי את האימה שחשה מפני האיש במטבח שלנו, אבל היא הייתה המבוגרת כאן. היא הייתה אמורה להיות המבוגר האחראי, האם, המגן, לא הבחור בן השמונה־עשרה שבחלקו נפל התפקיד.
"ג'ואי," לחשה ושלחה אליו מבט מפציר. "נוכל פשוט..."
"הוא או אנחנו," חזר ג'ואי על אותה שאלה שוב ושוב, ונימת קולו הלכה והתקררה. "הוא או אנחנו, אימא?"
הוא או אנחנו?
שלוש מילים שאצרו בתוכן יותר משמעות וחשיבות מכל שאלה אחרת ששמעתי מעודי. הבעיה הייתה שידעתי בליבי שכל תשובה שתיתן, כל שקר שתספר לעצמה, יביאו לאותה תוצאה.
זה תמיד היה אותו הדבר.
אני חושבת שבאותו רגע גם אחיי הבינו את זה.
ג'ואי בהחלט הבין.
הוא נראה מאוכזב כל־כך כשעמד מול אימא שלנו וחיכה לתשובה שלא תשנה דבר כי מעשים חזקים יותר ממילים, ואימא שלנו הייתה בובה חיה ונושמת על חוטים שאבא שלנו משך בהם.
היא לא הייתה מסוגלת להחליט.
לא בלי רשות ממנו.
ידעתי שאף שאחיי הקטנים מתפללים להכרעה, זה יהיה רגע מאכזב.
דבר לא ישתנה.
דבר לא יתוקן.
ערכת העזרה הראשונה תובא, הדם ינוקה, הדמעות יימחו, סיפור הכיסוי יומצא, אבא שלנו ייעלם ליום או יומיים והכול ישוב לקדמותו.
הבטחות ניתנות, הבטחות מופרות — המוטו של משפחת לינץ'.
כולנו היינו מחוברים לבית בקשר בלתי מנותק כמו עץ אלון גדול לשורשיו. לא הייתה דרך מילוט עד שנתבגר ונצא מכאן.
מותשת מכדי לחשוב על כך, ישבתי ברפיון בכיסא והתבוננתי במתרחש בלי להבין כלום. הרגשתי כאילו נגזר עליי מאסר ללא חנינה.
השתוחחתי קדימה, לפתּי את צלעותיי וחיכיתי שזה ייגמר. האדרנלין בתוכי התפוגג במהירות והתחלף בכאב קשה מנשוא. טעם הדם בפי היה סמיך ומורגש, וחשתי מסוחררת ומטושטשת מחוסר האוויר בריאותיי. התחושה בקצות אצבעותיי נעה בין קהות חושים ועקצוץ.
הכול כאב לי. הייתי גמורה.
גמורה מרוב כאב ובולשיט.
לא רציתי את החיים שנולדתי אליהם.
לא רציתי את המשפחה הזאת.
לא רציתי את העיר הזאת או את אנשיה.
לא רציתי שום דבר.
"אני רוצה שתדעי משהו," אמר ג'ואי לבסוף בכעס כשלא ענתה לו, וקולו היה קר כקרח כשהתיז את המילים שידעתי שהפכו את קרביו כמו רעל שהיה צריך להשתחרר מליבו השבור. ידעתי, כי הרגשתי בדיוק כמוהו. "אני רוצה שתדעי שאני שונא אותך עכשיו יותר משאי־פעם שנאתי אותו." גופו רעד וידיו נקמצו לאגרופים בצידי גופו. "אני רוצה שתדעי שאת כבר לא אימא שלי — שמלכתחילה אף פעם לא הייתה לי אימא." הוא חשק את הלסת והתאמץ למנוע מהכאב שבתוכו לאחוז בו. "מרגע זה והלאה, את מתה מבחינתי. כל הצרות שלך? תתמודדי איתן לבד. בפעם הבאה שהוא ירביץ לך? אני לא אהיה כאן לגונן עלייך. בפעם הבאה שהוא ישתה את כל הכסף ולא תוכלי להאכיל את הילדים או לשלם חשבון חשמל? תמצאי חמור אחר שייתן לך כסף. בפעם הבאה שהוא ידחוף אותך במדרגות או ישבור לך זרוע באחד מהתקפי הוויסקי שלו? אני אתעלם מזה כמו שאת עשית כאן במטבח. מהיום הזה ואילך, אני לא אהיה כאן להגן עלייך מפניו כמו שאת לא היית שם להגן עלינו."
התכווצתי עם כל מילה שיצאה מבין שפתיו והרגשתי את כאבו בעומק נשמתי כשהתמזג עם כאבי.
"אל תדבר ככה לאימא שלך," נהם אבא שלנו בקול מאיים והתרומם על רגליו במלוא גודלו — מטר שמונים ותשעים קילו. "חתיכת כפוי טובה קטן..."
"אל תנסה בכלל לדבר אליי, חתיכת חרא, חלאה," הזהיר ג'ואי והביט באבא בזעם. "אולי זורם בעורקינו אותו הדם, אבל בזה מסתכם הקשר בינינו. אתה ואני גמרנו, איש זקן. מבחינתי אתה יכול להישרף בגיהינום. בעצם? הלוואי ששניכם תישרפו."
הרגשתי יד עדינה אוחזת בכתפי, נבהלתי וגנחתי בכאב. "זה בסדר," לחש טייג והשאיר את ידו על כתפי. "אני כאן."
עצמתי את עיניי והדמעות זלגו על לחיי.
"נדמה לך שאתה יכול לדבר אליי ככה?" אבא ניגב את פניו בגב ידו ומרח שובל של דם על זרועו. "אתה צריך להירגע, ילד..."
"אתה קורא לי ילד?" ג'ואי הניף את ראשו לאחור וצחק במרירות. "אני? האיש שמגדל לך את הילדים רוב החיים? האיש שמנקה אחרי הבלגן של שניכם, שנושא באחריות של שניכם, שנושא בעול של שני הורים מחורבנים ועלובים כמוכם?" ג'ואי הניף את ידיו בזעם. "אני אולי רק בן שמונה־עשרה, אבל יותר גבר משאתה תהיה אי־פעם!"
"אל תתגרה במזלך," נהם אבא בעיניים אדומות ובפיכחון גובר. "אני מזהיר אותך..."
"מה תעשה?" התגרה בו ג'ואי במשיכת כתפיים אגבית. "תרביץ לי? תכה אותי? תבעט בי? תוציא את החגורה? תצליף בי? תשבור לי בקבוק על הראש? תאיים עליי?" הוא נענע את ראשו בלעג. "נחש מה? אני כבר לא ילד קטן ומפוחד, איש זקן. אני כבר לא ילד חסר ישע, אני לא נערה מפוחדת ואני לא אשתך המוכה." הוא צמצם את עיניו הירוקות והוסיף, "אז לא משנה מה תעשה לי, אני מבטיח להחזיר לך פי עשרה."
"צא מהבית שלי," סינן אבא בקול שקט וקטלני. "עכשיו, ילד."
"טדי, די!" ייללה אימא ומיהרה אליו. "אתה לא יכול..."
"תסתמי, אישה!" שאג אבא והפנה את זעמו אל אימא שלנו. "אני אשבור לך את הפנים! את שומעת אותי?"
אימא התכווצה והביטה בג'ואי בחוסר אונים.
ג'ואי נותר קפוא וניכר שמתחולל בו קרב פנימי, אבל הוא לא ניגש אליה.
"אתה לא יכול לזרוק אותו החוצה..." מילותיה של אימא השתתקו כשהביטה בפחד מוחלט באיש שהתחתנה איתו. "בבקשה." דמעות נטפו על לחייה החיוורות. "הוא הבן שלי..."
"אה, אז עכשיו אני הבן שלך?" ג'ואי הטיל את ראשו לאחור וצחק. "אל תעשי לי טובות."
"זו אשמתך, ילדה," צעק אבא והפנה אליי את מבטו הזועם. "משתרללת בכל העיר, עושה צרות למשפחה הזאת! את הבעיה ב..."
"אל תלך לכיוון הזה בכלל!" הזהיר אותו ג'ואי. "תוריד ממנה את העיניים שלך."
"זו האמת," נהם אבא ונעץ את עיניו החומות בפניי. "בחיים לא ראיתי בזבוז של מקום כמוך." בהבעה אכזרית על פניו הוא הוסיף, "אמרתי לאימא שלך עלייך, והיא לא הקשיבה. אבל עוד כשהיית קטנה ידעתי בדיוק מה את. גמדה מזורגגת." הוא הביט בי בזעם והתיז, "לא יודע מאיפה יצאת."
הבטתי באיש שכל חיי הטיל עליי אימה. הוא עמד באמצע המטבח, כל גופו אומר עוצמה אדירה, עם שתי זרועות חסונות שבסופן אגרופים שהזיקו לגופי יותר מכפי שיכולתי לזכור. אבל המילים שלו, הלשון — הם הסבו לי נזק עמוק לאין שיעור.
"זה שקר, טדי!" אמרה אימא בקול חנוק. "שאנון, מתוקה שלי, זה לא..."
"אף פעם לא רצינו אותך," המשיך אבא לייסר אותי בדבריו. "ידעת את זה? אימא שלך השאירה אותך במשך שבוע בבית החולים והתלבטה אם לוותר עלייך עד שהאשמה גברה עליה. אבל אני אף פעם לא שיניתי את דעתי. לא יכולתי בכלל להסתכל עלייך, ובטח שלא לאהוב אותך."
"אל תקשיבי לו, שאנון," פקד עליי ג'ואי בקול חנוק מרגש. "זה לא נכון. הבן זונה מחוק. פשוט תחסמי את זה. את שומעת, שאן? תחסמי אותו."
"גם אותך לא רציתי," נהם אבא והפנה את זעמו אל ג'ואי.
"ממש נשבר לי הלב," לעג לו ג'ואי.
"טוב, אנחנו מרגישים כלפיך בדיוק אותו דבר!" נהם טייג וידו רעדה על כתפי כשהביט באבינו. "אף אחד מאיתנו לא רוצה אותך!"
"טייג," אמר ג'ואי בקול מתרה ושקט, ובהלה התעוררה בעיניו. "תשתוק. אני מטפל בזה."
"לא, אני לא אשתוק, ג'ו," אמר טייג, ובקולו נשמע זעם שלא אמור להימצא אצל ילד בן אחת־עשרה. "הוא הבעיה במשפחה הזאת, והוא צריך לשמוע את זה."
"תעיפי אותו מהעיניים שלי!" צרח אבא והביט אל אימא שעמדה במרחק מה משניהם. "עכשיו, מארי!" צרח אבא והצביע אליה. "תעיפי את הממזר הקטן לפני שאחסל אותו!"
"נראה אותך מנסה," התגרה בו ג'ואי והזיז את אולי ושון שנצמדו אליו מאחור.
"לא," אימא משכה באפה ונעמדה בין אבא וג'ואי. "אתה צריך ללכת."
אבא עשה צעד אחד לעברה ואימא נרתעה מייד והרימה את ידיה מול פניה.
שיא העליבות.
לאיש מאיתנו לא היה סיכוי עם השניים האלה.
איך פחד ואהבה יכולים להתנגש בלב אנוש?
איך היא יכולה לאהוב אותו כשהיא פוחדת ממנו כל־כך?
"מה אמרת לי?" הוא סינן והפנה את זעמו לאימא שלנו. "מה לעזאזל אמרת לי?"
"לך," אמרה אימא בקול חנוק, רועדת מכף רגל ועד ראש, ונסוגה כמה צעדים לאחור. "זה נגמר, טדי. אני גמרתי איתך — אנחנו גמרנו. אני לא יכולה... אני צריכה שתסתלק."
"גמרת?" גיחך אבא והביט בה בכעס. "נדמה לך שאת עוזבת אותי?" הוא צחק באכזריות. "את שלי, מארי. את שומעת? את פאקינג שלי." הוא פסע עוד צעד לכיוונה של אימא שלי. "נדמה לך שאת יכולה לזרוק אותי מהבית? להתרחק ממני?"
"פשוט לך וזהו," אמרה אימא. "אני רוצה שתלך, טדי! צא מהחיים שלנו."
"את חושבת שיש לך חיים בלעדיי? את אפס בלעדיי, כלבה!" צעק אבא ועיניו נראו פראיות ושטופות בטירוף לא מרוסן. "את תעזבי אותי רק בתוך ארון, ילדה! אני ארצח אותך לפני שאתן לך לעזוב אותי. שומעת? אני אשרוף את הבית הזה עד היסוד איתך ועם המזדיינים בתוכו לפני שאתן לך לעזוב."
"די," זעקה קטנה בקעה מגרונו של אולי שלפת את רגלו של ג'ואי. "תעשה שהוא יפסיק," התייפח ונצמד לאחינו כאילו כל התשובות בידיו. "בבקשה."
"אתה ילדה עכשיו?" שאל אבא בפרצוף נגעל. "תתחשל, אולי, חתיכת מזדיין קטן!"
"מספיק, טדי!" צרחה אימא ולפתה את חזה.
"זה הבית שלי," שאג אבא בתגובה. "אני לא הולך לשום מקום!"
"בסדר גמור," אמר ג'ואי בקרירות והפנה את מבטו אל אחֵינו. "אולי, צא החוצה וקח איתך את שון." הוא הכניס את היד לכיס הג'ינס והוציא את הטלפון שלו. הוא מסר אותו לאולי ואמר, "הנה — קח את זה ותתקשר לאיפַה, בסדר? תתקשר אליה והיא תבוא לאסוף אותנו."
"לא, לא, לא!" אימא התחילה להיבהל. "ג'ואי, בבקשה. אל תיקח אותם ממני."
אולי הנהן פעם אחת, תפס את ידו של שון ומיהר לצאת מהמטבח. הוא חלף בלי היסוס על פני זרועותיה המושטות של אימא שלנו.
הם היו בני תשע ושלוש, ולא סמכו עליה. כי גם בגיל צעיר ורך כל־כך הם ידעו שבין אם התכוונה לדבריה ובין אם לא, אימא שלהם תאכזב אותם בסוף.
"אמרתי לו ללכת — אמרתי לו, ג'ואי. בבקשה. אני בוחרת בכם. כמובן, ברור שאני בוחרת בכם!" היא מיהרה אל אחי, תפסה את הקפוצ'ון של ג'ואי בידיה השבריריות ונשאה אליו את עיניה. "בבקשה אל תעשה את זה... בבקשה, ג'ואי. אל תיקח ממני את הילדים."
"בשביל מה הם צריכים אותך אם את לא יכולה להגן עליהם?" שאל ג'ואי בלי לזוז. קולו רעד כשאימנו נצמדה אליו והתחננה לעוד הזדמנות אחת לאכזב אותנו. "את פאקינג רוח רפאים בבית הזה," אמר בכעס. "את טפט, אימא. עכבר." הוא העביר יד רועדת בשערו הבלונדיני וסינן, "את לא עוזרת לנו!"
"ג'ואי, חכה — חכה! בבקשה אל תעשה את זה." היא לפתה את ידיו של אחי, צנחה על ברכיה והחלה להתחנן. "אל תיקח אותם ממני."
"אני לא יכול להשאיר אותם כאן," אמר ג'ואי בקול חנוק וחזהו עלה וירד. "ואת החלטת."
"אתה לא מבין," אימא בכתה ונענעה את הראש. "אתה לא רואה."
"אז קומי, אימא," אמר ג'ואי בקול חנוק ומפציר. "קומי על הרגליים וצאי איתי מהבית הזה."
"אני לא יכולה." אימא נענעה את הראש ופלטה יפחה רצוצה. "הוא יהרוג אותי."
"אז תמותי," זו הייתה תגובתו היחידה של ג'ואי, שנאמרה בקול חף מכל רגש.
"תני לו ללכת, מארי," קרא אבא בקול מלא תיעוב. "הוא יחזור עם הזנב בין הרגליים. הבן זונה חסר תועלת. לא ישרוד יום לבד..."
"תסתום!" צרחה אימא בקול רם שמעולם לא שמעתי מפיה. היא משכה באפה וקמה, הסתובבה והביטה באבא בזעם. "פשוט תסתום! הכול באשמתך. הרסת לי את החיים. החרבת לי את הילדים. אתה חתיכת מטורף..."
בום.
מילותיה של אימא הפכו ליבבה זועקת כשאגרופו של אבא פגע בפניה במלוא העוצמה. היא צנחה על הרצפה כמו שק של אבנים.
"נדמה לך שאת יכולה לדבר אליי ככה?" נהם אבא והביט בזעם באימא. "את הכי גרועה מכולם, זונה מזורגגת!"
נדרשו לג'ואי שתי שניות לחזור בו מהבטחתו, ועכשיו ידיו הושטו והוא דחף את אבא בכוח מעליה. "תוריד את הידיים שלך מאימא שלי." הוא הדף אותו בכוח שוב. "אל תיגע בה!" ג'ואי כרע ברך וניסה להקים את אימא על רגליה. "אימא, בבקשה..." קולו נשבר כשכרע ברך על הרצפה והסיט את השיער מפניה. "פשוט תתרחקי ממנו." הוא חפן את פניה בידיו המדממות. "נמצא פתרון, בסדר? נפתור את זה אבל אסור לנו להישאר כאן. אני אדאג לך..."
"מי אתה חושב שאתה?" קולו של אבא רעם באיום והוא הסתער על ג'ואי. "אתה חושב שאתה יודע הכול, ילד? חושב שאתה טוב יותר ממני?" הוא לפת בידו הענקית את עורפו של ג'ואי והכריח אותו לרדת על ברכיו. "חושב שאתה יכול לקחת אותה ממני? היא לא הולכת לשום מקום!" אבא הפעיל יותר כוח ודחף את מצחו של ג'ואי אל המרצפות. "אמרתי לך שאלמד אותך נימוסים, חתיכת בן זונה כפוי טובה." הוא הצמיד את ברכו לשיפולי גבו של ג'ואי ולא אפשר לו לזוז. "חושב שאתה גבר עכשיו, ילד? תראה לאימא שלך איזה גבר אתה, בוכה על הברכיים כמו כלבה קטנה."
"תפסיק כבר!" צרחה אימא ומשכה בכתפיו של אבא. "רד ממנו, טדי."
"אני יותר גבר ממך," סינן ג'ואי בקול חנוק ממשקלו של אבינו שהכביד עליו.
"אה, זה מה שנראה לך?" אבא תפס בשערו של ג'ואי, משך אותו לאחור והטיח את פניו במרצפות. "אתה חתיכת חרא, ילד."
ג'ואי ירק דם מפיו ונעץ את ידיו במרצפות שוב. הוא הרים את גופו וניסה נואשות וללא הצלחה להשתחרר מאחיזתו של אבינו שהמשיך להטיח את פניו במרצפות. קול העצם הנשברת מילא את אוזניי וקרביי התהפכו אבל ג'ואי סירב להיכנע. "זה כל מה שאתה יכול לעשות?" הוא חשף שיניים ודם בהק על הלובן בשעה שנהם ונאבק בפראות באחיזתו של אבא. "אתה מאבד את היכולת שלך, זקן!"
"רד ממנו!" אימא המשיכה לצרוח ומשכה בכתפיו של אבי. "טדי, אתה תהרוג אותו!"
"יופי!" שאג אבא, הניף זרוע והכה את אימא שוב. "ואת הבאה בתור, זונה בוגדנית!"
רעדתי ללא שליטה וניסיתי להתקרב ולעשות משהו, אבל לא יכולתי.
לא הצלחתי לאלץ את איבריי לזוז.
לא נשאר בי כוח לקום.
שנים של התעללות בתוספת המכות שזה עתה חטפתי הביאו אותי למצב שבו בגיל שש־עשרה, לא יכולתי לעמוד על שתי רגליים.
נשארתי שמוטה בעליבותי על הכיסא שבו הושיב אותי ג'ואי, הדם זרם ללא מעצור מפניי וליבי האט בחזי.
הבנתי שאני גוססת. או שגופי נכנס להלם. בכל מקרה משהו השתבש אצלי מאוד ולא יכולתי לעזור לאדם היחיד שאף פעם לא הפסיק לעזור לי.
ראשי הסתחרר בפראות וצפיתי בעיניים מזוגגות בג'ואי שהצליח לסובב את ראשו הצידה ובהתגוששות של שניהם על הרצפה.
ליבי צנח בקרבי כשידו של אבא הייתה שוב על העליונה. ידו נכרכה סביב גרונו של ג'ואי, והוא סגר את אגרופו והחל להכות אותו שוב ושוב בפנים. ג'ואי התרומם בפראות תחתיו, ניסה בכל הכוח להיחלץ מתחתיו אך ללא הועיל. לאבא שלנו היה יתרון של עשרים קילו עליו.
הוא עומד למות, האש בליבי צווחה, תצילי אותו.
ניסיתי.
באימתי הרבה, ניסיתי להגיע אל ג'ואי אבל פשוט לא הצלחתי לזוז.
הרגשתי שאני משותקת.
"תעזרי לה," שמעתי את ג'ואי פולט תוך כדי שיעול והתזת רוק. "פאקינג תעזרי לה!"
לעזור למי?
לעזור למי, ג'ו?
מדי כמה שניות ראייתי השחירה וידעתי שמשמעות הדבר שאני מאבדת את ההכרה וחוזרת אליה. ידעתי גם שזה סימן רע, שמעיד שהוא פגע בי באופן חמור יותר מאשר בעבר.
חמור בהרבה.
בזווית העין ראיתי את טייג נע אל ארון המטבח. הוא פתח מגירה, שלף סכין והסתער ללא היסוס.
תעשה את זה, שלחתי תחינה אילמת למרומים כדי לנסוך באחי אומץ פשוט לעשות את זה.
"רד מאחי!" צרח טייג והצמיד את קצה הסכין לגרונו של אבא, ידו איתנה כסלע, עיניו נעוצות באבינו.
"טייג, תוריד את הסכין," קראה אימא ונעה לאיטה לעברו. "בבקשה, מותק."
"זין עלייך," ענה טייג בלי להתיק את עיניו מאבא שלנו. "רד. מאח. שלי. עכשיו."
תעשה את זה, טייג, התפללתי חרש, תעצור אותו לנצח.
"אל תהיה טיפש, ילד," צחק אבא אבל לא היה שום שעשוע בקולו עכשיו — רק חשש.
יופי. תפחד.
"אני לא טיפש," ענה טייג בקול קר ורצחני. "ואני לא ג'ואי," הוא התקרב והצמיד את חוד הסכין עוד יותר. "אני לא אפסיק כי שאנון אומרת."
ליבי נשבר.
הוא היה בן אחת־עשרה ולזה הפכנו אותו.
התפללתי שירצח את אבא שלנו, שיחסל אותו.
מה זה אמר עליי?
חלק אחד בתוכי רצה להתחנן לאחי פשוט לנעוץ את הסכין בי, כדי שכל הייסורים ייגמרו.
כולם היו חזקים ואני הייתי החלשה.
לא הייתי קשוחה מספיק.
לא יכולתי להגיב כמו האחרים.
הייתי פגומה.
"טייג," ג'ואי התנשם מהרצפה וחזהו עלה וירד במהירות כשהכניס בייאוש אוויר לריאותיו. ידו של אבא עדיין הייתה כרוכה סביב צווארו. "זה בסדר," פניו היו מכוסות דם ואפו נשבר שוב. שתי ידיו עטפו את היד שאבא הצמיד לגרונו. "פשוט תירגע..."
"זה לא בסדר, ג'ו," ענה טייג בקול נטול רגש. "שום דבר כאן לא בסדר."
"מה תעשה, ילד?" לעג אבא. הוא עדיין חנק את ג'ואי בידו, אבל עיניו האדומות היו מלאות חרדה ונעוצות באחי הקטן. "תדקור אותי?"
"כן."
בכוונה לחשוף את השקר, אבא הושיט יד לקחת את הסכין אבל מייד התכווץ כשזרזיף דם זלג על צד צווארו. "אלוהים, טייג!" צרח והוורידים בגרונו בלטו מרוב מתח. "חתכת אותי."
"זה ייגמר עכשיו," ענה טייג וצעד עוד צעד קדימה. "רד מאחי וצא מהבית לתמיד, או שאני אחתוך לך את הגרון ותמות."
לא ידעתי אם חשתי הקלה עצומה או צער מר כשראיתי את אבא מרפה מג'ואי וקם על רגליו.
שילוב של השניים, כנראה, אף כי התקשיתי לחשוב בצלילות ולכן לא הייתי בטוחה.
הייתי עייפה מכדי לשאת את משקל גופי, אז רכנתי קדימה והנחתי את לחיי על השולחן. נשמתי נשימות קצרות ומהירות וניסיתי לא לזוז, לא להניע או לטלטל את עצמותיי.
הכול כאב כל־כך.
הדם שמילא את פי זלג במורד גרוני ועורר בי רצון להקיא.
רעדתי וייבבתי מתוך רפלקס, והפסקתי לזוז.
נכנעתי לתחושת הדם הגולש במורד גרוני, לטעם הנחושת המתכתי על לשוני.
הרגשתי מסוחררת ומנותקת והנחתי לעפעפיי להיעצם, לחסום את הקולות הצועקים זה על זה ולהתמקד בקצב הדופק הלא סדיר שרעם באוזניי.
"אולי תעזרי לה כבר!"
בום, בום, בום.
"אני אהרוג אותך, מארי."
ב־בום... בום, בום, בום.
"עוף החוצה!"
בום. בום. ב... בום.
"את מתה!"
בום... בום... ב... בום.
דלת נטרקת.
בוווווווום. ב... ב... בום.
"אני אוהב אותך, שאנון כמו הנהר..."
בום, בום, בום, בום...
תבוסה מילאה את גופי, ואיתה חרטה עמוקה. פניו של ג'וני הציעו קרן אור של תקווה אבודה מאחורי עפעפיי העצומים, כשהשלמתי עם הקלפים שעלו בגורלי.
דמעות לוהטות של מרירות וצער זלגו מעפעפיי וניתזו על לחיי, והתערבבו שם בדם הקרוש.
הרגשתי עצובה כל־כך, כאילו משהו נגזל ממני.
אולי בחיים אחרים המצב היה יכול להיות שונה.
יכולתי להיות מאושרת.
"אני חושב שאשאיר אותך..."
"מה לא בסדר איתה?" שמעתי מישהו שואל, מישהו שקולו דומה מאוד לקולה של איפַה, החברה של ג'ואי. "למה היא מדממת מהפה?"
"אל תיראי מפוחדת כל־כך, לא אפגע בך..."
"שאנון! שאנון! אלוהים, תעשו משהו!"
"תגידי לי מי הניח עלייך יד ואני אתקן את המצב."
"תראה מה עשית!" שמעתי את אימא צורחת.
"אדאג לך..."
"תקראו לאמבולנס."
"את בטוחה איתי..."
"היא גוססת. הוא הרג את אחותי. ואת לא עושה כלום!"
"לא אתן לך ליפול... הכול בסדר, את איתי..."
"תקראו כבר לאמבולנס!"
"תישארי איתי..."
הרגשתי שתי ידיים חמימות על פניי והתענגתי על המגע העדין. "את שומעת אותי?" קולו של ג'ואי מילא את אוזניי. "אני אוציא אותך מכאן, בסדר?"
"פשוט תמשיכי לנשק אותי..."
"שאנון, את שומעת אותי?"
"אני אוהב אותך, שאנון כמו הנהר..."
"שאן?" הרגשתי משהו דוקר את ארובת העין שלי, אצבעותיו של ג'ואי המנסות להרים את עפעפיי. "שאנון, קדימה, דברי אליי."
עיניי נפקחו והכרחתי את עצמי להתרכז בארשת המבועתת שעל פניו. "אני אדאג שיטפלו בך, בסדר?" הוא נשף בכבדות. "האמבולנס בדרך."
פתחתי את הפה לענות אבל כלום לא יצא.
שפתיי לא הצליחו לנסח את המילים הדרושות.
"שאנון, תנשמי," אימא כרעה מולי ואז כרעה ליד רגליו של ג'ואי, נגעה בפניי ביד אחת והצמידה אפונה קפואה לחזי ביד האחרת. "תנשמי, שאנון," המשיכה להגיד. "תנשמי, מותק."
זה עזר?
זה החמיר את המצב?
לא ידעתי.
ידעתי רק שאני לא מצליחה לנשום.
הדבר הכי מפחיד הוא שלא היה אכפת לי.
לא נבהלתי.
לא פחדתי.
פשוט... סיימתי.
"שאן," חזר ג'ואי ופחד השתלט על פניו. "שאנון, בבקשה." הוא כרע ברך לפניי, הניח את שתי ידיו על כתפיי וטלטל אותי בעדינות. "אלוהים, שאנון, דברי אליי."
ניסיתי, אבל שום דבר לא יצא.
השתעלתי והתחלתי להקיא את הטעם המתכתי שנזל מפי בפרץ נוזלי וסמיך.
ראשי התנודד לצד אחד וחזר והתייצב כשג'ואי החזיק את פניי בידיו. "איפַה, תני לי את המפתחות שלך," אמר ועיניו הירוקות לא סרו ממני לרגע. הוא הרפה מפניי ונעלם מהעין. "אני אקח אותה בעצמי."
"ג'ואי, אל תזיז אותה. יכול להיות שיש לה..."
"תני לי כבר את המפתחות, מותק!"
בלי הכוח של ידיו שהחזיקו אותי, צנחתי אוטומטית קדימה ונפלתי בכבדות על אימא.
"הכול בסדר," היא לחשה ועטפה אותי בזרועותיה, ואצבעותיה נשזרות בשערי. "הכול יהיה בסדר."
רציתי לשאת את משקלי בכוחות עצמי בלי להישען על אימא. לא רציתי את מגעה, אבל לא נשאר בי עוד דבר.
הדבר האחרון שזכרתי לפני שעטפה אותי החשֵכה היה מגעו של אחי כשנשא אותי בזרועותיו ולאחר מכן את קולו לוחש את המילים, "אל תעזבי אותי," באוזני.
