יחסים פקוחים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
יחסים פקוחים
מכר
אלפי
עותקים
יחסים פקוחים
מכר
אלפי
עותקים

יחסים פקוחים

4.5 כוכבים (47 דירוגים)

עוד על הספר

ליאת שדה־סעדון

אישה ואימא, כותבת. בעלת הבלוגים "להיות שניים -
הקריירה שלי בזוגיות" ו"מגדלת כנפיים - מיומנה של אימא לטייס בפוטנציה".
כבר 25 שנה מתעוררת בבוקר לצד אותו איש אהוב ומתכננת להזדקן איתו
בשיבה טובה. מתפרנסת מהייטק וכותבת בשביל הנשמה, חוקרת גבולות,
אוהבת לגעת בנפשות של אחרים ולהינגע בחזרה.

זהר כרמי

אישה ואימא, כותבת. ביחסים, חיה בשתי ערים שונות. לא מתעניינת במוסכמות. כותבת כתיבה בלוגית ואקטיביסטית שנים רבות, ב-YNET, ב-XNET, בעלת האתר "זהר כבר בדקה" ובעלת בלוג המסעות "לקחנו את הגלולה האדומה". מטפלת, מנחה ומלווה נשים מתוך הוויה פמיניסטית, אנרכיסטית ורדיקלית.

תקציר

הספר "יחסים פקוחים" מביא את סיפוריהם האמיתיים והחשופים של אנשים שבחרו בא־מונוגמיה לסוגיה ולגווניה. הסיפורים משמיעים קולות אישיים ואמיצים, מספרים על הקנאה שלעיתים שורפת את הנשמה, על האושר שמעוררת האהבה ועל מכאוביה. הם מתארים את הגילוי המיני, את החששות מחשיפה ואת החופש לחיות על פי צו הלב.
 
בספר 33 מונולוגים החושפים את המורכבות שבנישואים, זוגיות ויחסים. תוך כדי כך עולים וצפים נושאים שנוגעים לכל מי שרוצה להיות במערכת יחסים אינטימית עם אדם אחר, בין אם מונוגמית או א־מונוגמית. הספר תומך בריבוי האהבה בעולם ובכמיהה לטבול במעיין החיים של האהבה ולהתחיות בה.
 
לאורך הספר מלוות את הקריאה שיחות בין הכותבות, הדנות זו עם זו על הדילמות שעולות מתוך הסיפורים. הן מתלבטות, משתפות במחשבות, במידע ובתחושות. תוך כדי כך הן מתייחסות גם למושגים מתוך העולם הא־מונוגמי, כמו נישואים פתוחים, זוגיות מאפשרת, פוליאמוריה, חילופי זוגות, סולו־פולי, אנרכיית יחסים, מונוגמיש, מונוגמי פלוס ועוד.
 
הספר "יחסים פקוחים" שופך אור על עולם שנמצא בצללים. הסיפורים והשיחות פוקחות העיניים המלוות אותם מטילים ספק במסר החברתי המסליל ומקדש דרך אחת בלבד להיות ביחסים. בכך תורם הספר לקידום הלגיטימציה החברתית לחירות של כל אדם לעצב את מערכות היחסים המשמעותיות בחייו. הקריאה בספר אינה מעידה בהכרח שאתם בדרך לפתוח את היחסים, אלא שאתם בדרך לפתוח את הלב.

פרק ראשון

שלושה ילדים וכלב
| נתי, 40, מהנדס, 15 שנה עם שי־לי, שנה וחצי עם טלי |
 
 
אני חי חיים בורגניים, את הפנטזיה של שלושה ילדים וכלב, וילה במקום פסטורלי וגדר בצבע תכלת. זה כאילו הסרט על הזוג האמריקאי הטיפוסי, הבורגני, המשועמם והקשיים שלו. בסרט הם צריכים להתאהב, לעבור משבר, להיפרד ואז להתחתן מחדש, או שהם נפרדים וזה נורא עצוב. אנחנו לא זה ולא זה. לא נפרדים ולא מתחתנים, אנחנו חיים את הפנטזיה הבורגנית וגם את המשברים, התשוקה וההתאהבויות. הכול ביחד.
 
הסיפור שלנו מתחיל ערב החתונה, או אולי בעצם ערב התחלת ה'עבודה' על הילד הראשון. היינו אז כמעט חמש שנים ביחד, ואני כבר נפרדתי מאישה אחת אחרי חמש שנים, ומה שנשאר איתי זה סיפור שסיפרתי לעצמי שאני מפחד מחתונה, שאני לא יודע אם אני יכול להתחייב לאישה אחת לכל החיים.
 
שי־לי אמרה שהיא רוצה ילד ושהיא רוצה אותו איתי. פחדתי, אבל הייתי עם הגב לקיר, אמרתי לה: 'אני מאוד אוהב אותך וגם רוצה לעשות ילד איתך, אבל אני לא יכול להבטיח שאני לא אמשך לאף אחת אחרת אף פעם.' התשובה שלה הייתה מפתיעה בשבילי, היא אמרה: 'כן, גם אני מרגישה ככה.' ואמרתי לעצמי, אוקיי, עם האישה הזאת אני הולך להתחתן. כי הנה מישהי שאני יכול לדבר איתה. לא חשבתי על נישואים פתוחים או על חילופי זוגות. לא הכרתי את העולם הזה. בכלל לא חשבתי שאנשים נורמליים עוסקים בדברים כאלה, אבל הרגשתי ביטחון שיש מישהי שתקשיב לי, שלא תיבהל מעצם הרעיון שאני נמשך לאישה אחרת. לאורך השנים הרעיון של משיכה לאחרים לא היה זר מבחינתנו. יכולנו לשבת ולהסתכל על אישה, או על גבר, ולהגיד מה אנחנו חושבים עליה או עליו.
 
לפני ארבע שנים התקיימה בינינו שיחה שעבורי הייתה מקרית, אקראית, ועבור שי־לי הייתה אירוע מכונן. ישבנו במרפסת על כוס ויסקי והיא זרקה לי, בניסוח הכי מעודן שאפשר לדמיין: 'אז זה בסדר שנצא עם אחרים, נכון?' ואני, אחרי שנים שאני מדבר נגד מונוגמיה וקורא ספרים על זה, וחושב ואומר כמה זה לא הגיוני ולא שפוי, ומצטט סטטיסטיקות, ומסתכל על אנשים שמתחתנים ופשוט לא מבין למה הם עושים את הדבר ההזוי הזה, עניתי: 'כן, נשמע לי הגיוני.'
 
היא שאלה: 'אז אם אני יוצאת עם מישהו אתה רוצה לדעת?' אמרתי לה: 'לא, לא רוצה לדעת כלום. ואם אני יוצא עם מישהי את רוצה לדעת?' והיא ענתה: 'כן, אני רוצה לדעת הכול.'
 
רק חצי שנה מאוחר יותר הבנתי שהיא כבר הייתה בתוך קשר, או תכננה ברצינות להיכנס לקשר. זה מהלך אופייני לנו; אני משתעשע ברעיון עשר שנים, שי־לי מחליטה שעושים – אז עושים.
 
כשאמרתי בשיחה שאני לא רוצה לדעת כלום, היא קיבלה את האישור שהיא הייתה צריכה. ידעתי שהם בקשר, ידעתי שהוא היה איתנו ביחידה בצבא, אפילו ידעתי שהם נפגשו, אם כי בטח לא ידעתי על כל הפעמים. ואין דרך יפה להגיד את זה, היא שיקרה לי. אמרה הכי מעט אמת שהיא יכלה. אני אפילו לא יכול להגיד אם הם היו ביחד לפני השיחה הזו או אחריה, זה גם לא כל כך מעניין אותי, דקדוקי עניות, מה זה משנה. אני מבין את הפחד שלה להגיד את זה, אני חושב שהיא עשתה את הדבר שאז נראה לה נכון.
 
גיליתי במקרה. הצצתי בטלפון של שי־לי וראיתי התכתבות ביניהם בוואטסאפ, סביב הנושא של אבא שלה שהיה אז חולה, והיא כתבה: אני צריכה חיבוק. ומה שעבר לי בראש זה: אבל אני פה לידך. מה את צריכה אותו?! ואז הבנתי כמה הקשר הזה משמעותי, זה לא היה זיון פה ושם עם מישהו. וזה זעזע אותי. כל העולם באותו רגע השתנה, כל מה שחשבתי לא היה נכון. הייתי נאיבי. לא תיארתי לעצמי שהיא יכולה להתאהב. בכלל אף אחד לא דיבר על אהבה, דיברנו על סקס.
 
לא ידעתי שאני מסוגל לקנא כל כך עד לאותו יום. זה חשף את הבבון השעיר שבתוכי. הופתעתי מהתגובה שלי, הרי זה כל כך היה באידיאולוגיה שלי. אני קורא על זה, זה נראה לי הגיוני, אבל במציאות זה הרגיש אחרת לגמרי.
 
הרגשתי דביל. זה היה לי מול הפנים ולא ראיתי את זה. נכנסתי לפרנויה. אם היא אמורה לחזור עכשיו הביתה, ועברה שעה, אז איפה היא? מה היא עושה? האבא הזה שהיא מדברת איתו בחוג של הילדים, הם סתם מדברים או שיש משהו? הבנתי שזה הורג אותי ואני רוצה לדעת הכול. לקח לה המון זמן להגיד את כל האמת, וגם אז, קיבלתי גרסה מצומצמת, מרוככת, מוקטנת של המציאות. ואני חושב, רגע, יכול להיות שהיא עושה עוד דברים? בעבודה שלה היא פוגשת עשרות אנשים, היא יפיפייה לפי כל קנה מידה, היא מושכת ומפלרטטת כזו. היא הרי מוצפת בהצעות כל הזמן, גם בלי להיות פוליאמורית או ביחסים פתוחים. פתאום הבנתי, וואו, רגע, שיט, ככה העולם שלי עכשיו נראה.
 
באותו רגע לא אמרתי לה כלום. עיבדתי את זה כמה ימים ואני די בטוח שזה דרש ממני איזה כוס בירה, לשבת איתה ולפתוח את זה. היא הזדעזעה מהתגובה שלי. היא הייתה בטוחה שאני אדיש לזה, לא כי לא אכפת לי אלא כי אני באמת בשלוות נפש, כי באמת הסכמתי, וכי כבר עשר שנים אני מזיין בשכל כמה מונוגמיה זה פסול. היא שאלה: 'אז אתה רוצה שנסגור?' אמרתי לה: 'לא, אני רוצה להתמודד עם זה.' לא רציתי לחזור אחורה.
 
הבנתי שנכנסתי לעולם לא סימטרי. נשים שפותחות את היחסים נזרקות לתוך חנות ממתקים וגברים בכלל לא מבינים מה קורה איתם, לפחות אלה שהם כמוני. אני לא התחלתי עם נשים בחיים, כל העניין היה זר לי לגמרי, כל המשיכה הנשית לגברים הייתה תעלומה מבחינתי.
 
ומה היה לי אז, לא היה לי כלום. איזה פרופיל באתר היכרויות כלשהו, תחת אלף הסתרות, בשם בדוי, עם תאריך לידה בדוי, מאימייל אחר שהוא לא שלי, הכול בסוד גם משי־לי, למרות שהייתי אמור לספר לה. אבל אמרתי לעצמי, כשיהיה משהו לספר אני אספר. לא כי זה סוד גדול. כי זה נורא פתטי להיות גבר שמחפש להכיר מישהי. כי אני לא יודע מאיפה להתחיל בכלל אחרי 15 שנות מונוגמיה. כל אישה שפנתה אליי באתר כלשהו נראתה לי אטרקטיבית, אבל במציאות זה לא ככה בהכרח. שפע זה נחמד, אבל לא כולן מעניינות אותי באמת. בנקודת הזמן ההיא כל דבר חדש היה נורא מרגש. בתור גבר, לא היה לי מושג שלנשים יש באמת ליבידו. חשבתי שיש להן משהו כזה שמותר לו להתעורר בתנאים שיש אהבה וכינורות ושקיעה ברקע, אבל לא יכול להיות שאישה רוצה סתם להזדיין עם מישהו כי הוא מושך אותה וזהו. בנקודת הזמן ההיא לא הייתי מסוגל לתפושׂ את זה בכלל והרגשתי הכי פתטי בעולם. הרגשתי שאני בעמדה גרועה, אין לי מה להציע, אני קבצן. כשאני פונה למישהי אני אחד מאלף שפונים אליה. גם לא ידעתי איך לעשות את זה. מקריאה בפורומים התחלתי להבין שיש עוד גברים פתטיים כמוני, שאפילו נמצאים במצב יותר גרוע כי להם נשים אפילו לא עונות.
 
וגם מחוץ למחשב, בחיים, יש נשים, אבל איך אתה פונה לאישה נשואה שעובדת איתך למשל? מה הסיכויים שהיא פוליאמורית? בקושי הכרתי את המילה הזאת אז.
 
הפעם הראשונה שעשיתי את זה עם מישהי אחרת הייתה נוראה. הכרתי מישהי דרך אחד מאתרי הדייטינג, הייתה לנו תקשורת מדהימה, המון נושאי שיחה משותפים. היא הייתה בעצמה כמה שנים ביחסים פתוחים. מאוד מעניינת, קצת גיקית כזאת, ואני גם קצת גיק. מהר מאוד גלשנו לשיחות וידיאו ותמונות וכל מה שמאפיין היכרות מינית, אז כשנפגשנו זה כבר היה ברור שזה לסקס. לא שידעתי איך זה עובד אבל זה היה ברור שזו המטרה של הפגישה. ברגע שנפגשנו הרגשתי שהיא לא מושכת אותי. ידעתי איך היא נראית, ידעתי שהיא לא יפיפייה, אבל במציאות אתה רואה איך אנשים עומדים, איך הם מדברים, איך הם נשמעים, וזה אחרת מההיכרות הווירטואלית. בכל זאת, אני גבר חרמן, אבל זה היה סקס שלא התאים לי, אני חושב שהייתי מזעזע, אני לא מבין למה היא רצתה להיפגש איתי שוב. בדרך הביתה זה ממש העיק עליי, התרסקה לי הפנטזיה. אבל הייתי צריך את הקונטרה לשי־לי, הייתי צריך שיהיה לי משהו משלי. לקח לי המון זמן לדייק לעצמי מה אני אוהב ומה לא. סקס ראשון הוא מאוד מיוחד, אפילו אם הוא לא עם מישהי מדהימה. מאז היו לי הרבה נשים שונות, משהו כמו 20.
 
כיום יש לי ספקטרום שלם של מערכות יחסים. יש נשים שאני נפגש איתן פעם בחודש, יש כאלו של פעם בשבועיים, זה עניין של זמן פנוי ומרחק גיאוגרפי, והן מאוד משמעותיות עבורי.
 
כשסיפרתי לשי־לי על הפעם הראשונה היא לא לקחה את זה קשה. לא היה שום התקף קנאה מצידה, ואני, אני כל כך מקנא. את מה שאני קיבלתי בבום לפרצוף, היא קיבלה בתשלומים נוחים…
 
מעולם לא הייתה מישהי שחשבתי לעזוב את שי־לי עבורה. כשלא טוב לנו ביחד, אני חושב, למה להילחם בכל המשברים, למה להתעקש על זה אם זה לא עובד. זה תמיד סביב הסקס, כי היא נמשכת אליי הרבה פחות ממה שאני נמשך אליה. אני נמשך אליה בטירוף והפתיחה של היחסים אפילו הקצינה את זה. שי־לי עצורה לידי בכל מה שקשור למיניות, וכשאני שומע את הסיפורים שלה על גברים אחרים, אני מבין שהרבה פעמים הסקס בינינו היה ממקום מרצה מצידה. וזה נורא. אני מרגיש כאילו השתתפתי באונס אבל לא סיפרו לי את זה באותו הזמן. זה מזעזע אותי, והיום אנחנו לא עושים את זה. אנחנו לא נעשה סקס חודש אם צריך, אבל אנחנו לא נעשה סקס מתוך ריצוי.
 
אף אחד לא מדבר על זה שזה לא שהליבידו של האישה ירד, הוא ירד בהקשר של הגבר הספציפי שאיתו היא חיה. תכניס למשוואה מישהו אחר והיא עפה. וכששי־לי עפה במקומות אחרים ולא איתי, אני מתחרפן. זה הדבר שהכי קשה לי. ויש המון רגעים שאני אומר בלב סטופ. ולא כי אני מפחד שהיא תקום ותלך עם מישהו אחר, אלא כי אני מפחד שהיא תישאר מהסיבות הלא נכונות. בימים רעים, זה מה שגורם לי לחשוב על פּרֵדה, לא כי יש מישהי אחרת יותר טובה אלא כי אני לא רוצה לחיות במקום של חוסר תשוקה. הכי אני מקנא בבני הזוג של שי־לי, במה שיש למי שנמצא איתה, שלי בחיים כבר לא יהיה – שזה רומן ראשוני עם שי־לי. נלחמתי בזה המון זמן ואז הבנתי, אני צריך לוותר, לעבור הלאה. כל כך רציתי את הדבר הזה, ואין לי אותו.
 
לפעמים זה מאוד מייאש אותי. גם בימים רעים יש לי תשוקה אל שי־לי, ובטח בימים טובים. לפעמים אני חושב שהרצון לסקס איתה הוא גם רצון לכבוש אותה מחדש, לסמן עליה את הבעלות שלי, וזה נורא בעיניי.
 
שי־לי חידשה קשר עם הבחור ההוא, שהיה הקשר הראשון שלה כשפתחנו את היחסים, כדי להעיר את עצמה. זה הצליח אבל לא בכיוון הנכון, לא בכיוון שלי. אמרתי לשי־לי: 'איתו יש לך חמש שעות בשבוע, זה יותר ממה שיש לנו. ספרתי, עברתי שבוע שלם, תסתכלי, פה נפגשנו, פה לא דיברנו, פה את קמה לפני שאני מתעורר בדרך כלל, נוסעת לעבודה, אני חוזר כשאת כבר ישנה. בערב היחיד שהיינו ביחד רבנו, לא היינו באינטימיות, לא היינו בתקשורת. אז אני מקנא, כי לנו אין את החמש שעות האלה, בלי טלפונים, בלי וואטסאפ, בלי ילדים.'
 
כששי־לי אומרת שקשה לה, אני ישר אומר טוב, אני נפרד מכולן, עכשיו. אבל אני לא עושה את זה כי היא לא מבקשת. אם היא הייתה מבקשת, הייתי עושה את זה. ולא בקלות, כי היום יש לי חברה כבר שנה וזה כמו עוד נישואים. היא קונה לי בגדים. לשי־לי נמאס לקנות לי בגדים, זה משעמם אותה.
 
שי־לי והחברה שלי חברות ולי יש את המספר של החבר של שי־לי בחיוג מהיר.
 
זה מאוד מרגיע אותי להכיר את הגברים של שי־לי, כי הרבה יותר קל להיות אמפתי למישהו שאני מכיר. אני מוצא בעצמי את השמחה בשבילו, גם כשאני מקנא, כי אז אני לא מאבד משהו אלא מעניק משהו למישהו אחר.
 
גם לראות את שי־לי איתו ביחד מרגיע אותי, כי המציאות תמיד יותר מרגיעה ממה שאני מדמיין. אני לא מרגיש שאני בתחרות עם גברים אחרים, אני מרגיש שהפסדתי. לא אוכל להיות יותר הגבר הזה שיש לה סקס איתו פעם ראשונה.
 
אני מעדיף שהיא תספר לי מה קורה אצלה מאשר להתעסק בניחושים, ואם היא לא מספרת אני שואל. היום בניגוד לפעם, אני לא מגיב בקיצוניות, אני יכול להכיל את זה. מהצד שלי נוח לי לשתף אותה, וחשוב לי לא לשקר ולא להסתיר. אם אני מתלבט אם לספר משהו או לא, או שאני נשאל שאלה ישירה ואני מתפתל עם התשובה, אז אני יודע שאני כנראה לא במחוזות האמת. האמת תמיד קוהרנטית ואי אפשר לתפוס אותך עליה. ברגע שיש שקר, זה הורג את האינטימיות, כי אני צריך לחשוב על כל דבר שאני אומר.
 
הפתיחה של היחסים קירבה בינינו מאוד. ברגע שהדברים הכי עמוקים ואפלים צפים, אין כבר סודות. אף פעם לא רבנו המון, אבל פתאום כשיש מריבה, מהר מאוד זה הופך ל: אתה יודע, אני כועסת עליך לא בגלל שלא שמת פסטרמה בכריך של הילד, אלא כי כבר יומיים אתה לא איתי ואתה בטלפון כל הזמן.
 
גם אם לא היינו ביחסים פתוחים, היא הייתה יכולה להתאהב במישהו אחר. אני מעדיף לדעת ולא להיות יותר באפלה. מעכשיו ועד סוף חיינו אני אחיה בהרגשה שלא הכול בטוח, וזה בסדר.
 
ואני נמצא באותו סיפור בתפקיד החבר ולא הבעל. אני רואה את העניין של החברה שלי בי לעומת העניין שלה בבעלה. ויש להם סקס מדהים וכיף להם והם אוהבים, זה לא שחסר. אבל בפעם בשבוע כשאנחנו נפגשים היא כל כולה בעניין של סקס. ואת זה אין לה עם בעלה, למרות שהם עדיין עושים הרבה סקס יחסית אלינו.
 
זה משקף לי את זה ששי־לי לא בעניין שלי, גם אם היא לא אומרת את זה. זה קצת ביצה ותרנגולת, כי יש איזשהו עניין שאתה מתרגל שאין סקס, או שהסקס לא מעניין, אז אתה לא משקיע בו יותר. כשאני יכול לקבל בחוץ את מה שכבר לא יהיה בבית, אני פחות לוחץ, ואני לא יודע אם זה טוב אבל זה בטח לא רע.
 
אולי ללכת החוצה זה סוג של בריחה, ואולי זה רק שסתום להוציא לחץ. יש קשיים בזוגיות, הרי הבית זה המקום שבן הזוג שלך רואה אותך ברגעים הכי רעים. ברור לי שכל בנות הזוג הנוספות שלי, אם הן יראו אותי בשמונה בבוקר עם הילדים, הן קמות והולכות. הן לא מבינות כמה גרוע אני יכול להיות, זה בערך שיא התחתית שאני מגיע אליה.
 
להכיר מישהו חדש, אגב לא רק אישה, גם גבר, ולראות איך היא או הוא רואים את הדברים הטובים בך, מתרגשים מהחידוש, זה נפלא. למדתי שאני יכול להיות הדבר החדש והמרתק הזה לאישה אחרת.
 
החברה שלי, טלי, היא טיפוס מאוד תקשורתי ורגיש. הרבה פעמים כשאני כועס על שי־לי אני מתקשר אליה, זה מדהים שאפשר לעשות את זה. קודם כול אני נרגע, אני שומע את הדברים מהצד, ממישהי שלא כל משפט שלה מפעיל אותי.
 
העולם שלנו בנוי זוגות זוגות. שני מבוגרים שמגדלים שלושה ילדים, ברור שהמודל הזה לא יעיל. ארבעה מבוגרים שמגדלים שישה ילדים זה הרבה יותר מוצלח. החברה שלי ובעלה ושי־לי ואני מדברים על זה לא פעם. חצי בצחוק, אבל ממש ברמה של פנטזיה, שאולי פשוט נגור ביחד ארבעתנו, עם הילדים.
 
פעם אחת שי־לי ואני נסענו במוצאי שבת הביתה וקלטנו שלבן הגדול יש מבחן מחוננים בבוקר למחרת ושכחנו מזה. תמיד נופלים לנו דברים בין הכיסאות, דווקא כי אנחנו הורים שוויוניים, אז לא תמיד ברור מי האחראי. טלי החברה שלי היא יומן מהלך. יש לה זיכרון פנומנלי, היא זוכרת את האירועים שלי, שלה, ושל שי־לי. אמרתי לה: 'תקשיבי, את חסרה לנו! את סוגרת לנו פינה!' ועמית, בעלה, הוא אלוף בכל מה שקשור בסדר בבית. זה מושלם! אין פינה שאנחנו לא סוגרים, יחד ארבעתנו. בפנטזיה אנחנו עדיין פוליאמורים, כל אחד והעניינים שלו, אבל בקטע של לחיות יחד, כל כך הרבה יותר קל, כל כך הרבה יותר יעיל.

ליאת שדה־סעדון

אישה ואימא, כותבת. בעלת הבלוגים "להיות שניים -
הקריירה שלי בזוגיות" ו"מגדלת כנפיים - מיומנה של אימא לטייס בפוטנציה".
כבר 25 שנה מתעוררת בבוקר לצד אותו איש אהוב ומתכננת להזדקן איתו
בשיבה טובה. מתפרנסת מהייטק וכותבת בשביל הנשמה, חוקרת גבולות,
אוהבת לגעת בנפשות של אחרים ולהינגע בחזרה.

זהר כרמי

אישה ואימא, כותבת. ביחסים, חיה בשתי ערים שונות. לא מתעניינת במוסכמות. כותבת כתיבה בלוגית ואקטיביסטית שנים רבות, ב-YNET, ב-XNET, בעלת האתר "זהר כבר בדקה" ובעלת בלוג המסעות "לקחנו את הגלולה האדומה". מטפלת, מנחה ומלווה נשים מתוך הוויה פמיניסטית, אנרכיסטית ורדיקלית.

עוד על הספר

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
47 דירוגים
34 דירוגים
7 דירוגים
3 דירוגים
1 דירוגים
2 דירוגים
5/12/2020

ספר שמובאים בו סיפורים של זוגות רבים בנוגע לאופן החיים הא-מונוגמי. אהבתי שבספר יש ממש את הסיפורים האישיים של האנשים ולא פשוט ספר שסוקר את התופעה. היה מעניין לקרוא את החוויות של הדמויות והתחלתי לקרוא עם ראש פתוח. בכל זאת לאחר הקריאה, זה מרגיש כאילו יש כל כך הרבה סטרס באופן החיים הזה וכל כך הרבה אתגרים וג'ינגול וסלט רגשות מה שלא נשמע לי מושך. בכל מקרה היה מאוד מעניין להיחשף לתופעה :)

1
22/7/2024

פוקח עיניים. גם שכבר היו פקוחות

13/2/2024

ספר מעורר מחשבה מומלץ בטח לכל מי שחושב לפתוח את היחסים, אבל גם לכל מי שמוכן לאתגר את דפוסי החשיבה שלו ולראות דרך הסיפורים את הצרכים שלו ושל סביבתו ואת הפחדים, ודרך ההתבוננות באסטרטגיה שכל אחד בספר בחר, לבחור את האסטרטגיה המתאימה לו לחיות את חייו במלאות.

5/1/2024

ספר מעניין , הצד הפוליגני מרתק ומרתיע אותי מחשבתית. היה מאוד מסקרן לדעת מה חושבים המשתתפים

21/5/2023

ספר מרתק ומעניין

12/10/2022

יוצא מן הכלל, מרחיב לב ופוקח עיניים, מעורר מחשבה על יחסים באשר הם. מרתק ולא יכולתי לעצור עד לאות האחרונה.

23/4/2022

מעולה

24/7/2021

נהניתי לקרוא ולגלות כמה מורכבת נפש האדם. כמה הדברים הם לא שחור ולבן וכמה צורות יש לאהבה.

6/4/2021

סיפורים מרתקים וסוחפים.. יצירה מעניינת וחשובה

24/1/2021

מסמך אנושי מרתק ומרגש. ניכר שהכותבות נגשו למשימה בחרדת קודש כשהגישו לנו, הקוראים, את סיפוריהם האישיים והחושפניים של 33 איש ואישה ופתחו לי צוהר לעולם שלם של אהבה...תודה :-)

18/12/2020

מרתק. סיפורי זוגיות המציבים מראה פנימה אל מערכת היחסים הפרטית

8/12/2020

אי אפשר להניח את הספר, הוא מרתק. כמו "ערות" הוא סוחף בחושפניות שהוא מציע על נושאים שבדרך כלל לא מדוברים ושנוגעים לכל מי שנמצא בזוגיות. הכותבות עשו משהו חשוב וגדול ואני בטוחה שהספר יזכה לתהודה. בהתחלה לא התחברתי לקטעי הביניים של השיחות בין הכותבות אבל בהמשך מצאתי שזה עוזר לחדד כל מיני דברים ובטוח עבור מי שלא חלק מהעולם הזה. אהבתי גם את האפילוגים בסוף. זה גרם לי לחזור אחורה ולקרוא שוב את הסיפורים הרלוונטיים.

1/12/2020

היה מרתק ומעורר מחשבה. תודה על ההזדמנות להיחשף לרעיונות הללו.

29/11/2020

קראתי את הספר בכל רגע פנוי, לא יכולתי לעזוב אותו. הכתיבה חכמה, מסקרנת ומותחת. מבאס שסיימתי לקרוא אותו, אז אני מיד הולך לקרוא אותו שוב מההתחלה, ומחכה ל'יחסים פקוחים 2'

27/11/2020

ספר מצויין וחשוב. לא הכל היה לי פשוט לקרוא. ספר אותנטי, סיפורים אמיתיים, ישר לפרצוף. נעים לדעת שלא הכל זוהר, גם שם. תודה על ספר משמעותי, מעורר מחשבה ודיון.

27/11/2020

ספר מרתק וחשוב שפותח צוהר למה שבדר"כ לא גלוי לכולנו. אהבתי את אופן כתיבת הסיפורים ובמיוחד את השיחות של המחברות על נושאים שהועלו בספר. בעולם בו עדיין אין קבלה של האחר, על בחירותיו השונות, הספר הזה נותן לגיטימציה ליחסים כנים ואמיתיים ומזכיר לנו שרק אנחנו מחליטים איך נכון לנו לחיות את חיינו.

26/11/2020

ספר חשוב. הוא יותר מאשר על א-מונוגמיה. הוא על אותנטיות. של אנשים עם עצמם ועם אחרים, כולל ילדים וסביבה. הוא על חשיבה מחוץ לקופסה, ואומץ להסתכן. לא הסיכון הרגיל של יחסים - שקרים והסתרה - אלא סיכון של אותנטיות ושיתוף אמיתיים. הספר גם אותנטי. בעידן ה"אינסטגרמיזם" - בואו נעמיד פנים שאנחנו יפים וסקסיים - הספר מראה את כל הצדדים. הכאב והאושר. השפע וחוסר הסקס. ההתחשבנות והחברות עמוקה. לא קל לקרוא בספר. הוא מעמיד מראה כואבת מול הפנים. עם זאת, שזור בו חוט דק ויציב של שמחה - שמחת החיים.

26/11/2020

אחרי ששמעתי כל כך הרבה על הספר... הייתי חייבת לקרוא! ברור למה כולם מדברים עליו. הספר מעניין, כתוב בצורה אמיתית וכנה, ונותן חלון לחיים הזוגיים של אנשים שיכול להיות שאחרת לא היינו נחשפים אליהם. באופן כללי, אני שמחה על נירמול של כל דרך חיים שלא פוגעת באף אחד אחר. זאת דוגמה מצוינת למצב כזה. לפי הספר, נשמע שאנשים שיש להם יחסים פתוחים לא מדברים על זה פעמים רבות מחשש של התגובה של הסביבה... אולי הספר הזה יכול לעזור לכולנו להבין את הבחירה של הזוגות ולקבל את ההחלטה ההדדית שלהם.

24/11/2020

אי אפשר להניח בצד ולהפסיק לקרוא. פשוט אי אפשר. איזו יצירה טובה, מעוררת מחשבה וחשובה

13/11/2020

כמו בכל דבר בחיים גם פה זה מתחלק לשלושה חלקים: מציצנות, הזדהות, התפתחות. מציצנות מפני שמסקרן לראות איך זוגות אחרים מנהלים את שגרת יומם, לפעמים אנחנו חושבים שרק לנו מאתגר ולאחרים הכל הולך ממש חלק. הזדהות מפני שפתאם מגלים שהחיים של כולנו לא ממש שונים. נראה שלכולם יש את אותם הבעיות. בעצם בעיות של החברה כולה. התפתחות מפני שבמהלך הקריאה הראש והלב נפתחים, כבלים משתחררים ודעות קדומות מתנפצות. צעד ענק קדימה

8/11/2020

ספר זורם ומרתק שנותן מבט עמוק לתוך חייהם המורכבים של אנשים שבחרו לאהוב אהבה רומנטית יותר מאדם אחד ברגע נתון. המרואיינים מספרים דברים שנהוג להצניע, להסתיר, להחליק. אפשר לנשום קצת יותר בקלות אחרי הקריאה, אחרי שרואים את המורכבות והשבריריות שלנו משתקפת באחר.

29/10/2020

ספר מסחרר, מטלטל ומאוד חודרני... מציג שאלות לא פשוטות על המוכר והמורכב

27/10/2020

חתיכת מראה לפרצוף. אם אתם רוצים להסתכל לנישואים שלכם בלבן של העין, תקראו את הספר הזה. נמשכתי ונרתעתי, התרגשתי ונבהלתי. אפילו קצת קינאתי באומץ של האנשים האלה לעשות דברים שהרבה לא מעיזים. ספר מעורר מחשבה ופוקח עיניים.

27/10/2020

ספר מרתק! בחלק מהסיפורים התרגשתי עד דמעות. חלק העלו בי התנגדות עצומה וגרמו לי לחשוב הרבה ועמוק על חיי. השיחות בין המחברות פתחו לי כיווני מחשבה ורעיונות לא מוכרים! ספר אמיץ ונוגע, ממליצה בלהט לכל מי שאהבה ויחסים מעניינים אותו.

24/10/2020

ממש מעניין! אמנם הספר יכול להרתיע הרבה אנשים בגלל הטאבו שיש על נושא היחסים הפתוחים, אבל בעיניי הוא מתאים לכל מי שמתעניין באנשים, ביחסים, באינדבידואליזם ובמציאות העכשיווית. הספר כתוב בצורה של תמלול מונולוגים, שכל פרק אדם אחר מדבר/ת את הסיפור שלו/ה, הרבה פעמים מציגים את שני הצדדים (ואף יותר) שמעורבים אחד בחיי השנייה. בעיניי זה היה מרתק ואהבתי שיש דגש על החוויות הסובייקטיביות של כל אחד מהמעורבים בקשרים הזוגיים, זה נותן תמונה מציאותית ודואלית. מה שכן הרגיש לי חסר קצת זו העובדה שרוב הספר התמקד רק בקשרים הטרוסקסואלים אף על פי שנכתבו בספר גם על אנשים להטבק"ים, אך לרוב הקשר המרכזי שלהם היה עם המין השני. אני מבינה שהטרוסקסואלים הם כנראה יותר קהל היעד אבל בכל זאת היה ייצוג חסר. נהנתי לקרוא, ספר מעניין. ממליצה מאוד!

11/10/2020

טוב, נשארתי חסרת מילים, רק מלאה בהשראה ובכיוונים נכונים. ממליצה בחום לכל מי שיודעת עמוק בפנים שלא צריך לחיות כמו שהיא חיה...

19/9/2022

הספר מתאר בצורה גלויה וחשופה את המורכבות של מערכות יחסים פוליאמריות ונישואין פתוחים. ספר מרתק, מעורר מחשבה ולעיתים גם צורם, וזה מה שמוסיף הרהורים שלאחר הקריאה. אמנם לא השתכנעתי שזו דרך חיים מטיבה לכל הזוגות, אך בהחלט משמח שחלק מגיבורי הספר מצאו בה סיפוק ואושר. לטעמי, השיחות שבאמצע בין מחברות הספר היו מיותרות ולכן הורדתי כוכב.

12/1/2021

מעורר מחשבה על זוגיות ועוד

25/10/2020

אני מאוד אוהבת ספרי רעיונות. מאוד אהבתי את הזויות של כל סיפור שסופר מהלב של עוד משתתף ולפעמים בשרשרת עוד עוד אחד. מאוד אהבתי את החזרה למרואיינים לבדוק מה קרה בחייהם. לגבי הנושא של הפולי באתי לספר בהתנגדות קשה ואני יוצאת לחלוטין אנטי של צורת החיים הזו. מעניין אותי מה ההשלכות הרגשיות שהילדים חווים. מעניין לפגוש את הסיפורים של האנשים האלו בעוד 10 שנים.

5/1/2025

ספר מעניין מאוד שמביא בצורה די אותנטית את החוויות של א.נשים שבחרו בפוליאמוריה. קטעי המעבר עם השיח בין הסופרות הרגישו לי מיותרות ולא מעניינות כ״כ, ובעיקר יצאתי עם תחושה שעל אף שאני מונוגמי זה מרגיש שבמערכות יחסים שכאלו במקרים רבים צד אחד יותר רוצה מהצד השני, וההידרדרות להתמכרות לסקס ולחוות אינסוף של ריגושים הוא קרוב מאוד. בסוף נשמע שמדובר בעולם סבוך, קשוח ומעייף ובהתחשב בכך שזוגיות עצמה היא עבודה — אז תודה רבה אבל לא.

1
13/11/2023

מאוד אנושי ואותנטי. מעביר את הרגשות, המחשבות והמציאות בצורה חיה ואמיתית. ניכר שהכותבות ערכו ברגישות ואהבה את הספר וקיוו להוסיף טוב ואהבה. ברמה האישית, בתור אישה עם זוגיות מונוגמית אוהבת ומספקת מאוד, צר לי על כל האנשים האלה, שמפסידים את המתנה הזאת. באפילוגים, רואים שחלקם מתפכחים מאשליית הפוליאמוריה (לפחות ברמה המעשית, גם אם רעיונית הם לא רוצים לוותר עליה). גם אלה שממשיכים בה, מספרים על רגשות קשים יותר ופחות של קנאה, עצב, קושי וכד'. במאזן של הקושי מול הריגוש והבחירה הם עדיין בוחרים בפוליאמוריה, אבל לי, כצופה מהצד, לא ברור שהם בחרו ב"חבילה" הכי טובה לחיים שלהם. רובם ככולם שילמו מחירים כבדים על הבחירה. במקרה הטוב אלה ריחוק בין בני הזוג, קנאה, עצב, חוסר ביטחון, גבולות לא תואמים ועוד ובמקרה הרע, פירוק הזוגיות ופגיעות רגשיות קשות. הכותבות רמזו בסוף שהשמיטו גם הריונות לא רצויים וכד'. אם אדם בוחר לחיות כיצור אינדיבידואליסט, שחושב רק על טובת עצמו או אפילו על טובת אשתו וילדיו, הוא מפספס את ההקשר החברתי הרחב יותר. האם חברה שלמה יכולה לחיות עם ערכים כאלה? האם האפשרות הזאת, ליחסים אמונוגמיים, לא תוביל להתפוררות חברתית בטווח הרחוק? אין כאן כללים אחידים שישמרו על החברה, אלא איש הישר בעיניו יעשה וזה פתח לאנרכיה. ממה שקראתי והבנתי, אנשים פונים ליחסים אמונוגמיים כי יש להם קשיים בזוגיות. משהו חסר להם. מין טוב, אהבה, עיניין ועוד. הפיתרון בעיני הוא לא לחפש בחוץ, אלא להחיות את הקשר הזוגי. אחת המטרות של האמונוגמיים, כמו בסיפור של שי לי, זה לצאת החוצה, כדי להחיות את הקשר עם הבעל. זה אולי רעיון תיאורטי אפשרי, אבל במציאות זה לא קורה. יש תחיה מסויימת, אבל בעיקר יש זליגה החוצה של אנרגיות ומיקור חוץ, שפוגע בתא הזוגי. המטרה שלה נכונה, אבל הדרכים לא נכונות (והתוצאות בהתאם). במקום לעבוד על הקשיים בזוגיות וללכת לטיפול זוגי ומיני, בורחים מהתמודדות ע"י מציאת "פיתרונות" נוחים בחוץ. בזה מפספסים את העומק והברכה שיש בקשר עמוק, בלעדי וארוך טווח ( אחת הדמויות שם גםציינה שהאורגזמות הכי טובות שלה, הן עם בעלה שיודע בדיוק איפה לגעת, איך ובאיזו עוצמה ובעיקר הצד הרגשי שמתלוה לקשר. זה פשוט ככה). אני מתנצלת שחוות דעתי לא עולה בקנה אחד אם רוח הספר. אין לי עיניין אישי עם האדם הפרטי שבוחר לחיות את חייו כהבנתו. יש לי עיניין אידאולוגי כללי עם *התופעה* החברתית הזאת. ברגע שזה יהפוך ללגיטימי, מי שירצה לחנך לערכים של נאמנות, בלעדיות, מונוגמיות וכד' יוקע כחשוך, פרימיטיבי, אטום. כל ערכי החברה המסורתית יאויימו והאפשרות הא-מונוגמית תהיה אפשרות ריאלית גם בציבורים וחברות שלא מקבלות אותה כיום כלגיטימית. כשאדם בוגד, הוא יודע שהוא עושה משהו אסור וניתן להוקיע את זה חברתית (אישית, הוא צריך לטפל בצרכים שהובילו אותו לזה, אבל כרגע ההסתכלות שלי היא ברמה החברתית). אם זה יהיה לגיטימי, זה יוסיף המון חוסר ביטחון בנישואים ויפגע באפשרות לזוגיות ארוכת טווח יציבה ומספקת. כל הזמן יהיה באויר הספק, חוסר הביטחון, ההתרחקות הרגשית והמינית, חוסר יציבות. אני שותפה נלהבת לקריאה שלא להסתפק בקשרים בינוניים וחסרים. מי שיש לו קושי, שיהפוך כל אבן, כדי ליצור לו זוגיות טובה. ואם הנישואים באמת גרועים, אז מתגרשים ומוצאים מישהו אחר. זה הסדר החברתי התקין ויש בו ברכה והיגיון, גם אם הוא לא חף מקשיים. מאחלת לכל אחד שימצא את אהבת חייו ושיצא איתה למסע של התפתחות אישית, זוגית וכללית. מסע עם עליות וירידות, קשיים והתגברויות, כי אלה החומרים האמיתיים של החיים, שמהם אנחנו צומחים.

1
6/11/2022

חביב לא יותר

19/4/2021

ספר מאכזב, מציצנות נטו. לא מחדש ורק חוזר על עצמו. מסתבר שסקס מוכר.

6/11/2020

לא מעניין

יחסים פקוחים ליאת שדה־סעדון, זהר כרמי
שלושה ילדים וכלב
| נתי, 40, מהנדס, 15 שנה עם שי־לי, שנה וחצי עם טלי |
 
 
אני חי חיים בורגניים, את הפנטזיה של שלושה ילדים וכלב, וילה במקום פסטורלי וגדר בצבע תכלת. זה כאילו הסרט על הזוג האמריקאי הטיפוסי, הבורגני, המשועמם והקשיים שלו. בסרט הם צריכים להתאהב, לעבור משבר, להיפרד ואז להתחתן מחדש, או שהם נפרדים וזה נורא עצוב. אנחנו לא זה ולא זה. לא נפרדים ולא מתחתנים, אנחנו חיים את הפנטזיה הבורגנית וגם את המשברים, התשוקה וההתאהבויות. הכול ביחד.
 
הסיפור שלנו מתחיל ערב החתונה, או אולי בעצם ערב התחלת ה'עבודה' על הילד הראשון. היינו אז כמעט חמש שנים ביחד, ואני כבר נפרדתי מאישה אחת אחרי חמש שנים, ומה שנשאר איתי זה סיפור שסיפרתי לעצמי שאני מפחד מחתונה, שאני לא יודע אם אני יכול להתחייב לאישה אחת לכל החיים.
 
שי־לי אמרה שהיא רוצה ילד ושהיא רוצה אותו איתי. פחדתי, אבל הייתי עם הגב לקיר, אמרתי לה: 'אני מאוד אוהב אותך וגם רוצה לעשות ילד איתך, אבל אני לא יכול להבטיח שאני לא אמשך לאף אחת אחרת אף פעם.' התשובה שלה הייתה מפתיעה בשבילי, היא אמרה: 'כן, גם אני מרגישה ככה.' ואמרתי לעצמי, אוקיי, עם האישה הזאת אני הולך להתחתן. כי הנה מישהי שאני יכול לדבר איתה. לא חשבתי על נישואים פתוחים או על חילופי זוגות. לא הכרתי את העולם הזה. בכלל לא חשבתי שאנשים נורמליים עוסקים בדברים כאלה, אבל הרגשתי ביטחון שיש מישהי שתקשיב לי, שלא תיבהל מעצם הרעיון שאני נמשך לאישה אחרת. לאורך השנים הרעיון של משיכה לאחרים לא היה זר מבחינתנו. יכולנו לשבת ולהסתכל על אישה, או על גבר, ולהגיד מה אנחנו חושבים עליה או עליו.
 
לפני ארבע שנים התקיימה בינינו שיחה שעבורי הייתה מקרית, אקראית, ועבור שי־לי הייתה אירוע מכונן. ישבנו במרפסת על כוס ויסקי והיא זרקה לי, בניסוח הכי מעודן שאפשר לדמיין: 'אז זה בסדר שנצא עם אחרים, נכון?' ואני, אחרי שנים שאני מדבר נגד מונוגמיה וקורא ספרים על זה, וחושב ואומר כמה זה לא הגיוני ולא שפוי, ומצטט סטטיסטיקות, ומסתכל על אנשים שמתחתנים ופשוט לא מבין למה הם עושים את הדבר ההזוי הזה, עניתי: 'כן, נשמע לי הגיוני.'
 
היא שאלה: 'אז אם אני יוצאת עם מישהו אתה רוצה לדעת?' אמרתי לה: 'לא, לא רוצה לדעת כלום. ואם אני יוצא עם מישהי את רוצה לדעת?' והיא ענתה: 'כן, אני רוצה לדעת הכול.'
 
רק חצי שנה מאוחר יותר הבנתי שהיא כבר הייתה בתוך קשר, או תכננה ברצינות להיכנס לקשר. זה מהלך אופייני לנו; אני משתעשע ברעיון עשר שנים, שי־לי מחליטה שעושים – אז עושים.
 
כשאמרתי בשיחה שאני לא רוצה לדעת כלום, היא קיבלה את האישור שהיא הייתה צריכה. ידעתי שהם בקשר, ידעתי שהוא היה איתנו ביחידה בצבא, אפילו ידעתי שהם נפגשו, אם כי בטח לא ידעתי על כל הפעמים. ואין דרך יפה להגיד את זה, היא שיקרה לי. אמרה הכי מעט אמת שהיא יכלה. אני אפילו לא יכול להגיד אם הם היו ביחד לפני השיחה הזו או אחריה, זה גם לא כל כך מעניין אותי, דקדוקי עניות, מה זה משנה. אני מבין את הפחד שלה להגיד את זה, אני חושב שהיא עשתה את הדבר שאז נראה לה נכון.
 
גיליתי במקרה. הצצתי בטלפון של שי־לי וראיתי התכתבות ביניהם בוואטסאפ, סביב הנושא של אבא שלה שהיה אז חולה, והיא כתבה: אני צריכה חיבוק. ומה שעבר לי בראש זה: אבל אני פה לידך. מה את צריכה אותו?! ואז הבנתי כמה הקשר הזה משמעותי, זה לא היה זיון פה ושם עם מישהו. וזה זעזע אותי. כל העולם באותו רגע השתנה, כל מה שחשבתי לא היה נכון. הייתי נאיבי. לא תיארתי לעצמי שהיא יכולה להתאהב. בכלל אף אחד לא דיבר על אהבה, דיברנו על סקס.
 
לא ידעתי שאני מסוגל לקנא כל כך עד לאותו יום. זה חשף את הבבון השעיר שבתוכי. הופתעתי מהתגובה שלי, הרי זה כל כך היה באידיאולוגיה שלי. אני קורא על זה, זה נראה לי הגיוני, אבל במציאות זה הרגיש אחרת לגמרי.
 
הרגשתי דביל. זה היה לי מול הפנים ולא ראיתי את זה. נכנסתי לפרנויה. אם היא אמורה לחזור עכשיו הביתה, ועברה שעה, אז איפה היא? מה היא עושה? האבא הזה שהיא מדברת איתו בחוג של הילדים, הם סתם מדברים או שיש משהו? הבנתי שזה הורג אותי ואני רוצה לדעת הכול. לקח לה המון זמן להגיד את כל האמת, וגם אז, קיבלתי גרסה מצומצמת, מרוככת, מוקטנת של המציאות. ואני חושב, רגע, יכול להיות שהיא עושה עוד דברים? בעבודה שלה היא פוגשת עשרות אנשים, היא יפיפייה לפי כל קנה מידה, היא מושכת ומפלרטטת כזו. היא הרי מוצפת בהצעות כל הזמן, גם בלי להיות פוליאמורית או ביחסים פתוחים. פתאום הבנתי, וואו, רגע, שיט, ככה העולם שלי עכשיו נראה.
 
באותו רגע לא אמרתי לה כלום. עיבדתי את זה כמה ימים ואני די בטוח שזה דרש ממני איזה כוס בירה, לשבת איתה ולפתוח את זה. היא הזדעזעה מהתגובה שלי. היא הייתה בטוחה שאני אדיש לזה, לא כי לא אכפת לי אלא כי אני באמת בשלוות נפש, כי באמת הסכמתי, וכי כבר עשר שנים אני מזיין בשכל כמה מונוגמיה זה פסול. היא שאלה: 'אז אתה רוצה שנסגור?' אמרתי לה: 'לא, אני רוצה להתמודד עם זה.' לא רציתי לחזור אחורה.
 
הבנתי שנכנסתי לעולם לא סימטרי. נשים שפותחות את היחסים נזרקות לתוך חנות ממתקים וגברים בכלל לא מבינים מה קורה איתם, לפחות אלה שהם כמוני. אני לא התחלתי עם נשים בחיים, כל העניין היה זר לי לגמרי, כל המשיכה הנשית לגברים הייתה תעלומה מבחינתי.
 
ומה היה לי אז, לא היה לי כלום. איזה פרופיל באתר היכרויות כלשהו, תחת אלף הסתרות, בשם בדוי, עם תאריך לידה בדוי, מאימייל אחר שהוא לא שלי, הכול בסוד גם משי־לי, למרות שהייתי אמור לספר לה. אבל אמרתי לעצמי, כשיהיה משהו לספר אני אספר. לא כי זה סוד גדול. כי זה נורא פתטי להיות גבר שמחפש להכיר מישהי. כי אני לא יודע מאיפה להתחיל בכלל אחרי 15 שנות מונוגמיה. כל אישה שפנתה אליי באתר כלשהו נראתה לי אטרקטיבית, אבל במציאות זה לא ככה בהכרח. שפע זה נחמד, אבל לא כולן מעניינות אותי באמת. בנקודת הזמן ההיא כל דבר חדש היה נורא מרגש. בתור גבר, לא היה לי מושג שלנשים יש באמת ליבידו. חשבתי שיש להן משהו כזה שמותר לו להתעורר בתנאים שיש אהבה וכינורות ושקיעה ברקע, אבל לא יכול להיות שאישה רוצה סתם להזדיין עם מישהו כי הוא מושך אותה וזהו. בנקודת הזמן ההיא לא הייתי מסוגל לתפושׂ את זה בכלל והרגשתי הכי פתטי בעולם. הרגשתי שאני בעמדה גרועה, אין לי מה להציע, אני קבצן. כשאני פונה למישהי אני אחד מאלף שפונים אליה. גם לא ידעתי איך לעשות את זה. מקריאה בפורומים התחלתי להבין שיש עוד גברים פתטיים כמוני, שאפילו נמצאים במצב יותר גרוע כי להם נשים אפילו לא עונות.
 
וגם מחוץ למחשב, בחיים, יש נשים, אבל איך אתה פונה לאישה נשואה שעובדת איתך למשל? מה הסיכויים שהיא פוליאמורית? בקושי הכרתי את המילה הזאת אז.
 
הפעם הראשונה שעשיתי את זה עם מישהי אחרת הייתה נוראה. הכרתי מישהי דרך אחד מאתרי הדייטינג, הייתה לנו תקשורת מדהימה, המון נושאי שיחה משותפים. היא הייתה בעצמה כמה שנים ביחסים פתוחים. מאוד מעניינת, קצת גיקית כזאת, ואני גם קצת גיק. מהר מאוד גלשנו לשיחות וידיאו ותמונות וכל מה שמאפיין היכרות מינית, אז כשנפגשנו זה כבר היה ברור שזה לסקס. לא שידעתי איך זה עובד אבל זה היה ברור שזו המטרה של הפגישה. ברגע שנפגשנו הרגשתי שהיא לא מושכת אותי. ידעתי איך היא נראית, ידעתי שהיא לא יפיפייה, אבל במציאות אתה רואה איך אנשים עומדים, איך הם מדברים, איך הם נשמעים, וזה אחרת מההיכרות הווירטואלית. בכל זאת, אני גבר חרמן, אבל זה היה סקס שלא התאים לי, אני חושב שהייתי מזעזע, אני לא מבין למה היא רצתה להיפגש איתי שוב. בדרך הביתה זה ממש העיק עליי, התרסקה לי הפנטזיה. אבל הייתי צריך את הקונטרה לשי־לי, הייתי צריך שיהיה לי משהו משלי. לקח לי המון זמן לדייק לעצמי מה אני אוהב ומה לא. סקס ראשון הוא מאוד מיוחד, אפילו אם הוא לא עם מישהי מדהימה. מאז היו לי הרבה נשים שונות, משהו כמו 20.
 
כיום יש לי ספקטרום שלם של מערכות יחסים. יש נשים שאני נפגש איתן פעם בחודש, יש כאלו של פעם בשבועיים, זה עניין של זמן פנוי ומרחק גיאוגרפי, והן מאוד משמעותיות עבורי.
 
כשסיפרתי לשי־לי על הפעם הראשונה היא לא לקחה את זה קשה. לא היה שום התקף קנאה מצידה, ואני, אני כל כך מקנא. את מה שאני קיבלתי בבום לפרצוף, היא קיבלה בתשלומים נוחים…
 
מעולם לא הייתה מישהי שחשבתי לעזוב את שי־לי עבורה. כשלא טוב לנו ביחד, אני חושב, למה להילחם בכל המשברים, למה להתעקש על זה אם זה לא עובד. זה תמיד סביב הסקס, כי היא נמשכת אליי הרבה פחות ממה שאני נמשך אליה. אני נמשך אליה בטירוף והפתיחה של היחסים אפילו הקצינה את זה. שי־לי עצורה לידי בכל מה שקשור למיניות, וכשאני שומע את הסיפורים שלה על גברים אחרים, אני מבין שהרבה פעמים הסקס בינינו היה ממקום מרצה מצידה. וזה נורא. אני מרגיש כאילו השתתפתי באונס אבל לא סיפרו לי את זה באותו הזמן. זה מזעזע אותי, והיום אנחנו לא עושים את זה. אנחנו לא נעשה סקס חודש אם צריך, אבל אנחנו לא נעשה סקס מתוך ריצוי.
 
אף אחד לא מדבר על זה שזה לא שהליבידו של האישה ירד, הוא ירד בהקשר של הגבר הספציפי שאיתו היא חיה. תכניס למשוואה מישהו אחר והיא עפה. וכששי־לי עפה במקומות אחרים ולא איתי, אני מתחרפן. זה הדבר שהכי קשה לי. ויש המון רגעים שאני אומר בלב סטופ. ולא כי אני מפחד שהיא תקום ותלך עם מישהו אחר, אלא כי אני מפחד שהיא תישאר מהסיבות הלא נכונות. בימים רעים, זה מה שגורם לי לחשוב על פּרֵדה, לא כי יש מישהי אחרת יותר טובה אלא כי אני לא רוצה לחיות במקום של חוסר תשוקה. הכי אני מקנא בבני הזוג של שי־לי, במה שיש למי שנמצא איתה, שלי בחיים כבר לא יהיה – שזה רומן ראשוני עם שי־לי. נלחמתי בזה המון זמן ואז הבנתי, אני צריך לוותר, לעבור הלאה. כל כך רציתי את הדבר הזה, ואין לי אותו.
 
לפעמים זה מאוד מייאש אותי. גם בימים רעים יש לי תשוקה אל שי־לי, ובטח בימים טובים. לפעמים אני חושב שהרצון לסקס איתה הוא גם רצון לכבוש אותה מחדש, לסמן עליה את הבעלות שלי, וזה נורא בעיניי.
 
שי־לי חידשה קשר עם הבחור ההוא, שהיה הקשר הראשון שלה כשפתחנו את היחסים, כדי להעיר את עצמה. זה הצליח אבל לא בכיוון הנכון, לא בכיוון שלי. אמרתי לשי־לי: 'איתו יש לך חמש שעות בשבוע, זה יותר ממה שיש לנו. ספרתי, עברתי שבוע שלם, תסתכלי, פה נפגשנו, פה לא דיברנו, פה את קמה לפני שאני מתעורר בדרך כלל, נוסעת לעבודה, אני חוזר כשאת כבר ישנה. בערב היחיד שהיינו ביחד רבנו, לא היינו באינטימיות, לא היינו בתקשורת. אז אני מקנא, כי לנו אין את החמש שעות האלה, בלי טלפונים, בלי וואטסאפ, בלי ילדים.'
 
כששי־לי אומרת שקשה לה, אני ישר אומר טוב, אני נפרד מכולן, עכשיו. אבל אני לא עושה את זה כי היא לא מבקשת. אם היא הייתה מבקשת, הייתי עושה את זה. ולא בקלות, כי היום יש לי חברה כבר שנה וזה כמו עוד נישואים. היא קונה לי בגדים. לשי־לי נמאס לקנות לי בגדים, זה משעמם אותה.
 
שי־לי והחברה שלי חברות ולי יש את המספר של החבר של שי־לי בחיוג מהיר.
 
זה מאוד מרגיע אותי להכיר את הגברים של שי־לי, כי הרבה יותר קל להיות אמפתי למישהו שאני מכיר. אני מוצא בעצמי את השמחה בשבילו, גם כשאני מקנא, כי אז אני לא מאבד משהו אלא מעניק משהו למישהו אחר.
 
גם לראות את שי־לי איתו ביחד מרגיע אותי, כי המציאות תמיד יותר מרגיעה ממה שאני מדמיין. אני לא מרגיש שאני בתחרות עם גברים אחרים, אני מרגיש שהפסדתי. לא אוכל להיות יותר הגבר הזה שיש לה סקס איתו פעם ראשונה.
 
אני מעדיף שהיא תספר לי מה קורה אצלה מאשר להתעסק בניחושים, ואם היא לא מספרת אני שואל. היום בניגוד לפעם, אני לא מגיב בקיצוניות, אני יכול להכיל את זה. מהצד שלי נוח לי לשתף אותה, וחשוב לי לא לשקר ולא להסתיר. אם אני מתלבט אם לספר משהו או לא, או שאני נשאל שאלה ישירה ואני מתפתל עם התשובה, אז אני יודע שאני כנראה לא במחוזות האמת. האמת תמיד קוהרנטית ואי אפשר לתפוס אותך עליה. ברגע שיש שקר, זה הורג את האינטימיות, כי אני צריך לחשוב על כל דבר שאני אומר.
 
הפתיחה של היחסים קירבה בינינו מאוד. ברגע שהדברים הכי עמוקים ואפלים צפים, אין כבר סודות. אף פעם לא רבנו המון, אבל פתאום כשיש מריבה, מהר מאוד זה הופך ל: אתה יודע, אני כועסת עליך לא בגלל שלא שמת פסטרמה בכריך של הילד, אלא כי כבר יומיים אתה לא איתי ואתה בטלפון כל הזמן.
 
גם אם לא היינו ביחסים פתוחים, היא הייתה יכולה להתאהב במישהו אחר. אני מעדיף לדעת ולא להיות יותר באפלה. מעכשיו ועד סוף חיינו אני אחיה בהרגשה שלא הכול בטוח, וזה בסדר.
 
ואני נמצא באותו סיפור בתפקיד החבר ולא הבעל. אני רואה את העניין של החברה שלי בי לעומת העניין שלה בבעלה. ויש להם סקס מדהים וכיף להם והם אוהבים, זה לא שחסר. אבל בפעם בשבוע כשאנחנו נפגשים היא כל כולה בעניין של סקס. ואת זה אין לה עם בעלה, למרות שהם עדיין עושים הרבה סקס יחסית אלינו.
 
זה משקף לי את זה ששי־לי לא בעניין שלי, גם אם היא לא אומרת את זה. זה קצת ביצה ותרנגולת, כי יש איזשהו עניין שאתה מתרגל שאין סקס, או שהסקס לא מעניין, אז אתה לא משקיע בו יותר. כשאני יכול לקבל בחוץ את מה שכבר לא יהיה בבית, אני פחות לוחץ, ואני לא יודע אם זה טוב אבל זה בטח לא רע.
 
אולי ללכת החוצה זה סוג של בריחה, ואולי זה רק שסתום להוציא לחץ. יש קשיים בזוגיות, הרי הבית זה המקום שבן הזוג שלך רואה אותך ברגעים הכי רעים. ברור לי שכל בנות הזוג הנוספות שלי, אם הן יראו אותי בשמונה בבוקר עם הילדים, הן קמות והולכות. הן לא מבינות כמה גרוע אני יכול להיות, זה בערך שיא התחתית שאני מגיע אליה.
 
להכיר מישהו חדש, אגב לא רק אישה, גם גבר, ולראות איך היא או הוא רואים את הדברים הטובים בך, מתרגשים מהחידוש, זה נפלא. למדתי שאני יכול להיות הדבר החדש והמרתק הזה לאישה אחרת.
 
החברה שלי, טלי, היא טיפוס מאוד תקשורתי ורגיש. הרבה פעמים כשאני כועס על שי־לי אני מתקשר אליה, זה מדהים שאפשר לעשות את זה. קודם כול אני נרגע, אני שומע את הדברים מהצד, ממישהי שלא כל משפט שלה מפעיל אותי.
 
העולם שלנו בנוי זוגות זוגות. שני מבוגרים שמגדלים שלושה ילדים, ברור שהמודל הזה לא יעיל. ארבעה מבוגרים שמגדלים שישה ילדים זה הרבה יותר מוצלח. החברה שלי ובעלה ושי־לי ואני מדברים על זה לא פעם. חצי בצחוק, אבל ממש ברמה של פנטזיה, שאולי פשוט נגור ביחד ארבעתנו, עם הילדים.
 
פעם אחת שי־לי ואני נסענו במוצאי שבת הביתה וקלטנו שלבן הגדול יש מבחן מחוננים בבוקר למחרת ושכחנו מזה. תמיד נופלים לנו דברים בין הכיסאות, דווקא כי אנחנו הורים שוויוניים, אז לא תמיד ברור מי האחראי. טלי החברה שלי היא יומן מהלך. יש לה זיכרון פנומנלי, היא זוכרת את האירועים שלי, שלה, ושל שי־לי. אמרתי לה: 'תקשיבי, את חסרה לנו! את סוגרת לנו פינה!' ועמית, בעלה, הוא אלוף בכל מה שקשור בסדר בבית. זה מושלם! אין פינה שאנחנו לא סוגרים, יחד ארבעתנו. בפנטזיה אנחנו עדיין פוליאמורים, כל אחד והעניינים שלו, אבל בקטע של לחיות יחד, כל כך הרבה יותר קל, כל כך הרבה יותר יעיל.

המלצות נוספות