האביר הלא משוח
גשמי האביב ריככו את הקרקע ולכן דאנק לא התקשה לחפור את הקבר. הוא בחר בחלקה הנמצאת במדרון המערבי של גבעה נמוכה, מכיוון שהזקן אהב תמיד להביט בשקיעה. “עוד יום נגמר לו״, הוא היה נאנח, “ומי יודע מה יֵלד יום, אה, דאנק?״
ובכן, אחד מאותם ימים הביא את הגשמים שהרטיבו אותם עד לשד עצמותיהם, וביום שאחריו השתוללו רוחות רטובות, ולמחרת הייתה צינה. ביום הרביעי, הזקן היה חלש מכדי לרכוב על סוסו. ועכשיו הוא מת. רק לפני כמה ימים הוא שר בזמן רכיבתם, השיר הישן על ההליכה לעיר-שחף כדי לראות את העלמה הנאה, אבל במקום לרכוב לעיר-שחף, הוא שר על אשפורד. רוכבים לנו לאשפורד אל עלמה כה נאווה, היי-הו, היי-הו, חשב דאנק בעגמומיות בשעה שהוסיף לחפור.
לאחר שהקבר היה עמוק דיו הוא הרים בזרועותיו את גופתו של הזקן ונשא אותה אל הקבר. הזקן היה אדם קטן וכחוש; וללא חולצת השריון, הקסדה וחגורת החרב נראה שהוא שקל לא יותר מאשר שק עלים. דאנק היה גבוה לגילו, שש-עשרה או שבע-עשרה (איש לא ידע בוודאות), בחור בעל שיער מדובלל ועצמות גדולות שגובהו מעל לשני מטרים, ורק עכשיו החלו שריריו לנפח את גופו. הזקן הילל לעתים קרובות את כוחו ותמיד שיבח אותו בנדיבות. לא היה לו משהו אחר להעניק לו.
דאנק הניח אותו בקרקעית הקבר ועמד מעליו זמן-מה. ריח הגשם היה שוב באוויר, והוא ידע שעליו לכסות את הקבר לפני שהגשם יתחיל לרדת, אבל היה קשה לזרוק את האדמה על הפנים הזקנות והעייפות האלו. צריך להיות כאן ספטון שיגיד כמה תפילות למענו, אבל יש לו רק אותי. הזקן לימד את דאנק כל מה שהוא ידע על חרבות ומגנים ורמחים, אבל לא לימד אותו לומר את המילים הנכונות.
“הייתי משאיר לך את חרבך, אבל היא רק תחליד בתוך האדמה״, הוא אמר לבסוף בהתנצלות. “אני מאמין שהאלים יעניקו לך חרב חדשה. הלוואי שלא היית מת, סר״. הוא היסס, לא בטוח מה עוד עליו לומר. הוא לא הכיר תפילות נוספות, לא במלואן; הזקן מעולם לא היה אדוק בתפילותיו. “היית אביר אמיתי, ומעולם לא הכית אותי כאשר זה לא הגיע לי״, הוא אמר בסופו של דבר, “חוץ מהפעם ההיא במיידנפול. נער הפונדק הוא שאכל את הפשטידה של האלמנה, לא אני, כמו שאמרתי לך. זה לא משנה עכשיו. שהאלים ישמרו עליך, סר״. הוא בעט באדמה חזרה אל הקבר ואז התחיל למלא אותו בשיטתיות, בלי להביט על הדבר שנח בתחתיתו. היו לו חיים ארוכים, חשב דאנק. הוא היה קרוב יותר לשישים מאשר לחמישים, וכמה אנשים מגיעים לגיל מופלג שכזה? הוא זכה לפחות לראות אביב נוסף.
בערוב היום הוא האכיל את הסוסים. היו לו שלושה סוסים; הסוס שקוע הגב שלו, סוסת הרכיבה של הזקן ורעם, סוס הקרבות שלו, שעל גבו רכב רק בטורנירים ובקרב. סוס ההרבעה החום והגדול לא היה מהיר או חזק כמו פעם, ובכל זאת היו לו עיניים בורקות ומזג חם, והוא היה הדבר היקר ביותר שאי-פעם היה לדאנק. אם אמכור את רעם ואת ערמוני הזקן, וגם את המושכות והאוכפים, יהיה לי די כסף כדי... דאנק הזעיף פנים. החיים היחידים שהכיר היו חיי אביר לא משוח, רוכב ממבצר למבצר, משרת לורד כלשהו ואז ממשיך הלאה. מעת לעת היו גם טורנירים, אף שבזמן האחרון בתדירות נמוכה, והוא ידע שהיו כמה אבירים לא משוחים שהפכו לשודדים במהלך חורפים קשים במיוחד, אף שהזקן מעולם לא עשה זאת.
אוכל למצוא אביר לא משוח אחר הזקוק לנושא כלים שיטפל בחיות וינקה את השריון שלו, הוא חשב, או שכדאי ללכת לאחת הערים, אל נמל לאניס או למעלה המלך, ולהצטרף למשמר העיר. ולא...
הוא ערם את חפציו של הזקן מתחת לעץ אלון. ארנק הבד הכיל שלושה מטבעות כסף, תשעה-עשר מטבעות נחושות ואבן נופך שבורה; כמו מרבית האבירים הלא משוחים, רוב הונו של הזקן היה בסוסיו ובכלי נשקו. לדאנק היו כעת חולצת שרשראות שממנה הסיר חלודה אלפי פעמים. קסדת ברזל פתוחה עם מגן אף רחב ועיקום קל ברקה השמאלית. חגורת חרב עשויה מעור חום וסדוק וחרב ארוכה בנדן עשוי מעץ ועור. פגיון, תער, אבן משחזת. מגני רגליים ומגן צוואר, רומח קרב באורך שני מטרים וחצי עשוי מעץ מילה שבקצהו היה חוד ברזל משונן ומגן מעץ אלון המוקף מסגרת מתכת חבוטה, שעליו היה הסמל של סר ארלאן מעץ פני: גביע מכונף, כסוף על רקע חום.
דאנק הביט במגן, הרים את חגורת החרב והביט שוב במגן. החגורה הוכנה עבור מותניו הצרים של האיש הזקן. היא לעולם לא תתאים לו, כפי שחולצת השריון לא תתאים. הוא הידק את הנדן לרצועת חבל, קשר אותה סביב מותניו ושלף את החרב הארוכה.
הלהב היה ישר וכבד, פלדת טירה מצוינת, ניצב האחיזה היה עשוי מרצועות עור רך כרוכות סביב מקל עץ, הגולה הייתה אבן שחורה וחלקה. אף שחזותה הייתה פשוטה, היא התאימה היטב לידו ודאנק ידע כמה חדה הייתה, מכיוון שהעביר אותה על האבן המשחזת ומטלית השימון בכל לילה בטרם עלה על יצועו. היא מתאימה לכף ידי בדיוק כפי שהתאימה לשלו, הוא חשב לעצמו, ויש טורניר במישור אשפורד.
קצב הליכתה של קלת-רגל היה נעים יותר מזה של הערמוני הזקן, אבל למרות זאת דאנק הרגיש עייף ודואב כאשר הבחין בפונדק לפניו, מבנה עץ וטיח הניצב ליד הנהר. האור הצהוב והחמים שבקע מבין חלונותיו נראה כה מזמין עד כי לא היה יכול להתנגד להזמנה. יש לי שלושה מטבעות כסף, הוא אמר לעצמו, מספיק כדי לקנות ארוחה טובה וכמה שיכר שארצה לשתות.
בשעה שירד מסוסתו, יצא מהנהר ילד עירום נוטף מים והתחיל לנגב את עצמו במגבת חומה וגסה. “האם אתה נער האורוות?״ שאל אותו דאנק. הילד נראה לא יותר מבן שמונה או תשע, יצור כחוש וחיוור פנים, רגליו היחפות היו טבועות עד קרסוליו בבוץ. הדבר המוזר ביותר בו היה שערו. לא היה לו שיער כלל. “אני ארצה שתסרק את סוסת הרכיבה שלי. ותן מספוא לכל השלושה. תוכל לטפל בהם?״
הילד הביט בו בחוצפה. “אני יכול, אם ארצה״.
דאנק הזעיף פניו. “איני מוכן לשמוע דברים כאלו. דע לך שאני אביר״.
“אתה לא נראה כמו אביר״.
“כל האבירים נראים אותו דבר?״
“לא, אבל הם לא נראים כמוך. חגורת החרב שלך עשויה מרצועת חבל״.
“כל עוד היא מסוגלת להחזיק את הנדן שלי, היא מתאימה לי. עכשיו טפל בסוסים שלי. תקבל מטבע נחושת אם תעשה עבודה טובה ומכה על הראש אם לא״. הוא לא המתין לתגובתו של נער האורוות לדבריו, אלא פנה משם ונכנס אל הפונדק.
הוא ציפה כי הפונדק יהיה סואן בשעה הזאת, אבל החדר הראשי היה כמעט ריק. לורד צעיר בגלימת משי משובחת היה מעולף על שולחן אחד, נוחר חרש בתוך ברכת יין שפוך. חוץ ממנו לא היה איש. דאנק הביט סביב בהיסוס עד שאישה נמוכה ומוצקה, בעלת פנים חמוצות יצאה מהמטבח ואמרה, “שב היכן שתרצה. אתה רוצה שיכר או אוכל?״
“שניהם״. דאנק התיישב ליד החלון, הרחק מהאיש הישן.
“יש לנו טלה טוב, צלוי על משרה עשבים, וכמה ברווזים שהבן שלי תפס. מה תרצה לאכול?״
הוא לא אכל בפונדק במשך חצי שנה או יותר. “שניהם״.
האישה צחקה. “טוב, אתה גדול מספיק בשביל זה״. היא מזגה ספל שיכר והביאה אותו אל שולחנו. “תרצה גם חדר ללילה?״
“לא״. יותר מכול, רצה דאנק מזרן קש רך וגג מעל לראשו, אבל הוא היה צריך להיזהר במעותיו הנותרות. הלילה הוא יישן על הקרקע. “קצת אוכל, קצת שיכר ואז אני יוצא אל אשפורד. מה המרחק לשם?״
“יום רכיבה אחד. המשך צפונה עד לפיצול הדרך בתחנה השרופה. האם הבחור שלי מטפל בסוסים שלך או שהוא ברח שוב?״
“לא, הוא שם״, אמר דאנק. “נראה שאין לך לקוחות הלילה״.
“חצי מהעיירה הלכה אל הטורניר. גם הילדים שלי היו הולכים, אילו הייתי מרשה להם. הם יקבלו את הפונדק הזה אחרי מותי, אבל הבן הצעיר שלי היה מעדיף להסתובב עם חיילים והבת שלי מתחילה להיאנח ולצחקק בכל פעם שאביר חולף על פניה. אני נשבעת לך שאין לי מושג למה. אבירים נראים בדיוק כמו שאר האנשים, ולא ראיתי אף פעם שטורניר רמחים משנה את מחיר הביצים״. היא הביטה בסקרנות בדאנק, חרבו ומגנו אמרו לה דבר אחד, חגורת החבל וחולצתו הפשוטה אמרו דבר אחר לגמרי. “אתה הולך אל הטורניר בעצמך?״
הוא לגם מהשיכר לפני שענה. הוא היה בצבע חום כאגוז וסמיך ביותר, בדיוק כמו שאהב. “כן״, הוא אמר. “אני מתכוון להיות האלוף״.
“האומנם?״ שאלה בעלת הפונדק בנימוס.
בקצה האחר של החדר, הרים הלורד הצעיר את ראשו משלולית היין. פניו היו צהובות וחולניות מתחת לשיער חום שדמה לקן עכברושים ועל סנטרו היו זיפים בלונדיניים. הוא שפשף את פיו, מצמץ אל דאנק ואמר, “חלמתי עליך״. ידו רעדה כאשר הניף את אצבעו. “התרחק ממני, אתה שומע? התרחק ממני״.
דאנק הביט בו בבלבול. “אדוני הלורד?״
בעלת הפונדק רכנה לעברו. “אל תשים לב אליו, סר. כל מה שהוא עושה זה לשתות ולדבר על החלומות שלו. אני אדאג לאוכל שלך״. היא מיהרה משם.
“אוכל?״ הלורד הפך את המילה לקללה. הוא קם על רגליים רועדות, יד אחת נשענת על השולחן כדי שלא יתמוטט. “אני הולך להקיא״, הוא הכריז. חולצתו נצבעה באדום מכתמי יין יבשים. “רציתי זונה, אבל אי אפשר למצוא כאן אפילו זונה אחת. כולן הלכו לאשפורד. בשם האלים הטובים, אני צריך עוד יין״. הוא יצא בהליכה מתנודדת מהחדר הראשי, ודאנק שמע אותו עולה במדרגות, שר בקול חלש.
יצור מסכן, חשב דאנק. אבל מדוע הוא חשב שהוא מכיר אותי? הוא הרהר בכך בזמן ששתה מהשיכר.
הטלה היה מהמשובחים שאכל מימיו והברווז היה אפילו טוב ממנו, מבושל עם דובדבנים ולימונים ולא שמנוני כלל. בעלת הפונדק הביאה גם אפונה בחמאה ולחם שעורה שעדיין היה חם מהתנור. ככה זה להיות אביר, הוא אמר לעצמו בעודו מוצץ את שארית הבשר מהעצם. אוכל טוב ושיכר בכל פעם שארצה, ואיש לא ירביץ לי על הראש. הוא הזמין ספל שני עם הארוחה, ספל שלישי כדי לסייע לעיכול וספל רביעי רק מפני שלא היה שם איש שיכול לאסור עליו לעשות זאת, וכשסיים הוא שילם לבעלת הפונדק במטבע כסף אחד וקיבל בחזרה חופן מטבעות נחושת.
החשכה כבר ירדה כאשר יצא דאנק מהפונדק. בטנו מלאה וארנקו קל יותר, אבל הוא הרגיש טוב. הוא נכנס אל האורוות, מולו, הוא שמע סוס צוהל. “הירגע, בחור״, אמר קולו של ילד. דאנק מיהר פנימה, זעף עולה על פניו.
הוא מצא את נער האורוות יושב על רעם ולובש את שריונו של הזקן. חולצת השרשראות הייתה ארוכה יותר ממנו והיה עליו להטות את הקסדה על ראשו הקירח כדי שלא תכסה על עיניו. הוא נראה מרוכז לגמרי ומגוחך לגמרי. דאנק נעצר על מפתן הדלת וצחק.
הילד הרים את מבטו, הסמיק וזינק אל הקרקע. “אדוני הלורד, לא התכוונתי —“
“גנב״, אמר דאנק, מנסה להישמע רציני. “הסר את השריון הזה ושמח שרעם לא בעט בראש הטיפש שלך. זה סוס קרבות, לא פוני של ילד קטן״.
הילד הסיר את הקסדה והשליך אותה אל הקש. “הייתי יכול לרכוב עליו טוב ממש כמוך״, הוא אמר, אמיץ וחוצפן כאחד.
“סתום את הפה שלך, איני מוכן לשמוע דברי חוצפה כאלה. וחולצת השרשראות, הסר אותה. מה אתה חושב שאתה עושה?״
“איך אני יכול להגיד לך, אם אני צריך לסתום את הפה שלי?״ הילד הסיר את חולצת השרשראות ושמט אותה על הקרקע.
“אתה יכול לפתוח את פיך כדי לענות״, אמר דאנק. “עכשיו הרם את השריון, הסר ממנו את הלכלוך והחזר אותו למקום שבו מצאת אותו. וגם את הקסדה. האם האכלת את הסוסים, כפי שאמרתי לך? וסירקת את קלת-רגל?״
“כן״, אמר הילד בעודו מסיר אניצי קש מהשריון. “אתה הולך לאשפורד, נכון? קח אותי איתך, סר״.
בעלת הפונדק הזהירה אותו על כך. “ומה אמך תגיד על כך?״
“אמי?״ הנער העווה את פניו. “אמי מתה, היא לא תגיד דבר״.
הוא היה מופתע. האם בעלת הפונדק לא הייתה אמו? אולי הוא רק היה השוליה שלה. ראשו של דאנק היה מעט סחרחר מהשיכר. “האם אתה יתום?״ הוא שאל בבלבול.
“אתה לא?״ השיב לו הילד.
“הייתי פעם״, הודה דאנק. עד שהזקן לקח אותי איתו.
“אם תיקח אותי איתך, אוכל להיות נושא הכלים שלך״.
“אני לא צריך נושא כלים״, הוא אמר.
“כל אביר זקוק לנושא כלים״, אמר הילד. “נראה שאתה, יותר מכולם, צריך נושא כלים״.
דאנק הרים את ידו באיום. “ונראה לי שאתה צריך איזו מכה הגונה על הראש. מלא לי שק של שיבולת שועל. אני יוצא לאשפורד... לבדי״.
אם הילד היה מפוחד, הוא הסתיר זאת היטב. לרגע אחד הוא עמד מולו, כולו רוטן ומלא חמה, זרועותיו שלובות, אבל בדיוק כשדאנק עמד לוותר הילד הסתובב והלך אל שיבולת השועל.
דאנק נשם לרווחה. חבל שאני לא יכול לקחת אותו... אבל יש לו חיים טובים כאן בפונדק, חיים טובים יותר מהחיים שיהיו לו כנושא כלים של אביר לא משוח. לא אעשה לו טובה אם אקח אותו איתי.
למרות זאת, הוא עדיין הרגיש את האכזבה של הילד. כאשר עלה על קלת-רגל ולקח את המושכות של רעם, החליט דאנק שאולי מטבע נחושת יעודד אותו. “הנה, בחור צעיר, כתודה על עזרתך״. הוא הטיל לעברו את המטבע בחיוך, אבל נער האורוות לא ניסה אפילו לתפוס אותו. המטבע נפל על האדמה בין רגליו היחפות והוא הותיר אותו שם.
