יופי של אימא

או: איך הפתעתי את הבנים וגם השגתי את השקט שהייתי צריכה כדי לעבוד
 

אוף! אני לא יכולה לחשוב יותר. תחזרו כבר לבית הספר, ילדים מעצבנים. אתם לא יכולים לשחק בשקט בחדר במקום לעשות קרב יריות בשאגות של ברברים מלוות בוויכוחים בלתי פוסקים?! חץ ספוֹג תועה מצליח להגיע אליי דרך חריץ שנותר פתוח בדלת, וכמעט מפיל את כוס הקפה שעומדת בקרבה מסוכנת למקלדת המחשב. נו, באמת. אני קמה וטורקת את הדלת. בתור מי שתכננה ועיצבה את הבית, אני יכולה להאשים רק את עצמי על מיקומו של חדר העבודה שלי (במרכז הבית, מופרד מהסלון על ידי קיר גבס שאינו אטום לרעש. מה חשבתי לעצמי?)

זהו היום האחרון והמיותר של חופשת סוכות, אשר מקנח בתרועה רמה את רצף ימי החופשה הבלתי נגמרים של חגי תשרי כולם, אז מה הפלא שאני רוצה קצת שקט ושלווה בביתי שלי? אל תתערבי. אל תתערבי. עד שאין פצועים בשטח זה לא עניינך. אולי הם נהנים לריב? קול שני מנקר בשאריות מוחי הרעוע.

— "איי!!!"

— "אתה בסדר?"

— "תמווותתת!!!"

אני תכף מתה בעצמי. מה קרה עכשיו?!

קולות צחוק נשמעים מכיוון צמד הלוחמים. נו, וכבר נבהלתי שמישהו נפצע בקרב והייתי מוכנה לזנק כלביאה לכיוון המקפיא כדי לשלוף קרחום לרפואה. איזו הקלה, איך אני אוהבת לשמוע את צחוק הפעמונים המידבק שלהם. יפים שלי. יופי, עכשיו שכחתי על מה חשבתי.

אני לא מצליחה להתרכז בעבודה. אני "עצמאית". כלומר — עובדת מהבית, אדונית לעצמי, אחראית לימי החופשה שלי, פנויה לפגישות בוקר עם חברות בבתי קפה, ובגדול — ציפור דרור. באותיות הקטנות של החוזה המשפחתי הבלתי כתוב, זה למעשה אומר שאני זמינה לבלות עם הילדים את כל החופשות, ימי המחלה וההקפצות של אמצע היום מפאת כאב בטן או נפילה. אאוץ'. לפעמים אני לא מאמינה שהמין הנשי עבר מאה שנות פמיניזם רק בשביל להגיע עד הלום.

יש לי רק עוד יום אחד להעביר עם הבנים בבית, ואפשר לומר שבסך הכול החופשה הזו עברה בשלום. ברגע נדיר, אודי לקח יומיים חופשה מהעבודה ונסענו כולנו לנופש מהמם במלון הכול כלול בכרתים בחול המועד, כך שלא נדרשתי לעשות דבר מלבד שיגור תמונות בווטסאפ המשפחתי ובאינסטוש ולזכות באהדת הציבור. היום שי־לי כבר חזרה לגן, אז ירדה ממני האחריות לבדר מלאכית בת שנתיים וחצי שבטוחה שכל העולם סובב סביבה.

— "אימא!"

— "אני עובדת."

— "אימאאא!!!"

— "עובדת!"

— "אני רעב!"

זו סיבה להפריע לי? כאילו הם כבר שבוע הולכים במדבר ופירור מזון לא בא אל פיהם. רק לפני חצי שעה סיימו לאכול. הם רואים אותי יושבת מול המחשב וחושבים שאני צופה בסרטון או משחקת, כאילו זה הדבר היחיד הראוי לעשות עם ההמצאה המשוכללת הזו. הם לא רואים בי יצור יצרני אשר שוקד על עבודתו ברגעים אלה. ואני? שקועה עד מעל הראש בשרטוטים של בית משפחת לוריא, ליתר דיוק אחוזה, ומנסה לחבר את כל הקצוות; פרטי נגרות ומסגרות בהזמנה אישית, שטיחים וגופי תאורה מיובאים ותועפות של שיש איטלקי.

צעקה מפלחת את אוזניי באמצע כתיבת כתב־כמויות בלתי נגמר של סוויטת חדר השינה.

— "אימא, אנחנו רעבים!"

— "אז תיקחו לכם פרי או משהו."

— "אנחנו לא רעבים לפרי!" משיב הצמד בלי היסוס.

— "אני יודעת שזה לא נראה לכם ככה, אבל אני ע־ו־ב־ד־ת!" אני שואגת.

— "אימאאאא!!!" הם שואגים חזק יותר ממני. אוף.

האם זה רגע טוב לציין שיש לי פתיל קצר? האם זה הרגע להודות ששכחתי למי בכלל צריך לשלוח את כתב־הכמויות האימתני? שני טלפונים ושלושה אי־מיילים זועמים מבני משפחת לוריא, אשר רצו לשפץ את הבית לקראת החג והקבלן הבריז להם, ומתברר שכל זה באשמתי — מחזירים אותי למציאות. שני ראשים פרועי שיער מציצים מפתח הדלת ונוהמים לעברי, כלי נשק בצבעים זרחניים בידיהם ומבט של רצח בעיניהם, מסיחים את דעתי. אחת־עשרה שנים וחצי אני אימא, ועדיין מוצאת את עצמי אובדת עצות כל שני וחמישי. זהו, אני מאבדת את זה.

— "אמרתי לכם שאני עובדת." אני מסננת בשקט שלפני הסערה.

— "את סתם משחקת במחשב, ואנחנו ר־ע־ב־י־ם." אומר מקס, מושך את המילה כמו מסטיק.

— "את הרי לא רוצה שהילדים שלך יגוועו ברעב..." מוסיף מוריץ בחיוך של ג'וקר.

— "מה חשוב לך יותר, העבודה או הילדים שלך?!" חותם מקס את הדיון.

ברצינות? האם אני יצרתי את שתי המפלצות התובעניות וחסרות ההתחשבות האלה?

"זהו. גמרנו עם קרבות להיום. לכו לחדר ותשחקו בשקט לפחות שעה עד שאסיים פה."

— "אבל אימא!!!" עונים הבנים בשני קולות.

— "בלי אבל. קדימה." מה רע בלסרוג או לצייר? אני תוהה.

— "מה תעשי לנו אם לא?" שולף מקס את קלף המיקוח בחוצפתו כי רבה.

— "כן אימא, את לא רוצה שנגווע ברעב רק בגלל שיש לך קצת עבודה?" רוטן מוריץ.

— "קדימה, אני צריכה שקט. שקט. שקט!" הקול שלי עולה לטון גבוה וצורמני מהרגיל, שלוות נפשי מתאדה, ואני משתוקקת להפוך לבלתי נראית אל מול מבטי התוכחה של יצירֵי רחמִי.

— "אימא, את בסדר?" שואל מקס בדאגה ראויה לציון, "כי את קצת חיוורת."

העולם מסתחרר סביבי ונעצר. ברברה, איפה את? אני משגרת שאלה לחלל החדר.

אל תשפטו אותי, אבל יש לי חברה דמיונית בשם ברברה. מי אמר שחברים דמיוניים הם רק לילדים? גם אימהות צריכות אותם לפעמים. ברברה (שם פרטי בלבד) היא מדריכת הורים מדופלמת, מחברת רבי המכר: "הורות — תפקיד של פעם בחיים" ו"אחים — החברים הכי טובים" (באנגלית זה נשמע טוב יותר), מגישה פינת ייעוץ להורים בתוכנית בוקר פופולרית ובעצמה אימא לשלושה וסבתא לארבעה, כך שיש לה ניסיון חובק עולם.

ברברה מייעצת לי בכל מה שקשור לילדים, ולמרות שיש לה סדר יום צפוף ומלא עד אפס מקום, תמיד יש לה זמן אליי. התמה החינוכית שלה נמצאת איפשהו בין מרי פופינס (אותה היא נוהגת לצטט כאילו אלה דברי אלוהים חיים) לאלפרד אדלר, והיא לוחשת לי עצות מועילות בזמן אמת, כמו סופר־נני אישית שמתחבאת לי באוזן.

כן, זה הסוד הקטן שלי. אפילו אודי לא יודע. כלומר, כמובן שסיפרתי לו על ברברה, אבל הוא חושב שמדובר באישה אמיתית ולא בדמות שבדיתי במוחי הקודח, איזו כוהנת חינוך שמצאתי על גלי האינטרנט. בתור מי שנוהגת להתייעץ עם כל מי שמוכנ/ה לשמוע אודות תלאותיי בגידול הפמיליה און ואוף ליין, מדובר כאן במצב קיצוני של דיני נפשות.

— "ברברה, את כאן?" אני לוחשת.

— "יס דרלינג, איך אפשר לעזור לך?" היא עונה מייד, איזו הקלה.

— "אני מנסה לעבוד והבנים משתוללים ומפריעים לי, ובמקום להפסיק וללכת לחדר כמו שאמרתי, הם מתחצפים! אני חייבת להתקדם עם הפרויקט של לוריא שנתקע בגלל החופשה, וזה בכלל הבית שלי שהם משתלטים עליו..." הקול שלי עולה ויורד כמו במקרה של אזעקת אמת.

— "כבר דיברנו על זה לא פעם," אומרת ברברה ברכות, "את צריכה לשים להם גבול ברור."

— "ניסיתי, אבל הם לא מקשיבים לי!" אני על סף ייאוש.

— "מה דעתך לכתוב להם את הבקשה שלך על פתק?"

— "מה לעזאזל...?!"

— "language גברתי הצעירה!"

— "מה זה צעירה, מצטערת..."

— "תנסי לכתוב להם יפה על פתק מה את רוצה שיעשו כעת ולמה, ותראי איך הם יגיבו."

— "אוקיי, אם את חושבת שזה שווה ניסיון." אני סקפטית, אבל מה יש לי להפסיד?

— "אני אשאר פה עד שהרוח תשנה כיוון." מבטיחה ברברה במרי־פופינסית מדוברת.

מצוידת בתמיכה ובאהבה שאינה תלויה בדבר, אני מכחכחת קלות, עוטה חיוך עקום, ומגישה לבנים פתק עליו כתבתי באותיות דפוס:

...

מיכאל ועידו היקרים,

המטבח סגור עד השעה 12:30.

אתם מוזמנים בינתיים לשחק בחדר,

אני באמצע פרויקט חשוב בעבודה
וקשה לי להתרכז ברעש שאתם עושים.

באהבה, אימא

...

שקט משתרר. מקס ומוריץ מסתכלים אחד על השני ואז עליי. מרוב הפתעה הם לא אומרים כלום והולכים לחדר שלהם.

— "תודה, ברברה!"

— "אין בעד מה, סוויטי." היא קורצת ומתפוגגת בעננת עשן כמו הג'יני מ"אלאדין".

אחרי שהרווחתי ביושר את השקט המיוחל, אני מנסה לחזור למשימה שלפניי, ועדיין מתקשה להתרכז. הפעם הטריק עם הפתק עבד, אבל מה אעשה בפעם הבאה? כנראה שכדאי לצייר גבול ברור סביב חדר העבודה שלי, שכולם יידעו מתי אני עובדת ומתי אני פנויה בשבילם. הבנים כבר גדולים מספיק כדי להבין ולכבד את העשייה שלי, ואולי אם לי זה יהיה ברור יותר — הם יפלשו פחות למרחב שלי. אני מניחה שעליי קודם כול להפנים בעצמי את מה שכתבתי להם על הפתק, וכדאי גם לסכם מראש איך מתנהלים ביום כזה, שהם נמצאים בבית בחופשה אבל אני צריכה לעבוד. בטח יהיו לברברה עוד רעיונות ועצות לשיפור בהמשך דרכנו המשותפת, בהחלט יש למה לצפות.