הקדמה
מי שלא היה שם לא יכול להבין איך זה היה. אף אחד שלא חווה רעב מכרסם — לא רק למשך שעות או ימים, אלא חודשים — לא יכול להבין איך היה אפשר לשרוד בתנאים כאלה. גם אי אפשר להבין איך זה לשרוד חורף פולני באסם או בבונקר תת קרקעי בלי חימום, כשכל מה שמונע מאיתנו לקפוא למוות הוא כיסוי של גבעולים וכמה שמיכות מרופטות. אף אחד שלא ישב במשך ימים באותה תנוחה, בלי להיות מסוגל לזוז מפחד שמא ישמיע קול, אפילו קול חלוש; אף אחד שלא חווה את זה לא יכול לדעת איך זה היה להיות ילד שלא יכול לשחק או אפילו לבכות. אדם שלא חווה זאת, אינו יכול להבין מה המשמעות של להיות בלתי נראה במשך שלוש שנים שבהן התחבאנו, מ-1941 כשהנאצים החלו בגירוש היהודים ובטבח ההמוני, ועד 1944, כששוחררנו על ידי הרוסים.
היינו בסביבה עוינת לגמרי. אי אפשר היה לבטוח באיש. אילו התגלינו, היו פולנים שהיו הורגים אותנו, גונבים את כל מה שיש לנו, או מסגירים אותנו לגרמנים תמורת פרס או רק כדי לראות איך הורגים אותנו. הגרמנים עצמם או עוזריהם האוקראינים היו מענים אותנו ומשפילים אותנו והיו רוצחים אותנו ללא כל היסוס או שמץ של אנושיות. כולם רעבו והאוכל היה במשורה. אבל בשבילנו, אוכל היה מצרך נדיר, חיינו מדיאטת הרעבה. אל תשאלו אותי איך שרדנו. זה נראה בלתי אפשרי, אבל שרדנו. שרדנו רק בעזרת שוחד, התמדה עיקשת ומזל.
פה ושם היה פולני אקראי שהפגין כלפינו רגש אנושי, שהאכיל אותנו וסיכן את חייו ואת חיי משפחתו כדי לעזור לנו לזמן קצר. אבל הם היו בודדים ומעטים. הדרך היחידה, למעשה, שבה יכולנו לשרוד בלי שיירו בנו, ירצחו אותנו או יתפסו אותנו וישלחו אותנו לטרבלינקה, היתה להפוך לבלתי נראים. בזכות אבי ואחיו הצלחנו לעשות את זה. התייחסו אלינו כאל טפילים. ולמה? מה עשינו להם שהיה כל כך גרוע שהגיע לנו שיתייחסו אלינו כך?
למה עברו כל כך הרבה שנים עד שהתיישבתי לכתוב את הזיכרונות האלה? יש לכך סיבות רבות. ראשית, יהודי קנדה ב-1948 (כשהגענו לקנדה לראשונה), לא רצו לשמוע סיפורי שואה, אז הפסקנו לספר להם. שנית, לא רציתי שהעבר יהרוס לי את העתיד, אז תיעלתי את הרגשות שלי ועיבדתי אותם — כדי "לא לעורר את המפלצת." אבל "המפלצת" לא ישנה, היא רק נמנמה. וככל שהזמן עבר, התחלתי לחשוב שלפחות אשתי, ילדי ונכדי צריכים להכיר את הסיפור שלנו.
בהתחלה חשבתי שיש כל כך הרבה סיפורי שואה בעולם, ועוד אחד לא ישנה דבר. אבל לאט לאט התחלתי לשנות את דעתי. כל סיפור הוא ייחודי ויש לשמור עליו לדורות הבאים. בעיקר מכיוון שהדור שהיה עד לניסיון להשמידנו הולך ונעלם, ומספר מכחישי השואה עולה.
אני רוצה להודות למספר אנשים על כך שעזרו לי לאזור את האומץ ואת כוח הרצון כדי לחבר בין העט לנייר.
ראשית כל, לאשתי הנהדרת, איליין, ששכנעה אותי לכתוב את הסיפור שלי. היא ידעה מתי לדחוף ומתי להניח. היא הקלידה בשבילי את הכל והיו לה הצעות רבות איך לנסח טוב יותר כמה מהרעיונות שלי.
שנית, אני רוצה להודות לאחותי ריני, על שהשלימה לי כמה מהמאורעות משנות המלחמה הראשונות שאני לא זכרתי בגלל גילי הצעיר, או מאורעות שהיא תיארה לי בצורה בהירה יותר, וכן אני רוצה להודות לה על ששרטטה לי את ציר הזמן שהשתמשתי בו בעמוד 69.
שלישית, אני רוצה להודות על העזרה שקיבלתי מספרו של דודי שרגא פייבל בילבסקי, "היהודי האחרון מוונגרוב" (הוצאת פריגר 1991).
ואחרון חביב, אני רוצה להודות לידידי הטוב ג'ק כהן, שדחק בי שאכתוב את זיכרונותי בספר. הוא גם ערך את העבודה שלי וארגן אותה בפרקים, הגה את שם הספר ונתן לי עצות שלא יסולאו בפז. הוא עמד לצדי מההתחלה ועד הסוף.
אדי בילבסקי, נתניה, 2017
