האורח
ברלין, אוגוסט 1935
"גרהארד, אין לך ברירה, אתה צריך להודות שניצחתי!" אמר פאול.
"לא נכון," ענה גרהארד בזעף, "הכדור לא יצא מהמגרש, הוא היה ממש על הקו!"
אורסולה שהלכה ביניהם אמרה: "תפסיקו לריב, זה רק משחק!"
"בוא נסכים על תיקו," הציע פאול, "מה אתה אומר, גרהארד?"
גרהארד משך בכתפיו בעקשנות והחיש את צעדיו.
אורסולה לכסנה מבט לעבר פאול וחייכה. הוא הבין מיד את כוונתה. ביחד זינקו על גבו הרחב של גרהארד והפילו אותו ארצה. גרהארד נאבק בהם בצחוק והויכוח על משחק הטניס נשכח. הם נשארו שוכבים על הדשא הרך, מסתכלים על השמיים הנקיים מעננים.
"איזה יום יפה!" אמרה אורסולה חולמנית, "היום הכי יפה הקיץ!"
"בואו נלך מחר לשחות באגם," הציע פאול.
"נהדר!" קראה אורסולה, "נרכב לשם באופניים, נביא אוכל ונישאר כל היום."
הם חצו את הגן רחב הידיים ועשו דרכם לעבר הבית. במבואה האפלולית עמדו יחד, מדברים על הטיול המתוכנן.
דלת חדר הספרייה נפתחה ופראו וינקל יצאה.
"גרהארד, אורסולה," חייכה אליהם, "טוב שחזרתם, יש לנו אורח שרוצה מאוד לפגוש אתכם."
האח והאחות החליפו מבטים.
אורסולה נאנחה בהשלמה: "בואו ניכנס."
"אולי כדאי שאלך..." התחיל פאול.
"מה פתאום!" נזעק גרהארד, "אתה נישאר איתנו, ככה נוכל להסתלק מפה מהר יותר!"
הם נכנסו לחדר הספרייה.
פראו וינקל עמדה ליד האח ולצידה גבר ממוצע קומה, בחליפה אפורה מחויטת.
"ילדים," אמרה ברשמיות, "אני רוצה שתכירו את קלאוס הינצה, בן דודתי מגדה ממנהיים."
גרהארד ואורסולה מלמלו מילות ברכה ונראו נבוכים. האורח חייך קלות, אחר כך פנה אל הצעיר שנכנס איתם והמתין שפראו וינקל תציג אותו.
"זהו פאול פון ריטר," אמרה פראו וינקל באי נוחות.
האורח הסתכל על הצעיר הנאה בבגדי הטניס הלבנים, שם משפחתו נשמע לו מוכר.
"שבו," אמרה פראו וינקל בחביבות מוגזמת, "ליזבטה תביא מיד את הקפה."
פאול היסס רגע ואז אמר: "סלחו לי, אני חייב לחזור הביתה."
הוא הרכין את ראשו בקידה קטנה לעבר פראו וינקל ולעבר האורח ופנה לעבר הדלת.
אורסולה מיהרה אחריו.
"מה קרה? למה אתה עוזב?" שאלה באכזבה.
פאול הטה את ראשו לעבר חדר הספרייה.
"האורח של אימא שלך," אמר בשקט, "לא ראית? יש לו סיכה של אס.אס. על דש המקטורן שלו!"
"אתה בטוח?" לחשה.
"כן!"
"אז מחר לא נצא לטיול?" שאלה בחשש.
"מה פתאום!" צחק, "ניפגש בבוקר בדיוק כמו שקבענו."
היא ליוותה אותו במבטה עד שנעלם דרך השער הקטן שהיה קבוע בגדר שהפרידה בין בתיהם. אחר־כך חזרה לאיטה אל חדר הספרייה והתיישבה רחוק ככל האפשר מהאורח. קלאוס הינצה סיפר על התפקיד הבכיר שהוא ממלא במפלגה הנאציונל־סוציאליסטית, ועל גרמניה החדשה המטהרת את עצמה מהגורמים הזרים שמפריעים לה להגיע למלוא עצמתה.
"ואיפה הר וינקל?" פנה ושאל את פראו וינקל, "מתי יהיה לי העונג לפגוש אותו?"
פראו וינקל נאנחה: "בעלי נמצא בהמבורג, בנסיעת עסקים."
"בית החרושת של הר וינקל חשוב מאוד לכלכלה של הרייך," אמר האורח בפנים חמורות סבר, "מאז שהפיהרר שלנו הפך לקנצלר המצב הכלכלי בכל רחבי גרמניה השתפר מאוד, כבר לא רואים מובטלים ברחובות וכל מי שרוצה לעבוד יכול למצוא עבודה. הפועלים של היום מאושרים הרבה יותר בלי ההתערבות של האיגודים המקצועיים שרק חיבלו בעבודה וגרמו לשביתות."
"נכון," הסכימה פראו וינקל בחיוך, "בעלי אומר שהיום הוא כבר לא חושש שתפרוץ שביתה בבית החרושת שלו."
אורסולה השפילה את מבטה. היא מעולם לא שמעה את אביה מתלונן על הפועלים, לעומת זאת זכרה היטב איך כעס על המשטר החדש ועל המיסים הכבדים שהוטלו על בעלי מפעלים כמוהו, ועוד יותר על "התרומות המיוחדות" שהיה חייב להפריש כל הזמן למפלגה הנאצית.
הדלת נפתחה וילדה כבת שתים־עשרה התפרצה אל החדר. היא הייתה לבושה במדים של תנועת הנוער הנאצית יונגמדל: חצאית כחולה, חולצה לבנה ועניבה שחורה מקושטת בסיכה עם צלב קרס. לרגליה היו נעלי הליכה כבדות.
"ומי העלמה הצעירה הזאת?" שאל האורח בהפתעה.
"זאת בתי הקטנה, אינגה," אמרה פראו וינקל בגאווה.
"הרשי לי לברך אותך," אמר האורח וקם לכבודה, מניף את ידו במועל יד.
אינגה החזירה לו ברכה במועל יד ופניה זרחו מנחת. גרהארד ואורסולה צפו במחזה בפנים חתומות. אינגה מיהרה להתיישב ליד האורח והתחילה להמטיר עליו שאלות.
"אינגה!" העירה לה אורסולה בשקט.
"זה בסדר, אני שמח לענות לה," חייך קלאוס.
"אף אחד בבית לא אוהב שאני חברה ביונגמדל," התלוננה אינגה.
"אינגה, את מגזימה!" גערה בה אמה.
"אימא, בקשי מהדודן קלאוס שיישאר איתנו לארוחת ערב," קראה אינגה, "יש לו כל־כך הרבה סיפורים מעניינים."
היא הסתכלה עליו בעיניים מעריצות.
"חמודה שלי," חייכה פראו וינקל, "אני בטוחה שלדודן קלאוס יש דברים יותר מעניינים לעשות."
"תישאר, בבקשה, תישאר!" פנתה אליו אינגה בתחינה.
"אשמח להישאר," חייך קלאוס הינצה.
אינגה הריעה בשמחה. אורסולה וגרהארד לא אמרו דבר.
"לצערי זאת תהיה רק ארוחה פשוטה," אמרה פראו וינקל, "אילו ידעתי שתבוא הייתי מכינה משהו מיוחד."
היא קמה וניגשה למטבח להודיע למשרתת לערוך את השולחן לחמישה.
"ברשותך, אלך להחליף בגדים לארוחת הערב," אמרה אורסולה.
"גם אני," אמר גרהארד ומיהר אחריה.
האורח נשאר לבדו עם אינגה.
"את אוהבת להיות ביונגמדל?" שאל.
"מאוד, אנחנו עושים המון דברים, וגם לומדים," אמרה בחשיבות עצמית.
"אורסולה וגרהארד, גם הם חברים בתנועות הנוער שלנו?" שאל בזהירות.
"לא, זה לא מעניין אותם, הם רק אוהבים לשחק טניס ולשחות בברֵכה," אמרה בבוז.
"כשבאתי הם בדיוק חזרו ממגרש הטניס, היה איתם בחור אחד, פאול, פאול..," הוא היסס בכוונה.
"פאול פון ריטר," אמרה אינגה ועיקמה את אפה, "אני לא אוהבת אותו."
"למה?"
"כי הוא חצי יהודי," אמרה בלהט, "ואני לא אוהבת יהודים!"
חיוך דק עלה על פניו של קלאוס. זהו, עכשיו ידע למה השם נשמע לו מוכר.
פראו וינקל הופיעה בפתח: "הארוחה מוכנה!" קראה בחיוך.
כשישבו סביב לשולחן העביר קלאוס את מבטו מפראו וינקל, שהקרינה יופי בָּשֵל של אישה שחייה היו טובים, לגרהארד עם פרצופו צרוב השמש, התעכב על אורסולה השתקנית בשמלת התכלת שהלמה אותה מאוד, ולבסוף על בת בריתו הקטנה שהסתכלה עליו בעיניים נוצצות.
"ברשותכם," אמר והרים את כוסו, "אני רוצה לשתות לחיי קרובי משפחתי היקרים, אני מקווה שנשב יחד סביב השולחן הזה עוד פעמים רבות."
