את/ה תותח

מבוא

"אפשר להתחיל עם שום דבר, ומתוך השום דבר והבשום אופן תיווצר דרך."
- הכומר מייקל ברנרד בקווית; מכור לסמים לשעבר, שהפך מכור לרוחניות ומרצה מעורר השראה
 
פעם חשבתי שציטוטים כאלה הם סתם זבל. גם לא הבנתי על מה הם מדברים, לכל הרוחות. כלומר, לא היה לי אכפת. אני הייתי מגניבה והם לא. המעט שידעתי על עולם העזרה העצמית/הרוחניות נראה לי קלישאתי במידה בלתי נסלחת; עלה ממנו סירחון של ייאוש, הטפות כנסייתיות וחיבוקים לא רצויים מאנשים זרים ודוחים. ואני לא רוצה להתחיל אפילו לדבר על הסלידה שהיתה לי מאלוהים.
במקביל, היו המון דברים בחיי שרציתי נואשות לשנות, ואילו הייתי מסוגלת להתגבר על תחושת העליונות שהיתה בי, אולי הייתי זוכה לקצת עזרה נחוצה. זאת אומרת, בסך הכול מצבי היה לא רע — פרסמתי כמה ספרים, היו לי המון חברים מעולים, משפחה קרובה, דירה, מכונית שנוסעת, אוכל, שיניים, בגדים, מי שתייה נקיים — בהשוואה לרוב האנושות, החיים שלי היו דבש הדרים טהור. אבל בהשוואה למה שידעתי שאני מסוגלת להגיע אליו, אפשר לומר שלא התפעלתי.
תמיד הרגשתי מין, נו, באמת, זה המקסימום שאני יכולה לעשות? באמת? אני ארוויח רק מספיק כדי לשלם את שכר הדירה החודש? שוב? ואני אבזבז עוד שנה על דייטים עם חבורת דוחים, רק בשביל כמה מערכות יחסים מפוקפקות, חסרות יציבות ומחויבות, שרק ייצרו עוד דרמות? באמת? האם אני באמת מתכוונת לשאול בפעם המיליון מהי מטרתי העמוקה יותר ולהתפלש בביצת האומללות הזאת?
זה. היה. מצ'עמם!
הרגשתי שאני חיה על ניוטרל, משכשכת במים פושרים, ורק מדי פעם יש פה ושם איזה זיקוק. ומה שהכי הכאיב לי היה שידעתי בעומק לבי שאני כוכבת אמיתית, שיש בי כוח לתת ולקבל ולאהוב בשיא, שאני מסוגלת לקפוץ מעל גורדי שחקים, ליצור כל מה שעולה על דעתי... מה זה? קיבלתי דו"ח חניה? מה זה צריך להיות? אין לי כסף לזה! זאת כבר פעם שלישית החודש. אני הולכת לדבר איתם עכשיו!... והייתי מתעסקת בזה, שוקעת בפרטי־הפרטים, ותוך כמה שבועות שוב מוצאת את עצמי לא מבינה לאן נעלמו הימים, ואיך זה יכול להיות שאני עדיין תקועה בדירה הקטנה והמחורבנת ואוכלת טאקו בדולר לבד מדי ערב.
אני מניחה שאם אתם קוראים את זה יש כמה תחומים גם בחיים שלכם שלא נראים מי־יודע־מה, ואתם יודעים שהם יכולים להיראות הרבה יותר טוב. אולי את או אתה חיים עם בן או בת זוג שהם נפש תאומה שלכם ומשתפים בשמחה את מתנותיכם עם העולם, אבל אין לכם גרוש על התחת, והכלב שלכם צריך לדאוג לעצמו לאוכל. אולי מצבכם הכלכלי מעולה ויש לכם קשר עמוק לייעודכם בחיים, אבל אתם לא זוכרים מתי בפעם האחרונה יצא לכם פיפי מרוב צחוק. או שאולי יש לכם בעיות בכל התחומים שציינתי לעיל, ובזמנכם החופשי אתם ממררים בבכי. או שותים. או מתעצבנים על כל פקחי החניה עם התזמון המושלם ואפס חוש ההומור, שלדעתכם אחראים במידה מסוימת למשבר הכלכלי האישי שלכם. או שאולי יש לכם כל מה שרציתם מעודכם, ומשום מה אתם עדיין לא מרגישים סיפוק בחיים.
לא מדובר בהכרח ברווחים של מיליוני דולרים או בפתרון בעיות העולם או בתוכנית טלוויזיה בכיכובכם, אלא אם כן זה מה שבא לכם. הייעוד שלכם בחיים יכול להיות פשוט לטפח את המשפחה, או לגדל את הצבעוני המושלם.
העניין פה הוא להבהיר לעצמכם מה מסב לכם אושר ומה משפיע עליכם להרגיש חיים, ואז ליצור את זה במקום להעמיד פנים שהדבר בלתי אפשרי. או שאתם לא ראויים לו. או שאתם אגואיסטים רודפי בצע ומגעילים, כי אתם רוצים יותר ממה שכבר יש לכם. או שאתם צריכים להקשיב למה שאבא ודודה שרה חושבים שצריך לעשות.
העניין הוא שיהיו לכם הביצים להיות הגרסה הכי מוארת, הכי שמחה, הכי תותחית של עצמכם, בצורה שנראית לכם.
החדשות הטובות הן שכדי לעשות זאת, צריך רק שינוי אחד פשוט:
אתם צריכים להפסיק לרצות לשנות את החיים, ולהחליט שאתם משנים את החיים.
 
 
לרצות אפשר על הספה, עם באנג ביד ועיתון תיירות על הברכיים.
להחליט זה לקפוץ פנימה עד הסוף, לעשות כל מה שצריך וללכת אחר החלומות בעקשנות של שחקן פוטבול בדרך לטאצ'דאון.
 
 
כנראה תצטרכו לעשות דברים שלא העליתם על דעתכם, כי אם מישהו מהחברים שלכם היה רואה אתכם עושים אותם, או מוציאים עליהם כסף, הם היו עושים לכם את המוות. או היו מודאגים מכם. או היו מפסיקים להיות חברים שלכם, כי מי עושה דבר כזה בכלל? תצטרכו להאמין בדברים שאי־אפשר לראות, וגם בכמה דברים שמוכחים בוודאות כבלתי אפשריים. תצטרכו להתקדם בכוח מעבר לפחדים, להיכשל שוב ושוב ולהתרגל לעשות דברים שלא נוח לכם לעשות. תצטרכו לשחרר אמונות ישנות ומגבילות ולדבוק בהחלטה ליצור את החיים שאתם רוצים, כאילו מדובר בחיים או מוות.
כי אתם יודעים מה? באמת מדובר בחיים שלכם.
זה אולי נשמע אתגר לא פשוט, אבל הוא קשה הרבה פחות מלהתעורר באמצע הלילה בהרגשה שמישהו העמיד לכם מכונית על החזה, שאתם נמעכים תחת כובד ההכרה שהחיים עוברים במהירות ושאתם חייבים כבר להתחיל לחיות אותם בדרך שיש בה משמעות אמיתית עבורכם.
אולי שמעתם סיפורים על אנשים שעברו פריצות דרך משמעותיות במצב איום ונורא — הם גילו גוש סרטני, או שניתקו להם את החשמל, או שהם היו במרחק כמה דקות מסקס עם זרים כדי לקנות סמים, ולפתע פתאום הם התעוררו והשתנו. אבל לא צריך לחכות עד שמגיעים לשפל המדרגה כדי להתחיל לטפס החוצה. צריך רק לקבל החלטה. ואתם יכולים להחליט ברגע זה ממש.
יש שורה נהדרת של המשוררת אנאיס נין: "הגיע היום שבו סכנת הקיום המתמשך כניצן הדוק הכאיבה יותר מסכנת התעוזה שבפריחה." ככה זה היה בשבילי, ואני חושבת שזה נכון עבור רוב האנשים. המסע שלי היה תהליך (שעדיין נמשך) שנפתח בהחלטה שלי לעשות כמה שינויים רציניים, בכל מחיר. אף אחד מהדברים שכבר ניסיתי לא עבד: לטחון את זה שוב ושוב עם החברים העניים לא פחות ממני והמטפלת הרגשית שלי, לעבוד כמו חמור, לצאת לבירה ולקוות שהבעיה תיפתר מעצמה... הייתי בשלב שבו הייתי מוכנה לנסות כל דבר בשביל לסדר את החיים, ואלוהים שבשמים, היקום כאילו בחן אותי כדי לראות עד כמה אני רצינית.
הלכתי לסמינרים של מוטיבציה, הכריחו אותי לענוד שם תג ולתת כִּיפִים לאנשים לידי בצעקות, "אתה מדהים וגם אני!" הרבצתי לכרית עם מחבט בייסבול וצרחתי כאילו אני נשרפת, יצרתי קשר עם רוח המדריכה את דרכי, השתתפתי בטקס קבוצתי שבו התחתנתי עם עצמי, כתבתי מכתב אהבה לרחם שלי, קראתי כל ספר עזרה עצמית שיצא אי־פעם לאור והוצאתי סכומי כסף מפחידים שלא היו לי על מאמנים אישיים.
בגדול, סבלתי בשביל כולם.
אם אתם חדשים בעולם העזרה העצמית, אני מקווה שהספר הזה יציג בפניכם בקלות כמה מהמושגים הבסיסיים ששינו את חיי לחלוטין, וזאת כדי שגם אתם תזכו לפריצת דרך בלי שתצטרכו לברוח בצרחות. אם כבר טבלתם את אצבעות הרגליים בשלולית העזרה העצמית, אני מקווה שהספר שלי יאמר משהו בדרך חדשה, דרך שתדליק לכם את האור ותאפשר לכם לעשות שינויים גדולים ומוחשיים, כך שביום מן הימים תוכלו להתעורר בדמעות אושר על כך שזכיתם להיות מי שאתם.
ואם אוכל להציל אדם אחד מזוועת המשחק עם הילד הפנימי, עשיתי את שלי.
כשהתחלתי לעבוד על עצמי התמקדתי בעיקר בשאלה איך לעשות כסף. לא היה לי שמץ של מושג איך לעשות את זה באופן עקבי, והיה לי ממש משונה להודות שאני בכלל רוצה להרוויח. עסקתי בכתיבה ובמוזיקה; הרגשתי שמספיק — וגם אצילי מאוד, תודה רבה באמת — להתמקד באמנות שלי ולהניח לכסף להסתדר לבד. זה הלך ממש טוב! אבל כשראיתי אילו דברים איומים ומחרידים אנשים עושים כדי להרוויח כסף — שלא לדבר על אלה שנמקו בעבודות משעממות שהרגו אותם בהדרגה מדי יום ביומו — לא רציתי חלק בזה. כל זה, נוסף על שלל האמונות המגבילות האחרות שלי על הכסף הטמא — אני מתפלאת שלא אכלתי מפחי זבל.
בסופו של דבר הבנתי שכדי להתחיל למשוך אלי כסף, אני צריכה לא רק להתמקד באופן שבו אעשה כסף, אלא גם להתגבר על הפחד והתיעוב שאני מרגישה כלפיו. זה השלב שבו ספרי העזרה העצמית התחילו למלא לי את הבית, ותגי השם התייצבו במקום קבוע ומשפיל מעל השד השמאלי שלי. בסוף שקעתי בחובות בגובה בלתי נתפס. הוצאתי יותר כסף ממה ששילמתי על כל המכוניות המקרטעות שהיו לי אי־פעם, כששכרתי לעצמי מאמן בפעם הראשונה. תוך שישה חודשים הגדלתי את ההכנסה פי שלושה באמצעות העסק המקוון שהקמתי לאימון כותבים. ומאז ועד היום הרחבתי אותו למקום שמאפשר לי לנסוע בעולם בחופשיות וברווחה, אבל גם לכתוב, להרצות, לנגן ולאמן אנשים בכל תחומי החיים, אימונים שבהם אני משתמשת ברבים מהמושגים שבעבר נהניתי כל כך ללעוג להם ועכשיו הם מנחים את חיי.
בניסיון לעזור גם לכם להגיע למקום שאתם רוצים להגיע אליו, אני אעודד אתכם להיכנס לספר בראש פתוח, ואבקש מכם לקבל כמה דברים די מופרכים שיופיעו לאורכו. לא, במחשבה שנייה, אני רוצה לצעוק לכם בפרצוף: אם לא תפתחו את הראש, נדפקתם! ברצינות. זה ממש חשוב. הגעתם למקום שאתם נמצאים בו עכשיו כפועל יוצא של ההתנהגות הרגילה שלכם, כך שאם אתם לא ממש מתלהבים ממצבכם הנוכחי, ברור מאליו שאתם צריכים לשנות כמה דברים.
 
 
אם אתם רוצים לחיות חיים שמעולם לא חייתם, עליכם לעשות דברים שמעולם לא עשיתם.
 
 
לא אכפת לי עד כמה לוזרים אתם נראים בעיני עצמכם עכשיו, העובדה שאתם יודעים קרוא וכתוב, שיש לכם זמן עודף כדי לקרוא את הספר הזה וכסף כדי לקנות אותו מוכיחה שיש לכם סיכוי.
זה לא משהו לקטר עליו או להרגיש בגללו אשְמה או התנשאות, אבל זה משהו שראוי להערכה, ואם תחליטו להירתם לעניין, דעו שיש לכם אפשרות טובה בהחלט להצליח בגדול ולחלוק עם העולם את העוצמה שלכם. כי זה בעצם העניין.
אנחנו צריכים אנשים חכמים עם לבבות ענקיים ומוחות יצירתיים שיביאו לביטוי את כל העושר, המשאבים והתמיכה שהם צריכים כדי להשפיע על העולם.
אנחנו צריכים שאנשים ירגישו מאושרים ומסופקים ואהובים כדי שלא יעשו רע לעצמם ולאחרים ולכדור הארץ ולחברינו בעלי החיים.
אנחנו צריכים להיות מוקפים באנשים שמפיצים אהבה עצמית ושפע כדי שלא נטמיע בדורות הבאים אמונות גרועות כמו "כסף זה רע" ו"אני לא מספיק טובה" ו"אני לא יכול לחיות כמו שאני רוצה לחיות".
אנחנו צריכים תותחים שלא ייאלצו להיאבק ויחיו בגדול ובהתאם לייעודם כדי שיוכלו לשמש מופת של השראה גם לאחרים שרוצים לנסוק.
הדבר הראשון שאבקש מכם לעשות הוא להאמין שאנחנו חיים בעולם של אפשרויות אינסופיות. לא אכפת לי אם חיים שלמים הוכיחו לכם שאתם לא מסוגלים להפסיק לדחוף אוכל לפה, או שאתם אנשים רעים, או שאין לכם סיכוי של ממש בזוגיות — האמינו שהכול אפשרי, בכל זאת.
תראו מה יקרה — מה אתם יכולים להפסיד? אם תנסו לקרוא את הספר הזה ותחליטו שהוא שטויות, אתם יכולים לחזור לחיים העלובים שלכם. אבל אולי, אם תניחו לספקנות, תפשילו שרוולים, תסתכנו קצת ותלכו על זה בכל הכוח, תתעוררו יום אחד ותבינו שאתם חיים את החיים שפעם ייחלתם להם.

פרק 1 
הכול בגלל הלא־מודע

 
"אנחנו קורבנות של החוקים שאנו חיים לפיהם."
- ג'ני הולצר; אמנית, הוגת דעות, מפיקת מרגליות
 
לפני שנים רבות היתה לי תאונת באולינג קשה. חברות שלי ואני היינו לקראת סוף שובר שוויון מותח, והייתי ממוקדת כל כך בזריקה סופית מרהיבה — זינקתי לפעולה, הכרזתי בקול על ניצחוני הממשמש ובא, רקדתי וענטזתי בדרך למסלול, עד שלא שמתי לב איפה הרגליים שלי כששחררתי את הכדור.
זה היה הרגע שבו למדתי כמה רצינית קהילת הבאולינג בכוונתה להעניש אנשים שאצבע אחת שלהם חורגת מעבר לקו כשהם מטילים את הכדור. הם שופכים על המשטח שמן או שעווה או חומר סיכה או משהו חלקלק להפליא, ואם מישהו עובר קצת את הקו בטעות, תוך כדי ניסיון לזריקה מושלמת, הרגליים שלו מחליקות והתחת מתרסק על משטח שאפילו כדור באולינג שעף באוויר לא מסוגל לסדוק.
כמה שבועות אחר כך, כשהשתרעתי במיטה עם בחור שפגשתי בקניון, הסברתי שמאז התקרית אני מתעוררת באמצע הלילה עם כאב איום ונורא בכפות הרגליים. לדברי המדקר הסיני שלי, זאת תוצאה של המכה שספגו העצבים שלי בגב בנפילה, ושכדי לישון לילה שלם אצטרך מזרן חדש ומוצק יותר.
"גם לי כואבות כפות הרגליים בשינה!" הוא אמר והרים יד לכִּיף שלא נענה.
לא חבטתי כף אל כף, כי אני לא כל כך בקטע של כִּיפִים, וחוץ מזה הוא עצבן אותי. מלכתחילה קנייה של מזרן היא חוויה משונה ומביכה לגמרי — לשכב על הצד עם כרית בין הירכיים מול כולם, כאילו שזה עניינם — אבל העובדה שהייתי צריכה לעשות את זה עם איש המכירות ששכב לצדי והתחנן לכִּיף, זה כבר היה מוגזם.
בהחלט שמתי לב שכל המוכרים האחרים רק עמדו ליד המיטה ודקלמו נתונים על מזרנים בזמן שהלקוחות ניסו שלל תנוחות, אבל לא המוכר שלי. הוא נשכב לידי על הגב, בזרועות משולבות על החזה, וקשקש איתי במבט מופנה לתקרה, כאילו אנחנו בקייטנה. זאת אומרת, הוא היה די נחמד ובעל ידע רב להפליא על קפיצים ולטקס וספוג עם זיכרון, אבל פחדתי להתהפך, כי לא רציתי לשכב איתו כפיות.
הייתי ידידותית מדי? לא הייתי צריכה לשאול אותו מאיפה הוא? הוא חשב שהתכוונתי למשהו אחר כשטפחתי על המקום הריק לידי כדי לבדוק את הקושי באזור הכרית?
ברור מאליו שהייתי צריכה לבקש מהליצן ההוא לרדת מהמיטה תכף ומיד, או למצוא מישהו אחר שיעזור לי, במקום לצאת בגנֵבה מהחנות ולפספס את ההזדמנות היחידה שהיתה לי בשבוע ההוא לקנות מזרן, אבל לא רציתי להביך אותו.
לא רציתי להביך אותו!
ככה בדיוק היה נהוג במשפחה שלי להתמודד עם כל סוג של אינטראקציה שעלולה להיות לא נוחה. ככה, או בשיטה הבטוחה תמיד — לברוח לצד השני. בארגזי הכלים שלנו להתמודדות היו גם: קיפאון, שיחה על מזג האוויר, שתיקה, ובכי ברגע שהצד השני כבר לא שומע אותך.
חוסר המיומנות שלנו בניהול עימות היה לא מפתיע בהתחשב בעובדה שאמא שלי היא בת לשושלת המדחיקה כל תגובה כבר דורות רבים, מאז הגיעו מאנגליה לאמריקה. הוריה היו מהטיפוסים שחושבים שילדים צריכים לשבת בשקט, ומתייחסים לכל הפגנת רגש בתיעוב המבועת שנשמר בדרך כלל לוויסקי זול וללימודים במוסדות השכלה גבוהה שאינם שייכים לליגת הקיסוס.
אמא שלי אמנם יצרה עבורנו בית שהיה חם, אוהב ומלא צחוק להפליא, אבל נדרשו לי שנים להבין סוף־סוף איך לבנות משפט כשפונים אלי במילים מקפיאות הדם, "אנחנו צריכים לדבר."
סיפרתי לכם את כל זה כדי לומר שזאת לא אשמתכם שאתם דפוקים. אשמתכם אם אתם נשארים דפוקים, אבל יסודות הדפיקוּת הם משהו שעובר מדור לדור במשפחתכם, כמו סמל אצולה, או מתכון למאפה מסורתי, או במקרה שלי, יחס לעימות כאילו הוא מחולל ודאִי של התקף לב.
כשיצאתם לאוויר העולם צורחים הייתם גוש קטן של אושר, יצור שעיניו הגדולות פעורות והוא מסוגל לחיות ברגע, ולא מעבר לו. לא היה לכם מושג שיש לכם גוף, וודאי לא שאתם צריכים להתבייש בו. כשהבטתם סביבכם, הכול פשוט היה קיים. שום דבר בעולם לא היה מפחיד, או יקר מדי, או לא אופנתי במידה מדאיגה. אם משהו התקרב לכם לפה, הכנסתם אותו לפה, אם הוא התקרב ליד, תפסתם אותו. הייתם בני אדם... שפשוט קיימים.
חקרתם את העולם החדש וגדלתם לתוכו, ובתוך כך למדתם מהאנשים סביבכם על מצב הדברים. מרגע שהייתם מסוגלים לקלוט, הם התחילו למלא אתכם באמונות של חיים שלמים, שרובן לא קשורות למי שאתם בעצם, או למה שבהכרח נכון (למשל: העולם הוא מקום מסוכן, את שמנה מדי, הומוסקסואליות היא חטא, הגודל חשוב, לא צריך להיות שם שיער, לימודים אקדמיים הם חובה, להיות מוזיקאי או אמן זאת לא קריירה אמיתית, וכן הלאה).
המקור העיקרי למידע הזה היה, כמובן, הוריכם, בתמיכת החברה ככלל. כשהוריכם גידלו אתכם במאמץ כן להגן עליכם ולחנך אתכם ולאהוב אתכם בכל לבם (יש לקוות), הם העבירו אליכם את האמונות שלמדו מהוריהם, שלמדו אותן מהוריהם, שלמדו אותן מהוריהם...
הבעיה היא שרבות מהאמונות האלה לא קשורות למי שהם היו באמת, בעבר או בהווה, או למה שבאמת נכון.
אני מבינה שעולה מדברי שכולנו משוגעים. אבל זה בערך כך.
 
רוב האנשים חיים באשליה המבוססת על אמונות של מישהו אחר.
 
עד שהם מתעוררים. אני מקווה שזה מה שהספר שלי יעזור לכם לעשות.
ככה זה עובד: כבני אדם יש לנו מודע ולא־מודע. אבל רובנו מודעים רק לחלק המודע של המוח, כי שם אנחנו מעבדים את כל המידע. שם אנחנו מבינים דברים, שופטים, מתרכזים, מנתחים, מבקרים, מודאגים מהגודל המוגזם של האוזניים שלנו, מחליטים אחת ולתמיד להפסיק לאכול אוכל מטוגן, תופסים ששתיים ועוד שתיים שווה ארבע, מנסים להיזכר איפה לעזאזל השארנו את המפתחות, וכן הלאה.
החלק המודע שלנו שואף תמיד להישגים נוספים, מתרוצץ בלי הרף ממחשבה למחשבה, נעצר רק כשאנחנו ישנים, ואז מתחיל שוב ברגע שאנחנו פוקחים את העיניים. החלק המודע שלנו, המכונה גם האונה הקדמית, מגיע לשיא ההתפתחות שלו רק בסביבות גיל ההתבגרות.
לעומת זאת, החלק הלא־מודע שלנו הוא החלק הלא־אנליטי במוח, והוא מפותח במלואו ברגע שאנחנו יוצאים לאוויר העולם. זה עולם של רגשות, אינסטינקטים והתפרצויות זעם מחרישות אוזניים באמצע הקניון. זה גם המקום שאנחנו מאחסנים בו את כל המידע החיצוני שאנו קולטים בתחילת החיים.
הלא־מודע מאמין לכל דבר, כי אין לו פילטר, הוא לא יודע להבדיל בין מה שנכון למה שאינו נכון. אם הורינו אומרים לנו שאף אחד במשפחה שלנו לא יודע לעשות כסף, אנחנו מאמינים להם. אם הם מראים לנו שחיי נישואים הם סטירות לחי הדדיות, אנחנו מאמינים להם. אנחנו מאמינים להם כשהם אומרים לנו שאיזה שמנמן בחליפה אדומה יֵרד בארובה ויביא לנו מתנות — למה שלא נאמין לשטויות האחרות שהם מאכילים אותנו?
הלא־מודע שלנו הוא כמו ילד קטן שלא יודע שום דבר, ולא במקרה הוא קולט את רוב המידע שלו כשאנחנו ילדים קטנים ולא יודעים דבר (כי האונה הקדמית, החלק המודע במוח, עוד לא התפתחה במלואה). אנחנו קולטים מידע דרך המילים, החיוכים, קימוטי המצח, האנחות הכבדות, הגבות המורמות, הדמעות, הצחוק וכו' של האנשים סביבנו, ויש לנו יכולת אפסית לסנן אותו. הכול משתרש במוחנו הלא־מודע הקטן והרך כ"אמת" (המכונה גם ה"אמונות" שלנו) וגר שם ללא הפרעה וללא ניתוח, עד שאנחנו מתיישבים על ספת הטיפול עשרות שנים לאחר מכן, או מתאשפזים שוב לגמילה.
אני משוכנעת שבכל פעם שאתם שואלים את עצמכם בבכי, "מה לא בסדר אצלי?!" התשובה נמצאת באמונה לא־מודעת עלובה, מגבילה ולא נכונה כלשהי, שאתם סוחבים איתכם בלי לדעת כלל. פירוש הדבר שחשוב ביותר להבין את העניין הזה. בואו נחזור על מה שאמרתי:
 
1) בלא־מודע שלנו נמצאת התבנית שעל פיה נוצרים חיינו. היא מנהלת את העניינים על סמך המידע הלא־מסונן שצברה בילדותנו, מה שמכונה ה"אמונות" שלנו.
2) בדרך כלל איננו מבחינים באמונות הלא־מודעות האלה, המנהלות את חיינו.
3) כאשר החלק המודע של המוח מתפתח סוף־סוף ומתחיל לפעול, גם אם הוא מפותח מאוד ומלא חוכמה, עדיין שולטות בו האמונות שאנחנו סוחבים בחלק הלא־מודע.

החלק המודע שלנו חושב שהוא בשליטה, אבל זה לא נכון. החלק הלא־מודע שלנו לא חושב על שום דבר, אבל הוא בשליטה.
 
משום כך רבים כל כך מאיתנו כושלים בחיים. אנחנו עושים כל מה שהחלק המודע שלנו יודע לעשות ועדיין איננו מבינים מה מונע מאיתנו ליצור את החיים המצוינים שאנו רוצים.
לדוגמה, נניח שגידל אתכם אבא שתמיד נאבק בקשיים כלכליים, ונניח שהוא נהג להסתובב בבית ולבעוט ברהיטים ולקטר שכסף לא גדל על עצים. נניח שהוא הזניח אתכם כי תמיד הסתלק מהבית כדי לנסות משהו שבדרך כלל היה כושל, ולא הצליח לפרנס אתכם. הלא־מודע שלכם קיבל הכול כפי שהוא, וכנראה פיתח אמונות כמו:

• כסף = מאבק
• אי־אפשר להשיג כסף.
• בגלל הכסף אבא נטש אותי.
• כסף הוא דבר נורא שגורם לכאב.
 
נעבור אליכם כמבוגרים, אנשים שבאופן מודע רוצים מאוד לטבוע בכסף, אבל באופן לא־מודע סובלים מחוסר אמון בכסף. אתם מאמינים שאינכם מסוגלים להשיג אותו וחוששים שאם תעשו כסף, מישהו שאתם אוהבים ינטוש אתכם. יכול להיות שאתם מגשימים את האמונות התת־הכרתיות האלה בכך שאתם נשארים עניים, על אף המאמץ הרב שאתם משקיעים בחלק המודע להרוויח כסף. או אולי אתם עושים המון כסף שוב ושוב ואז מפסידים אותו, כדי שלא ינטשו אתכם, או מסיבות מתסכלות רבות אחרות.
 
האמירות שלכם על מה שאתם רוצים לא משנות אם בתת־ההכרה אתם מאמינים שהכסף יגרום לכם כאב, או שהוא לא זמין עבורכם. במקרה כזה אתם א) לא תרשו לעצמכם להשיג אותו; או ב) תרשו לעצמכם להשיג אותו, אבל תרגישו ממש גרוע. ואז תפוצצו הכול ותפסידו אותו בלאו הכי.
 
אנחנו לא מבינים שמה שמניע אותנו כשאנו אוכלים את הסופגנייה הרביעית, או מתעלמים מהאינטואיציה שלנו ומתחתנים עם בן או בת הזוג שדומים הרבה יותר מדי לאבא עלוב הנפש והבוגד שלנו, הוא החלק הלא־מודע, ולא החלק המודע שבתוכנו. ושכאשר האמונות התת־הכרתיות שלנו לא מתואמות עם הדברים והחוויות שאנחנו רוצים באופן מודע (בראש ובלב), נוצרים עימותים מבלבלים בין מה שאנחנו מנסים ליצור לבין מה שאנחנו יוצרים הלכה למעשה. אנחנו כאילו נוהגים באוטו עם רגל אחת על דוושת הדלק ורגל אחת על דוושת הבלם. (ברור מאליו שלכולנו יש גם אמונות לא־מודעות מדהימות, אבל אנחנו לא מדברים עליהן כרגע.)
 
הנה כמה תרחישים נוספים שאולי ייראו לכם מוכרים:
 
מודע: אילו רק יכולתי למצוא את הנפש התאומה שלי היינו יכולים להתחתן.
לא־מודע: אינטימיות גורמת כאב וסבל.
אצבע: בלי טבעת
 
מודע: אני רוצה לרדת עשרה קילו.
לא־מודע: בני האדם מסוכנים; עלי לבנות מסביבי מגן.
גוף: מצודת שומן
 
מודע: אני לוהט/ת וסקסי/ת ורוצה זיון.
לא־מודע: העונג הגופני הוא חטא מביש.
חיי מין: פיהוק
 
מודע: אני רוצה לטייל בעולם.
לא־מודע: כיף = חוסר אחריות = לא יאהבו אותי
דרכון: ריק
 
זה בערך כמו מצב שבו אתם כבר לא יכולים ליהנות בבית מישיבה במרפסת הקדמית, כי יש שם סירחון איום ונורא של משהו. אפשר למצוא כל מיני דרכי התמודדות מבריקות — להבעיר קטורת, להפעיל מאווררים, להאשים את הכלב — אבל עד שתבינו שמשהו התפגר מתחת לבית, הבעיות יימשכו והחיים שלכם יסריחו.
השלב הראשון והחשוב ביותר בדרך להשתחרר מהאמונות התת־הכרתיות המגבילות הוא להיות מודעים להן. כי עד שתהיו מודעים למה שקורה באמת, תמשיכו לשווא לעבוד עם החלק המודע שלכם (לחשוב שצריך לצבוע את המרפסת) כדי לפתור בעיה שקבורה עמוק מתחתיו (פגר של בואש), בלא־מודע.
קחו לכם רגע, הביטו באזורים הלא־ממש־מרשימים בחייכם וחשבו על האמונות שהיה להן כנראה חלק ביצירתם. בואו ניקח את הדוגמה החביבה על הכול, חסרון כיס. האם אתם מרוויחים הרבה פחות כסף מכפי שלדעתכם אתם מסוגלים להרוויח? האם הגעתם לרמת הכנסה מסוימת, ולמרות המאמצים שלכם אתם לא מצליחים לעבור אותה? האם נדמה לכם שאינכם מסוגלים להפיק שפע של כסף לאורך זמן? אם כן, רשמו את חמשת הדברים הראשונים שעולים לכם בראש כשאתם חושבים על כסף. האם הרשימה מלאה בתקווה ובעוז, או בפחד ובתיעוב? מהן האמונות של ההורים שלכם בנוגע לכסף? מהן האמונות של האנשים האחרים שהיו סביבכם בילדות? מה היתה מערכת היחסים שלהם עם כסף? האם אתם רואים קשר בין האמונות שלהם לאמונות שלכם בנוגע לכסף?
בהמשך הספר אתן לכם כלים שבעזרתם תוכלו להעמיק הרבה יותר בבחינת האמונות הלא־מודעות ולתקן את כל מה שמונע מכם לחיות את החיים שתשמחו לחיות, אבל לעת עתה, כדאי להתאמן במהלך הבא: קחו צעד הצדה, שימו לב למה שמתרחש בתחומי החיים שאינם מתפקדים היטב מבחינתכם וחזקו את שריר המודעוּת המופלא. שימו לב לסיפורים שמפעילים אתכם בלא־מודע (כדי להרוויח כסף אצטרך לעשות דברים שאני שונא, אם אכנס למערכת יחסים אינטימית ארגיש לכודה, אם אעשה דיאטה לא אוכל שום דבר טעים יותר בחיים, אם אני נהנה מסקס, אשרף בגיהינום עם שאר החוטאים המטונפים, וכן הלאה). כי ברגע שתראו מה קורה באמת, תוכלו להתחיל לשלוף את הפגרים המסריחים מתוך האמונות התת־הכרתיות המגבילות ולזרוק אותם הרחק מכם, ולפנות מקום שתוכלו להזמין אליו את האמונות והחוויות החדשות והנהדרות שתשמחו שיהיו בחייכם.