המורשת הנסתרת 1 - אש לוהטת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המורשת הנסתרת 1 - אש לוהטת
מכר
מאות
עותקים
המורשת הנסתרת 1 - אש לוהטת
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

המורשת הנסתרת 1 - אש לוהטת

4.7 כוכבים (45 דירוגים)

עוד על הספר

אילונה אנדרוז הוא שם עט של אילונה וגורדון –  בעל ואישה. אילונה ילידת רוסיה שהגיעה כילדה לארה”ב וגורדון היה בעברו קצין תקשורת בצבא האמריקאי.  השניים הכירו בלימודי כתיבה יוצרת בקולג’, שם לאילונה היו ציונים גבוהים משלו וגורדון עדיין מלקק אתת פצעיו…
השמועות על כך שגורדון היה קצין במודיעין עם רשיון להרוג ושאילונה היתה מרגלת רוסיה מסתורית שפיתתה אותו מעולם לא הוכחו כנכונים.
השניים גרים באורוגון, ארה”ב יחד עם שני ילדיהם, שלושת כלביהם וחתולם. יחד הם כתבו שתי סדרות שהפכו לרב מכר עולמי: עולם השוליים ו- הפנטזיה האורבנית על קייט דניאלס. 

ניתן לרכישה גם במארז

תקציר

סדרה חדשה לסופרת רבי המכר של הניו יורק טיימס אילונה אנדרוז: "המורשת הנסתרת"
 
נבדה ביילור מתמודדת עם התיק המאתגר ביותר בקריירה שלה כחוקרת פרטית – משימת התאבדות בה נדרש ממנה ללכוד בחיים בן לאחת ממשפחות הקסם ביוסטון. נבדה חוששת שהפעם הסתבכה מעל לראש; בעולמה בעלי כוחות קסם הם רבי עוצמה ומתנהלים לפי חוקים משלהם והמבוקש, אדם פירס, הוא עליון, הדרגה הגבוהה ביותר של משתמש בקסם. פירס מסוגל להעלות באש כל דבר וכל אחד וגם לא מהסס לעשות זאת.
 
ואז נכנס לתמונה קונור "המשוגע" רוגן – מיליארדר מפתה עם רקע אפל וכוחות קסם הרסניים לא פחות. לרוגן יש סיבות משלו לחפש אחר פירס והוא זקוק לנבדה לשם כך. הצעתו שישתפו פעולה מעוררת  בנבדה את הרצון לברוח ממנו ולו כדי לא להיכנע למשיכה העזה ביניהם, אך עד מהרה היא מגלה שאם ברצונה להישאר בחיים היא חייבת לאחד איתו כוחות.
 
אילונה אנדרוז הוא שם העט של אילונה ואנדרו גורדון, זוג נשוי שכותב ספרות רומנטית פנטסטית שמופיעה תדיר ברשימות רבי המכר ואהובה על ידי מיליוני קוראות וקוראים בעולם. ספרם קסם בשולי הדרך, הראשון בסדרת השוליים, יצא לפני מספר שנים בהוצאת "אהבות". 

פרק ראשון

ב־1863, בעולם דומה מאוד לשלנו, מדענים אירופאים גילו את נסיוב אוסיריס, מרקחת אשר מביאה לידי ביטוי את יכולות הקסם של אדם. היכולות הללו רבות ומגוונות. יש אנשים שהנסיוב אִפשר להם לשלוט בבעלי חיים, אחרים למדו לאתר מים ממרחק קילומטרים, ואילו אחרים גילו שהם מסוגלים להרוג את אויביהם בברק שחוללו בין כפות ידיהם. הנסיוב התפשט ברחבי העולם. הוא ניתן לחיילים כדי להפוך את הכוחות הצבאיים לקטלניים יותר. אנשי האצולה אשר הלכה וירדה מגדולתה, השתמשו בו מתוך תקווה נואשת להיאחז בכוחם. עשירים קנו אותו כדי להתעשר עוד יותר.
 
בסופו של דבר הבין העולם את ההשלכות של מתן כוחות אלוהיים לבני אדם מן השורה. הנסיוב הוצפן, אך באיחור. הורים בעלי יכולות קסם העבירו אותן בתורשה לילדיהם ומהלך ההיסטוריה האנושית השתנה לבלי השב. בתוך כמה עשורים השתנה גם עתידן של אומות שלמות. בעבר אנשים נישאו מתוך שיקולים של מעמד, כסף ועוצמה, אך כעת נישאו למען הקסם, כיוון שקסם חזק הבטיח להם את כל היתר.
 
כיום, מאה וחמישים שנה לאחר מכן, משפחות בעלות קסם תורשתי חזק הפכו לשושלות. המשפחות הללו — "הבתים", כפי שהן מכנות את עצמן — מחזיקות בתאגידים, מתנהלות בשטחים משלהן בתוך הערים ומשפיעות על מהלך הפוליטיקה. הן מעסיקות צבאות פרטיים ונלחמות זו בזו, והסכסוכים ביניהן קטלניים. זהו עולם שבו הקסם מבטיח עוצמה, עושר ומעמד. יכולות קסם מסוימות הרסניות. אחרות מעודנות יותר. אך אין להקל ראש בשום משתמש בקסם.
 
 
 
 
פתח דבר
_______________
 
 
"אני לא יכול לתת לך לעשות את זה. אני לא מסכים. קלי, האיש מטורף."
 
קלי ווֹלר הושיטה יד אל בעלה בחיפוש אחר הביטחון שבמגעו. הוא הוריד יד מההגה ולחץ את אצבעותיה. מוזר כמה שמגע יכול להיות אינטימי, היא חשבה לעצמה. המגע הזה, שעשרים שנות אהבה מאחוריו, שימש לה עוגן בסערה המסויטת של ארבעים ושמונה השעות האחרונות. בלעדיו היא היתה צורחת.
 
"הוא לא יפגע בי. הוא בן משפחה."
 
"אמרת לי בעצמך שהוא שונא את המשפחה שלו."
 
"אני חייבת לנסות," היא אמרה. "הם יהרגו לנו את הילד."
 
טום בהה קדימה בעיניים מזוגגות בשעה שנהג לאורך עיקול שביל הגישה. עצי האלון הטקסניים העתיקים פרשו את חופותיהם הרחבות מעל המדשאה, שהיתה משובצת פה ושם טיפות קטנות של פרחי שן־ארי צהובים ונוריות ורודות. קונור הזניח את השטח. אבא שלו היה מדביר את העשבים השוטים...
 
הבטן שלה התהפכה. חלק ממנה רצה לחזור בזמן ולמצוא דרך לבטל את אירועי היומיים האחרונים. חלק ממנה רצה לסובב את המכונית לאחור. מאוחר מדי, היא אמרה לעצמה. מאוחר מדי לחרטות ולמחשבה של מה־היה־אילו. היא חייבת להתמודד עם המציאות, ולא חשוב כמה היא מבעיתה. היא חייבת להתנהג כראוי לאמא.
 
שביל הגישה הוביל אל חומה מטויחת גבוהה. קלי סרקה את זיכרונה בקדחתנות. שש־עשרה שנה הן הרבה זמן, אבל היא משוכנעת שהחומה הזאת לא נמצאה כאן בעבר.
 
שער פיתוחי ברזל חסם את קשת הכניסה. זהו זה. מכאן אין חזרה. אם קונור יחליט שהוא רוצה שתמות, מעט הקסם שלה לא יספיק כדי לעצור אותו.
 
קונור היה פסגתם של שלושה דורות של נישואים מחושבים, שנועדו להעצים את הקסם ואת הקשרים של המשפחה. יורש ראוי להון של בית רוגֶן. אבל גם קונור, כמוה, היה אכזבה להוריו.
 
טום חנה. "את לא חייבת לעשות את זה."
 
"כן, אני כן." החשש שהיה תלוי ועומד מעל קלי הכה עכשיו והעלה בה גל כביר של חרדה. ידיה רעדו. היא בלעה רוק בניסיון לנקות את הגרון. "אין דרך אחרת."
 
"לפחות תני לי לבוא איתך."
 
"לא. אותי הוא מכיר. בך הוא עלול לראות איום." היא בלעה רוק שוב, אבל הגוש בגרונה סירב להיעלם. היא לא ידעה אם קונור מסוגל לקרוא מחשבות, אבל הוא תמיד היה מודע לרגשות של אנשים. לא היה לה ספק שהוא עוקב אחריהם ברגע זה ממש. אולי מקשיב להם. "טום, אני לא חושבת שיקרה לי משהו רע. במקרה שכן, אם אני לא אחזור, אני רוצה שתיסע מפה. אני רוצה שתחזור הביתה, לילדים. בארון מעל לשולחן הקטן במטבח יש קלסר כחול. על המדף השני. הפוליסות של ביטוחי החיים שלנו שם, והצוואה..."
 
טום התניע שוב. "טוב, זהו זה. אנחנו נוסעים הביתה. נמצא דרך להתמודד עם זה בעצמנו."
 
היא פתחה את דלת המכונית בתנופה פתאומית, קפצה החוצה ומיהרה אל השער. עקביה נקשו על המדרכה.
 
"קלי!" הוא קרא אחריה. "לא!"
 
היא הכריחה את עצמה לגעת בשער הברזל. "קונור, זאת קלי. תן לי להיכנס, בבקשה."
 
שער הברזל נפתח. קלי זקפה ראש ונכנסה. השער החליק ונסגר מאחוריה. היא עברה תחת הקשת וצעדה לאורך השביל המרוצף שהתפתל בין חלקות ציוריות של עצי אלון, כליל ודפנה. השביל פנה בזווית חדה וקלי קפאה במקומה.
 
הבית הקולוניאלי המפלצתי בגודלו, עם הקירות הלבנים ואכסדרת העמודים המרשימה, נעלם. במקומו ניצבה אחוזה בת שתי קומות בסגנון ים־תיכוני, עם קירות בצבע קרם וגג אדום כהה. האם הגיעה למקום הלא־נכון?
 
"איפה הבית?" היא לחשה.
 
"הרסתי אותו."
 
קלי הסתובבה. הוא עמד לצדה. היא זכרה נער צנום בעל עיניים כחולות בהירות חודרות. שש־עשרה שנה חלפו מאז, ועכשיו הוא גבוה ממנה. שערו, שהיה ערמוני בצעירותו, נעשה חום כהה, כמעט שחור. פניו, שהיו פעם זוויתיות, זכו בלסת רבועה ובקווים גבריים נוקשים שעשו אותו נאה להפליא. הפנים הללו, המלאות עוצמה, חמורות סבר אבל כמעט מלכותיות... פנים שדרשו ציות. הוא היה יכול למשול בעולם עם פנים כאלה.
 
קלי הישירה מבט אל עיניו ומיד הצטערה על כך. החיים הקפיאו את הקשתיות הכחולות היפהפיות. עוצמה ריצדה במעמקיהן. היא הרגישה בה ממש מתחת לפני השטח, כזרם עז ופראי שגעש ובעבע, כוח מבעית, מחריד, הבטחה לאלימות ולחורבן, חתומה בכלוב של רצון ברזל. צמרמורת חלפה מעורפה של קלי מטה, במורד גבה.
 
היא היתה חייבת לומר משהו. לא משנה מה.
 
"אלוהים אדירים, קונור, זה היה בית של עשרה מיליון דולר."
 
הוא משך בכתפיו. "היה בזה משהו משחרר. רוצה קפה?"
 
"כן. תודה רבה."
 
הוא הוביל אותה מבעד לדלתות אל המבואה, ובמעלה גרם מדרגות עץ מוקפות במעקה ברזל מעוטר אל מרפסת סגורה. היא הלכה בעקבותיו מטושטשת מעט וסביבותיה כתם מעורפל עד שהגיעה לכיסא מרופד, שם התיישבה. מעבר למעקה המרפסת נגלה בוסתן, עצים שתולים סביב בריכות ולאורך נחל ציורי. הרחק באופק השתרעו הגבעות הכחלחלות כמו גלים רחוקים.
 
ריח קפה עלה באפה. קונור עמד בגבו אליה וחיכה שמכונת הקפה תמלא את הספלים.
 
תבססי את הקרבה ביניכם. תזכירי לו מי את. "איפה הנדנדה?" היא שאלה. זה היה המקום האהוב ביותר על ילדי בית רוגן. לשם הלכו שניהם כשהוא רצה לשאול בעצתה, כשהיה בן שתים־עשרה והיא היתה בת הדודה הגדולה והמגניבה קלי, בת העשרים, שעוד זוכרת איך זה להיות צעירה.
 
"היא עדיין שם. האלונים גדלו ואי־אפשר לראות אותה מהמרפסת." קונור הסתובב, הניח את הספל שלה מולה והתיישב.
 
"פעם היית מרחיף לכאן את הספלים," היא אמרה.
 
"אני כבר לא משחק משחקים. לפחות לא מהסוג שאת זוכרת. למה את כאן?"
 
ספל הקפה צרב את אצבעותיה. היא הניחה אותו מידה. היא אפילו לא הרגישה שלקחה אותו. "ראית חדשות?"
 
"כן."
 
"אז אתה יודע על ההצתה בבנק פירסט נשיונל."
 
"כן."
 
"מאבטח נשרף למוות. אשתו ושני הילדים בדיוק באו לביקור. שלושתם מאושפזים. המאבטח היה שוטר לא בתפקיד. בצילומי האבטחה זיהו שני מציתים: אדם פּירְס וגווין וולר."
 
הוא המתין.
 
"גווין וולר הוא הבן שלי," היא אמרה. המילים נשמעו חלולות. "הבן שלי רוצח."
 
"אני יודע."
 
"אני אוהבת את הבן שלי. אני אוהבת את גווין בכל לבי. אם הייתי צריכה לבחור ביני לבינו, הייתי מתה בשבילו בלי להסס אפילו רגע. הוא לא אדם רע. הוא ילד בן שש־עשרה. הוא ניסה למצוא את עצמו, אבל במקום זה מצא את אדם פירס. אתה חייב להבין, ילדים מעריצים את פירס. הוא האנטי־גיבור שלהם — האיש שעזב את המשפחה שלו והקים כנופיית אופנוענים. הילד הרע, המורד הכריזמטי."
 
הקול שלה נעשה מריר וכעוס, אבל זה היה חזק ממנה.
 
"הוא השתמש בגווין כדי לבצע את הזוועה הזאת, ועכשיו שוטר מת. אשתו של השוטר ושני הילדים שלהם סובלים כוויות קשות. הם יהרגו את גווין, קונור. אפילו אם הבן שלי יסגיר את עצמו בידיים מורמות, השוטרים יירו בו. הוא רצח שוטר."
 
קונור שתה את הקפה שלו. פניו היו שלוות לחלוטין. היא לא היתה מסוגלת לקרוא אותן.
 
"אתה לא חייב לי שוב דבר. לא דיברנו עשרים שנה, מאז שהמשפחה נישלה אותי."
 
היא בלעה רוק שוב. היא סירבה לציית להוראות שלהם ולהינשא לאדם זר עם הגנים הנכונים. היא אמרה להם שהיא רוצה לשלוט בחיים שלה. ובתגובה הם זרקו אותה כמו זבל... לא, אל תחשבי על זה. תחשבי על גווין.
 
"אם היתה דרך אחרת," היא אמרה, "לא הייתי מטרידה אותך. אבל לטום אין קשרים. אין לנו כוח או כסף או קסם גדול. לאף אחד לא אכפת ממה שיקרה לנו. יש לי רק זיכרונות מהילדוּת שלנו. תמיד הייתי שם בשבילך כשהסתבכת. בבקשה תעזור לי."
 
"מה את רוצה שאני אעשה? את רוצה למנוע את המעצר שלו?"
 
היא הבחינה בשמץ של מורת רוח צינית בקולו. "לא. אני רוצה שהבן שלי ייעצר. אני רוצה משפט. אני רוצה שיקרינו את זה בטלוויזיה, כי אחרי עשר דקות על דוכן העדים, כולם יבינו בדיוק מי הוא גווין: ילד טיפש ומבולבל. מגיע לאחיו ואחותו לדעת שהוא לא מפלצת. אני מכירה את הבן שלי. אני יודעת שהוא שבור ממה שהוא עשה. אני לא רוצה שהוא ימות, שיירו בו כמו בחיה בלי שתהיה לו אפילו הזדמנות לומר למשפחה של האנשים שהוא הרג כמה שהוא מצטער."
 
דמעות הרטיבו את לחייה. לא היה לה אכפת. "קונור, בבקשה. אני מתחננת על החיים של הבן שלי."
 
קונור לגם מהקפה שלו. "השם הוא 'רוגן המשוגע'. קוראים לי גם 'הקצב' ו'אימת מקסיקו', אבל בדרך כלל משתמשים ב'המשוגע'."
 
"אני מכירה אותך —"
 
"לא, את לא. את הכרת אותי לפני המלחמה, כשהייתי ילד. תגידי לי, מה אני עכשיו?"
 
מבטו הכביד עליה כמו משקולת.
 
שפתיה רעדו והיא אמרה את הדבר הראשון שעלה בדעתה. "אתה רוצח המונים."
 
הוא חייך חיוך צונן. לא היו שם שום הומור, שום חמימות, רק טורף אכזר החושף שיניים. "עברו ארבעים ושמונה שעות מאז ההצתה, ורק עכשיו הגעת. כנראה שאת ממש נואשת. עברת לפני כן בין כל האחרים? אני התחנה האחרונה שלך?"
 
"כן," היא אמרה.
 
כחול חשמלי בוהק הבזיק בקשתיות עיניו. היא הסתכלה בהן ישירות, ולשבריר שנייה ראתה את העוצמה האמיתית האצורה בו. זה היה כמו לבהות במפולת אדמה רגע לפני שהיא בולעת אותך חיים. באותו רגע היא ידעה שכל הסיפורים נכונים. הוא רוצח ומטורף.
 
"לא אכפת לי אם אתה השטן בכבודו ובעצמו," היא לחשה. "בבקשה תחזיר אלי את גווין."
 
"בסדר," הוא אמר.
 
כעבור חמש דקות היא כשלה בדרכה חזרה לאורך שביל הגישה. עיניה היו מלאות דמעות. היא ניסתה להפסיק לבכות אבל לא הצליחה. היא השיגה את מה שבאה להשיג. ההקלה היתה עצומה.
 
"קלי, מתוקה!" טום חיבק אותה.
 
"הוא הסכים," היא לחשה לו, המומה. "הוא הבטיח שהוא ימצא את גווין."
אילונה אנדרוז הוא שם עט של אילונה וגורדון –  בעל ואישה. אילונה ילידת רוסיה שהגיעה כילדה לארה”ב וגורדון היה בעברו קצין תקשורת בצבא האמריקאי.  השניים הכירו בלימודי כתיבה יוצרת בקולג’, שם לאילונה היו ציונים גבוהים משלו וגורדון עדיין מלקק אתת פצעיו…
השמועות על כך שגורדון היה קצין במודיעין עם רשיון להרוג ושאילונה היתה מרגלת רוסיה מסתורית שפיתתה אותו מעולם לא הוכחו כנכונים.
השניים גרים באורוגון, ארה”ב יחד עם שני ילדיהם, שלושת כלביהם וחתולם. יחד הם כתבו שתי סדרות שהפכו לרב מכר עולמי: עולם השוליים ו- הפנטזיה האורבנית על קייט דניאלס. 

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם במארז

המורשת הנסתרת 1 - אש לוהטת אילונה אנדרוז
ב־1863, בעולם דומה מאוד לשלנו, מדענים אירופאים גילו את נסיוב אוסיריס, מרקחת אשר מביאה לידי ביטוי את יכולות הקסם של אדם. היכולות הללו רבות ומגוונות. יש אנשים שהנסיוב אִפשר להם לשלוט בבעלי חיים, אחרים למדו לאתר מים ממרחק קילומטרים, ואילו אחרים גילו שהם מסוגלים להרוג את אויביהם בברק שחוללו בין כפות ידיהם. הנסיוב התפשט ברחבי העולם. הוא ניתן לחיילים כדי להפוך את הכוחות הצבאיים לקטלניים יותר. אנשי האצולה אשר הלכה וירדה מגדולתה, השתמשו בו מתוך תקווה נואשת להיאחז בכוחם. עשירים קנו אותו כדי להתעשר עוד יותר.
 
בסופו של דבר הבין העולם את ההשלכות של מתן כוחות אלוהיים לבני אדם מן השורה. הנסיוב הוצפן, אך באיחור. הורים בעלי יכולות קסם העבירו אותן בתורשה לילדיהם ומהלך ההיסטוריה האנושית השתנה לבלי השב. בתוך כמה עשורים השתנה גם עתידן של אומות שלמות. בעבר אנשים נישאו מתוך שיקולים של מעמד, כסף ועוצמה, אך כעת נישאו למען הקסם, כיוון שקסם חזק הבטיח להם את כל היתר.
 
כיום, מאה וחמישים שנה לאחר מכן, משפחות בעלות קסם תורשתי חזק הפכו לשושלות. המשפחות הללו — "הבתים", כפי שהן מכנות את עצמן — מחזיקות בתאגידים, מתנהלות בשטחים משלהן בתוך הערים ומשפיעות על מהלך הפוליטיקה. הן מעסיקות צבאות פרטיים ונלחמות זו בזו, והסכסוכים ביניהן קטלניים. זהו עולם שבו הקסם מבטיח עוצמה, עושר ומעמד. יכולות קסם מסוימות הרסניות. אחרות מעודנות יותר. אך אין להקל ראש בשום משתמש בקסם.
 
 
 
 
פתח דבר
_______________
 
 
"אני לא יכול לתת לך לעשות את זה. אני לא מסכים. קלי, האיש מטורף."
 
קלי ווֹלר הושיטה יד אל בעלה בחיפוש אחר הביטחון שבמגעו. הוא הוריד יד מההגה ולחץ את אצבעותיה. מוזר כמה שמגע יכול להיות אינטימי, היא חשבה לעצמה. המגע הזה, שעשרים שנות אהבה מאחוריו, שימש לה עוגן בסערה המסויטת של ארבעים ושמונה השעות האחרונות. בלעדיו היא היתה צורחת.
 
"הוא לא יפגע בי. הוא בן משפחה."
 
"אמרת לי בעצמך שהוא שונא את המשפחה שלו."
 
"אני חייבת לנסות," היא אמרה. "הם יהרגו לנו את הילד."
 
טום בהה קדימה בעיניים מזוגגות בשעה שנהג לאורך עיקול שביל הגישה. עצי האלון הטקסניים העתיקים פרשו את חופותיהם הרחבות מעל המדשאה, שהיתה משובצת פה ושם טיפות קטנות של פרחי שן־ארי צהובים ונוריות ורודות. קונור הזניח את השטח. אבא שלו היה מדביר את העשבים השוטים...
 
הבטן שלה התהפכה. חלק ממנה רצה לחזור בזמן ולמצוא דרך לבטל את אירועי היומיים האחרונים. חלק ממנה רצה לסובב את המכונית לאחור. מאוחר מדי, היא אמרה לעצמה. מאוחר מדי לחרטות ולמחשבה של מה־היה־אילו. היא חייבת להתמודד עם המציאות, ולא חשוב כמה היא מבעיתה. היא חייבת להתנהג כראוי לאמא.
 
שביל הגישה הוביל אל חומה מטויחת גבוהה. קלי סרקה את זיכרונה בקדחתנות. שש־עשרה שנה הן הרבה זמן, אבל היא משוכנעת שהחומה הזאת לא נמצאה כאן בעבר.
 
שער פיתוחי ברזל חסם את קשת הכניסה. זהו זה. מכאן אין חזרה. אם קונור יחליט שהוא רוצה שתמות, מעט הקסם שלה לא יספיק כדי לעצור אותו.
 
קונור היה פסגתם של שלושה דורות של נישואים מחושבים, שנועדו להעצים את הקסם ואת הקשרים של המשפחה. יורש ראוי להון של בית רוגֶן. אבל גם קונור, כמוה, היה אכזבה להוריו.
 
טום חנה. "את לא חייבת לעשות את זה."
 
"כן, אני כן." החשש שהיה תלוי ועומד מעל קלי הכה עכשיו והעלה בה גל כביר של חרדה. ידיה רעדו. היא בלעה רוק בניסיון לנקות את הגרון. "אין דרך אחרת."
 
"לפחות תני לי לבוא איתך."
 
"לא. אותי הוא מכיר. בך הוא עלול לראות איום." היא בלעה רוק שוב, אבל הגוש בגרונה סירב להיעלם. היא לא ידעה אם קונור מסוגל לקרוא מחשבות, אבל הוא תמיד היה מודע לרגשות של אנשים. לא היה לה ספק שהוא עוקב אחריהם ברגע זה ממש. אולי מקשיב להם. "טום, אני לא חושבת שיקרה לי משהו רע. במקרה שכן, אם אני לא אחזור, אני רוצה שתיסע מפה. אני רוצה שתחזור הביתה, לילדים. בארון מעל לשולחן הקטן במטבח יש קלסר כחול. על המדף השני. הפוליסות של ביטוחי החיים שלנו שם, והצוואה..."
 
טום התניע שוב. "טוב, זהו זה. אנחנו נוסעים הביתה. נמצא דרך להתמודד עם זה בעצמנו."
 
היא פתחה את דלת המכונית בתנופה פתאומית, קפצה החוצה ומיהרה אל השער. עקביה נקשו על המדרכה.
 
"קלי!" הוא קרא אחריה. "לא!"
 
היא הכריחה את עצמה לגעת בשער הברזל. "קונור, זאת קלי. תן לי להיכנס, בבקשה."
 
שער הברזל נפתח. קלי זקפה ראש ונכנסה. השער החליק ונסגר מאחוריה. היא עברה תחת הקשת וצעדה לאורך השביל המרוצף שהתפתל בין חלקות ציוריות של עצי אלון, כליל ודפנה. השביל פנה בזווית חדה וקלי קפאה במקומה.
 
הבית הקולוניאלי המפלצתי בגודלו, עם הקירות הלבנים ואכסדרת העמודים המרשימה, נעלם. במקומו ניצבה אחוזה בת שתי קומות בסגנון ים־תיכוני, עם קירות בצבע קרם וגג אדום כהה. האם הגיעה למקום הלא־נכון?
 
"איפה הבית?" היא לחשה.
 
"הרסתי אותו."
 
קלי הסתובבה. הוא עמד לצדה. היא זכרה נער צנום בעל עיניים כחולות בהירות חודרות. שש־עשרה שנה חלפו מאז, ועכשיו הוא גבוה ממנה. שערו, שהיה ערמוני בצעירותו, נעשה חום כהה, כמעט שחור. פניו, שהיו פעם זוויתיות, זכו בלסת רבועה ובקווים גבריים נוקשים שעשו אותו נאה להפליא. הפנים הללו, המלאות עוצמה, חמורות סבר אבל כמעט מלכותיות... פנים שדרשו ציות. הוא היה יכול למשול בעולם עם פנים כאלה.
 
קלי הישירה מבט אל עיניו ומיד הצטערה על כך. החיים הקפיאו את הקשתיות הכחולות היפהפיות. עוצמה ריצדה במעמקיהן. היא הרגישה בה ממש מתחת לפני השטח, כזרם עז ופראי שגעש ובעבע, כוח מבעית, מחריד, הבטחה לאלימות ולחורבן, חתומה בכלוב של רצון ברזל. צמרמורת חלפה מעורפה של קלי מטה, במורד גבה.
 
היא היתה חייבת לומר משהו. לא משנה מה.
 
"אלוהים אדירים, קונור, זה היה בית של עשרה מיליון דולר."
 
הוא משך בכתפיו. "היה בזה משהו משחרר. רוצה קפה?"
 
"כן. תודה רבה."
 
הוא הוביל אותה מבעד לדלתות אל המבואה, ובמעלה גרם מדרגות עץ מוקפות במעקה ברזל מעוטר אל מרפסת סגורה. היא הלכה בעקבותיו מטושטשת מעט וסביבותיה כתם מעורפל עד שהגיעה לכיסא מרופד, שם התיישבה. מעבר למעקה המרפסת נגלה בוסתן, עצים שתולים סביב בריכות ולאורך נחל ציורי. הרחק באופק השתרעו הגבעות הכחלחלות כמו גלים רחוקים.
 
ריח קפה עלה באפה. קונור עמד בגבו אליה וחיכה שמכונת הקפה תמלא את הספלים.
 
תבססי את הקרבה ביניכם. תזכירי לו מי את. "איפה הנדנדה?" היא שאלה. זה היה המקום האהוב ביותר על ילדי בית רוגן. לשם הלכו שניהם כשהוא רצה לשאול בעצתה, כשהיה בן שתים־עשרה והיא היתה בת הדודה הגדולה והמגניבה קלי, בת העשרים, שעוד זוכרת איך זה להיות צעירה.
 
"היא עדיין שם. האלונים גדלו ואי־אפשר לראות אותה מהמרפסת." קונור הסתובב, הניח את הספל שלה מולה והתיישב.
 
"פעם היית מרחיף לכאן את הספלים," היא אמרה.
 
"אני כבר לא משחק משחקים. לפחות לא מהסוג שאת זוכרת. למה את כאן?"
 
ספל הקפה צרב את אצבעותיה. היא הניחה אותו מידה. היא אפילו לא הרגישה שלקחה אותו. "ראית חדשות?"
 
"כן."
 
"אז אתה יודע על ההצתה בבנק פירסט נשיונל."
 
"כן."
 
"מאבטח נשרף למוות. אשתו ושני הילדים בדיוק באו לביקור. שלושתם מאושפזים. המאבטח היה שוטר לא בתפקיד. בצילומי האבטחה זיהו שני מציתים: אדם פּירְס וגווין וולר."
 
הוא המתין.
 
"גווין וולר הוא הבן שלי," היא אמרה. המילים נשמעו חלולות. "הבן שלי רוצח."
 
"אני יודע."
 
"אני אוהבת את הבן שלי. אני אוהבת את גווין בכל לבי. אם הייתי צריכה לבחור ביני לבינו, הייתי מתה בשבילו בלי להסס אפילו רגע. הוא לא אדם רע. הוא ילד בן שש־עשרה. הוא ניסה למצוא את עצמו, אבל במקום זה מצא את אדם פירס. אתה חייב להבין, ילדים מעריצים את פירס. הוא האנטי־גיבור שלהם — האיש שעזב את המשפחה שלו והקים כנופיית אופנוענים. הילד הרע, המורד הכריזמטי."
 
הקול שלה נעשה מריר וכעוס, אבל זה היה חזק ממנה.
 
"הוא השתמש בגווין כדי לבצע את הזוועה הזאת, ועכשיו שוטר מת. אשתו של השוטר ושני הילדים שלהם סובלים כוויות קשות. הם יהרגו את גווין, קונור. אפילו אם הבן שלי יסגיר את עצמו בידיים מורמות, השוטרים יירו בו. הוא רצח שוטר."
 
קונור שתה את הקפה שלו. פניו היו שלוות לחלוטין. היא לא היתה מסוגלת לקרוא אותן.
 
"אתה לא חייב לי שוב דבר. לא דיברנו עשרים שנה, מאז שהמשפחה נישלה אותי."
 
היא בלעה רוק שוב. היא סירבה לציית להוראות שלהם ולהינשא לאדם זר עם הגנים הנכונים. היא אמרה להם שהיא רוצה לשלוט בחיים שלה. ובתגובה הם זרקו אותה כמו זבל... לא, אל תחשבי על זה. תחשבי על גווין.
 
"אם היתה דרך אחרת," היא אמרה, "לא הייתי מטרידה אותך. אבל לטום אין קשרים. אין לנו כוח או כסף או קסם גדול. לאף אחד לא אכפת ממה שיקרה לנו. יש לי רק זיכרונות מהילדוּת שלנו. תמיד הייתי שם בשבילך כשהסתבכת. בבקשה תעזור לי."
 
"מה את רוצה שאני אעשה? את רוצה למנוע את המעצר שלו?"
 
היא הבחינה בשמץ של מורת רוח צינית בקולו. "לא. אני רוצה שהבן שלי ייעצר. אני רוצה משפט. אני רוצה שיקרינו את זה בטלוויזיה, כי אחרי עשר דקות על דוכן העדים, כולם יבינו בדיוק מי הוא גווין: ילד טיפש ומבולבל. מגיע לאחיו ואחותו לדעת שהוא לא מפלצת. אני מכירה את הבן שלי. אני יודעת שהוא שבור ממה שהוא עשה. אני לא רוצה שהוא ימות, שיירו בו כמו בחיה בלי שתהיה לו אפילו הזדמנות לומר למשפחה של האנשים שהוא הרג כמה שהוא מצטער."
 
דמעות הרטיבו את לחייה. לא היה לה אכפת. "קונור, בבקשה. אני מתחננת על החיים של הבן שלי."
 
קונור לגם מהקפה שלו. "השם הוא 'רוגן המשוגע'. קוראים לי גם 'הקצב' ו'אימת מקסיקו', אבל בדרך כלל משתמשים ב'המשוגע'."
 
"אני מכירה אותך —"
 
"לא, את לא. את הכרת אותי לפני המלחמה, כשהייתי ילד. תגידי לי, מה אני עכשיו?"
 
מבטו הכביד עליה כמו משקולת.
 
שפתיה רעדו והיא אמרה את הדבר הראשון שעלה בדעתה. "אתה רוצח המונים."
 
הוא חייך חיוך צונן. לא היו שם שום הומור, שום חמימות, רק טורף אכזר החושף שיניים. "עברו ארבעים ושמונה שעות מאז ההצתה, ורק עכשיו הגעת. כנראה שאת ממש נואשת. עברת לפני כן בין כל האחרים? אני התחנה האחרונה שלך?"
 
"כן," היא אמרה.
 
כחול חשמלי בוהק הבזיק בקשתיות עיניו. היא הסתכלה בהן ישירות, ולשבריר שנייה ראתה את העוצמה האמיתית האצורה בו. זה היה כמו לבהות במפולת אדמה רגע לפני שהיא בולעת אותך חיים. באותו רגע היא ידעה שכל הסיפורים נכונים. הוא רוצח ומטורף.
 
"לא אכפת לי אם אתה השטן בכבודו ובעצמו," היא לחשה. "בבקשה תחזיר אלי את גווין."
 
"בסדר," הוא אמר.
 
כעבור חמש דקות היא כשלה בדרכה חזרה לאורך שביל הגישה. עיניה היו מלאות דמעות. היא ניסתה להפסיק לבכות אבל לא הצליחה. היא השיגה את מה שבאה להשיג. ההקלה היתה עצומה.
 
"קלי, מתוקה!" טום חיבק אותה.
 
"הוא הסכים," היא לחשה לו, המומה. "הוא הבטיח שהוא ימצא את גווין."