בורמה 1 - אמנות ההקשבה לפעימות הלב

חלק ראשון

1

עיניו היו הדבר הראשון שמשך את תשומת לבי. הן היו שקועות עמוק בארובותיהן, והיה נדמה כאילו אין הוא מסוגל להסיר את מבטו ממני. כל אורחי בית התה נעצו בי את מבטם בגלוי פחות או יותר, אבל הוא היה הבוטה מכולם. הוא הביט בי כאילו הייתי יצור אקזוטי שהוא רואה לראשונה. התקשיתי להעריך את גילו. פניו היו חרושות קמטים, הוא היה בן שישים לפחות, אולי אפילו שבעים. הוא היה לבוש בחולצה לבנה שהצהיבה, בלונגי ירוק ובסנדלי גומי. ניסיתי להתעלם ממנו והעפתי מבט סביב בית התה, בקתת עץ ובה שולחנות ושרפרפים אחדים שניצבו על האדמה היבשה המאובקת. על אחד הקירות היו תלויים דפי לוחות שנה ישנים, ובהם תמונות של נשים צעירות. בַּבגדים הנושקים לקרקע, בחולצות ארוכות השרוולים, בצווארונים הגבוהים ובפניהן הרציניות הן הזכירו לי תצלומים ישנים של בנות טובים מסוף המאה הקודמת, תצלומים מהסוג שנצבע ידנית, ושכמותם ניתן למצוא עד היום בשוקי הפשפשים של ניו יורק. ליד הקיר ממול עמדה ויטרינה ובתוכה עוגיות ועוגות אורז, שעליהן התיישבו עשרות זבובים. לידה ניצבה כירת גז, ועליה קומקום מפויח שבו הורתחו מים בשביל התה. באחת הפינות נערמו זה על גבי זה ארגזי עץ שהכילו בקבוקי לימונדה בצבע כתום. מעולם לא ישבתי בצריף עלוב כזה.

מזג האוויר היה שרבי, הזיעה ניגרה במורד הרקות והצוואר שלי, ומכנסי הג'ינס שלי נדבקו לעורי. לפתע קם הזקן ממקומו וניגש אלי.

"סלחי לי מאוד, גברתי הצעירה, על שאני פונה אלייך בצורה כזאת," אמר והתיישב לידי. "אני יודע שזה מאוד לא מנומס, בייחוד מאחר שאיננו מכירים זה את זה - לפחות את אינך מכירה אותי, אפילו לא באופן שטחי. שמי אוּ־בָּה ושמעתי עלייך רבות, אך אני מודה שאין בעובדה זו כדי להפוך את התנהגותי למנומסת יותר. אני מניח שלא נעים לך כאשר פונה אלייך גבר בלתי-מוכר בבית תה, במקום זר, בארץ זרה, ואני מבין לחלוטין ללבך. אבל אני רוצה, למען האמת מוכרח, לשאול אותך משהו. חיכיתי להזדמנות הזאת זמן רב מכדי שכעת, כשאת כאן, אשב לידך ולא אומר דבר.

"אם לדייק בדברי, חיכיתי לזה ארבע שנים. לעתים קרובות פסעתי הלוך ושוב בשעות אחר הצהריים שם, ברחוב הראשי המאובק, שאליו מגיע האוטובוס המביא את התיירים המעטים הנקלעים למחוזותינו. לפעמים, כאשר צצה ההזדמנות, באותם מקרים נדירים שבהם נוחת מטוס מעיר הבירה, נסעתי אל שדה התעופה הקטן שלנו וחיפשתי אותך, אך לשווא.

"לקח לך זמן להגיע.

"אני לא רוצה לבוא אלייך בטענות, אנא, אל תביני אותי לא נכון. אבל אני אדם זקן שאינו יודע כמה שנים נותרו לו לחיות. בארץ שלנו מזדקנים האנשים במהירות ומתים מוקדם. חיי מתקרבים לקצם, אך עדיין יש לי סיפור לספר, סיפור המיועד לאוזנייך.

"את מחייכת. את חושבת שיצאתי מדעתי, שאני קצת משוגע או לכל הפחות תימהוני? יש לך זכות מלאה לחשוב כך. אבל אנא, אל תתעלמי ממני. כל זה עשוי להישמע לך מאוד מסתורי ומוזר, ואני מודה שאין בהופעתי החיצונית כדי לעורר אמון. הלוואי שהיו בפי שיניים בורקות בלובנן כמו שלך, ולא הגדמים החומים האלה, שאינם מאפשרים לי ללעוס עוד, חורבות השיניים שהיו. עורי מצומק ויבש ומידלדל מזרועותי, כאילו נתלה שם לייבוש. אומרים שסירחון נודף מפי, רגלַי מלוכלכות ומכוסות שריטות עֵקב עשרות שנים של הליכה בסנדלים זולים; חולצתי, שהיתה לבנה פעם, היתה צריכה להיזרק לאשפה כבר לפני שנים רבות. האמיני לי, אני אדם אוהב ניקיון, אבל את רואה מהו מצבה של ארצנו. מביש. אני מודע לכך לחלוטין, אבל איני יכול לשנות זאת, ונדרשו לי שנים רבות ללמוד לקבל את מה שאין ביכולתי לשנות. אל תניחי להופעתי החיצונית להטעות אותך. אל תראי את שלוותי כחוסר עניין או כוויתור. אין דבר רחוק יותר מן האמת, יקירתי.

"אבל אני סוטה מהנושא, ובעינייך אני רואה שאני מעמיד בניסיון את סבלנותך. אנא, סלחי לי על כך ואל תתעלמי ממני. הרי איש אינו ממתין לך, האם אני צודק? הגעת לבדך, בדיוק כפי שציפיתי. הקדישי לי דקות אחדות מזמנך. שבי איתי כאן עוד מעט, יוליה.

"את נדהֶמֶת? עינייך החומות היפהפיות הופכות אפילו רחבות יותר, וזו הפעם הראשונה שאת באמת מביטה בי. את נבהֶלֶת. את שואלת את עצמך כיצד בשם שמים אני יודע את שמך, שהרי מעולם לא נפגשנו, וזה לך הביקור הראשון בארצנו. האם ייתכן שזה רק מקרה? את תוהה אם ייתכן שראיתי במקום כלשהו תגית עם שמך על המעיל שלך או על התרמיל הקטן שלך. לא, לא ראיתי, האמיני לי. אני יודע את שמך בדיוק כפי שאני יודע את יום ושעת הולדתך, אני יודע שיוּלֶה הקטנה לא אהבה דבר יותר מאשר לשמוע סיפורים מפיו של אביה, והייתי יכול לספר לך כאן ועכשיו את האגדה החביבה ביותר על יוּלֶה. הסיפור על הנסיך, הנסיכה והתנין.

"יוליה ווין נולדה בעשרים ושמונה באוגוסט 1968 בעיר ניו יורק. האֵם אמריקאית, האב בורמזי. שם המשפחה שלך הוא חלק מהסיפור שלי, חלק מחיי מאז זחלתי מתוך רחמה של אמי לפני חמישים וחמש שנה, ובארבע השנים האחרונות לא עבר יום שבו לא חשבתי עלייך. אסביר לך הכול בהמשך, אבל קודם כול הרשי לי להציג בפנייך את שְאֵלתי: האם את מאמינה באהבה?

"את צוחקת. כמה יפה את. אני מתכוון לזה ברצינות. האם את מאמינה באהבה, יוליה?

"מובן מאליו שאיני מדבר על אותו פרץ תשוקה שאנו חושבים שלא ייפסק כל ימי חיינו, זה הגורם לנו לעשות ולומר דברים שעליהם אנו מתחרטים אחר כך, זה הרוצה לגרום לנו להאמין שלא נוכל לחיות בלי אדם מסוים, זה הגורם לנו לרעוד מרוב פחד מעצם המחשבה שאנו עלולים לאבד את האדם הזה. זה רגש ההופך אותנו עניים יותר ולא מעשיר אותנו, כי אנו רוצים להחזיק בזה שאין ביכולתנו להחזיק בו, כי אנו רוצים להיצמד אל זה שאין ביכולתנו להיצמד אליו. איני מתכוון גם למשיכה הגופנית או לאהבה העצמית, הטפיל הזה הנהנה כל כך להתחפש לאהבה אלטרואיסטית.

"לא, אני מדבר על האהבה ההופכת את העיוורים לרואים. על האהבה החזקה יותר מהפחד. אני מדבר על האהבה המפיחה היגיון בחיים, שאינה מצייתת לחוקי הניוון, שגורמת לנו לגדול ואינה מכירה גבולות. אני מדבר על ניצחון האדם על האנוכיות ועל המוות.

"את נדה בראשך? את לא מאמינה בכך? הו, אינך יודעת בכלל על מה אני מדבר? זה לא מפתיע אותי, גם אני חשבתי בצורה דומה לפני שפגשתי את אביך. חכי מעט, את תביני לְמה אני מתכוון מיד לאחר שאגמור לספר לך את הסיפור שאני נושא איתי כבר ארבע שנים. אבל אני נאלץ לבקש שתגלי קצת סבלנות. כבר נעשה מאוחר ואת ודאי עייפה מהנסיעה הארוכה. אני מצדי חייב לנקוט חסכנות עם כוחותי, ואני מבקש את הבנתך אם אפרד ממך עכשיו. אם זה מתאים לך, נשוב ונתראה מחר בבוקר, באותו הזמן, ליד השולחן הזה, בבית הקפה הזה. אם מותר לי רק להוסיף ולהזכיר כי כאן פגשתי את אביך, וכדי להיות כן לחלוטין, הרי שם, על השרפרף שלך, הוא ישב והחל לספר. ואני ישבתי כאן, במקום הזה, משתומם - כן, אני מודה בכך, לא מאמין ומבולבל. לפני כן מעולם לא שמעתי בן אדם מספר בצורה כזו. היכולות מילים להיות בעלות כנפיים? האם הן יכולות לרחף באוויר כמו פרפרים? האם הן יכולות לסחוף אותנו, לשאת אותנו אל עולם אחר? האם הן יכולות לגרום לנו להזדעזע כמו איתני הטבע המרעידים את האדמה? האם הן יכולות לפתוח את אחרוני חדרי נפשנו החשאיים? איני יודע אם מילים לבדן מסוגלות לעשות זאת, אבל עם הקול האנושי הן יכולות, יוליה, ולאביך היה ביום ההוא קול שכמותו יש לנו אולי רק פעם בחיים. הוא לא סיפר, הוא שר, ואף שהוא לחש, לא היה אדם אחד בבית התה הזה שדמעות לא עלו בעיניו לשמע צליל קולו בלבד. עד מהרה נוצר סיפור מהמשפטים שלו, ומהסיפור נוצרו חיים שהתגלו בכל הכוח והמאגיה שלהם. מה ששמעתי הפך אותי למאמין כמו אביך.

"'אינני אדם דתי, והאהבה, אוּ־בָּה, האהבה היא הכוח היחיד שבו אני באמת מאמין.' אלה היו המילים של אביך."

אוּ־בָּה הביט בי והתרומם. הוא הניח את ידיו זו על זו לפני חזהו, בלי לשלב אותן, קד קידה מרומזת ועזב את בית התה בצעדים מהירים וברגל קלה.

הבטתי בעקבותיו עד שנעלם בהמולת הרחוב.

לא, רציתי לקרוא לאחר מכן, לא, אינני מאמינה בשום כוח ההופך עיוורים לרואים. אינני מאמינה בנסים ולא במאגיה. החיים קצרים, קצרים מכדי שנבזבז את הזמן על תקוות כאלו. אני נהנית מהם כפי שהם במקום ליצור אשליות לעצמי. האם אני מאמינה באהבה? איזו מין שאלה. כאילו היתה האהבה דת שאפשר להאמין או לא להאמין בה. כאשר הייתי בת שמונה־עשרה חלמתי על הנסיך שיבוא ויציל אותי, וכאשר הוא בא, נאלצתי ללמוד שנסיכים קיימים רק באגדות, ושהאהבה עושה אותנו עיוורים. לא, רציתי לקרוא בעקבותיו של הזקן, אינני מאמינה בשום כוח החזק יותר מהפחד, אינני מאמינה בניצחון על המוות. לא. לא.

במקום זאת ישבתי על השרפרף שלי, ממוטטת ומכווצת. עדיין שמעתי את קולו, הוא היה רך ומלודי, ובעדינותו לא היה שונה מקולו של אבי. מילותיו הדהדו בראשי כאילו היו הד שאינו רוצה להתפוגג.

שבי איתי כאן עוד מעט, יוליה, יוליה, יוליה...

האם את מאמינה באהבה...

המילים של אביך, של אביך...

היה לי כאב ראש והרגשתי סחוטה, כאילו התעוררתי מחלום בלהות שלא הפסיק לענות אותי. סביבי זמזמו זבובים והתיישבו על שערות ראשי, על המצח שלי ועל ידַי. חסר לי הכוח לגרש אותם. מולי היו מונחות שלוש עוגיות יבשות, ולשולחן היה דבוק סוכר חום.

רציתי ללגום לגימה מהתה שלי. הוא היה קר וידי רעדה. אצבעותי לפתו את הכוס, והיא החליקה מידי באיטיות, כמו בהילוך איטי יכולתי לראות כיצד היא מחליקה ככל שהידקתי את אחיזתי. רעש הזכוכית המתנפצת על הרצפה. מבטי האורחים האחרים. כאילו הפכתי ארון קיר ובו כוסות. מדוע הקשבתי זמן רב כל כך לאיש הזר הזה? יכולתי לבקש שישתוק. היה עלי לומר לו בצורה ברורה, שאינה משתמעת לשתי פנים, שיעזוב אותי במנוחה. יכולתי לקום ממקומי. משהו החזיק בי. רציתי לפנות משם, אולם אז הוא אמר: יוליה, יוליה ווין. מעולם לא הייתי יכולה לתאר לעצמי שעם הזכרת שמי אני אבהל בצורה כזאת. פעימות לבי דהרו. מאין ידע את שמי? מה עוד ידע עלי? האם הכיר את אבי? מתי ראה אותו בפעם האחרונה? האם יודע הוא אם אבי עדיין בחיים? היכן הוא נמצא?