אהבה היא מלחמה 1 - לשבור אותו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אהבה היא מלחמה 1 - לשבור אותו
מכר
אלפי
עותקים
אהבה היא מלחמה 1 - לשבור אותו
מכר
אלפי
עותקים

אהבה היא מלחמה 1 - לשבור אותו

4 כוכבים (107 דירוגים)
ספר דיגיטלי
37
ספר מודפס
59 מחיר מוטבע על הספר 98

עוד על הספר

  • תרגום: עמית פרדס
  • הוצאה: בוקטיק
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2020
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 307 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 7 דק'

ניתן לרכישה גם ב -

תקציר

סקארלט
 
זה היה מסוג מערכות היחסים שבהן השקעתי יותר ממה שהיה לי להשקיע. 
נתתי הכול. 
אז כשזה נכשל, איבדתי את עצמי.
זה שינה אותי. הוא שינה אותי.
טבעתי יחד עם הספינה.
הנשמה שלי נשרפה. 
האש שבו השמידה הכול.
הוא שרף אותי. 
שבר אותי.
 
סקארלט תמיד חלמה בגדול. פניה היו מועדות היישר להוליווד. היא נועדה למסך הגדול ולפרסום.
אבל בחלומותיה הפרועים ביותר, היא לא דמיינה לעצמה שבגיל עשרים ושמונה היא תהיה מרוששת ורווקה, מחלקת משקאות בגובה שלושים וחמישה אלף רגל.
היא הייתה מלצרית מעופפת בשמיים.
חלפו שנים מאז שראתה אותו.
אבל יום אחד, הוא ישב שם והביט בה במבט יוקד, מוכן להצית הכול מחדש.
דנטה רצה אותה. שוב.
בוודאי שהיא תשתף פעולה... אך הפעם היה תורו.
היא תשבור אותו.
אחרי הכול, אהבה היא מלחמה.

פרק ראשון

פרק 1
 
“נולדתי למען הסופה; והשלווה אינה הולמת אותי.”
אנדרו ג'קסון
 
סקארלט
היום
 
 
הוא היה כאן. הוא פאקינג היה כאן.
 
במטוס הזה. במטוס שלי. במחלקה שלי.
 
איך הוא העז?
 
אסור לו והוא פאקינג יודע את זה.
 
הטחתי בעצבנות את הדפים המגולגלים שאחזתי בכף ידי, כאילו סבלתי מעווית עצבנית, בלי יכולת להפסיק.
 
“אוי, אלוהים,” מלמלה ליאונה והציצה מבעד לווילון. “מה הוא עושה כאן?”
 
משפיל אותי, הייתה התשובה לשאלה הזאת, אך לא אמרתי אותה בקול.
 
המניאק הזה. חרקתי שיניים. בקול.
 
ליאונה הזדקפה ועיניה הטובות הצטמצמו כשבחנה אותי מקרוב. “אני אקח את המחלקה הפעם. את תישארי במטבח. אפילו לא תצטרכי לראות אותו."
 
ליאונה עבדה בצוות שלנו כדיילת במחלקת עסקים, והכירה אותי מספיק טוב כדי לדעת עליו.
 
היא השלימה אותי. אני הייתי “ילדה רעה” והיא ילדה טובה, היא הייתה מתוקה לעומת החמיצות שלי, נחמדה מול הרוע שלי, ושוחרת שלום בניגוד ללוחמנות שלי.
 
היא הייתה כל מה שלעולם לא אהיה ואני אהבתי אותה בגלל זה. הערצתי את האדמה שעליה דרכה.
 
והיא ידעה עליי ועל דנטה. על ההיסטוריה שלנו. היא ידעה כמעט הכול, אם כי היא הייתה אחת הנפשות היחידות מלבדי שידעה.
 
הנעתי בראשי בחדות ולא אפשרתי לעצמי אפילו לשקול את העניין. הוא ידע שאני כאן, ברור שהוא ידע. מסיבה מעוותת כלשהי, הוא ישב במטוס הזה וקנה כרטיס רק כדי לראות אותי.
 
ואני לא התכוונתי להעניק לו את הסיפוק שבידיעה כמה קשה לי להתמודד איתו.
 
בכל הקשור לדנטה, גאווה תמיד הייתה כלי הנשק החזק ביותר שלי.
 
לפעמים היא גם הייתה כלי הנשק היחיד שלי, אז השחזתי אותו לכדי חדות קטלנית.
 
“אני יכולה להתמודד איתו,” אמרתי לליאונה, וזאת הייתה האמת. זה יכאב בטירוף, אבל הכאב היה מוכר לי.
 
היא נשכה את שפתה והנהנה. היא הייתה הכי מתוקה שאפשר. מתוקה כל-כך שהצטערתי שאני לא דומה לה קצת. לא הייתי מסוגלת להיות כמוה. ניסיתי פעם-פעמיים והתוצאות היו מגוחכות.
 
ליאונה גדלה עם זוג הורים מסורים שאהבו אותה, בעולם שבו להפגין טוב לב כלפי הזולת נחשב למעלה.
 
אני לא. אני עוצבתי על-ידי רוע קטנוני בעולם שניסה מלכתחילה להיפטר ממני, ושבו הדרך היחידה לשרוד הייתה להיות קשוח.
 
“הוא לבד?” שאלתי.
 
“אני חושבת. בינתיים.”
 
המילה בינתיים לא נאמרה סתם. בפעם האחרונה שהוא חיפש אותי, הוא לא היה לבד, המניאק.
 
למען ההגינות, אולי לא הייתי צריכה לקחת את זה באופן אישי כל-כך. לעיתים נדירות הוא היה לבד.
 
התגנבתי לתוך השירותים עם תיק האיפור שלי והתאפרתי במהירות.
 
באתי לעבודה עם שפתון בהיר, כמו תמיד, אבל למען המפגש הקטן הזה, שלפתי מהתיק את השפתון האדום האהוב עליי.
 
השפתון נקרא בשם ההולם: דם.
 
לא היה צבע מתאים יותר לעימות עם האקס שלי. משחתי אותו על שפתיי משום שהתכוונתי להקיז דם.
 
הבנתי שאני מצפה לעימות הזה וחוששת ממנו במידה שווה.
 
תבינו, זאת לא הייתה הפעם הראשונה. זה קרה מדי פעם. דנטה חיפש אותי, התעמת איתי, כל אחד הצליח לשלוח את המהלומות שלו, ונפרדנו חבולים זה מזה.
 
בדרך כלל, אני ירקתי את המילה האחרונה לעבר גבו המתרחק.
 
חלק ממני חי בשביל זה.
 
ליבי השסוע והמרוסק היה עטוף בזדון כל-כך הרבה זמן, כל-כך חזק, שהוא נחנק, וזאת הייתה כמעט הקלה לתת לו מדי פעם לשחרר קיטור.
 
אבל כמה מהחיים שלך אפשר להקדיש לזדון?
 
חשבתי על כך הרבה.
 
במקרה שלי, התשובה הייתה עצובה: יותר מדי.
 
נתחים גדולים ועקובים מדם. חלקים גדולים ונחוצים.
 
והכול היה בגללו. דנטה המניאק.
 
שחררתי את העניבה שלי ופרמתי את שלושת הכפתורים העליונים בחולצה שלי. הפכתי את המדים שלי ממקצועיים לקצת יותר סקסיים.
 
היו לי קימורים שערורייתיים. מותניים זעירות, ירכיים מעוררות תאווה, תחת מדהים, רגליים אינסופיות ושדיים מלאים.
 
היה לי בדיוק את סוג הגוף שמשך אותו, כמו טייס קמיקזה להתאבדות, אז ברור שיכולתי להשתמש בגופי נגדו.
 
הוא אף פעם לא הצליח לעמוד בפני הגוף הזה, אף לא פעם אחת בכל חייו.
 
הדפתי למעלה את שדיי וצבטתי את פטמותיי עד שהן הזדקרו בשובבות מבעד לשכבות החולצה והווסט שלבשתי.
 
לכי על זה, נמרה.
 
חייכתי חיוך צמא דם להשתקפות שלי במראה וחזרתי למטבח.
 
הווילון עדיין היה מורד, אבל ליאונה הייתה בחוץ, במחלקת הנוסעים. הנחתי שהיא מוזגת את סבב השמפניה הראשון שלפני ההמראה.
 
לקחתי את חוברת ההדרכה שלי והודעתי הודעה מהירה בכריזה. הנמכתי את קולי והפכתי אותו לנהמה מפתה.
 
עשיתי זאת מסיבה אחת. ידעתי שזה ישפיע עליו.
 
רציתי לזקוף נקודה לזכותי עוד לפני שאהיה חייבת להסתכל עליו.
 
הייתה לו החוצפה לחדור לטריטוריה שלי.
 
זה יעלה לו ביוקר.
 
תמיד נסעתי עם שני זוגות נעליים. זוג אחד על רגליי וזוג אחד בתיק. נעלי עקב לעבודה ונעלי עקב קטלניות. עקבים לעבודה היו לעבודה, כלומר כדי שאוכל לבצע את כל העבודה השחורה במטוס ולשמור על שיווי משקל בגובה שלושים וחמישה אלף רגל. עקבים קטלניים היו בשביל ההליכה הזוהרת בשדה התעופה עם צוות הבנות היפהפיות שלי.
 
טוב, בסדר, זה לא היה זוהר. לא היה שום דבר זוהר בעבודתה של דיילת. אבל גרמנו לזה להיראות זוהר, וזה היה מספיק טוב מבחינתי.
 
משכתי את תיקי ממקומו בתא הקטן שמאחורי המושב שלי ושלפתי את העקבים הקטלניים.
 
שלא תבינו אותי לא נכון. עקבי העבודה שלי לא היו נוראיים. אין מצב שתתפסו אותי עם נעליים איומות. הן היו נעליים מעור שחור מבריק, עם עקבי פלטפורמה בגובה יותר משבעה סנטימטרים ופפיון קטן וחמוד באזור האצבעות.
 
אבל זה לא היה הזמן למשהו חמוד.
 
החלפתי נעליים במהירות הבזק ונעלתי נעליים אדומות עם עקבי פלטפורמה בגובה עשרה סנטימטרים ופתח קטן מקדימה לאצבעות.
 
המדים שלי היו פשוטים ואלגנטיים. חצאית צרה שחורה, חולצת כפתורים לבנה, וסט שחור ועניבה. דאגתי שכל פריט ייתפר על-פי מידותיי וידגיש את גזרתי המושלמת.
 
בתוספת זוג נעלי עקב אדום וסקסי, ידעתי שאני נראית כמו מיליון דולר.
 
החזרתי את התיק למקום בדיוק כשליאונה חזרה למטבח.
 
“חילקתי תפריטים אבל צריך למזוג עוד קצת שמפניה,” היא הודיעה לי ומיהרה בחזרה למטבח כדי להתכונן להמראה.
 
בסדר גמור. הייתי מוכנה.
 
לקחתי את בקבוק השמפניה הפתוח ויצאתי בהליכה סקסית לעבר המחלקה.
 
זמזמתי בשקט את השיר Seven Nation Army.
 
המנון הקרב שלי.
 
כי זאת הייתה מלחמה.
 
היססתי לרגע כשראיתי אותו, אבל התאוששתי והמשכתי לפסוע בביטחון. פניו היו מושפלות, עיניו מופנות ממני, תודה לאל, אז לפחות הוא לא ראה את זה.
 
המראה שלו תמיד הרס אותי.
 
הייתי יצור נבוב עם חולשה לשטחיות. גם עכשיו, אחרי כל מה שגרמנו זה לזה, פניו היפהפיות ריגשו אותי.
 
הוא היה בדיוק כפי שזכרתי אותו. כל סנטימטר כואב וקורע לב.
 
הוא תמיד נראה לי כמו נבל נאה. היה לו יופי מרושע, עם שיער זהוב, עיני אוקיינוס ולסת מכוסה תמיד בזיפים. הצבעים שלו היו מעניינים ומשכו תשומת לב, והגבות שלו היו כהות בכמה גוונים משערו. תווי פניו היו סימטריים וחדים עם עיניים מלוכסנות ופה עסיסי. אי אפשר היה להסתכל עליו בלי שמילים כגון “מאיים” או “נבזי” יקפצו לך לראש.
 
או שאולי רק אני חשבתי כך.
 
הוא היה גבוה מאוד, עד כדי כך שזה היה ניכר גם כשהוא ישב. כשהוא עמד, הוא התנשא מעליי, גם כשנעלתי את העקבים הקטלניים.
 
כתפיו היו רחבות ושריריות, אבל הודות לרזונו הוא נראה אלגנטי בחליפות היקרות בטירוף שלבש תמיד.
 
מבחינה פיזית, הוא היה בדיוק הטיפוס שלי. השתגעתי על גברים בעלי מראה מאיים.
 
זה היה דבר נוסף שזקפתי לחובתו.
 
“דנטה,” המהמתי בחיוך כשהגעתי אליו. “איזה כבוד נפל בחלקי שאני צריכה לשאת את הנוכחות הלא נעימה והלא רצויה שלך?”
 
הוא בדיוק הביט בטלפון שלו כשניגשתי אליו, ולמשמע קולי שאף אוויר בחדות.
 
הוא עצר את נשימתו לרגע ארוך לפני ששחרר אותה, וחיכה עוד רגע לפני שעיני האוקיינוס הכחולות שלו שוטטו למעלה ופגשו בעיניי.
 
אה, עינוי מתוק.
 
זה היה החלק שהכי חששתי ממנו.
 
כשעינינו נפגשו, הכול חזר אליי. כל חלק איום, נפלא, כואב, מכוער, יפהפה, מענה, הורס ועקוב מדם.
 
זה היה גרוע מספיק כשלא הייתי צריכה להסתכל עליו.
 
אבל כשהסתכלתי עליו... זה היה עינוי מתוק מהול בטיפת עונג מרוכזת כל-כך, טהורה באופן אכזרי כל-כך, שזה הרס את חיי.
 
שבר את ליבי.
 
שיסע את נשמתי. גירדתי מתוכי את שאריות הנשמה הפתטית ההיא, ריסקתי אותה לחתיכות קטנות, והשארתי אותה אי שם, הרחק מאחור.
 
מה שאתם רואים זה מה שנשאר.
 
“שלום, סקארלט,” הוא ענה בקולו היפהפה שתיעבתי בכל ליבי. הוא היה עמוק ביותר ומשכנע באופן יוצא דופן.
 
משכנע על גבול השולט.
 
כשקולו התחמם, גם אני התחממתי. כשקולו התקרר, גם אני התקררתי.
 
הקול שלו היה תכסיס מלוכלך.
 
כלי נשק לא הוגן.
 
רציתי לכרוך את ידיי סביב צווארו כדי לפרוק אותו מקולו.
 
טוב, למען האמת, רציתי לחנוק אותו מסיבות שונות. חשבתי על כמה סיבות, גם משום שהמחשבה גירתה אותי.
 
“מאוד מחניף לי שאתה מוכן לטוס במחלקת תיירים רק כדי להרוס לי את היום.” קולי נטף ארס.
 
“מאוד מחניף לי שהשתמשת בשפתון האדום האהוב עלייך במיוחד בשבילי,” הוא השיב בחיוך צמא דם משלו.
 
פאק.
 
נקודה לזכותו של המניאק. כנראה הוא ראה אותי לפני שמרחתי את השפתון האדום ולכן הבחין בשינוי.
 
עיניו ירדו לרגליי ורמז לחיוך עלה על שפתיו. “והנעליים. עכשיו אני עוד יותר מוחנף. אני תמיד מעריך את המאמצים שלך, מלאך שלי.”
 
נקודה נוספת.
 
אבל למען האמת, מדובר היה בשתי נקודות.
 
כי... מלאך שלי. המניאק הזה.
 
בקושי הצלחתי לשמור על החיוך שלי, ששידר, “תאכל חרא ותמות.”
 
הוא לא קרא לי כך משום שהייתי מלאכית.
 
מן הסתם, זאת הייתה אמירה אירונית.
 
הוא חשב שאני השטן, ומבחינתו בהחלט הייתי.
 
אבל לא בגלל זה הכינוי צרב לי. הוא צרב משום שזה היה שם חיבה ישן, מהימים שהיינו שני ילדים טיפשים ומאוהבים, והוא באמת התכוון לזה.
 
פעם מזמן, הייתי המלאך שלו. התזכורת הזו הייתה סיבה נוספת שבגללה רציתי לחתוך לו את הצוואר.
 
“עוד שמפניה?” שאלתי והרמתי את הבקבוק. תהיתי אם שאר הנוסעים ישימו לב אם אשפוך בשקט את הבקבוק על ראשו.
 
הוא הסיט את מבטו וראיתי את שפתו מתעוותת בבוז.
 
זה גרם לי להדק את שיניי.
 
זאת הייתה שמפניה מחורבנת, זולה מזו שאליה היה רגיל, והוא לא הצליח להסתיר את סלידתו.
 
אלוהים, הוא היה סנוב. זה היה אחד הדברים שהכי שנאתי אצלו, בראש רשימה ארוכה מאוד.
 
“אוי. המותג הזה נחות מדי בשבילך? מסכן. אולי תציין את זה בבלוג שלך: יומנו של ילד שמנת עשיר ומפונק."
 
זה היה הרגע שבו הוא היה אמור ללעוג לעובדה שגדלתי בפארק קרוואנים, או לציין לאיזה שפל הגעתי שאני מגישה משקאות במטוס, או לשאול בעוקצנות איך מתקדמת קריירת המשחק הכושלת שלי.
 
ככה המשחק הקטן הזה התנהל.
 
אבל זה לא מה שהוא עשה.
 
הוא רק הרים אליי עיניים עייפות ועצובות ואמר, “אנחנו חייבים לדבר, סקארלט.”
 
זה עצבן אותי. הוא ישב כאן, בזבז את הזמן שלי, והוא אפילו לא נתן לי את התגובה שרציתי.
 
קבלו ביטול.
 
את התגובה שהייתי זקוקה לה.
 
“כן, בטח,” אמרתי בזלזול. כדי להראות לו שהוא לא שווה את תשומת הלב שלי, העמדתי פנים שדעתי מוסחת והנחתי לעיניי לשוטט בנינוחות על פני המחלקה. “קדימה. דבר.” נקשתי באצבעותיי. “אבל תזדרז. יש לך עדיין זמן להוריד את התחת המפונק שלך מהמטוס שלי לפני שהדלתות ייסגרו.” הקול שלי היה מזלזל ומשועמם.
 
“לא פה,” הוא סינן. קולו המתוח סימן לי שהצלחתי להרגיז אותו.
 
יפה - נקודה נוספת לי ולנונשלנטיות המעושה שלי.
 
ידעתי איך ללחוץ על כל הכפתורים שלו.
 
אמשיך ללחוץ עליהן עד שהאצבעות שלי ייפלו או עד שהוא ילך.
 
ראיתי את אחת הדיילות, דמי, נועצת בי מבט משונה ממחלקת התיירים.
 
לעזאזל, שכחתי לרגע שאני עובדת. היו לי לפחות מאה דברים לעשות בחמש הדקות הבאות. לא היה לי זמן להתענג על חגיגת השנאה הזאת.
 
“סליחה,” אמרתי בקור לדנטה, ובלי להביט בו שוב הלכתי משם.

עוד על הספר

  • תרגום: עמית פרדס
  • הוצאה: בוקטיק
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2020
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 307 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 7 דק'

ניתן לרכישה גם ב -

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
107 דירוגים
56 דירוגים
17 דירוגים
18 דירוגים
6 דירוגים
10 דירוגים
5/12/2024

וואווווווו באמת שאין לי מילים... מקסים, סוחף, קראתי אותו בכמה שעות וממשיכה לספר ההמשך..... רוצו לקנות את הדואט הזה, חובה...

11/2/2024

מעניין . קשה להניח את הספר מהיד. עוברת לחלק הבא.

10/9/2023

דואט מטורף ומפתיע, אין רגע אחד שהבטן לא מתהפכת ההפתעה הגדולה והכואבת מכולן - מרסי💔 סקרלט יפיפייה מחשמלת אבל דנטה גבר מהחלומות🔥❤️🔥

6/4/2023

מהמם ומתה להמשיך לקרוא מתה על הסופרת הזו!

20/3/2023

לעיתים רחוקות אני קוראת ספר ואין שום דבר שאני חושבת שאם היו משנים בספר, הוא היה משתפר. עם הספר הזה הוא חד משמעית כזה. נהניתי מכל רגע. מומלץ!

6/2/2023

סיפור על שני אנשים מטורפים ומאוהבים .. סקרלוט מזכירה לי את ברנדי גלנוויל מעקרות בית אמיתיות...

19/10/2022

מטורף ממכר חושים סיימתי אותו ביום חייבת להתחיל את הבא בסדרה

14/10/2022

מעולה. סוחף. לא הצלחתי להתנתק. קראתי את הספר בלילה אחד.

6/7/2022

ספר יפה, מרגש

18/5/2022

מעולה

15/8/2021

מושלם! נקודה.🔥❤

30/7/2021

וואוו, איזה ספר מהמם. בלתי אפשרי להניח אותו מהיד. ממשיכה לחלק הבא.

9/5/2021

וואוווו

5/4/2021

מקסים מקסים מקסים.

31/3/2021

סופרת מדהימה, אחרי ״דברים רעים״ כבר חשבתי שלא אצליח להיות מרותקת שוב לספר, אבל היא הצליחה להעמיד אותי על טעותי.

17/1/2021

מושלם .. אהבה ענקית מתובלת בשנאה עקב העבר🔥 סיימתי בשישי שבת את שניהם

16/1/2021

היא פשוט כותבת מדהים, נכנסת לנשמה, ספר מדהים, הלוואי שיתרגמו עוד שלה!

25/12/2020

ספר יפה, מותח, מרגש. סיפור אהבה יפיפה. מומלץ מאוד

24/12/2020

סקסי בטירוף. נגמר בלי סוף.. מחייב לקרוא את הספר השני

14/10/2020

ספר מדהים. אי אפשר היה להפסיק לקרוא

1/10/2020

מקסים

16/9/2020

מדהים מומלץ בחום

14/9/2020

מושלם. ממשיכה לספר השני

14/9/2020

וואוו מטורף,מסחרר וסוחף

12/9/2020

דואט מקסים, ההתחלה טיפה קירטעה אבל ההמשך, לא הפסיק להמריא, מומלץ בחום.

9/9/2020

#האמזונות_של_עברית ⁦🌪️⁩כשההוריקן פגשה את הטייפון...⁦🌪️⁩ מה קורה כשסופות הוריקן וטייפון נפגשות במערבולת יצרים מטורפת❓ תחשבו על שני אלי זעם באמצע קרב אחד על אחד על האולימפוס, במאבק כוחות בלתי מרוסן... היא 👈 היתה ילדת אשפתות, פשוטו כמשמעו הוא 👈 היורש לבית דוראנט, ילד שמנת, האמנם? 🤔 היא 👈 מפתה הוא 👈 לא עומד בזה היא 👈 מנסה לשבור אותו הוא 👈 מנסה לפצח אותה היא 👈 קנאית, מתלקחת בשניות ונקמנית הוא 👈 ...The same shit שתי נפשות תאומות שמנסות לעורר, להחיות ולהרוס אחת את השנייה... "התחלתי לחפש אותך, בלי לדעת כמה עיוור הייתי. אוהבים לא מוצאים לבסוף זה את זה במקום מסוים. הם קיימים זה בתוך זה כל הזמן.” ( - רומי - ) סקארלט כשמה כן היא, מפתה, הפכפכה, מודרנית ויצירתית. דנטה, על פי היצירה, עבר את האימה בגיהנום, טיהר את חטאיו עד הגיעו לישועה. העלילה מגוללת את התהליך שעוברות שתי הדמויות הראשיות, סקארלט ודנטה. סיפור אהבה ראשונה בעבר ושנאה יוקדת מלווה בלהט ותשוקה בלתי נשלטים, בהווה. אני חייבת להודות שבפרקים הראשונים הטיפוס המפונפן של דמותה של סקארלט עיצבן אותי. לא התחברתי לכל הזוהר הפתייני שלה. אבל התברר לי מאוד מהר שבהחלט טעיתי❗ איך אומרים: אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו...? טוב, אז זהו מקרה קלאסי של האימרה הזו... לאט לאט מתגלות שכבות ועוד שכבות מתחת למעטפת דמותה הזוהרת והנקמנית ומתגלה אישה לוחמת, אמיצה ושבורה, שעברה כמה טראומות ודברים קשים בחייה... "להיות נאהב עמוקות על-ידי מישהו מעניק לך כוח, בעוד שלאהוב מישהו עמוקות מעניק לך אומץ.” ( - לאו דזה - ) ודנטה❓ אחחח דנטה הזה... 🤤🤤🤤 הוא גבר בכל רמ"ח איבריו... גדל במשפחה מפוצצת בכסף אך, שום הון שבעולם לא גרם לו להיות ילד שמנת כמו שמצופה ממנו. עוד בילדותו גילם את תפקיד המלאך השומר ולאט לאט נופלות ממנו ברעש מחריד פיסות מתכת משיריון הזעם שהולחם סביבו... זוכרים שסיפרתי לכם באחת הסקירות האחרונות שלי שאני כותבת לכם את התחושות שלי תוך כדי הקריאה❓ אז כרגע אני נמצאת ב 61% מתוך הספר השני בדואט, ובדיוק דנטה אמר לסקארלט איזשהו משפט שגרם לשיר הזה לקפוץ לי לראש ופשוט להיתקע שם...👇 "מי אוהב אותך יותר ממני? מי מצחיק אותך כשאת עצובה? עד מתי תהיי שלי? ולמה את שותקת?" (מילים: מיכה שטרית, לחן: ארקדי דוכין) https://youtu.be/l0WYMRSs9C4 הדואט מתואר מנקודות מבטם של שניהם בהווה ובעבר ובסינכרון מושלם. אני חייבת להודות שהופתעתי במהלך העלילה לא פעם, הן מבחינת התגלגלות העלילה והן מבחינת דמויות המשנה, שלחלקן בהחלט הייתי רוצה להכאיב בעצמי ונאמר זאת בעדינות... עלילה מלאה בחַיּוּת ובתשוקה, בשנאה וקנאה באהבה ונקמה ובהחלט מומלצתתת ❗ נ.ב. כריכות מדהימותתת❗

4/9/2020

אהבתי מאוד, הכתיבה טובה, המעבר בין הווה לעבר מאוד יוצר מתח יעניין רב... ממשיכה לשני!!!

29/8/2020

בהתחלה היה לי קשה להתחבר לכל כך הרבה כעס ושנאה, לצורת הכתיבה לתוכן. חשבתי להפסיק אבל פתאום זה קרה, הספר תפס אותי ואני בחרדות מה יהיה כשהדואט יסתיים. אהבה שורפת. 5 כוכבים!!!

25/8/2020

וואו... ממשיכה מיד לספר הבא

23/8/2020

מעניין מאוד כתיבה קולחת

23/8/2020

מדהים , מעניין מרגש ושווה כל רגע של קריאה מומלץ

23/8/2020

ספר מהמם ממשיכה לחלק השני

23/8/2020

ואוו ואוו ואוו!! ספר מעלף כתוב מעולה ויש רפרנסים ממש ברורים לסיפור אהבה של רט וסקארלט מחלף עם הרוח. אהבתי ממש! ממשיכה לשני

22/8/2020

ספר מקסים וואווו

21/8/2020

ספר מטורף...ממשיכה עכשיו לחלק השני

9/5/2023

כאילו אהבתי את הספר אבל נראלי שציפיתי ממנו להיות הרבה יותר אפל וזה

24/12/2022

אני נותנת 4 כוכבים כי יש פה אהבה גדולה מהחיים, אבל האמת ששני הספרים היו מייגעים ברמות. הראשון השאיר אותי במתח אז המשכתי לשני, הייתי חייבת לסיים לקרוא את הסיפור, אבל היה לא קל. כבר קראתי טובים יותר.

2/12/2022

אהבתי

28/10/2022

ספר קליל ונחמד

14/9/2022

כתוב מעולה, העליחה לא מתקדמת, יותר מידי עבר ומעט מידי הווה. עוברת ישר לחלק השני !

16/6/2022

סיפור מקסים וקשה

22/7/2021

זה דואט שלא קשור בכלל לסידרת המאפייה... סיפור שונה, קשה לעיתים, אבל אהבתי ... וגם נישארתי במתח...אז ממשיכה לחלק הבא!

21/9/2020

דמות ראשית מעצבנת וילדותי,לקראת האמצע משתפר.

2/9/2020

נחמד לא יותר מזה לא משתווה לסדרה האחרת שלה

3/4/2024

קצת מרגיז עבר הווה אבל הרבה מאוד מתח

28/4/2023

סביר, נמרח הרבה

25/2/2023

ספר מעולה לא הצלחתי לעצור אבל הסוף….

3/2/2023

האמת שהתחיל גרוע. גם הסגנון השפה הכתיבה כמעט שהחלטתי להפסיק. זה השתפר בהמשך. ונהיה קריא.

5/11/2022

לא התלהבתי.רדוד מדי. מעבר לסיפור היחסים ביניהם (קפיצות בין עבר-הווה) אין שום עלילה. גם הדמויות הראשיות- אובססיביות וילדותיות מאד

16/10/2022

בהתחלה ממש לא אהבתי, לא את השפה, לא את סגנון הכתיבה וגם התוכן היה רדוד קצת. רק לקראת סוף הספר התחברתי, ובגלל שנשארתי במתח רכשתי את הספר השני.. אעדכן

23/9/2022

הקפיצות האלה לאחור משגעות אותי... אוף אבל נגמר מותח אז חייבת להמשיך לבא

30/8/2022

ספר שנחמד לקרא אבל לא מצליח להתרומם. נשאר כל הזמן סביב אותו השיח שגם לא מובהר עד הסוף. התחושה היא של גרירת רגליים במקום לקדם את הסיפור. הספר למעשה נגמר באמצע וחייבים לקרא את הספר השני - די מרגיז. סיפור שהיה יכול בקלות להתחיל ולהסתיים בספר אחד ולא לאלץ אותי עכשיו לרכוש ספר נוסף. לכל מי שמתלבט, ראו הוזהרתם.

9/8/2021

גרוע

6/5/2021

המון כעס, המות תסכול קצת קשה עם הכעס הזה שנקרא לאורך כל הספר.

27/2/2021

קופץ יותר מדי קדימה ואחורה, אין הרבה עלילה. הסוף לא באמת סוף, כאילו חילקו לשניים ספר אחד. נחמד לקרוא אבל כנראה צריך את הספר השני כדי להבין מה קורה כי כך הזמן זורקים רמזים אבל לא מספרים כלום.

19/2/2021

משעמם בהתחלה יותר מוצלח אחרי שליש בערך. קשה מאוד להתחבר לדמות הראשית

13/12/2020

ארוך מידי ונמרח.. סיפור יפה אך כתוב בשיעמום מוחלט

14/9/2020

כמה כעס, כמה זעם, כמה רגש שלילי. הכל סובב סביב שנאה/אהבה שמכלים כל רגש אחר. ההתחלה לא מבטיחה דמותה של סקארלט מצטיירת כרדודה והעלילה מופרכת. אבל אז הספר תופס תאוצה וקצת עומק ומצליח להמריא. אם לא הייתי קונה את 2 הספרים יחד לא בטוח שהייתי ממשיכה לחלק הבא.

5/9/2020

מתיש וקודר קשה להתחבר לדמויות ראשיות שאי אפשר לחבב אפילו הדמויות מסביבם מוצגות כשטחיות כטוב/רע

28/8/2020

אני עדיין לא הצלחתי להתפקס על העלילה

24/9/2022

הקפיצות בזמן בעייתיות וכל הסיפור לא ברור .ציפיתי ליותר.

31/3/2021

לא הייתה עלילה של ממש עד כמעט הסוף לדעתי .. דיי מאוכזבת.

8/10/2020

לא משהו… הטרילוגיה שלה הרבה יותר טובה

23/8/2020

קניתי בגלל הטרלוגיה המדהימה הקודמת של הסופרת. אבל זה... כל כך שונה ומשעמם... איזו אכזבה

22/8/2020

מאכזב

16/1/2025

ספר שלם ועדיין לא הבנתי על מה מדובר.... מתלבטת אם להמשיך לשני או לחיות בלי לדעת....

17/2/2024

באמת ניסיתי לתת לספר צ'אנס הוגן אבל פשוט הכרחתי את עצמי לקרוא הרגשתי שאני קוראת בכוח

11/4/2023

פעם ראשונה שדילגתי עמודים שלמים מחוסר עניין. אין עלילה. משעמם מאד. תיאורים ארוכים של סקס כאילו להכניס איזה עניין.

8/12/2022

מייגע חוזר על עצמו אין ממש עלילה רק משפטים שחוזרים בווריאציות שונות מתיש ובסוף אפילו לא נגמר ..צריך להמשיך לספר הבא כדי לקבל מושג על סוף הסיפור בהחלט לא ממשיכה לספר הבא התאכזבתי

16/11/2022

ספר הזוי,עלילה לא מובנת,בזבוז זמן,מלא תיאורי סקס שלא קשורים לכלום,אחד הגרועים שקראתי

6/8/2022

לא נוטשת ספר באמצע ,אבל הסיפור הזה פשוט משעמם בלי עלילה נטשתי פעם ראשונה

23/7/2022

ספר משעמם ממש!!! הדמות כל הספר מדברת על עצמה.! עלילה נחמה ולא יותר. לא ממליצה בכלל. חבל על הזמן..!

12/7/2022

פשוט בזבוז זמן. הדמויות פשוט נוראיות. במיוחד סקארלט. אם לא הייתי מקבלת את הספר במתנת יום הולדת הייתי מתבאסת אפילו יותר.

10/7/2022

נמרח וכבד...

8/10/2020

בינוני.... לא משהו...

אהבה היא מלחמה 1 - לשבור אותו ר.ק. לילי
פרק 1
 
“נולדתי למען הסופה; והשלווה אינה הולמת אותי.”
אנדרו ג'קסון
 
סקארלט
היום
 
 
הוא היה כאן. הוא פאקינג היה כאן.
 
במטוס הזה. במטוס שלי. במחלקה שלי.
 
איך הוא העז?
 
אסור לו והוא פאקינג יודע את זה.
 
הטחתי בעצבנות את הדפים המגולגלים שאחזתי בכף ידי, כאילו סבלתי מעווית עצבנית, בלי יכולת להפסיק.
 
“אוי, אלוהים,” מלמלה ליאונה והציצה מבעד לווילון. “מה הוא עושה כאן?”
 
משפיל אותי, הייתה התשובה לשאלה הזאת, אך לא אמרתי אותה בקול.
 
המניאק הזה. חרקתי שיניים. בקול.
 
ליאונה הזדקפה ועיניה הטובות הצטמצמו כשבחנה אותי מקרוב. “אני אקח את המחלקה הפעם. את תישארי במטבח. אפילו לא תצטרכי לראות אותו."
 
ליאונה עבדה בצוות שלנו כדיילת במחלקת עסקים, והכירה אותי מספיק טוב כדי לדעת עליו.
 
היא השלימה אותי. אני הייתי “ילדה רעה” והיא ילדה טובה, היא הייתה מתוקה לעומת החמיצות שלי, נחמדה מול הרוע שלי, ושוחרת שלום בניגוד ללוחמנות שלי.
 
היא הייתה כל מה שלעולם לא אהיה ואני אהבתי אותה בגלל זה. הערצתי את האדמה שעליה דרכה.
 
והיא ידעה עליי ועל דנטה. על ההיסטוריה שלנו. היא ידעה כמעט הכול, אם כי היא הייתה אחת הנפשות היחידות מלבדי שידעה.
 
הנעתי בראשי בחדות ולא אפשרתי לעצמי אפילו לשקול את העניין. הוא ידע שאני כאן, ברור שהוא ידע. מסיבה מעוותת כלשהי, הוא ישב במטוס הזה וקנה כרטיס רק כדי לראות אותי.
 
ואני לא התכוונתי להעניק לו את הסיפוק שבידיעה כמה קשה לי להתמודד איתו.
 
בכל הקשור לדנטה, גאווה תמיד הייתה כלי הנשק החזק ביותר שלי.
 
לפעמים היא גם הייתה כלי הנשק היחיד שלי, אז השחזתי אותו לכדי חדות קטלנית.
 
“אני יכולה להתמודד איתו,” אמרתי לליאונה, וזאת הייתה האמת. זה יכאב בטירוף, אבל הכאב היה מוכר לי.
 
היא נשכה את שפתה והנהנה. היא הייתה הכי מתוקה שאפשר. מתוקה כל-כך שהצטערתי שאני לא דומה לה קצת. לא הייתי מסוגלת להיות כמוה. ניסיתי פעם-פעמיים והתוצאות היו מגוחכות.
 
ליאונה גדלה עם זוג הורים מסורים שאהבו אותה, בעולם שבו להפגין טוב לב כלפי הזולת נחשב למעלה.
 
אני לא. אני עוצבתי על-ידי רוע קטנוני בעולם שניסה מלכתחילה להיפטר ממני, ושבו הדרך היחידה לשרוד הייתה להיות קשוח.
 
“הוא לבד?” שאלתי.
 
“אני חושבת. בינתיים.”
 
המילה בינתיים לא נאמרה סתם. בפעם האחרונה שהוא חיפש אותי, הוא לא היה לבד, המניאק.
 
למען ההגינות, אולי לא הייתי צריכה לקחת את זה באופן אישי כל-כך. לעיתים נדירות הוא היה לבד.
 
התגנבתי לתוך השירותים עם תיק האיפור שלי והתאפרתי במהירות.
 
באתי לעבודה עם שפתון בהיר, כמו תמיד, אבל למען המפגש הקטן הזה, שלפתי מהתיק את השפתון האדום האהוב עליי.
 
השפתון נקרא בשם ההולם: דם.
 
לא היה צבע מתאים יותר לעימות עם האקס שלי. משחתי אותו על שפתיי משום שהתכוונתי להקיז דם.
 
הבנתי שאני מצפה לעימות הזה וחוששת ממנו במידה שווה.
 
תבינו, זאת לא הייתה הפעם הראשונה. זה קרה מדי פעם. דנטה חיפש אותי, התעמת איתי, כל אחד הצליח לשלוח את המהלומות שלו, ונפרדנו חבולים זה מזה.
 
בדרך כלל, אני ירקתי את המילה האחרונה לעבר גבו המתרחק.
 
חלק ממני חי בשביל זה.
 
ליבי השסוע והמרוסק היה עטוף בזדון כל-כך הרבה זמן, כל-כך חזק, שהוא נחנק, וזאת הייתה כמעט הקלה לתת לו מדי פעם לשחרר קיטור.
 
אבל כמה מהחיים שלך אפשר להקדיש לזדון?
 
חשבתי על כך הרבה.
 
במקרה שלי, התשובה הייתה עצובה: יותר מדי.
 
נתחים גדולים ועקובים מדם. חלקים גדולים ונחוצים.
 
והכול היה בגללו. דנטה המניאק.
 
שחררתי את העניבה שלי ופרמתי את שלושת הכפתורים העליונים בחולצה שלי. הפכתי את המדים שלי ממקצועיים לקצת יותר סקסיים.
 
היו לי קימורים שערורייתיים. מותניים זעירות, ירכיים מעוררות תאווה, תחת מדהים, רגליים אינסופיות ושדיים מלאים.
 
היה לי בדיוק את סוג הגוף שמשך אותו, כמו טייס קמיקזה להתאבדות, אז ברור שיכולתי להשתמש בגופי נגדו.
 
הוא אף פעם לא הצליח לעמוד בפני הגוף הזה, אף לא פעם אחת בכל חייו.
 
הדפתי למעלה את שדיי וצבטתי את פטמותיי עד שהן הזדקרו בשובבות מבעד לשכבות החולצה והווסט שלבשתי.
 
לכי על זה, נמרה.
 
חייכתי חיוך צמא דם להשתקפות שלי במראה וחזרתי למטבח.
 
הווילון עדיין היה מורד, אבל ליאונה הייתה בחוץ, במחלקת הנוסעים. הנחתי שהיא מוזגת את סבב השמפניה הראשון שלפני ההמראה.
 
לקחתי את חוברת ההדרכה שלי והודעתי הודעה מהירה בכריזה. הנמכתי את קולי והפכתי אותו לנהמה מפתה.
 
עשיתי זאת מסיבה אחת. ידעתי שזה ישפיע עליו.
 
רציתי לזקוף נקודה לזכותי עוד לפני שאהיה חייבת להסתכל עליו.
 
הייתה לו החוצפה לחדור לטריטוריה שלי.
 
זה יעלה לו ביוקר.
 
תמיד נסעתי עם שני זוגות נעליים. זוג אחד על רגליי וזוג אחד בתיק. נעלי עקב לעבודה ונעלי עקב קטלניות. עקבים לעבודה היו לעבודה, כלומר כדי שאוכל לבצע את כל העבודה השחורה במטוס ולשמור על שיווי משקל בגובה שלושים וחמישה אלף רגל. עקבים קטלניים היו בשביל ההליכה הזוהרת בשדה התעופה עם צוות הבנות היפהפיות שלי.
 
טוב, בסדר, זה לא היה זוהר. לא היה שום דבר זוהר בעבודתה של דיילת. אבל גרמנו לזה להיראות זוהר, וזה היה מספיק טוב מבחינתי.
 
משכתי את תיקי ממקומו בתא הקטן שמאחורי המושב שלי ושלפתי את העקבים הקטלניים.
 
שלא תבינו אותי לא נכון. עקבי העבודה שלי לא היו נוראיים. אין מצב שתתפסו אותי עם נעליים איומות. הן היו נעליים מעור שחור מבריק, עם עקבי פלטפורמה בגובה יותר משבעה סנטימטרים ופפיון קטן וחמוד באזור האצבעות.
 
אבל זה לא היה הזמן למשהו חמוד.
 
החלפתי נעליים במהירות הבזק ונעלתי נעליים אדומות עם עקבי פלטפורמה בגובה עשרה סנטימטרים ופתח קטן מקדימה לאצבעות.
 
המדים שלי היו פשוטים ואלגנטיים. חצאית צרה שחורה, חולצת כפתורים לבנה, וסט שחור ועניבה. דאגתי שכל פריט ייתפר על-פי מידותיי וידגיש את גזרתי המושלמת.
 
בתוספת זוג נעלי עקב אדום וסקסי, ידעתי שאני נראית כמו מיליון דולר.
 
החזרתי את התיק למקום בדיוק כשליאונה חזרה למטבח.
 
“חילקתי תפריטים אבל צריך למזוג עוד קצת שמפניה,” היא הודיעה לי ומיהרה בחזרה למטבח כדי להתכונן להמראה.
 
בסדר גמור. הייתי מוכנה.
 
לקחתי את בקבוק השמפניה הפתוח ויצאתי בהליכה סקסית לעבר המחלקה.
 
זמזמתי בשקט את השיר Seven Nation Army.
 
המנון הקרב שלי.
 
כי זאת הייתה מלחמה.
 
היססתי לרגע כשראיתי אותו, אבל התאוששתי והמשכתי לפסוע בביטחון. פניו היו מושפלות, עיניו מופנות ממני, תודה לאל, אז לפחות הוא לא ראה את זה.
 
המראה שלו תמיד הרס אותי.
 
הייתי יצור נבוב עם חולשה לשטחיות. גם עכשיו, אחרי כל מה שגרמנו זה לזה, פניו היפהפיות ריגשו אותי.
 
הוא היה בדיוק כפי שזכרתי אותו. כל סנטימטר כואב וקורע לב.
 
הוא תמיד נראה לי כמו נבל נאה. היה לו יופי מרושע, עם שיער זהוב, עיני אוקיינוס ולסת מכוסה תמיד בזיפים. הצבעים שלו היו מעניינים ומשכו תשומת לב, והגבות שלו היו כהות בכמה גוונים משערו. תווי פניו היו סימטריים וחדים עם עיניים מלוכסנות ופה עסיסי. אי אפשר היה להסתכל עליו בלי שמילים כגון “מאיים” או “נבזי” יקפצו לך לראש.
 
או שאולי רק אני חשבתי כך.
 
הוא היה גבוה מאוד, עד כדי כך שזה היה ניכר גם כשהוא ישב. כשהוא עמד, הוא התנשא מעליי, גם כשנעלתי את העקבים הקטלניים.
 
כתפיו היו רחבות ושריריות, אבל הודות לרזונו הוא נראה אלגנטי בחליפות היקרות בטירוף שלבש תמיד.
 
מבחינה פיזית, הוא היה בדיוק הטיפוס שלי. השתגעתי על גברים בעלי מראה מאיים.
 
זה היה דבר נוסף שזקפתי לחובתו.
 
“דנטה,” המהמתי בחיוך כשהגעתי אליו. “איזה כבוד נפל בחלקי שאני צריכה לשאת את הנוכחות הלא נעימה והלא רצויה שלך?”
 
הוא בדיוק הביט בטלפון שלו כשניגשתי אליו, ולמשמע קולי שאף אוויר בחדות.
 
הוא עצר את נשימתו לרגע ארוך לפני ששחרר אותה, וחיכה עוד רגע לפני שעיני האוקיינוס הכחולות שלו שוטטו למעלה ופגשו בעיניי.
 
אה, עינוי מתוק.
 
זה היה החלק שהכי חששתי ממנו.
 
כשעינינו נפגשו, הכול חזר אליי. כל חלק איום, נפלא, כואב, מכוער, יפהפה, מענה, הורס ועקוב מדם.
 
זה היה גרוע מספיק כשלא הייתי צריכה להסתכל עליו.
 
אבל כשהסתכלתי עליו... זה היה עינוי מתוק מהול בטיפת עונג מרוכזת כל-כך, טהורה באופן אכזרי כל-כך, שזה הרס את חיי.
 
שבר את ליבי.
 
שיסע את נשמתי. גירדתי מתוכי את שאריות הנשמה הפתטית ההיא, ריסקתי אותה לחתיכות קטנות, והשארתי אותה אי שם, הרחק מאחור.
 
מה שאתם רואים זה מה שנשאר.
 
“שלום, סקארלט,” הוא ענה בקולו היפהפה שתיעבתי בכל ליבי. הוא היה עמוק ביותר ומשכנע באופן יוצא דופן.
 
משכנע על גבול השולט.
 
כשקולו התחמם, גם אני התחממתי. כשקולו התקרר, גם אני התקררתי.
 
הקול שלו היה תכסיס מלוכלך.
 
כלי נשק לא הוגן.
 
רציתי לכרוך את ידיי סביב צווארו כדי לפרוק אותו מקולו.
 
טוב, למען האמת, רציתי לחנוק אותו מסיבות שונות. חשבתי על כמה סיבות, גם משום שהמחשבה גירתה אותי.
 
“מאוד מחניף לי שאתה מוכן לטוס במחלקת תיירים רק כדי להרוס לי את היום.” קולי נטף ארס.
 
“מאוד מחניף לי שהשתמשת בשפתון האדום האהוב עלייך במיוחד בשבילי,” הוא השיב בחיוך צמא דם משלו.
 
פאק.
 
נקודה לזכותו של המניאק. כנראה הוא ראה אותי לפני שמרחתי את השפתון האדום ולכן הבחין בשינוי.
 
עיניו ירדו לרגליי ורמז לחיוך עלה על שפתיו. “והנעליים. עכשיו אני עוד יותר מוחנף. אני תמיד מעריך את המאמצים שלך, מלאך שלי.”
 
נקודה נוספת.
 
אבל למען האמת, מדובר היה בשתי נקודות.
 
כי... מלאך שלי. המניאק הזה.
 
בקושי הצלחתי לשמור על החיוך שלי, ששידר, “תאכל חרא ותמות.”
 
הוא לא קרא לי כך משום שהייתי מלאכית.
 
מן הסתם, זאת הייתה אמירה אירונית.
 
הוא חשב שאני השטן, ומבחינתו בהחלט הייתי.
 
אבל לא בגלל זה הכינוי צרב לי. הוא צרב משום שזה היה שם חיבה ישן, מהימים שהיינו שני ילדים טיפשים ומאוהבים, והוא באמת התכוון לזה.
 
פעם מזמן, הייתי המלאך שלו. התזכורת הזו הייתה סיבה נוספת שבגללה רציתי לחתוך לו את הצוואר.
 
“עוד שמפניה?” שאלתי והרמתי את הבקבוק. תהיתי אם שאר הנוסעים ישימו לב אם אשפוך בשקט את הבקבוק על ראשו.
 
הוא הסיט את מבטו וראיתי את שפתו מתעוותת בבוז.
 
זה גרם לי להדק את שיניי.
 
זאת הייתה שמפניה מחורבנת, זולה מזו שאליה היה רגיל, והוא לא הצליח להסתיר את סלידתו.
 
אלוהים, הוא היה סנוב. זה היה אחד הדברים שהכי שנאתי אצלו, בראש רשימה ארוכה מאוד.
 
“אוי. המותג הזה נחות מדי בשבילך? מסכן. אולי תציין את זה בבלוג שלך: יומנו של ילד שמנת עשיר ומפונק."
 
זה היה הרגע שבו הוא היה אמור ללעוג לעובדה שגדלתי בפארק קרוואנים, או לציין לאיזה שפל הגעתי שאני מגישה משקאות במטוס, או לשאול בעוקצנות איך מתקדמת קריירת המשחק הכושלת שלי.
 
ככה המשחק הקטן הזה התנהל.
 
אבל זה לא מה שהוא עשה.
 
הוא רק הרים אליי עיניים עייפות ועצובות ואמר, “אנחנו חייבים לדבר, סקארלט.”
 
זה עצבן אותי. הוא ישב כאן, בזבז את הזמן שלי, והוא אפילו לא נתן לי את התגובה שרציתי.
 
קבלו ביטול.
 
את התגובה שהייתי זקוקה לה.
 
“כן, בטח,” אמרתי בזלזול. כדי להראות לו שהוא לא שווה את תשומת הלב שלי, העמדתי פנים שדעתי מוסחת והנחתי לעיניי לשוטט בנינוחות על פני המחלקה. “קדימה. דבר.” נקשתי באצבעותיי. “אבל תזדרז. יש לך עדיין זמן להוריד את התחת המפונק שלך מהמטוס שלי לפני שהדלתות ייסגרו.” הקול שלי היה מזלזל ומשועמם.
 
“לא פה,” הוא סינן. קולו המתוח סימן לי שהצלחתי להרגיז אותו.
 
יפה - נקודה נוספת לי ולנונשלנטיות המעושה שלי.
 
ידעתי איך ללחוץ על כל הכפתורים שלו.
 
אמשיך ללחוץ עליהן עד שהאצבעות שלי ייפלו או עד שהוא ילך.
 
ראיתי את אחת הדיילות, דמי, נועצת בי מבט משונה ממחלקת התיירים.
 
לעזאזל, שכחתי לרגע שאני עובדת. היו לי לפחות מאה דברים לעשות בחמש הדקות הבאות. לא היה לי זמן להתענג על חגיגת השנאה הזאת.
 
“סליחה,” אמרתי בקור לדנטה, ובלי להביט בו שוב הלכתי משם.