לפני שאת הולכת

 

 

 

התהפוכות שהחיים מזמנים לנו לעולם יצליחו להפתיע אותי, בכל פעם מחדש. בית הבובות הוורוד עדיין מלווה אותי, כמעט עשרים שנה אחרי שקיבלתי אותו במתנה. אני מתיישבת על המיטה שלי ומסתכלת עליו. הזיכרון הברור כל כך מכה בי ועיניי מתמלאות דמעות.

 

זה היה עניין של רגע אחד, ביום חג מולד אחד שבו החלטתי שאת הכוח הלא הוגן שהאהבה מעניקה לאדם אחד, ובמקביל גוזלת את כוחו של אחר, אני לא אתן לאף אחד.

 

בבוקר חג המולד, כשהייתי בת שתים עשרה, ישבנו אבי ואני ליד עץ אשוח מקושט כמיטב המסורת. כמו תמיד, רק שנינו. אבי הגיש לי מתנה ענקית ארוזה בנייר עטיפה אדום ומקושטת בסרט כסוף. "אני מקווה שתאהבי אותה," הוא אמר במבוכה.

 

לקחתי את האריזה ונתתי לו את המתנה שקניתי לו. עניבה כחולה, בדיוק בצבע העיניים שלו.

 

פתחתי אותה בשקיקה ובתוכה היה בית בובות ענק. אם הייתי מקבלת את המתנה הזאת לפני ארבע שנים רוב הסיכויים שהייתי קופצת מאושר. אבל הייתי בת שתים עשרה ובית בובות פחות עניין אותי. הרגשתי את המבט שלו עליי, ממתין, ולכן קפצתי על שתי רגליי וחיבקתי אותו באהבה. "תודה רבה, אבא."

 

"אולי זה לא היה רעיון טוב כל כך?" קשה היה לא לשמוע את המבוכה הרבה בקולו.

 

"זה היה רעיון מצוין. אני אוהבת את המתנה שלי."

 

"כן, אבל כשאני חושב על זה... את כבר ילדה גדולה..." הוא אמר בתבוסה.

 

"הגיל לא משנה," עניתי לו, משתנקת מעט כשכאב לוחץ בבטני התחתונה הופיע שוב, כמו שקרה בימים האחרונים.

 

"מה כואב לך?" הוא שאל בדאגה.

 

"כלום, קצת הבטן, כבר כמה ימים."

 

"למה לא אמרת לי? אולי את צריכה לראות רופא?"

 

"לא, זה... הכול בסדר, אבא. אל תדאג."

 

שעות מאוחר יותר, כשהכאב הפך בלתי נסבל, הוא החליט שהגיע הזמן לצאת לחדר המיון. כאב לי כל כך וכבר לא התווכחתי איתו.

 

האחות שקיבלה אותנו בחדר המיון ליוותה אותי לחדר השירותים והגישה לי קופסת פלסטיק קטנה לבדיקת שתן. אבל משהו אחר קרה שבגללו צרחתי בבהלה. היא נכנסה וחייכה, "חשבתי כך, יקירה. מזל טוב. את אישה צעירה." הבעת פניה וניגון קולה הביעו אדיבות ורחמים גם יחד.

 

לאחר פגישה קצרה ומביכה במיוחד עם רופאת נשים, שבה קיבלתי הסבר על המחזור החודשי ועל כל מה שנלווה אליו, שוחררתי הביתה. בדרך עצרנו בבית מרקחת וקניתי כל מה שהיא אמרה לי. אחרי מקלחת חמימה וכדור אדוויל הרגשתי כבר טוב יותר. אבא שלי ישב על הספה בסלון וצפה בחוסר עניין בטלוויזיה. התיישבתי לידו ושתיקה מביכה השתררה בחדר.

 

הוא כחכח בגרונו כמה פעמים לפני שדיבר. "אני... זה הרגע לומר מזל טוב, לא? אני מצטער..."

 

"על מה אתה מצטער?"

 

"על המתנה המטופשת, על זה שביום חשוב כל כך היינו צריכים לנסוע לבית החולים כדי ללמד אותך מה שכל אימא מלמדת את הבת שלה. אני מצטער על זה שבגיל שלך את דואגת לי הרבה פעמים במקום שתהיה כאן אישה שתדאג לך..."

 

"המתנה לא הייתה מטופשת. ואנחנו מסתדרים כמו שצריך. אין לך על מה להצטער."

 

"גם זה מצער אותי, מקנזי. את בוגרת כל כך. הייתי רוצה לראות אותך מתעניינת קצת בכל מה שמעסיק בנות בגילך." הוא הושיט את ידו לשערי הארוך וליטף בעדינות, "השיער שלך בדיוק כמו שלה. ארוך, חלק ובהיר מאוד. היא נהגה לקלוע אותו לצמה ארוכה. אני חושב שזו הייתה הדרך היחידה לאסוף אותו, שלא ישתחרר מהגומייה." הגעגוע ששמעתי בקולו הכעיס אותי.

 

בבוקר שאחרי החג ביקשתי ממנו לקחת אותי למספרה. התיישבתי על הכיסא ולמרות המחאות שלו והתחינה של הספרית התעקשתי להמשיך בתוכנית שלי.

 

"את יפהפייה," אמרה הספרית, "גם תספורת פיקסי משוגעת מתאימה לפנים כמו שלך." קצוץ מסביב ומעט ארוך מלמעלה. הודיתי לה ויצאנו משם. לא רציתי להסביר לאף אחד מהם שהמטרה הייתה למחות כל זכר לדמיון המתסכל לאישה שנטשה אותי כשהייתי בת שנתיים. הצמה שהגיעה עד לישבני נשארה על רצפת המספרה ולצידה, כך קיוויתי, עול כבד הוסר מעל כתפיי.

 

אני מוחה את הדמעות ומעבירה את ידי בבלורית הבהירה שעל ראשי. אותה תספורת כבר עשרים שנה. באותו יום חשבתי שהנטל הוסר מעל כתפיי. היום, לצערי הרב, אני יודעת שלא. כובד משקלה של הבדידות שנגזרה על אבי ועליי עדיין מכביד באותה מידה, ואולי אפילו יותר. החיים של אבי נעצרו ביום שאימא שלי עזבה.

 

אבל החיים שלי עדיין לא התחילו.

1

פטריק

סיינט פטרסבורג, פלורידה

אני מכניס את מכשיר הטלפון שלי לכיס אחרי שיחת וידיאו משמחת עם קודי וטיה. ידעתי שהוא מתכנן להציע לה נישואין עוד לפני שהם נסעו לחופשה. לפני שנה אף אחד מאיתנו לא היה מעלה על דעתו שהרגע הזה יגיע. יותר משאני מאושר לראות את אחותי שלווה כל כך ושמחה, אני מאושר לראות את קודי האמיתי, רגוע, שמח ומלא אושר. קודי, שהסתתר עשרים שנה מתחת לשכבות כאב בלתי חדירות כמו מסך פלדה.

אני יורד במעלית המיועדת לפועלים באתר אחרי סיור קצר במבנה. כולם עזבו מייד אחרי הסיור ואני התעכבתי מעט כדי לשוחח עם קודי וטיה. אני מעיף מבט מסביב, על הבניין הישן בן ארבע הקומות שרכשנו לאחרונה בסמוך לאזור התעשייה המתחדש, ליד מזח סקיי־ויוּ. בעזרת תכנון נכון ועבודה מקצועית הוא עתיד להפוך למלון בוטיק יוקרתי ולהיכנס לשוק הבוער של מלונות הבוטיק.

המעלית יורדת באיטיות, חורקת בדרכה מטה. לפתע נעצרת. שיט. אני לוחץ כמה פעמים על הכפתור הירוק כדי להחזיר אותה לתנועה. אין תגובה. אני לוחץ על הכפתור האדום כדי לפתוח את הדלת, עדיין אין תגובה. זין. הטלפון שלי מצלצל, אני מושך אותו מהכיס, אבל הצלצול פוסק. לפתע מתקבלת הודעה. נדרשות לי בדיוק שתי שניות ואני מבין: 3, 2, 1 ביי ביי. הדופק שלי מאיץ. בידיים רועדות אני מתקשר למספר ששמור אצלי כבר כמה חודשים.

הוא עונה אחרי צלצול אחד, בדיוק כפי שהבטיח. "איפה?" בקושי רב אני מצליח לגמגם את הכתובת. "מישהו בדרך אליך," הוא עונה, בדיוק באותו הרגע שהמעלית חוזרת לפעול וממשיכה לרדת. כשהיא נעצרת הנעילה שלה משתחררת ואני יוצא בריצה.

אני מתרחק מעט מהמבנה ונושם בהקלה.

הטלפון שלי מצפצף שוב, הודעה נוספת, אני פותח אותה ופיצוץ אדיר מרעיד את האזור.

אני מתרומם באוויר מעוצמת הפיצוץ.

ומתרסק.

אני לא יודע מה גרוע יותר, ההדף העז שמעיף אותי כמה מטרים באוויר או ההתרסקות בעוצמה אדירה על הקרקע. אני מרגיש את הרגע שבו נשבר משהו בבית החזה שלי. אבק לבן אופף אותי, מקשה עליי לנשום וכל חלק בגופי כואב. באופן מפתיע אני עדיין ער, הראש שלי מסוחרר מסחרחורת מטורפת שמעולם לא הרגשתי כמותה וצפצוף עז מחריש את אוזניי.

מעט מאוד זמן חולף עד שקול סירנות נשמע באזור, רעש הסירנות מתמזג עם הצפצוף שבאוזניי ונדמה שהוא רחוק מאוד ושיעבור זמן עד שמישהו יגיע. באותו רגע מישהו מתכופף לידי. אני דוחף את עצמי, מנסה להתרומם אף שהכאב בחזה שלי בלתי אפשרי, ובקושי רב מצליח להסתובב על גבי. במבט מעורפל אני מנסה לראות מה קורה סביבי. אני מתנשף בכבדות וכל שרירי גופי בוערים ממאמץ כאילו רצתי מרתון.

"תישאר לשכב," הוא מורה לי, כאילו מאמין שיש בי איזשהו כוח לקום ולהסתלק מכאן. "אני הסוכן קורי פוסטר, הסוכן סאליבן שלח אותי אליך." אני עוצם את עיניי בחוסר אונים, אבל פוקח אותן כשהידיים שלו עוברות במהירות על גופי.

"זוז ממני," אני מצליח למלמל, אבל לא יכול להרים את זרועותיי מהקרקע ולהרחיק את ידיו ממני.

"אני רק בודק שאין דימום או שבר פתוח," הוא עונה בקור רוח. כשהוא מסיים את הבדיקה המהירה הוא שולף את מכשיר הטלפון שלו ומתקשר. "הוא יחיה," הוא אומר למי שנמצא מעבר לקו ומקשיב, "בביצוע. אזבא גוג'אר?"

רק אִזכור השם הזה גורם לשערות שעל גופי לסמור בפחד. "זה איאן סאליבן, הבן זונה? תמסור לו שמהרגע שפגשתי אותו החיים שלי..." אני אומר, אבל לא מצליח להשלים את המשפט. ההכרה שלי מתערפלת ואני שוקע לתוך חשכה.

 

כשאני מתעורר ההורים שלי, קודי וטיאנה, כבר יושבים על כיסאות סביב המיטה שלי. כמה זמן עבר מרגע שאיבדתי את ההכרה?

"אבא?"

הוא קם מייד ומתכופף מול פניי, "אל תתאמץ לדבר. אני אקרא לרופא."

אני חושב שאני מהנהן בראשי, לא ממש בטוח. כל איבר בגוף שלי כואב, אפילו הציפורניים וקצות השיער. אני מנסה לנשום עמוק, אבל ריח האבק שעדיין באפי והכאב בצלעותיי עוצרים אותי.

קודי מסתכל עליי במבוכה, "אני מצטער, גבר, לא ידעתי שזה יסתבך ככה."

טיאנה מעבירה מבטים ביני ובין קודי, "אפשר סוף סוף לדעת מה, לעזאזל, קרה לו?"

"אין לי כוח לדבר על זה," אני עונה וגל של כאב מלווה ברחמים עצמיים שוטף אותי.

"ובכן, מישהו יצטרך להסביר לי מה קרה פה," טיאנה מתעקשת, המבט שלה נודד מקודי אליי והיא בכלל לא נראית מרוצה.

אני נמנע ממבטה וממקד את עיניי בקודי. "אני לא מבין. היו לך כמה ימים טובים להסביר לה, למה לא עשית את זה?" אני שואל אותו בתוכחה.

"כמה ימים?" הוא חוזר אחריי.

"כן, כמה ימים. כמה זמן אני כבר פה?" הוא מחניק חיוך ונראה שהוא מתאמץ לא לצחוק. "מה הבעיה שלך? למה אתה צוחק?"

"אמממ, פטריק, אתה לא מאושפז פה כמה ימים. אתה פה מהבוקר בסך הכול," טיאנה עונה במקומו.

העיניים שלי מתרחבות בתדהמה, "מה?! רק כמה שעות?"

"כן. מה חשבת?"

"לא יודע... הייתם במקסיקו אז הייתי בטוח שעבר זמן עד שהגעתם."

"תפסנו את הטיסה הראשונה ממקסיקו סיטי. תוך חמש שעות הגענו לכאן. חייבת להגיד שדי הרסת לי את הצעת הנישואים."

"האמת, אתם נראים די רגועים. יש בזה משהו קצת מעליב." אני מתקשה להסתיר את המרמור.

"אהה," היא מחייכת, "כן, אנחנו רגועים. שברת שלוש צלעות ויש לך לא מעט חתכים. מובן שזה יכול היה להיגמר גרוע יותר, אז אני משתדלת לשמור על אופטימיות."

"אני שמח לשמוע שאת רגועה ואופטימית..."

"בכיין. תסתכל על הצד החיובי. בבית חולים יש רק אוכל בריא, כמו שאתה אוהב." היא פורצת בצחוק.

"טיאנה, באמת, תניחי לו," אימא שלי, שעד עכשיו עמדה לידי בשתיקה, נוזפת בה, "את לא רואה שהוא סובל מכאבים?"

"סוף סוף מישהו מבין אותי."

אבא שלי נכנס בחזרה לחדר עם הרופא, "התעוררת, מר פוקס."

"כן, הכול כואב לי," אני אומר בדרמטיות, "מותר לי לפחות לשתות משהו, אולי קצת מים?"

הוא מחייך. "מותר לך לשתות ולאכול מה שאתה רוצה."

"באמת? פשוט חשבתי שכמו בסרטים... אתה יודע... יהיה מותר לי רק מעט מים."

"זה נכון לגבי מי שעבר ניתוח או סובל מפגיעות פנימיות. אצלך המצב הרבה יותר טוב. אומנם אתה כנראה סובל מזעזוע מוח קל, שברת שלוש צלעות ויש לך הרבה חתכים לא נעימים בגוף, אבל זה כמובן גרוע פחות ממצבים דומים שאנחנו מכירים."

"ומתי הצפצופים באוזניים ייפסקו?"

"אני מאמין שייחלשו בימים הקרובים."

"הבנתי. אז בעיקרון אני יכול להשתחרר הביתה?"

"עניין של כמה ימים, לא יותר." הוא מחבר לאוזניו את הסטתוסקופ, "בוא נבדוק אותך." טיאנה מסיטה את הווילון וכולם ממתינים מעברו השני עד שהבדיקה מסתיימת. "אני שולח את אחת האחיות לטפל בחתכים שלך," הוא אומר ובלי דרמה מיותרת יוצא מהחדר.

אחת האחיות? זה כבר מתחיל להישמע טוב יותר. אני מעלה בדמיוני כל דמות אפשרית של אחות במדים קצרים וחזה שופע שראיתי בסרטי פורנו ומחייך, יש יתרון לכל דבר. אחרי כמה דקות נכנס לחדר גבר שמן בעל פרצוף ורדרד ומעט מאוד שיער על הראש, שהוא מסרק מצד אחד לצד שני בניסיון עלוב להסתיר את הקרחת המבהיקה שלו. הוא לובש מדים ירוקים ודוחף לפניו עגלת טיפולים. "בוא, נוריד מעליך את הבגדים."

אוי אלוהים, לא חשבתי שהיום הזה יוכל להידרדר נמוך יותר.