שליחות ומלחמה

דרך שסופה ידוע מראש

 

 "הזמן הוא דבר נפלא. הוא בחינם ויש ממנו בשפע, ואין אחד שיכול לגזול את זמנו של האחר, ולמרות זאת אין בו די ותמיד מבקשים ממנו עוד."

אשור, מפקד בפועל נץ 

 

"המפקד!" שני השומרים שהסתובבו עד עתה חסרי-מעש מנקודת ביקורת אחת לשנייה, נשקם האישי מיטלטל בחופשיות בגובה מותניהם, הבחינו בנו בעודנו עולים בנחת במעלה המדרגות שהקיפו את רחבת האגודה להגנת החי והצומח. הם אותתו בבהילות לעבר צמד שומרים נוסף שנע לעברנו בזריזות, וכל הרביעייה נעמדה כחיץ בינינו לבין המחסום שמאחוריהם.

כעת היה נשקם האישי מונף לעברנו באיום.

קצין המשמרת התורן ששמע את קריאותיהם צץ מיד מחדר משמר רב-קומות שאכלס למיטב ידיעתי שלוש יחידות צבא חמושות היטב, ורץ לעברנו, מנופף בידיו לשומרים לחזור למשמרתם.

הקצין שזיהה במהירות את דרגות הקצונה הדהויות והבכירות של האיחוד המשותף על כתפינו, עצר מולנו ברקיעת רגל עזה תוך כדי הנפת נשקו בהצדעה, הקנה מורם בזווית חדה לרקיע. עיניו היו מושפלות לקרקע, וכול כולו נראה כמי שעומד להתעלף במקומו מהבהלה שכה הורגלנו אליה כאשר הפעלנו את מחולל הצורות האישי שלנו לדמויי תושבים של כוכב הדרוגויים.

הוא ציפה למבקרים. הודיעו לו כמובן מראש על בואם של זרים, אבל הוא בהחלט לא ציפה לנו, לא לקצינים מגזע הדרוגויים, שנחשב כגזע הרצחני וחסר הרחמים ביותר בכל היקום המוכר. אפילו התמנונים, שהדרוגויים היו בעלי בריתם, חששו מפניהם ומאופיים הבלתי-צפוי. בעצם, מי כן ציפה שדרוגו יופיע לפתע מולו בעידן שבו זה דורות התחוללו בינינו מלחמות עקובות מדם? אם להודות על האמת, לא בחפץ לב השתמשנו בהדמיה הזאת, אבל כל עוד שאפנו להרחיק מעלינו סקרנים וליצור סביבנו אווירת פחד, לא היה כמותה.

"המפקדים!" הקצין שבדק בידיים רועדות את התעודות שהגשנו לו ווידא את זהותנו והנחה אותנו לחדרון רחף שהיה נעול במקומו בתפסני עצירה. שומר נוסף עמד בפתחו.

זיוה הכניסה לחריץ המיועד לכך גביש מידע משושה, והחדרון נותק ממקומו וריחף לעבר מפגש שידעתי שאין ערוך לחשיבותו אם הפיקוד הזעיק אותנו אליו והסתכן בחשיפת זהותנו האמיתית, או בחשיפת זהותו של המבנה. המקום שימש כהסוואה לשלושה אגפי ריגול שונים, שניצלו היטב את שם האגודה שבחסותה פעלו ושסניפיה היו פזורים בכל כוכבי היקום המוכר והמאוכלס.

אם מי מהשומרים או כל איש צבא אחר ואפילו האזרחים היה מצליח לזהותנו, אני לא מאמין שהייתי מצליח להגיד את הצליל הראשון בשמי לפני שהיו מחסלים או מהממים אותנו. זיוה ואני הוכרזנו בכוכב הבית שלנו, ובכל כוכבי האיחוד המשותף, כאויבי-הציבור-מספר-אחת, וכבר פעמים אחדות דיננו נגזר, שלא בפנינו, למוות.

"כמה הייתי שמחה לנצל את ההזדמנות לפגוש את הורי ואחותי," שמעתי אותה ממלמלת בשקט, בעודה מביטה מבעד לחלונות בעיר שחלפה תחתינו שלמרות המלחמה נראתה מלמעלה תוססת ורחובותיה מלאות דמארים. רחפות נוסעים נעו תחתינו ומעלינו במסלולים רב-שכבתיים, מכוונות בידי פקחי התנועה האווירית שעמדו על משטחי רחף בצמתים הסואנים.

"רק לרחם עליהם," חשבתי לעצמי בעודי מתבונן בתדהמה במסעדה שממש מול עיניי ריחפה באוויר, מתרוממת מעל מסלולי הטיסה של הרחפות ופונה אל מחוץ לעיר. דרך חלונותיה ניתן היה לראות את הסועדים הצופים בעיר החולפת תחתיהם ומצביעים לעבר אתרים ומקומות שכנראה זיהו. על גגה חנו כמה רחפות, וטייסיהן ישבו בניחותא יחדיו על הרחבה תחת סככת מגן ושוחחו ביניהם.

"איזו הפתעה תהיה להם אם..."

"אם אגף שתיים, שנמצא כידוע לך במבנה הסמוך, רק יחשוד," קטעתי אותה, ממשיך עדיין להביט מוקסם במסעדה שנעלמה לאִטה מעינינו, "רק צל צלו של חשד שאנחנו כאן, וכל הכוכב הזה יצא מדעתו בתקווה לדוג אותנו. שכחת כנראה מי אנחנו עבורם."

"אני זוכרת היטב," ענתה בארסיות ומיששה את הצלקת שהותיר הקולטון בירכה במהלך בריחתנו מהסוכנים המקומיים לפני כחמש שנים. היא נצרה את טבעות הירי שהיו דרוכות עד לאותה העת, והן הפכו כבמעשה כשפים לטבעות אצבע רגילות לכל דבר. אפילו מפקדינו לא ידעו עדיין על דבר קיומן של הטבעות ולא על ניסיון השוד שחווינו לפני כחודשיים בכוכב מורל, כאשר הוזמנו למסיבה שערך אחד מידידינו במקום, לרגל קבלת בנו הצעיר למכון הגבוה ביותר ביבשת לחקר דחיסת המרחב ועיוותו במהירויות חלל.

וכך, בעודנו חוגגים, הופיעו לפתע שני אנשי חוק וביקשו מאתנו להצטרף אליהם בדחיפות בטענה שמישהו ניסה לפרוץ לביתנו, ובקרב שהתחולל בין כמה מהפורצים למערכות האבטחה, נהרגו שניים מהם. אבל, טענו השוטרים, לפי הבלגן וההרס במקום הצליחו כמה מהגנבים לחדור לווילה ולבזוז ממנה חפצים וחלק מהרכוש.

"כוחות השיטור עורכים אחריהם מרדף ממש ברגע הזה," ניסה אחד השוטרים להרגיע אותנו. "בכל מקרה אתם מתבקשים לנסות ולזהות את ההרוגים ולבדוק מה נגנב."

"לאחר מכן תמסרו עדות בתחנת המשטרה ותתבקשו להגיש תלונה רשמית על-פי הנהלים המקובלים," הוסיף חברו.

זאת לא הייתה הפעם הראשונה שנעשה ניסיון פריצה אצלנו, אבל זאת בהחלט הייתה הפעם הראשונה שהצליחו, והיינו מודאגים כל-כך מהידיעה והשלכותיה, שאפילו ההסברים החלקיים והמטופשים שקיבלנו מהם לשאלותינו, והעובדה שהתעקשו שנצטרף לרחפת השיטור שלהם ונשאיר את שלנו במקום, נשמעה סבירה ולא הדליקה אצלנו שלל נורות התראה.

באותם רגעים גם זיוה וגם אני רק ראינו לנגד עינינו את החדר הנסתר שכנראה היה יעדם האמיתי של הפורצים ובו שמרנו את המסמכים הסודיים ביותר שלנו, ואת המידע שנאסף בעמל כה רב ובחייהם של כמה סוכנים שהועסקו כמרגלים מטעמנו למען האיחוד.

נורת האזהרה הראשונה שדבר מה אינו כשורה נדלקה אצל זיוה דווקא בגלל השקט והשלווה שמאפיינים כל שכונה נורמאלית שנמה את שנתה בשעות הלילה המאוחרת. הרחוב היה ריק, חף מכל אותם עשרות אזרחים סקרנים שלבטח שמעו היטב את צופרי האזעקה של כוחות המשטרה הדוהרים בדממת הלילה לעבר הווילה המותקפת, ואת הירי שהפורצים המטירו לכל עבר כאשר נמלטו על נפשם.

 בעודה מביטה בחלונות וברחובות השוממים מאדם, פנתה זיוה אל אחד השוטרים, ומתוך סקרנות מהולה בחשד ביקשה לדעת היכן הכוחות והמחסומים שהיו אמורים להיות בכל פינה ופינה, ולחצוץ בין התושבים למקום האירוע. רק שבמקום תשובה הם שלפו אקדחי קולטון, הצמידו אותנו לקרקעית הרחפת ופרקו אותנו מכלי נשקנו.

השער הראשי היה כמובן נעול, וניתן היה לראות מיד שאף אחד לא ניסה להתחכם אתו. כאשר רחפת השיטור המזויפת נעצרה לפניו, יצאו מבין הצללים שהטילו החומות הגבוהות שלושה תמנונים ואיימו עלינו בטבעות שרשרת שהקיפה את אצבעותיהם, כאשר מהטבעת האמצעית משתרבבת בליטה מוזרה למראה.

אחד משלושת התמנונים נטל ממני את שלט הבקרה, תקתק עליו, והשערים נפתחו מיד וללא בעיות, מה שנתן לנו חומר למחשבה על אחדים מעובדינו. ואומנם, בתחקיר שעשינו למחרת גילינו את משתף הפעולה (אוס לקח אותו לתא מאסר בנץ שחנה במעגן תת-קרקעי עמוק, ומיד בטיסה הראשונה שלנו לחלל וללא גינוני טקס מיותרים הוא נזרק החוצה והתפורר לחתיכות בקול נפץ מרשים ממטען-אנרגיה שהוצמד לגופו).

בעוד שני האחרים מאיימים עלינו בטבעות שרק יכולתי לנחש שהן סוג מסוים של נשק, כיוון שמעולם לא ראיתי כמותם, התמנון שהיה הקרוב ביותר אלינו דחף את שנינו בארבעת זרועותיו לעבר דלת הכניסה, וחברו הורה לזיוה להצמיד את עינה הימנית לסורק-אישונית. שנייה לאחר מכן היו כל חמשת הגנבים מתים עוד לפני שהבינו שדבר מה השתבש בתוכניותיהם.

כל מערכות האבטחה שפעלו דרך סריקת האישונית בכוכב מורל, תוכנתו על-פי חוק שנכפה בנוקשות ושאינו משתמע לשתי פנים: זיהוי העין הימנית בלבד יפתח את דלת הכניסה, ואילו העין השמאלית תפעיל מיד את מערכות האבטחה כנגד כל מי שלא מזוהה במערכת הבינה הפנימית שלה, שכן מתרחשת פריצה אמיתית ובעלי הבית נמצאים במצוקה. החוק היבש במורל קבע בצורה חד-משמעית שפורצים ושודדים על פני הכוכב, אחת דינם – מוות.

תשדדו כאוות נפשכם בכל רחבי היקום קבע החוק, אבל במורל, השודד את האחר דינו מיתה.

חוק העיניות בא למנוע אסונות שקרו בעבר כאשר דיירים שהחליפו מערכת אבטחה מחברה אחת לשנייה, או ששכרו בית חדש ושכחו איזו עין יש להניח למערכת לסרוק, הפעילו בטעות את מנגנוני האבטחה ואורחיהם נהרגו.

אלא מה, גם השודדים הכירו את החוק והכריחו את הנשדדים לסרוק את עינם הימנית. מעשי החטיפה לצורכי שוד הפכו ללחם חוקנו, ומערכות האבטחה שבעצם תפקדו להפליא, הפכו לחסרות תועלת.

צול, שהיה האחראי לאבטחה הכוללת שלנו, חישב ומצא בעזרתו של אוריון מחשב הנץ, שניתן לעקוף את ההתקן הממשלתי ולהפוך את תפקודי העיניות. השניים תכנתו פקודה שהקפיאה למיליונית השנייה את מנגנון הפיקוח, שכן הקפאה ארוכה יותר הייתה משבשת את הבינה האורגנית שפיקחה על המערכת כולה, והזריק לתוכה מיקרו-תא שנלקח מתאי-הגזע שלו שתוכנת במיוחד להפוך את תפקודי העיניות. התא שכפל את עצמו עד שהשתלט על התכנות המקורי, ואז התחבר צול למערכת והפך את תפקוד העיניות.

כאמור, התוצאות שכבו ממש ברגע זה למרגלותינו ללא רוח חיים. כבר למחרת הם הושלכו בכל הכבוד הראוי לחלל, יחד עם הבוגד, וכמוהו גם הם התפזרו בחתיכות זעירות לכל עבר למען לא להשאיר עקבות שעשויות להוביל את החוקרים אלינו.

לאחר שהשוטרים המזויפים נהרגו, צול, בעזרתו של אוס, גררו אותם פנימה, והתחלנו לחפש מסמכים שיגלו את זהותם, אבל לשווא.

גם הרחפת שחשדנו בה שנגנבה לא החכימה אותנו במיוחד, והתחלתי לחשוש שזהותנו האמיתית התגלתה וכי מדובר ביחידת חיסול מתוחכמת שחפצה להסוות את חיסולנו כשוד. לבסוף, לאחר שכמעט נואשנו, גילה אוס מגירת סתרים בדופן הפנימי של הרחפת ובה מגוון מסמכים מרשים ומפרט מדויק של טבעות הירי שאתן איימו עלינו.

לכל אחד מהתמנונים הייתה טבעת שרשרת על אחת מידיו, שנראתה כתכשיט אצבע לאביונים נטולת הדר, ובהחלט לא כזו שתביט בה פעם שנייה או תחמוד אותה.

להערכתי, הטבעות היו החידוש האחרון בנושא הסוואת כלי נשק אישיים וממוזערים, וללא ספק הקדימו את הטכנולוגיה של מדענינו בשנות דור.

לאחר שהחרמנו אותן ולמדנו להשתמש בהן ביעילות, רק בעזרת אצבעות כף יד אחת, הן שימשו אותנו כגיבוי מעולה וסמוי.

את אקדחי הקולטון האישיים שלנו המשכנו כמובן לשאת, ובגלוי, אחרת היינו מעוררים חשד שיש ברשותנו אמצעי הגנה חלופיים. לרווחתנו, גילינו מהמסמכים שהשמועות על עושרנו, שלא ניסינו כלל להפריכן, עשו את שלהן, ובסך-הכול היה מדובר בניסיון שוד פשוט.

"זיוה, אני חושב שיש לי רעיון איך בכל זאת תוכלי להיפגש עם הוריך ואחותך בלי אגף שתיים בעקבותינו," אמרתי. "תתקשרי לאחותך ותזמיני אותה, בשם בדוי כמובן, הוריך יזהו את קולך מיד ותגובתם תחשוף אותך. תזמיני אותה ואת הוריה שאת מכירה אותם מילדותך לאחת מהמסעדות המעופפות האלה. תגידי לה שהיית חברתה הטובה ביותר בכיתה ויותר מפעם אחת לנת בביתם ואת אוהבת את הוריה כהוריך. תאמרי לה שגורלך שפר עלייך ושכיום את אישה אמידה, ומאחר ואת מבקרת בעיר זאת בפעם ראשונה מאז שסיימת את לימודיך, את מזמינה אותם לארוחה באווירה אחרת ומיוחדת."

"היא עלולה לטעון שהיא לא זוכרת אותי ושלא היה שם כזה בכיתה."

"היא לא. אף אחת לא תודה בזה ששכחה את חברתה הטובה ביותר, שעוד מזמינה אותה ואת הוריה לארוחה במסעדת פאר. תסמכי עלי, היא תבוא. אבל במידה שתאמר שהיא לא זוכרת אותך, תזכירי לה את הטיול שעשינו איתה ועם בעלה לאגם בוניס. היא תיזכר ותבין. עכשיו רק נותר להזמין מקומות ולהתקשר אליה."

"אחרי הפגישה שלנו עם הנשיא," זיוה הביטה בי וניגבה בשרוול חולצתה את הדמעות שהבהיקו לפתע בעיניה.

* * *

 

"זיוה?" שני הגברים שקיבלו את פנינו נרתעו בבהלה לאחור. "אשור! חתיכת... כמעט שגרמת לי להתקף לב. מה אתם רוצים, לחסל אותי?"

זיוה ניתקה בחיוך את מחולל הצורות שלה זאת הפעם הראשונה מאז נחתנו על פני הכוכב, וראיתי איך עיניהם מתעגלות בהערצה בפעם המי יודע כמה למראיה ברגע ששערה הזהוב הארוך והגולש השתחרר מההדמיה הנוראית, והחדר כאילו הואר בזכותו.

סרט דקיק שעטף בקביעות צמה בתסרוקת הבקבוקונים שכה אהבה להתהדר בה העניק לה מראה ילדותי ושברירי שהבליט את עיניה הכחולות בגוון הרקיע העמוק עד שנראו לעתים אפורות, והיו ניגוד בולט עד לכאב לעיניהם האדומות והמאיימות של הדרוגויים, שכל תווי פניהם נראו כאילו נוצקו בתופת עצמה.

האמת, באמת קשה היה לעכל שמדובר באותה האישה, ובעיקר כאשר השינוי התחולל ממש מול העיניים, ומדמות מעוררת חלחלה ופחד התגלתה אחת הנשים היפות שהתהלכו על פני האדמה.

בגד הגוף השקוף וההדוק שלבשנו תמיד כאשר נאלצנו להשתמש בהדמיה מחשש שכל צבע אחר או כל בגד רחב שיתנפנף לפתע יהרוס את האיזון העדין שבין ההדמיה לדמותנו האמיתית, כה הטיב להבליט את חיטובי גופה עד שניתן היה לראות דרכו היטב את חיטוביהם המושלמים של שדיה שכאילו שאפו לפרוץ החוצה, ואת פטמותיה הזקורות, ואפילו את נקודת החן הזעירה שהתנוססה על אחת מהן ומשכה אליה כמגנט את עיני הנוכחים בחדרון שנעצו בה את מבטיהם כמהופנטים.

רק כאשר כבריקוד אטי היא הניפה את ראשה כלפי מעלה בתנועה סיבובית ושיפעת שערה התפזרה כגלי הים לכל עבר, השתחררה נשימתם והם ניעורו מהשיתוק שאחז בהם.

ראיתי את הניצוץ המזלזל שבעיניה ובשפתיה הפעורות קמעה כבהזמנה, וידעתי שהיא יותר ממודעת לעצמה ולרושם המהמם שהשאירה על נשים וגברים כאחד.

הנשים היפות באמת דומות היו בעיניי לתמונה יפה התלויה על הקיר בסלון ומעשירה את נפש המתבונן, אבל במשך הזמן יופייה מתעמעם ורק האורחים המבקרים הרואים אותה מתפעלים ומקנאים. בעלי התמונה כבר אינם מתפעלים ממנה כל-כך, הם התרגלו. אבל זיוה הייתה כיצירה נדירה בגלריה לאומנות, שככול שתביט בה יותר תגלה דברים חדשים ונפשך תערוג אליה ולעולם לא תשבע ממנה, ויופייה ישכר אותך לעד. זיוה לא הייתה סתם אישה יפה בגוף מושלם, זיוה הייתה האישה היפה בגוף המושלם.

"אשור..." חשתי איך אני נמעך בחיבוק הקטלני של נשיא האיחוד המשותף. ניתן היה להגיד לזכותו הרבה דברים, אבל העדינות בהחלט שלא נמנתה עמם, וגם לא התכונה לבוא למפגש חברותי עם שודדי חלל שכחמישה פסקי דין- מוות תלויים מעל לראשם יחד עם עשרות צווי הבאה ומאסר שהוא אישית חתום על רובם. "הייתי מצפה ממך שתקנה לה טבעת מרשימה יותר," לחש באוזני והביט בטבעת הירי בלא לחשוד כלל ביעודה האמיתי."האמת שכבר מגיע לה," הוסיף ברמזו מה דעתו על כך שעדיין איננו נשואים.

הנדתי בקרירות בראשי לעבר הגבר השני שפסע בעקבותיו, כאילו מישהו דחף אותו בכוח לעברנו, וברק שנאתו כלפי היה יכול להקפיא אותי לגליד קרח לו רק היה עולה בידו.

סגן הנשיא אביאור.

בזווית עיני ראיתי איך זיוה מתפתלת ונחלצת בזריזות מידיו של הנשיא שהניח לי ומיהר לגפף גם אותה.

"זיוה, הייתי רוצה שתבואו לביקורים תכופים יותר... ואם את חושבת שתצליחי לחמוק ממני לאורך זמן," שינה את הנושא והבזיק חיוך חם לעברה, "כדאי שתחשבי שנית."

גבר נוסף נכנס לחדרון, לחץ את ידי בחמימות, נישק את זיוה על לחייה והזמין אותנו בהנפת יד לאולם מהודר שקושט, תוכנן ועוצב רובו ככולו לפי תבליטים יבלוסים מהמאה השלישית שבאלף החמישי. היה זה מפקדי הישיר בשירות הריגול.

הפעלנו שוב את מחולל הצורות והפכנו לקציני מודיעין מאורים שלא נראו מאיימים ובולטים כמו הדרוגאים, ולמעט העובדה שיכלו לסובב את ראשם כעל ציר לכל הכיוונים וקרקפתם הייתה מוארכת כלפי מטה, נראו דמאריים לכל דבר. צעדנו בעקבותיו לתוך אולם כה גדול, שבקושי ניתן היה לראות את קצותיו. במרכזו ניצבה צללית הדמיה ענקית ותלת-ממדית של הגלקסיה שהראתה את מיקומן של הערפיליות ומצבורי הגזים, ואת שברי הסלעים והקרחונים שהקיפו כטבעות כוכבים שנעו בחלל בתנועה מחזורית קבועה, או שִברונים שנזרקו בפתאומיות מהטבעות. ההדמיה עקבה אחר מעופם וסימנה את מסלולם העתידני, מזהירה את הציים שעשויים לשייט בסביבתם. עוד נראו שם מערכי הכוכבים שבחלקם ביקרתי, ועתה נצבעו בשלל צבעים על-פי טבלת שליטת הכוחות הלוחמים בשטח. ההדמיה ציינה במדויק את מצבנו העכשווי במלחמתנו בתמנונים ועוזריהם.

"אני רואה שאתם עדיין חוקרים את הדוכס," אמרה זיוה בהפנותה את ראשה לעבר חור שחור שנחקר עוד בתקופת שירותנו הצבאי, ואפשר היה לזהותו בקלות לפי הזוהר הבלתי-מציאותי שבהק סביבו. החור ששאב לקרבו שברי כוכבים וגזים בשלל צבעים מרהיב, הצית את חלקם מעוצמת החיכוך תוך כדי תנועתם סביבו במעגלים רב-שכבתיים, כמה מהם זוהרים בעוצמה כה רבה עד שמסכי השמשות של ספינות המחקר שנשלחו לחקור את התופעה נאלצו לעמעם את עצמן כדי שלא נסונוור.

"מצאתם את המקבילה ליקום?" המשיכה זיוה בהשתאות.

"עוד לא."

"גיליתם בכלל משהו שהצדיק את התפטרותי?" שאלתי כאשר פנינו לעבר קרונית שירות שחיכתה לנו.

"לא. ושלא לציתות, טוב שכך קרה למרות אובדן החיים המחריד," ענה המפקד. "אבל מאז התקרית, פקודות הצי לא הופרו ולו פעם אחת, ולטווח הארוך ולטובת האיחוד, ובשל פועלכם במדור ארבע, בהחלט כן!"

בעבר ליוויתי אל הדוכס כמה משלחות שחפצו לחקור כוכב שנע על-פי חישוביהם כ-15 מיליארד שנים בחלל ואולי אף יותר, כפי הנראה מתחילת היווצרות היקום – מה שהמדענים כינו כוכב בראשית – ושנלכד בכוחות המשיכה של ה"חור". הכוכב החל להתעוות ולאבד מסה, ומשלחות המחקר שריחפו כמיליון שנות אור מהכוכב בביטחון יחסי, חקרו את השפעת הכוחות הפועלים על פניו, מדדו אותם ואת השינויים במבנה הגבישי של הכוכב שהפך להיות יותר ויותר תמוה ומוזר ככל שהחום הפנימי שבו עלה.

לאחר שפניו החלו להתלקח, לבעבע ולפלוט ענני גזים שרובם לא היו ידועים כלל למדע ולא ניתן היה לסווגם לאף אחד ממשפחות הגזים המוכרת, החלו עשרות מחקרים נוספים, ועוד מאות בקשות למחקר המתינו לתשובה.

למען האמת, המדענים ומחול השדים שנוצר סביבם לא עניינו אותי במיוחד. כל חפצי היה לסיים את תקופת שירותי במקום הזה ואִתם, ולהשתלב חזרה במעגל המלחמה, אף-על-פי שקיבלתי את התפקיד כמחווה על פועלי במלחמה עד כה.

פשוט נמאס לי להיות הגננת של חבורת המפונקים שחשבה שבגלל השם והפרסום שהלך לפניהם, כולנו צריכים להתיישר על-פי גחמותיהם. למרות החיים הנוחים שהתפקיד הקנה לי ולצוות, בסופו של דבר מאסתי בשיגיונותיהם הקטנוניים והמעצבנים, כאילו העולם חייב להם את עצם קיומו, וכאשר לא עלה מבוקשם בידם ראו לעצמם חובה להציק לי כל-כך עד שלא פעם נלחמתי בפיתוי להוציא אחדים מהם להורג.

אני לא טוען שכולם היו נבלות, בהחלט היו גם מדענים שהיה טוב ונעים לשבת ולשוחח אתם. אלה גם הקשיבו להוראות הבטיחות ומילאו אחריהן בקפדנות.

לעולם, ובשום מקרה, וזאת הייתה פקודה מפורשת שאינה משתמעת לשתי פנים וכולם ידעו זאת, לא ניתן עד עתה ולא יינתן גם בעתיד כל אישור להתקרב לכוכב בראשית יותר מאשר בפקודות המבצעיות המאושרות שבידם. החשש היה שכוחות המשיכה והגזירה שפעלו באזור כולו יפגעו בצוותים, שלא לדבר על הגזים שאפפו אותו. חלקם היו כה רעילים וחומציים, שהיו מסוגלים לעכל כל חומר ידוע למדע, כולל את ספינות המחקר עצמן.

המחקר כולו היה נתון לפיקוח צבאי מחמיר ותחת חסותו, ואני כמפקד הצבאי הבכיר ביותר הייתי הפוסק האחרון. גם את פסיקותיי, כאשר סירבתי להיענות לבקשותיהם, עשיתי רק לאחר התייעצות מקדימה עם המדען הראשי של המשלחות ולאחר שהבנתי היטב את השלכותיהן על המחקר ואת הסיכונים הנובעים מכך לצוותים. לעתים, אם היה צורך בכך, אף התייעצתי עם המדען הראשי שכל המחקר היה באחריותו במכון למדעים בדמארי, פרופסור אמירם אשלין, שהיה הסמכות העליונה ביותר.

כעשור לפני עריקתי מהאיחוד התארגנה תחת פיקודי משלחת חדשה. לתדהמתי, מיד בהגיענו למחוז חפצנו וללא כל התראה, אחת מספינות המחקר התנתקה מהמנחת ופנתה במהירות חלל לעבר כוכב בראשית.

בתחילה ניסיתי לקרוא להם, אולם משלא נעניתי שלחתי בעקבותיהם שביעיית צפעונים. אולם למרות ירי קולטונים רציף בקרבתם, הם המשיכו לטוס כאחוזי תזזית אל הכוכב, עלו באש והתפרקו בהבזקים קצרים עוד בדרכם אליו. בכך הם סתמו לנצח את הגולל על עתידי הצבאי או על כל עתיד אחר בשירות הממשלתי, אף שיצאתי זכאי במשפט.

לא היו ספקות, וכן היו הוכחות לרוב שהמעשה תוכנן בקפידה ומראש על-ידי מנהל הפרויקט מהאוניברסיטה ששלחה את המשלחת האומללה הזאת, שקיווה להאדיר את שמו ולהיכנס לספרי ההיסטוריה כראשון שהביא הוכחה מוצקה לתיאוריה שרבים האמינו בה: היקום שאנו חיים בו הוא תשפוכת מחור-שחור מיקום מקביל או מכמה יקומים.

התיאוריה הסתמכה על עשרות שנות מחקר שנעשו בשולי ערפילית אבק-כוכבים, שבעברה, האמינו הכול, הייתה גלקסיה בהתהוותה מיקום מקביל, שנשאבה שם לתוך חור-שחור משלה ונזרקה ליקום שלנו. המבנה הגרעיני של אבק-כוכבים היה ייחודי רק לערפילית הזאת, שכאילו לא הייתה שייכת כלל ועיקר לעולמנו, וכך גם היצורים שחיו בה.

"החור" מהיקום המקביל, האמינו המדענים, שאב ודחס לתוכו את כל אשר נִקלע בדרכו עד שהגיע לרוויה, ובשלב זה או אחר התחולל בו מה שנקרא ההיפוך הממוזער, והוא "פלט" את כל החומר ששאב במשך כל חייו בפיצוץ אדיר ליקום שלנו.

אבק-כוכבים נוצר.

לצערם של כל הנוגעים בדבר, לא ניתן היה לחדור לעומקו על מנת לאשש את התיאוריה, ואי-אפשר היה לחקור אותו ברצינות אף לא בשוליו, הן בגלל האבק הדחוס שאפיין את הערפילית, והן בגלל זיקיות הדרקון או זיקיות האבן - תלוי באיזה ספר מדע קראת - שחיות שם ותוקפות כל מי שמנסה לחדור לשטחן.

גם כאשר לוו ספינות המחקר בצי קרבי, הלוחמה בזיקיות לא אפשרה מחקר של ממש. ציים שלמים אבדו באבק הסמיך ונעלמו לנצח, והמחקרים בערפילית נדחו עד שימצא פיתרון למגוון הבעיות בערפילית הזאת.

בינתיים פרצה גם מלחמת האיחוד בתמנונים, והציים שליוו תדיר את המחקרים נשלחו לאזורי הקרבות. המחקרים באבק-כוכבים פסקו לחלוטין, אולם כל המדענים שחקרו את כוכב בראשית האמינו שהחומר ממנו הוא נוצר התגבש ככוכב רק ביקום שלנו לאחר שנִפלט אלינו מיקום מקביל, בדיוק כמו ערפילית אבק-כוכבים, שגם בה, האמינו הכול, נוצרים עתה בעומקה כוכבים חדשים. הנושא בכללותו הצית כמובן את דמיונם של המדענים, ועל אחת כמה וכמה כוכב בראשית, שהיה זמין יחסית. בבראשית, אמר לי פעם המדען הראשי, טמון אולי סוד היווצרות היקום. טענתם אוששה בעיקר לאחר שהתגלו בענני הגזים שלו יסודות לא מוכרים, שאפילו לא נמצאה הדרך איך למדוד ו/או להעריך את הרכבם ושיוכם ליסודות הגזים והמוצקים המוכרים לנו.

במטרה להבין את מסתורי היקום ואת ההשלכות, במידה שקיימות כאלה, על קיומנו, החל מחקר מקיף ויסודי בכוכב, שלמזלנו התנהל הרחק מאזורי הלחימה.

לא הבנתי הרבה בתיאוריות האלה, והן גם לא ממש עניינו אותי, וכל שרציתי היה לסיים את שירותי שם ולחזור לסיבה שלמענה התגייסתי לצי – המלחמה בתמנונים.

אבל האסון קרה, ואני נמצאתי, שלא בטובתי, השעיר לעזאזל, והוברר לי בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כי לטובת האיחוד עלי לפרוש לאלתר מהשירות על מנת להסיר את התקשורת מעל גבם של הפוליטיקאים והצבא.

לאחר כשנה באזרחות ועשרות עסקאות, חלקן מפוקפקות ועל גבול החוקיות, פנו אלי מהשירות-הבין-כוכבי-לאספקה-ציוד-ומזון-בע"מ, חברה אזרחית שקווי האספקה שלה חבקו יקום ומלואו. הפנייה נעשתה בהמלצת אגף תשע (הריגול הנגדי) שעקב אחר מעללי מאז תקיפת מוצבי מרגדון, שהיו בסיס תחזוקה קדמי של התמנונים לאחר שכבשו את כוכב יורק מידינו, וכפי שהסתבר לי לאחר שגויסתי לשורותיהם, היה מההסוואות היותר מוצלחות של יחידה ארבע, תת-מדור באותו האגף. הסמויים.

"חור מזורגג," רטנתי, "יכולתי כבר להיות היום מפקד גזרה."

"מי כמוכם יודע," אמר הנשיא, מתעלם מהרמז ששלחתי לעברו, "שמבצעים רבים שתוכננו עד לפרט האחרון נכשלו כישלון צורב. האויב כאילו חזה אותם מראש וספגנו מפלה אחר מפלה. צר לי לבשר לכם," הוסיף לאחר הפסקה בהביטו בחוסר נוחות בזיוה ובי, "שמאחר שאני יודע עד כמה הייתם קרובים, ושבראשית דרכך הם היו תחת פיקודך, בעצם אם אני זוכר נכון, אלוף ראשון אביטל הייתה סגניתך בנשר לפני ש..."

חשתי שהפתיחה המבולבלת הזאת אינה מבשרת טובות. "היא נפלה למארב מתוכנן היטב ו... והצי שליווה אותה נִפגע ו..."

"ויגואר הפיקוד הושמד, כולל הצי המלווה," שמעתי את אביאור. קפאתי על מקומי בתדהמה. "אין ניצולים," הוא המשיך, והרגשתי כאילו הלמו בראשי בקורנס.

הכרתי אישית כמעט את כל ותיקי צוותה של אביטל, רובם שירתו תחת פיקודי בנשר והמשיכו בשירות תחת פיקודה לאחר פרישתי. אביטל לא הייתה רק סגניתי, היא הייתה... ידעתי שלעולם לא יימצאו המשפט או המילה שיתארו את מערכת הקשרים המיוחדת ששררה בינינו כמפקד וסגניתו.

זיוה, שהביטה בו עד עתה בחוסר אמון מוחלט, החווירה כסיד, וראיתי איך הדמעות מתחילות לנצנץ בזוויות עיניה. שתיים מהטובות בידידותיה שירתו יחד עם אלוף-ראשון אביטל, חברות ששמרו אתה על קשר ואמון למרות כל שנאמר עלינו, ואף-על-פי שהאמת על כך שלא בגדנו באיחוד ושאנחנו עדיין משרתים את המולדת כסמויים לא נודעה להן מעולם.

"אשור," הנשיא קטע את מחשבותיי, "אני צריך שתטוסו למפגש עם מפקדת הצי של התאגדות כוכבי אריאן דרך כוכב האסים, שישמש לצורך המסע כהסוואה ליעדך האמיתי. במחסן ח/72 יש כמה בקשות של המושל המקומי באסים, ובימים הקרובים יעמיסו אותן על הנץ עם עוד כמה תוספות שעליהן נדבר ביום שתמריאו למשימתכם, אפילו שנייה לא לפני כן. אתם תובילו לאריאן מטען שאין ערוך לחשיבותו וסודיותו, ובמרבית הדרך ללא ליווי. ייתכן שגורל המלחמה כולה תלוי ועומד בהצלחת שליחותכם." חשתי במבטה של זיוה שננעץ בי, אבל לא הגבתי. יותר מפעם אחת נשלחנו תחת המשפט הזה למשימות התאבדות שבינן לבין דחיפות או חשיבות מבצעית לא היה דבר וחצי דבר.

"נשיא מועצת התאגדות כוכבי אריאן הסכים לשלוח לעזרתנו יחידות צי בחימוש מלא שיתקיפו את התמנונים מעורפם מיד וברגע שתספק להם את הציוד שביקשו," המשיך הנשיא. "אין להם מחסור בספינות קרב משוכללות, אבל ציוד ההתקפה וההגנה הקרקעי שלהם לוקה בחסר. לא היו להם אויבים טבעיים, ומאות שנים הם לא הותקפו קרקעית, ולכן לא השקיעו בפיתוח כלי מלחמה יבשתיים וכעת הם מותקפים ומובסים. לא על-ידי התמנונים," הוא מיהר להוסיף, "אלא בידי כוחות בלתי-מוכרים להם, ולפי התיאורים, גם לא לנו. כאשר תגיעו לשם, נסו לברר במה מדובר. הטורפים, כפי שהם מכנים אותם, כבשו כבר את כוכב שמרית ואת כוכב חליקו, שניהם כוכבים מיושבים, וכרגע הם בתנועה לעבר כוכב ההברגה. הם השמידו בדרכם עשרות תחנות אספקה ומסתור לספינות שמחפשות מחסה מהסופות שמשתוללות שם, ומהדיווחים עולה שהם טובחים בתושבים ורוצחים את כולם בשיטתיות," הנשיא התיישב בכבדות באחד הכיסאות זקופי המשענת שעמדו סביב השולחן הארוך. "כל הניסיונות לכבוש את הכוכבים האלה בחזרה נכשלו, ועלו באבידות מחרידות. מעדויות הניצולים המועטים שכן הצליחו לברוח ומתצלומי חובבים, נראו ונשמעו סיפורים כה מחרידים, שברגע זה אנחנו מעדיפים לסווגם כחצאי אמיתות, אם כי גם סיפורים אלה מזוויעים דיים. הגזע שמופיע בצילומים אינו מוכר לנו, ולפי ניתוחי המומחים ייתכן שהם מגלקסיה אחרת. אם זה נכון, המדע הטכנולוגי שלהם עולה בטיבו על שלנו בעשרות מונים. אנחנו עדיין לא מסוגלים לשרוד את מחצית הדרך לגלקסיה הקרובה ביותר," הוא הביט בי ואז בזיוה. "אין באפשרותנו, כמובן, להקצות להם כוחות וגם אין לנו שום רצון להיגרר למלחמה לא לנו. אבל נוכל לשלוח ציוד שיתאים לצורכיהם אף שאנחנו זקוקים לו נואשות בעצמנו. לו מצבנו הצבאי היה טוב יותר והיה בידינו לאשרר את הדיווחים, הייתי שולח להם ברצון יחד עם הציוד גם כמה יחידות צי."

"אני מתנגד," רטן אביאור, "ההחלטה הזאת היא חד-צדדית ולוקה בחסר. לפי דעתי הם מנסים להניח את ידיהם על ציוד חדיש ומתוחכם שכוחותינו זקוקים לו נואשות. אני גם חושב שהצילומים מזויפים. אף מעבדה לא אישרה את אמיתותם. הכול שקר וכזב. ברגע שהציוד ינחת אצלם הצוות יחוסל ותוכלו לשכוח מההבטחות. בכל מקרה, לפעול אך ורק על-פי השמועות וסרטוני חובבים זה חוסר- אחריות שגובל ב..."

הי, ממתי הוא התחיל לדאוג לשלומי? אבל נראה שדאג רק לציוד שכן בסיימו ציין שהוא בכלל לא מאמין שנגיע בשלום, לא עם כל כוחות התמנונים שמשייטים בסביבה, ושסביר להניח שנושמד הרבה לפני שנגיע למחוז חפצנו. "עדיף," הוסיף בציניות, "שתחזרו לעסקי הריגול והבזיזה ותנסו ולגלות את מועדי ההתקפה הגדולה של התמנונים על כוכב דמארי ומקומות ההתכנסות שלהם לקראת ההתקפה."

"ומאחר שייתכן שסגני צודק, אני בהחלט מצפה שתבדקו את הנושא במרב הזהירות, ותפעלו בהתאם," הנשיא חייך אל זיוה ואלי בחום. "דבר נוסף. עד שתהליך העמסת הציוד יסתיים, תוכלו להעביר ארבעה ימי נופש במלון ערוץ הניצוצות," אמר ודחף לידי זיוה המופתעת צמד הזמנות לאחד מבתי המלון היותר מפוארים ויוקרתיים בעיר.

"אני אהיה המקשר שלכם," אמר אביאור, כאשר ראה שהנשיא סיים בהביטו בזיוה. הספקתי לראות איך לרגע קט חלף בעיניו הניצוץ הישן מהתקופה שחיזר אחריה, וכבה מיד. "אבל ראשית אנחנו צריכים לתאם אתכם את מסלולי הטיסה שתכננתי מבעוד מועד ואת כוחות הליווי שלכם." הוא הצביע במוט סימון זעיר שקרן אור ירקרקה וארוכה יצאה ממנו לעבר ההדמיה והתווה מסלולי גישה המועדפים עליו לכוכב האסים ולאריאן וכן דרכי המילוט אם נותקף, ומידע עדכני אחר על כוחות האויב ששרצו בשטח.

"המשא ומתן עם התאגדות אריאן ארך מעל לשנה," נאנח הנשיא, "אבל התוכנית הגיע לכלל בשלות מקצועית רק לפני כמה שבועות," אמר כרואה את השאלה המתבקשת מאליה, "בכל אופן, המילה האחרונה תהיה שלכם, כמובן."

פניו של אביאור קפאו, והנשיא עצר באיבה את מחאתו למשמע המשפט.

אביאור תכנן עבורנו את המסלול?!

שאני אפקיר את חיי בידיו?

על גופתי המתה.

בעצם הייתי די בטוח שאם הדבר הזה היה תלוי בו, זה בדיוק היה מצבי כבר לפני שני עשורים.

שמעתי בחצי אוזן את זיוה מתווכחת אתם על מספר הנשרים שילוו אותנו, ואת דרישתה שימשיכו אתנו עוד כברת דרך מאחר שהתוואי שהם תכננו מוביל אותנו ישירות לשטחי לחימה סביב הממסרים של הממלוקים, ומשם, על-פי התכנון של אביאור, לעבר מוצב קפולקו שהיה אחד היעדים המועדפים יותר שלהם לתקיפות כיוון שהיה תקוע להם כמו עצם בגרון, ממנו להמשיך ל-ק/24 ולעקוף את כוכב קרוסי שהצטרף לאיחוד התמנונים בשנה האחרונה לאחר שהם כמעט הרסו אותו לחלוטין, ומשם ישירות לכוכב האסים. מה שאני מכנה מסלול התאבדות מובטח.

עדיף היה, לדעתי, שנירה לעצמנו כבר עתה מטח קולטונים בראש  ולא נבזבז סתם זמן איכות בתור גוויות לעתיד.

לצערנו, הסתבר לנו שהצי ניגף בניסיונותיו לכבוש את כוכב וולקנו חזרה מידי התמנונים ונסוג, ועתה הוא מנסה בכל כוחו ובכל האמצעים שעומדים לרשותו לכבשו מחדש ולפתוח שוב את הדרך לכוכב האנזימאים והמחצבים יקרי הערך והנדירים שטמונים באדמתו.

"כמעט כל העתודות שלנו נשלחו למשימה הזאת, למעט הכוח המלווה שלך," אמר אביאור, "מיד כשיסיימו את משימת הלווי, הם יצטרפו גם לכוחות הלוחמים סביב וולקנו, ולכן אין כוחות עתודה מיותרים עבורכם, בנוסף על כל זה, הם השמידו את תחנות הממסר לזיהוי קשר והצפנה באזור, והתקשורת עם הכוחות משובשת ולא אמינה, מה שיקשה כמובן גם על התקשורת אתכם. אתם תשייטו כל הדרך בדממת אלחוט מוחלטת, אלא אם כן הושמדתם ויש לכם שנייה מיותרת לדווח על כך," סיים בציניות ושלח אלי חיוך שהמוות היה שמח לאמץ אותו לחיקו ללא פקפוק.

בהדמיה אומנם ראיתי שהאזור שפעם היה צבוע בצבעי האיחוד נצבע אדום, אות וסימן לכך שהתמנונים שולטים במרחב.

"הגבול הוסט לשטחים שלנו," הוסיף הנשיא. "למעשה, התמנונים שולטים בגזרה כולה. אם זה יהיה המסלול שתבחרו תעברו בשטחי אש, ולבד."

נראה שזיוה לא אהבה במיוחד את הרעיון, ואביאור הציע מסלול אחר, רחוק יותר מכוכב קרוסי אך בקרבה למוצב אחר של התמנונים שנבנה על שבר כוכב ענק ונראה קצת יותר הגיוני, ואפילו התרצה, לאחר וויכוח צרחות ארוך עם זיוה, לעקוף את המוצב בשולי אבק-כוכבים למרות שהטיסה תהיה אטית יותר בגלל תנאי השטח.

לאחר שנִתחה היטב את ההצעה ואת המשך המסלול המוצע היא נפנפה בידיה בחוסר סבלנות וטענה שכל שיוט בקרבת כוכב קרוסי והמוצבים שבסביבה סופם שיתגלו, ושהיא לא מבינה למה הוא מתעקש שנחלוף דווקא בקרבת הכוכב המזורגג הזה. אחר-כך היא החלה להתווכח אתו על כל פרט ופרט שהעלה, אבל אביאור התעקש על המסלול הזה בטענה שהוא הקצר ביותר והזמן הוא המרכיב החשוב ביותר בתוכנית. לכך השיבה שהישארותנו בחיים על מנת שנוכל בכלל לבצע את התוכנית עדיפה בעיניה על תוכנית מהירה שסופה כישלון.

וכך זה המשיך. אביאור, שלא היה מוכן לשמוע כל הצעה אחרת שהועלתה, טען שזיוה לא רואה את התמונה היותר רחבה ושהיא נצמדת לפרטים שוליים ומכשילה תוכנית שהתגבשה זה זמן רב.

זיוה מצדה, נואשה ממנו וצרחה עליו שאם דווקא המסלול הזה נראה לו, אולי מוטב שהוא ינסה אותו בכוחות בעצמו. אביאור שהגיב ביציאה מהירה מהחדר וטריקתה בזעם חזר לאחר זמן-מה בחיוך מזויף שסמרר את שערות ראשי, והם החלו בוחנים מסלולים חליפיים לעבר מעבר מקיוס, בצדו השני של אבק-כוכבים.

הם הזיזו מסלולים ותכננו הטעיות שחלקן יכלו בקלילות להיכנס לספרי הלימוד הצבאיים לפיקוד ומטה, אבל ההחלטה כבר גמלה בלבי: לא חשוב מה יוחלט ואיזה מסלול נפלא וקסום יתגלה לפתע, כאשר הליווי יעזוב אותנו לנפשנו ונישאר לבד, אנחנו נתכנן מסלול חדש, משלנו. חבל רק שזיוה 'שורפת' את כל האפשרויות הטובות בוויכוחי סרק.

אני עדיין רוצה לחזור הביתה ובשלום, ושום דבר שיִצא מהחדר הזה ויהיה מקובל על אביאור, לא יוכל להיות מקובל גם עליי.

הזמן חלף לו בעצלתיים, ובעודם מתווכחים, הנשיא נקרא בדחיפות לעבר משבר חדש שהחל להתהוות באחת הגזרות ועזב אותנו לנפשנו.

לאחר עזיבתו קלטה זיוה שאני ומפקדנו הישיר ממדור ארבע יושבים בשקט ולא מוציאים הגה מפינו, ורק משתתפים בתכנונים כאשר הם פונים אלינו ישירות. לפתע היא הסכימה בחיוך לכל רעיונותיו של אביאור ולמסלול הראשוני שלו שקודם התנגדה לו בכל תוקף, ובצדק. להגנתה אמרה שהוא שב אליו שוב עם נימוקים חדשים, ונקבעו שתי דרכים חלופיות שלפחות אחת מהן נראתה אף טובה מזאת שאמורה הייתה להתבצע בפועל.

אבל למי בעצם אכפת על מה הם דנו ואילו פקודות הוא שלף מהשרוול? לי בטח שלא. חשתי טפיחה על כתפי ומפקדי התרומם באנחה על רגליו והביט בי.

"אני מקווה שהם לא ממש משעממים אותך בוויכוחים שלהם. דרך אגב, אגף התכנון וההנדסה עבר על השרטוטים שלכם והם מבקשים להתייעץ אתכם בקשר לתאי המגן שהמלצתם לעשותם עבור האביזרים החיצוניים כנגד אש האויב במעטפות ספינות המלחמה בעתיד, ולשדרג בהם את הספינות הקיימות. הם בדקו את התאים שהתקנתם בנץ במורל ורוצים להתייעץ עימכם." הוא פסע לכיוון הדלת, ואני הלכתי בעקבותיו. "אם השיפורים שהצעתם יהיו מקובלים עליהם, אני אאשר תוספת תקציבית ואדחה את מועדי האספקה של היסעורים כך שבדגמים הבאים לאחר שהאב- טיפוס יעשה את טיסות המבחן שתוכננו כבר, ניישם את הרעיון בכל יתר הספינות." הוא פנה לצאת, מסמן לאביאור לצאת אתו.

"אורון," עצרתי בעדו, "בדרך לכאן ראיתי מסעדה מעופפת אל מחוץ לעיר. זה חדש לנו. אפשר להזמין חמישה מקומות עבורנו?"

"חמישה?"

"חמישה."

"יחכו לכם בדלפק הקבלה בבית המלון. תמסרו לפקיד הקבלה את השעה הנוחה לכם, וההסעה תחכה לכם בפתח המלון. בילוי נעים. אההה, תתקשר אלי ותספר לי איך זה היה, עוד לא יצא לי לבקר באחת מהן."

"רק עוד דבר אחד," אביאור הסתובב לעברנו מהמפתן כאילו נִזכר לפתע בדבר מה חשוב. "אם אתם מתכוונים להסתובב בעיר, אל תחזרו להיות דרוגואים. לא תתקבלו באהדה רבה ברחוב, ואתם רוצים לבלות, נכון? תישארו מאורים."

האמת, לפחות הפעם הסכמתי אתו, אף שכל מה שרציתי לעשות היה ללכת לישון וברציפות, אחרי שנשוב מהמפגש עם הוריה של זיוה ונאוה, אחותה. אבל מי אני שאתווכח אתו, שלא לדבר על כך שמהרגע שזיוה החזיקה את ההזמנות בידיה היא נראתה קורנת מאושר כמו... אני לא יודע כמו מה, אבל לא היה שווה לנפץ את זה או להסיר את החיוך הזוהר מפניה.

בחיי, מה לא עושים למען האהבה, אפילו מוותרים על שינה בריאה.

* * *

 

כמובן שנאוה לא זכרה את "חברתה הטובה" מהכיתה שלא הייתה ולא נבראה, אבל ברגע שזיוה הזכירה לה את הטיול לאגם, היא השתנקה, גמגמה משהו לא מובן, ואחר בקול חנוק אישרה את בואה.

קבענו להיפגש בשעה עשר בערב. זיוה שמחולל הצורות הפך אותה עתה ליבלוסית, נראתה כמו קפיץ מתוח, והביטה ללא הרף במדיד הזמן שלה, ממלמלת שהיא מקווה שלפחות פעם אחת בחייה נאוה תצליח להגיע בזמן שהיא עצמה קבעה.

הטייס שחיכה לנו ברחפת שעמדה לקחתנו למסעדה הביט בנו בחיוך שהלך והתרחב ככול שמונה הזמן נע קדימה, אחר התרווח בכיסאו, שם את כובע המצחייה שלו על פניו, ונרדם?

נאוה הגיעה בגפה. בתחילה לא זיהיתי אותה, לא מיד. אבל זיוה זיהתה אותה בשנייה שירדה מרחפת הנוסעים שהביאה מביתה לפתח בית המלון.

היא השמינה, שערה שבצעירותה גלש עד למותניה קוצץ ובקושי הגיע לכתפיה. הליכתה הייתה מהוססת, ופניה מתוחות. אבל השינוי הבולט יותר היה בבגדיה המרושלים והמוזנחים. נראה היה בבירור שלא הקדישה להם תשומת לב. נאוה שתמיד נראתה כאילו יצאה מתצוגת אופנה הייתה היום אישה אחרת לחלוטין, ובהחלט שלא לטובה. השינוי שחל בה היה מזעזע. אף-על-פי-כן הייתה עדיין אישה יפה שיותר ממבט אחד הופנה לעברה.

זיוה רצה לעברה בידיים פרושות לצדדים, ונאוה נרתעה לאחור.

"מי את? אני לא מכירה אותך," היא הביטה לצדדים בבהלה. "את לא אחותי."

"נאוה, אני לא י..." החלה זיוה להגיד, אבל כבר לא היה צורך ביותר מכך. היא זיהתה את קולה של אחותה מיד ונפלה על כתפה, פורצת בבכי.

"בנות," לחשתי אליהן, "היכנסו בבקשה לרחפת ובואו נמריא. ההצגה הזאת תמשוך אלינו תשומת לב לא נחוצה."

הן נכנסו לרחפת, סגרו את המחיצה בינינו לבין הטייס והתחבקו ארוכות.

" יש כאן האזנה," סימנתי בלחש, "וגם במסעדה. כאשר נגיע לשם, נישאר בחניית הרחפות ונלך ליד המעקה. רק שם אנחנו בטוחים."

* * *

 

הבטנו בעיר החולפת תחתינו באטיות בעודנו נשענים על המעקה. המסעדה ריחפה לעבר אגם דומר-לוצן וחלפה מעל פארק הלוחמים. זרקורים רבי-עוצמה שנראו היטב ממקומנו האירו את האנדרטאות האדירות ששמות הנופלים נחקקו בהן. "יותר מדי," חשבתי, "יותר מדי חברים. מלחמה ארורה."

"נאוה, איפה אבא ואמא?"

"זיוה," נאוה פרצה שוב בבכי, "אני כל-כך מתגעגעת אלייך, וכל-כך כועסת עלייך. יש לך מושג מה עוללת לנו? להורים? לי? את יודעת איזו מסכת השפלות אני עוברת? את יודעת שאימא נפטרה משברון לב לפני שנה, חודש לאחר אבא? איפה היית?" זיוה הביטה בה בהלם.

"נפטרו? מה? איך?" היא פרצה בבכי חנוק, כתפיה רועדות. קרבתי אליה וחיבקתי אותה, מניח בעדינות את כף ידי על פיה כדי שהטייסים ששוחחו ביניהם לא ישמעו את בכייה. "בעלי עזב אותי ולקח את הילדים," אמרה נאוה בכאב נורא. "השופטים בבית הדין לאחדות המשפחה קבעו שאחות למשפחת בוגדים לא יכולה להוות דמות חינוכית לערכי דמארי."

חשתי את גופה של זיוה הולך ומתכווץ.

"זיוה, למה?" אחותה צלפה בה ללא רחמים. "למה עשית את זה?"

"הלוואי שיכולתי לספר," קולה של זיוה היה חנוק מדמעות. "אבל אני לא יכולה. יום אחד תביני, יום אחד תתגאי בי, יום אחד כולנו..." היא פרצה בבכי מר שלא יכלה עוד לעצרו. "יום אחד אני..."

"נאוה," אמרתי רכות, והיא פנתה והביטה בי עיניה נוצצות מדמעות. "אנחנו לא יכולים לדבר ומנועים מכך, אבל אומר לך רק זאת, ובזאת תסתפקי. לא בגדנו. אבל עד שהאמת תתברר, מבחינתך ומבחינת דמארי אנחנו בוגדים. עכשיו בואו ניכנס לאכול, אחרת הטייסים האלה יתחילו לשאול שאלות."

* * *

 

"עוקבים אחרינו," אמרה זיוה.

שרירי צווארי רטטו כנגד רצוני להפנות את הראש ולראות במי או במה המדובר.

"זה הזוג עם עגלת הרחף," הבהירה. היא שילבה את זרועה בזרועי וכיוונה אותי לעבר שורת ספסלים שהקיפה בריכת מזרקה שדגיגים מכל הסוגים והמינים שכשכו במימיה. "לאישה יש שער ארוך ושחור אסוף על הצד כרעמה, ולגבר כובע צד עם הדפס של נשר החולות." היא הנמיכה את קולה. "עוקבים אחרינו מאז שנכנסנו לרחפת שהחזירה אותנו מהמסעדה המעופפת."

"נכנסנו לחברה כדרוגוים," אמרתי בעודי בוחן בחטף את הזוג שנראה כמתעניין בתוכן העגלה שריחפה לפניהם ועצר במקומו, "ויצאנו לבית המלון לאחר שנפרדנו מהמפקד באגף התכנון וההנדסה כמאורים. אל אחותך הלכנו כיבלוסים, כאשר יצאנו עתה מבית המלון יצאנו שוב כמאורים. לא ייתכן."

"אתה צודק בכל מאה הנקודות, חמוד שלי, אבל אנחנו תחת רשת מעקבים רציפה מאז שחזרנו מהמסעדה. בדרך חזרה התלחשת עם אחותי ולא שמת לב כנראה, אבל הייתה רחפת בעקבותינו עד הכניסה לבית המלון. דמארי מחופש לזקן ירד ממנה והתיישב על המדרגות. כאשר יצאנו ישבה שם אישה עם שער מתולתל ופשטה יד לעברנו."

אותה דווקא זכרתי, מתחת לסמרטוטים שלבשה הסתתרה אישה בהחלט נאה, אחרי שתתרחץ כמובן.

"היא הלכה משם, ומאז הזוג הזה בעקבותינו. תאמין לי, אנחנו תחת מעקב. דבר שני, אשור, אסור היה לך לומר לאחותי שלא בגדנו. מה קרה לך? יש לך מושג בפני איזה פיתוי העמדת אותה? עכשיו כאשר היא יודעת ויבואו ויקראו לה בשמות..."

"היא לא תגלה," עניתי. "אבל אם נהרג במשימה הזאת ו/או במשימה אחרת, אני לא רוצה שהיא תחיה כל חייה תחת הרושם שאחותה בגדה במשפחתה ובעמה. יותר מדי חברים שלנו נהרגו בידיעה שבגדנו באיחוד. ההורים שלך מתו בקלון ואפילו לא הודיעו לך שנפטרו, וגם אם היו מודיעים, איך היית מגיעה להלוויה? גם ההורים שלי מתו בבושה, בידיעה שבנם היחיד בוגד. את לא צודקת. נאוה צריכה הייתה לדעת את האמת בשביל הנשמה שלה, בשביל הילדים שלה, בשביל שתדע שלא השליכה את חייה לחינם. היא תרמה מספיק בהרס משפחתה ושמה הטוב. נאוה של היום היא הצל החיוור של עצמה, זאת לא האישה שהכרתי, שהייתה מלאת חיים ותוססת. היא לא תספר. חוץ מזה היא ח....

"אשור, אסור היה לך לספר, נקודה." זיוה קטעה אותי בחדות, "ידענו לקראת מה אנחנו הולכים, ידענו שמשפחותינו יפגעו, ידענו שנהפוך לאויבי דמארי. ועכשיו, אם לא איכפת לך, נשוב לענייננו. אני בטוחה שעוקבים אחרינו, ואני מוכנה גם להתערב אתך שבחדרים שלנו מושתלים מכשירי האזנה, וכמה מעובדי המלון משרתים באגף שתיים, או באחד מאגפי המודיעין האחרים. אם איתרו אותנו, זה קרה ברגע שנחתנו בדמארי. דבר בואנו דלף."

"אם את צודקת, ואם עקבו אחרינו מהמסעדה, אחותך בסכנה וצריכים להזהיר אותה, ומיד."

"היא מודעת לכך מרגע שזיהתה אותי כאשר הזמנתי אותה למסעדה. לו הייתה פוחדת הייתה משיבה בשלילה. בנות משפחת גוטמן לא עשויות 'מאבק דרכים', אדוני, אותנו לא מצליחים להפחיד בקלות. היא תשרוד. ועכשיו, כאשר היא גם יודעת את האמת, היא תישא הכול, ובחיוך."

"נקווה שאת צודקת, לא הייתי רוצה שתפגע יותר משנפגעה עד כה. ממש לא."

הנחתי את ידי על כתפה, והיא השעינה עלי את ראשה וכך חיכינו לראות אם הזוג ימשיך בדרכו, אבל הם המשיכו להביט בעגלה. קמנו ללכת, וזיוה צחקקה בקול כאילו סיפרתי לה דבר-מה מצחיק. פנינו לאחור וחלפנו לידם, וזיוה, שביקשה להטעות אותם במידה והם באמת בעקבותינו, סיפרה לי משהו במאורית שהייתה שגורה בפיה כמו עוד חמש שפות נוספות, שעה שאני לא הבנתי ולו מילה אחת מהשפה שוברת השיניים הזאת.

"אנחנו עשויים להיות תחת מעקב כפול ואפילו משולש," אמרתי לה לאחר שחלפנו על פניהם, "ייתכן שהזוג הזה הוא המעקב הגלוי לצמדים הנסתרים ותפקידם האמיתי זה להיחשף לעינינו ולהיעלם ברגע שנבחין במעקב. אולי הם מקווים לטשטש בצורה כזאת את ערנותנו למעקב האמיתי." היא הנהנה בראשה לחיוב והמשכנו לפסוע בנחת כמו כל זוג מטיילים אחר, עוצרים ליד החנויות שהציגו את מרכולתן העשירה, ומתעניינים במחירים.

לאחר זמן-מה נכנסנו למסעדה שנקרתה בדרכנו והבטנו מבעד לחלונות בזוג שהשים עצמו כלא-מתעניין בנו כלל, והמשיך לצעוד במעלה הרחוב בנחת עד שנעלם מעינינו. אם אומנם הם היו בעקבותינו, אין ספק שהיו מקצועיים עד לקצות אצבעותיהם.

"הם התחלפו," זיוה הנידה ראשה לעבר שלישיית גברברים רעשנית שצצה שניות ספורות לאחר שהצמד נעלם. השלושה החליקו על מגלשי רחף בקולות תרועה שהסבו לעברם את מבטי העוברים ושבים בתרעומת.

נשארנו לשבת שם עוד שעה קלה בתקווה לראותם נעלמים לדרכם, אולם הם נשארו ברחבה להפריע לעוברים ושבים, ולמורת רוחם של בעלי המסעדה, שחששו, ובצדק, מאובדן לקוחות.

כשיצאנו, הם התפזרו לכל עבר כמו על-פי פקודה וחזרו ונקבצו שוב כאשר חלפנו על פני מפתן דלת המלון שלנו. התיישבנו בחדר ההמתנה שבלובי שחלונותיו היו אטומים מבחוץ כלפי פנים, והסתירו אותנו מפניהם.

אכן כן, היינו תחת מעקב, ואם הם הצליחו לאתר אותנו בקלות כה רבה למרות שינוי הצורה שעשינו, אין ספק שאנחנו בבעיה. תהיתי אם לא כדאי לשוב לנץ ולהעביר שם את שארית החופשה.

אבל זיוה התנגדה.

היא ניתרה בצווחת קרב על המיטה הרחבה בפישוט-ידיים ורגליים ומיד נרדמה. הנחתי לה לישון. לא מיהרנו לשום מקום מיוחד, והמשכנו לישון בתורנות עד שעות הערב המאוחרות, נזהרים בדברינו ובמעשינו, לאחר שבחיפוש שעשינו בחדר השינה מצאנו מכשיר ציתות זעיר שהוסווה בין שערותיו העבותות של נער מפוסל בתוך מיצג שתיאר פלג מים וחיות בר, המתחיל כציור ומסתיים כפיסול שנִתלה כתמונה מעל מיטתנו. הסרתי את מכשיר הציתות מהתמונה וזרקתי אותו לשירותים. חזרנו לחפש מכשירי מעקב נוספים, אבל לא מצאנו.

לא רציתי לצאת מבית המלון. היה ברור לשנינו שלצאת בידיעה ברורה שאנחנו תחת מעקב זה לחפש צרות, וכאשר מחפשים אותן, בדרך כלל גם מוצאים. עכשיו ממש לא רציתי למצוא שום צרה, וודאי שלא בלי הרובוטים שלנו כגיבוי.

אבל, ולצערי תמיד יש איזה אבל...

רצינו לדעת בוודאות אם נחשפנו, ואם התשובה חיובית, לדעת מי הדליף את דבר בואנו, ומדוע אגף שתיים לא לכד אותנו לפני שעות בעודנו בבית המלון.

ואת זה אפשר יהיה אולי לדעת רק אם יש את מי לחקור, ובשביל לחקור... לצערי, צריך לצאת החוצה לרחוב ולצוד את אחד מהעוקבים.

חוץ מזה, מה שצריך לקרות, יקרה. כך יצא שצעדנו שוב ברחובות, מביטים בחלונות הראווה, וכאילו בשוגג פנינו לעבר הרחובות הצדדים יותר, מחופשים שוב ליבלוסים, אך הפעם כחיילים שלבטח לא יעוררו חשד בשל היותם שותפינו למלחמה כנגד התמנונים. חיילים כאלה מילאו את הרחובות בכל ערי הארץ בצאתם לחופשות ממחנות הצבא שהיו פזורים על פני הכוכב כולו.

לא היו לנו יותר אפשרויות במחולל הצורות, ואם זיוה צודקת, חיילים יבלוסים הם הפתרון הטוב ביותר לדעת אם אנחנו באמת תחת מעקב.

טבעות הירי שלנו נדרכו, ואקדחי הקולטון משוחררי הנצרה נחו בבטחה בנדניהם, וכך חיפשנו במבטינו לשווא את העוקבים שכנראה עברו לשיטה סמויה יותר, או שזיוה טעתה לחלוטין ואנחנו מבזבזים זמן איכות בשטויות. ייתכן גם שבגלל שינוי הצורה הנוכחי שלנו לחיילים יבלוסים, הם איבדו אותנו ועדיין אורבים לנו בבית המלון.

"אנחנו חייבים לחזור על עקבותינו," אמרתי בעודי מביט לאחור ברחוב הריק, "שום תייר נורמאלי או חייל, ויהיה מוצאו אשר יהיה, לא יסתובב במקומות כאלה ללא סיבה. אם אומנם יש אחרינו מעקב, הם יחשדו בנו לבסוף שאנחנו מושכים אותם למלכודת ולא יתקרבו, או שניפול לניסיון שוד סתמי של איזה מטומטם."

"נחזור העירה דרך שם," זיוה הצביעה לעבר סמטה צרה ואפלולית שרוב פנסיה נופצו, והריצוף המקורי הפך כבר לפני שנים רבות לעיסה דביקה של זוהמה, רחוב ששום בר-דעת לא היה נִכנס אליו אפילו באור יום. "אם הם רוצים אותנו, זה המקום וזה הזמן." היא מיששה את הטבעות הדרוכות שבאצבעותיה. "ואני ממש אתעצבן אם במקום לנצל את החופשה ולבלות יצאנו ל..." היא השתתקה באחת והרימה לאט את ידיה מעל לראשה למראה שלוש דמויות שצצו כמתוך האין והקיפו אותנו בקולטונים שלופים, מחליקים על מגלשי רחף חרישיים. מאחוריהם התקרבה אישה בשער שחור וארוך ולצדה גבר עם כובע צד.

"שבוי אחד חי," לחשה זיוה, "היתר מתים."

"זאת חבורת-הזבל מהמסעדה," עניתי. "והזוג מעגלת הרחף ש...," עיניי מצמצו מהכאב הפתאומי שהבזיק מעורפי כאשר אגרופן הטלה פגע בי מאחור והוריד אותי זב-דם על ברכי, מסוחרר לחלוטין.

"סתוֹם את הפה! תקשיבו היטב. אני לא מתכוונת לחזור על דבריי פעמיים."

הנקבה שנשמעה כמפקדת שלהם ריחפה סביבנו על מגלשיה כמה פעמים כבוחנת את הסחורה שנפלה לידיה. בעוד אני מתרומם בקושי על רגליי, היא נעמדה מול זיוה, מסובבת על אצבעה אגרופן הטלה משונן שכנראה הוא שפגע בי.

"אני רוצה שתשלפו את כלי הנשק שלכם לאט, ובקצה הזרת של היד השמאלית, ותניחו אותם עוד יותר לאט לרגליכם. אחר-כך תעשו שלושה צעדים לאחור... האדון ראשון!" היא הרימה את קולה כאשר ראתה את זיוה מורידה את ידיה.

"לאט ובעדינות, אדוני," שמעתי את אחד מהחבורה בעודי מניח את הקולטון בזהירות על המרצפות ונסוג שלושה צעדים לאחור.

"למזלכם, צו ההסגרה מציין מפורשות שהתשלום יבוצע אך ורק עבור שניכם, ובחיים," האישה משכה בכתפה, "אבל האמת שאין לי בעיה לחסל אתכם גם בחינם. חתיכת בוגדים מסריחים. טינופת שכמוכם צריך לחסל מיד וללא משפט ולחסוך את ההוצאות," היא ירקה בפניה של זיוה, ואז הושיטה את ידה לעבר זרועה בעודה מביטה בחוסר עניין בטבעות שעל אצבעותיה, ובעוויה של סלידה מיששה בזהירות את הזרוע לכיוון הכתף.

דממת התדהמה שהשתררה כאשר ההדמיה נמוגה ודמותה האמיתית התגלתה בכל הדרה, נוצלה מיד על ידי זיוה. שתי ידיה נשלחו במהירות הבזק, אחזו בראשה של המפקדת, הטיית הראש הצדה, סיבוב קצר, חריקת עצם מחליאה, והאישה נפלה ארצה, ראשה שמוט לאחור ולשונה מידלדלת מפיה, ועיניה חסרות-החיים עדיין בוהות בהפתעה.

שנייה לאחר מכן נשמע רשף, ואחד מהחבורה שהקיפה אותנו נפל ובמרכז מצחו חור פעור מאקדח הקולטון שזיוה שלפה מנדנו. לחיצה שנייה, ועוד אחד מהם נפל. זינקתי והתגלגלתי בזריזות על המרצפות המזוהמות לעבר אקדח הקולטון שלי, ויריתי ברביעי שהחל להרים את אקדחו לעברי. הוא נהדף לאחור, ונפל בפישוט ידיו לצדדים בקול חבטה עמומה. שוב שמעתי את אקדחה של זיוה שכיוונה אותו הפעם לעבר כתפו של החמישי במטרה לפצעו, אבל הוא לא ניפגע ונימלט לעבר סמטה צדדית, שם נעלם מעינינו בלי לנסות כלל להשיב באש.

לא היה טעם לרדוף אחריו, הוא היה מהיר מאתנו במגלשיו וללא ספק הכיר את הסביבה.

"איך היא ידעה מי אנחנו עוד לפני שניתקה את מחולל הצורות?" שאלתי, "ואיך בכלל היא ידעה על מחולל הצורות? אנשים לא ניגשים ככה סתם ליבלוסים או לאחרים וממשמשים את זרועם בתקווה למצוא מחוללים." "הם בכלל לא חוקיים," ענתה. "עד כמה שידוע לי יש אותם רק לסוכנים הסמויים בשרות הריגול. עצם העובדה שהם בכלל יודעים עליהם כבר חשודה."

"משהו כאן לא מסתדר לי עם ההיגיון בכלל," אמרתי.

"לפני שיצאנו מבית המלון שכבנו והסרנו את המחוללים מהזרועות שלנו." זיוה הרהרה קצת, "נראה שיש גם צלמניות בחדר השינה, נוסף למכשירי הציתות. הם ראו שיצאנו כיבלוסים, הם הסריטו אותנו, הבני-זונות, שאימא שלהם תמות חתיכות חרא מזורגגות," היא הניפה את ידה בתנועה מגונה. "זבלים."

* * *

 

"מה תזמינו?" המלצר שניגש לשרת אותנו ולא הבין את דרישתנו לשבת רק בשולחן הפינתי ליד המטבח, הסביר לנו שהמקום שבחרנו בו מיועד לסוג אחר של מבקרים, וכי ממקומנו לא נראה את הופעת הזמרת ואת רובם של מופעי הרחוב שיעלו לאחר מכן על הבמה שמימין למסעדה.

חייכנו אליו, וזיוה אמרה לו שאנחנו מבקשים רק שקט ואת התפריט, והוא הלך, רוטן בינו לבין עצמו שאין יום שהוא לא מופתע מטמטומם של הסועדים.

"אנחנו לא יכולים לשוב לבית המלון," אמרתי. "אנחנו ניתפס ונילקח מיד לחקירה, ובנוסף לכל האשמות שכבר ישנן נגדנו, ידביקו לנו גם את חיסולה של הכנופיה הזאת. אין לנו ברירה אלא לשכור חדר בבית מלון אחר שפחות מושך תשומת לב, ומשם לנסות ולחזור לנץ. אלה שמחפשים אותנו, אם ישנם עוד כאלה, יודעים כבר שהקבוצה הראשונה נכשלה ויערכו בהתאם. אבל לפני הכול אנחנו חייבים לפתור את הבעיה הכי קריטית. העובדה שנחשפנו. אנחנו חייבים לדעת איך גילו אותנו ובאיזה שלב משהותנו בדמארי, זה הצעד הראשון למציאת המדליף, ולאיזה רובד הגיעה הידיעה שאנחנו בדמארי."

זיוה הנהנה בראשה לחיוב. שנינו רצינו להניח יד על אחד העוקבים ולתחקר אותו, אבל ההזדמנות הראשונה נשמטה מידינו כאשר החמישי הצליח להימלט. חשבתי שאולי בניסיון הבא, אם יבוא, ההצלחה תאיר לנו פנים יותר.

ייתכן שמישהו בגד בנו, ורצינו לדעת מיהו ולמי הוא העביר את המידע. זה היה עניין של חיים ומוות עבורנו.

החדר בבית המלון הוזמן עבורנו מראש, כך שהיה לבוגד זמן רב להכניס בו אמצעי מעקב איכותיים, שללא מערכת מתוחכמת, שלא נמצאה ברשותנו, לא ניתן למצאם. יכולנו למצוא רק אמצעי מעקב שמראש הונחו על מנת שנאתרם, כדי שיסירו מאתנו את החשש שישנם עוד.

איזה טיפש אני, הייתי צריך לחשוב על כך.

כמו כן, היה הבדל מהותי אם נחשפנו כאויבי-הציבור-מספר-אחת, או שהעובדה שאנחנו סוכנים מטעם מדור ארבע דלפה. במקרה הראשון עלינו 'רק' לחמוק מאגף שתיים ולהגיע למעגן הנץ, שם נהיה מוגנים, אולם אם זהותנו האמתית נחשפה והמידע יגיע לכוכב מורל... ברגע שננחת שם, אנחנו מתים.

נכון שאגף שתיים היו יותר משמחים למחוק אותנו מרשימת המבוקשים שלהם ולהעביר את הטעם המר של בריחתנו לפני כמה שנים, אבל אם לא ניהרג בזמן שניתפס, מדור ארבע היה אמור לדאוג לנו למסלול בריחה 'נקי', ואגף שתיים, לצערו הרב, היה סופג שוב ביקורת קטלנית מהעיתונות והפוליטיקאים.

וזה היה המצב כשהתיישבנו לנו בפנים מחייכות, כיאה לזוג חיילים בפגישה רומנטית הנמצאים בחופשה, במסעדה צדדית, וחיפשנו מבעד לחלונות שבצדי הדלת סימנים למעקב.

לחצתי על שבב התפריט, והמנה הנבחרת הופיעה לפנינו בהדמיה. כך, בעודי מתייעץ עם המלצר איזו שתייה עדיפה לסיום הסעודה, הגיע מלצר אחר, חייכן, שמשום מה נראה לי מוכר, ודחף לעברנו עגלת שירות עמוסה במאכלים וקינוחים שכלל לא הזמנו שהייתה מכוסה במפה גדולה ופרחונית.

המלצר החדש הושיט לזיוה בחיוך פרח-אהבה והצביע לעבר אדם בודד שישב בבר וכוס משקה בידו. המלצר ששירת אותנו קודם פנה בכעס למלצר החדש, תפס בכוח בדש חולצתו, וגרר אותו לעבר גבר אחר שעמד ליד דלפק ארוך, וכל השלושה החלו להתווכח ביניהם.

הבטתי בסקרנות בגבר ששלח לזיוה את הפרח, אבל במקום לקום וללכת לעברה ולנסות 'להתחיל' אִתה, הוא קם ממקומו ויצא במהירות מהמסעדה. המלצר שהביא לנו את עגלת הקינוחים הסתובב לפתע לעבר הכניסה, ובעוד הם מדברים עמו, יצא אף הוא במהירות מהמסעדה, פתח בריצה, ונעלם.

זיוה ואני הבטנו במלצר שנראה יותר כבורח מהמסעדה מאשר כיוצא בעקבות הגבר שאולי ניסה לחמוק מהתשלום, ושוב במלצר העצבני שלנו ובגבר שלצדו, ושנינו כאחד זינקנו לעבר המטבח, משם דרך דלת השירות לרחוב, והתרחקנו מהמקום בריצה.

חלפה דקה, ואולי עוד אחת. לפתע נשמע קול נפץ אדיר והמסעדה כולה התפרקה לרסיסים על יושביה והטיחה אותנו למרצפות.

 "זהו זה, אני חוזרת לנץ ומדווחת מיד למדור ארבע," זיוה התרוממה בכבדות מהמקום שהועפה אליו מההדף, ממששת בזהירות, כמוני, את מחולל הצורות מחשש שנפגע. "אנחנו לא בטוחים יותר בחוץ, הם יודעים בדיוק מי אנחנו ו... בני זונות..."

בפעם השנייה באותו יום ראיתי אותה מרימה את ידיה באוויר בתנוחת כניעה. שלושה רעולי פנים נעמדו מולנו. אחד מהם לחש פקודה, ורחפת נוסעים פשוטה למראה הנהוגה בידי שני גברים, שזיהיתי אותם מהמסעדה המרוסקת, הופיעה.

המלצר שנראה לי מוכר עוד במסעדה, זה שהחזיק בפרח, ירד ממנה, ניגש אל זיוה, ומיד וללא כל התראה הטיח בפניה אגרוף זועם.

זיוה נפלה לאחור, והאיש החל לבעוט בצלעותיה ובבטנה בפראות שעה שיתר חבריו ניסו להרחיקו ממנה.

"שלא תעז לגעת בה שוב," צעק לעברו אחד מהם שנראה כמפקדם. "אני מזהיר אותך, והפעם אני רציני," הוא מישש באיום את הקולטון שלו.

"היא זאת שרצחה את דליה," צרח המלצר המתחזה, "את רצחת את אחותי. את שברת לה את הצוואר כאילו הייתה כלב," הוא נאבק וניסה להשתחרר מחבריו שאחזו בו בכוח ואחר הרפה. "את מתה, את שומעת? מתה, מתה!"

באותה שנייה הבנתי מאיפה הוא מוכר לי. הוא היה האדם החמישי שנמלט בתקיפה הראשונה ועתה הביא עמו את חבריו, או את יתר חברי כנופייתו.

אבל איך הם ידעו לאתר אותנו שוב? שתלו עלינו מכשירי מעקב? ואם כן, איך ומתי?

הנסיעה נראתה כמו נצח. זיוה ואני שכבנו על רצפת הרחפת בעיניים מכוסות. חבורת הבריונים ניסתה לחצוץ בינינו לבין האח הזועם של דליה, שניסה כל העת שוב ושוב לבעוט בה למרות אזהרת מפקדו. הוא המשיך לחרף ולגדף אותנו ואותם ללא הרף, משלב בקללותיו איומים לזיוה לגבי מה יעולל לה כשנגיע אל היעד.

כאשר הסירו לבסוף את הכיסוי מעיניי, כבר לא היינו בעיר. מסביבנו ראיתי רק עצים עבותים שנישאו אל על וגדר שיחים שלא זיהיתי את מינם.

הם גררו אותי לאורך שביל מרוצף לתוך מבנה בודד בעוד ידיי כבולות מאחורי גבי, ונכנסנו למסדרון צר שכמה דלתות נראו בצדדיו. משם ירדנו במדרגות לולייניות לתוך מרתף מואר היטב, ומיד היה לי ברור שהמרתף כבר ידע מבקרים אומללים נוספים בעברו.

כתמי דם קרושים שנִתזו על הקירות היו פזורים במקומות רבים, ובעיקר סביב מכשירי עינויים שהיו ממוקמים בכל מקום וענני זבובונים אופפים אותם.

מהתקרה השתלשלו כמה שלשלאות מתכת בעלות צמדי אזיקים, ותוך רגע הייתי אסור על אחד מהם וסמרטוט תחוב בפי.

לחיצה על כפתור בקרה, ואזיקי הידיים התרוממו ונמתחו עד שאצבעות רגלי בקושי נגעו בקרקע. מולי, קרוב לפינה הימנית של האולם, ניצבה מיטת מתכת רחבה במיוחד וגבוהה שעליה כתמי דם. בצדדיה השתלשלה רביעיית אזיקי צמיד המחוברים למערכות מתיחה המיועדות לקרוע את הגפיים של הקורבנות, ובתקרה מעליה מערכת "הורן" על שם ממציאה, והאסורה לייצור, ולבטח לשימוש, על-פי החוק. זו הייתה מערכת שרק מוח מעוות וחולני יכול היה לתכננה, ושימשה בעבר בחדרי חקירות לשיגור הבזקי אנרגיה לגופו של הקורבן במטרה לנקב אותו ומיד לצרוב את מקום הפגיעה כדי שלא ידמם.

זיוה, שזרזיף דם ניגר מפניה שהתנפחו בינתיים מהאגרוף שספגה, נדחפה לעבר המיטה, הוטלה עליה, ונקשרה בחוזקה בבטנה ברצועת רוחב עם סגר ממוחשב שמנעה ממנה כל יכולת לנוע בתוכה. ידיה ננעלו באזיקים העליונים ונמתחו. לא חלף רגע, וגם רגליה נקשרו לאזיקים ופושקו לצדדים בזווית כה רחבה, עד שחששתי שאגן ירכיה יישבר. היא זעקה בכאב וגופה התפתל בפראות כשניסתה להשתחרר מהאזיקים, וידיה האדימו מהשלשלאות כאשר עורה נִקרע מהחיכוך. יכולתי לשמוע במעומעם את קול צחקוקם של שובינו שהתעלמו ממני לחלוטין, ונאספו סביבה. אחד מהחבורה לחץ על כפתור במערכת מחשוב צדדית, והמיטה הסתובבה על ציר ונעמדה אנכית. זה שנראה כמפקד הכנופיה אחז בזרועה של זיוה, ושוב השתררה דממה כאשר דמותה השתחררה מההדמיה.

האח שידע את שעומד להתרחש ניצל את ההזדמנות והתפרץ קדימה, ומיד שלח אגרוף נוסף לפניה. עכשיו גם שפתיה דִממו, וצעקת הכאב שלה הדהדה בראשי עוד זמן רב לאחר שנמוגה בחלל המרתף. חבריו הדפו אותו מהמיטה בחוסר סבלנות בולט, ומפקדם בעט בו בברכו, והאיש נפל מייבב ומתפתל מכאבים על הרצפה.

נראה שמכת האגרוף הכריעה את זיוה המותשת והיא התעלפה, ראשה שמוט לפנים ושערה הזהוב והמגואל בדמה כיסה אותה.

אחד השובים הביא קנקן מים והתיז עליה, ומפקדם שחיכה שתשוב להכרתה שלף פגיון דק וצר עד שכמעט ונראה שקוף, שיחק עמו קמעה מול פניה כחוכך בדעתו מה עליו לעשות בו, והביט בה בחיוך בעוד אצבעות ידו השנייה מסלסלות את שערה.

לפתע הוא קירב את קצה הפגיון לכפתור העליון בחולצתה וחתך אותו, ובעקבותיו את כל בגדיה. החבורה התקבצה, נעמדה סביבה, ונעצה בה עיניים.

"עכשיו את לא נראית בדיוק אויב-הציבור-מספר-אחת," אמר המפקד, "אולי הזיון מספר אחד," חבריו פרצו בצחוק. "אבל בואי נהיה רציניים," המשיך, וכל החבורה השתתקה. "יש לי כמה שאלות לשאול אותך," ידיו שחקו בפגיון מול פניה. "אני רוצה לדעת..." הוא עשה אתנחתא להגברת הרושם כאילו הוא משחק בהצגת תיאטרון ואנחנו לא נמצאים בחדר חקירות, שברור שבסופה נוצא להורג או נוסגר לרשויות המדינה. "למה חזרתם לדמארי? אפילו אידיוטים כמוכם יכולים להבין שברגע שתזוהו אתם תהיו... בדיוק איפה שאתם." הוא פרץ בצחוק וניגב בשרוולו את הלחלוחית שנקוותה בעיניו. "בחיי, בדיחה טובה. אז מה אתם מחפשים כאן?" המשיך בקול מאיים למראה חוסר תגובתה.

 זיוה לא הנידה עפעף.

"את יודעת מה," אמר אחרי עוד אתנחתא קלה, "התחלנו את היכרותנו בצורה לא נכונה. בואי ונתחיל מההתחלה. איך קוראים לך?" משלא קיבל תשובה לשאלתו חזר עליה שוב בהרמת קול, אבל מיד שב וחייך והמשיך בשיחה כאילו שניהם עורכים היכרות של שני זרים שנפגשים באקראי. "השם שלי בלאדמיר, והחברים קוראים לי בלאדי. ומה שמך?"

זיוה לא הגיבה.

"תראי, חמודה," הוא רכן ושיחרר קמעה את השלשלאות שפישקו את רגליה. "אני באמת לא רוצה להכאיב לך ול..." באותה שנייה התפרץ האח של דליה מפינת החדר, הדף אותו בפתאומיות הצדה והחל להכות את זיוה באגרופיו בבטנה ובצלעותיה.

מפקד היחידה המופתע איבד את שיווי משקלו ונפל. קם. זינק לעברו בפראות תוך שהוא מוציא אלה מנדן שהיה תלוי על ירכו, ושיטח אותו במכה מדויקת על עורפו.

"אם המפגר הזה לא ירגע, בחיי שאני אקרע לו את הצורה," אמר בכעס, "חתיכת בן- זונה שמפריע באמצע חקירה. לאן היחידה הזאת מידרדרת, לעזאזל? אז מה אם חיסלת את אחותו?" הוא התמקד שוב בזיוה, "אפשר כבר לחשוב איזה אסון זה. את הזונה הזאת היה צריך לרצוח כבר לפני שנים. היקום נראה הרבה יותר טוב עכשיו בלעדיה. בחיי, אישית הייתי נותן לך צל"ש עבור החיסול הזה. וחוץ מזה, הודעתי לכולם שקיבלנו פקודה מפורשת מהמפקד שהוא רוצה לפגוש אתכם שלמים ובריאים. הוא רוצה שתזהו אותו בהכרה צלולה ושתדעו מי הוציא עליכם 'חוזה'. זיוה," הוא פנה אליה בקול רך יותר, "אני יכול לקרוא לך זיוה, נכון? את רואה, השם שלך זה לא סוד כזה גדול, הוא מפורסם תחת כל תמונה שלכם, אתם די מוכרים ברחוב," המשיך וצחקק, "או שאת מעדיפה שנכנה אותך דבש."

זיוה פקחה את עיניה לרווחה, ושנינו הבטנו בו בתדהמה. דבש היה שם הקוד שלה כמוסווית, ורק מתי מעט ידעו אותו. "דבש, יפה ומתוקה," הוא המשיך בחיוך, "ולפי המידע שבידי גם אחת הנשים הקטלניות ביותר שכנראה אזכה להכיר." לרגע נראה כמהרהר במשהו, ואחר הביט בי כשוקל בדעתו מתי עליו להכניס גם אותי למסכת העינויים שתכנן עבורנו.

"את יודעת מה, עכשיו את ממש לא נראית קטלנית, אבל בהחלט מתוקה," ומבטו חלף שוב על גופה העירום. "אז מה, מתוקה, את מוכנה להזכיר לי על מה דיברנו? אה, כן. ביקשו ממני גם לשאול אתכם מי הם הסייענים שלכם כאן בדמארי ובכוכב מורל, והיכן אתם מסתירים שם את המסמכים."

 זיוה המשיכה לשתוק והפנתה את ראשה לעברי.

"תראי," אמר המפקד לפתע בלאות, ונעמד כחוצץ בני לבין מבטה אלי. "את מתה בכל מקרה. בחיים לא תצאו מכאן בחיים, והשאלה היא רק עד כמה את מוכנה לסבול בשביל לענות על השאלות שלי." הוא הרים מתג קטן והפעיל את מערכת הורן. קרן אנרגיה דקיקה הופיעה ונעצרה מילימטרים ספורים מפלג גופה העליון החשוף.

"ברור שעלי להשאיר אתכם שלמים וחיים לטיפולו האישי של מפקדנו," הסביר האיש ברצינות, "הוא שיחליט איך להוציא אתכם להורג, אבל השאלות האלה עומדות בעדיפות ראשונה. ייתכן שהוא לא יהיה מרוצה למראה גופותיכם, ובעיקר גופך, שיש לו כנראה כמה תוכניות לגביו, ואני אפילו מסוגל לנחש מאיזה סוג, אבל אם זה מה שנחוץ על מנת לקבל את התשובות, אז הוא יראה רק את הגוויות שלכם," הוסיף באיום. "אני מקווה שאת מבינה את שעומד להתחולל אם לא תתחילי לדבר."

הוא הושיט את ידו לעבר לוח הפיקוד של המערכת ותיקתק לתוכה נתונים.

"שימי לב, אין לי זמן מיותר," אמר בשקט והביט במדיד זמן גדול שהיה תלוי על הקיר הנגדי, "את צריכה להחליט איך החקירה ממשיכה מכאן ואילך, אני לא נהנה לענות אישה יפה כמוך," הוא הניד ראשו בזמן שמבטו סרק באטיות את גופה, "ואני מ..."

האח של דליה שהתעורר בינתיים מעלפונו זינק שוב לעברה בניסיון להנחית עליה מכת אגרוף. אך אחד מהחבורה שנצטווה לשמור עליו, שלף בזריזות קולטון שכוון מראש לאנרגית-הלם, והוא הועף ממקומו צורח ומתפתל שוב בכאבי תופת על הרצפה.

"זה כבר ירגיע אותו," אמר בסיפוק.

בזווית העין יכולתי לראות את אחד מהבריונים ממהר אל המפקד ולוחש משהו על אוזנו. הוא הנהן, כיבה בפנים חמצמצות את מערכת העינויים והחזיר את המיטה בלחיצת כפתור למצבה הראשוני. אחר-כך החל להסיר את בגדיו, ומשסיים, קיפל אותם בקפידה והניח אותם באטיות על אחד הכיסאות. אחר קירב שרפרף למיטה על מנת שיוכל לעלות עליה ביתר קלות בעוד חבריו מתווכחים ביניהם מי יהיה הבא בתור לאונס הקבוצתי.

האח שהתאושש בינתיים זינק ממקומו, חטף קולטון שהיה מונח על השולחן וניסה לירות בזיוה. המטח שפגע במסגרת המיטה ניתז לתוך אחת ממערכות הפיקוד המרובות שהיו בחדר, והצית אותו.

השתררה דממה, אולם תוך שניות אחדות אחדים מהחבורה התעשתו ורצו לכבות את האש.

המפקד, שמרוב בהלה מהמטח שחלף לידו נִרתע לאחור וכמעט ונפל מהשרפרף, התיז קללה עסיסית מפיו וניגש עירום כביום היוולדו לאח המבוהל, ובעזרת האחרים כבל אותו לאחת השלשלאות שלצדי וסתם את פיו בסמרטוט מטונף שהיה זרוק על הרצפה. כל אותו זמן הוא המשיך לקלל אותו ואת אחותו, מכנה את שניהם בכל שמות הגנאי שידע, ולבסוף איים עליו שגם סופו יהיה כסופנו אם לא ירגע, ומיד.

"אנחנו הולכים עכשיו לבלות," אמר ונעמד מול רגליה של זיוה. זיוה הפסיקה להתפתל ולנסות לשחרר עצמה מהאזיקים, ושכבה בשקט ובעיניים עצומות וללא נוע.

המפקד, שכנראה אונס רגיל כבר לא עניין אותו, הסתובב סביב המיטה כמה פעמים עד שעצר שוב מול רגליה הפשוקות בחוזקה באזיקים, תוך שהוא מקלל שלדפוק גוש קרח יהיה יותר מעניין ממנה, והתיר לגמרי את שלשלאות רגליה. זיוה צרחה מכאב כאשר הלחץ הנוראי באגן ירכיה השתחרר בפתאומיות.

בלאדמיר פתח גם את אזיקי הידיים, וזיוה, שכאילו התעוררה לחיים, ניסתה לתפוס את ראשו ולסובבו בתקווה שתשבור את מפרקתו, אבל חגורת הרוחב עצרה בעדה והוא התחמק ממנה בקלילות.

"עכשיו תראו ותלמדו," צחק לעבר חבורתו, "ואת תפסיקי לשחק לי את הגווייה. זה בדיוק מה שאני מצפה ממך," אמר בחיוך למראה ניסיונותיה הנואשים, אולם כאשר ניסה לעלות עליה, היא הטיחה במצחו את כף ידה, והוא התגלגל מהמיטה בחבטה. אחרי דקה קם מקלל וסטר לה בחוזקה.

"תיזהרי," אמר באיום, "אין לי שום בעיה לזיין גם את הגווייה שלך אחרי שהמפקד יסיים אתך, ואת לא תהיי הגווייה המזדיינת הראשונה שלנו." הוא שלח בחבריו מבט קפוא כאשר חלקם עוותו את פניהם בניסיון שלא לגחך לניסיונו הכושל לאנוס אישה כפותה בבטנה למיטה, והביט שוב בזיוה. אחר-כך פנה ובלי להוציא מילה מפיו נעלם בחדר צדדי.

לאחר זמן-מה חזר, האוויר סביבו הצחין מריח משקה חריף, וניסה לעלות על המיטה מכיוון ראשה של זיוה. היא הצליפה בו באגודל ידה השמאלית בבסיס צווארו תחת הסנטר, והוא נפל והחל לפרפר על הרצפה בקולות חנק רמים. חבריו אחזו בו במהירות ונשאו אותו לאחד החדרים כשהם מנסים להנשימו, ולאחר זמן- מה נכנס אל החדר גבר דמארי נוסף, נושא תיק ועליו סמל בית-חולים ממשלתי. רופא.

הם הניחו לנו, ולמזלנו השאירו בחדר גם את האח של דליה, שעמד לידי כבול כמוני כשידיו כלפי מעלה, ונעץ בנו מבטי שנאה.

זיוה ניסתה לנצל את ההזדמנות ולהשתחרר מרצועת הרוחב הממוחשבת שאחזה בה, אולם לוח הפיקוד היה הרחק מטווח ידה, והיא החלה לבכות בכי חרישי בעודה מביטה בי בייאוש כמבקשת את עזרתי.

נענעתי בראשי לעבר טבעות הירי שלה, אחר ניסיתי לצעוק לה דרך הסמרטוט התחוב בפי, ואפילו נענעתי את אצבעות ידי, אך ללא הועיל. היא לא הבינה אותי. הרגשתי איך דמעות תסכול מאיימות לפרוץ מעיניי וחנקתי אותן בכוח. הדבר האחרון שהייתי צריך היה להפגין כלפיהם חולשה.

השחר עלה ובצבץ בין חרכי התריסים. המפקד חזר, עירום לגמרי מלבד צווארו החבוש, ונעמד לצדה בפישוק רגליים.

"עכשיו," אמר בחריקת שיניים, "את תשתפי פעולה ותפסיקי עם התרגילים המזורגגים שלך. עכשיו!"

זיוה שהבינה שתור 'המשחקים' הסתיים, שבה לשכב דוממת ברגליים ישרות ורפויות.

"תפתחי את הרגליים המזוינות שלך," הוא סינן בארסיות, ומשלא הגיבה הוא פלט קללה ופישק אותן בידיו, והיא נשארה לשכב כך ברגליים ישרות ופתוחות כפי שהניח אותן. "אני רוצה אותך ככה," הוא רכן וכופף את רגליה לצדדים. "זהו זה," אמר בסיפוק לאחר שראה שהיא לא מתנגדת, "אנחנו מתחילים להבין זה את זה. עכשיו אני רוצה שגם תיהני."

זיוה הפנתה את ראשה להביט בגבר שמטפס ועולה וקרב אליה מצדה הימני, הרימה לכיווני את ידה השמאלית, ומטבעת הירי פרצה אלומת אש שחלפה לרוחב החדר כולו בקול רשף עמום, ואזיקי שתי ידי נחתכו.

חיכיתי לנס הזה. לרגע שבו למרות ההלם שבמצבה, היא תיזכר בטבעות הירי שעל אצבעותיה ותשתמש בהן. נפלתי על רגליי, ביצעתי גלגול מהיר לחמוק ממכת אש הקולטונים ששיערתי שתבוא, ובניתור נעמדתי שוב.

חלפה אלפית השנייה ואולי פחות, וטבעת הירי שלי ירקה את המטח הראשון שלה. המפקד הועף ממקומו וצנח על הרצפה כשמשני צדי ראשו מסתלסל עשן עכור.

הוא מת, לדעתי, עוד לפני שהבין מה פגע בו, ובעוד חבריו ההמומים מנסים לשלוף את כלי נשקם, ירקה טבעת הירי שלי פעם נוספת, ושוב, שני שובים נוספים נפלו ופרפרו על הרצפה.

בזווית עיני ראיתי את האח של דליה, שנשאר בשקט כל העת מחשש שיספוג את כל תסכוליו של מפקדו, מנסה עתה לשווא להשתחרר מאזיקיו, ובעודי מפנה את פניי לעבר השובה האחרון שזינק מאחורי מיטתה של זיוה לתפוס מחסה, שמעתי רשף חרישי מטבעת הירי שבידה הימנית, וראשו הותז מצווארו והתגלגל תחת מיטתה.

הרופא שניסה בתחילה להימלט עצר על מקומו והרים את ידיו כלפי מעלה. טבעת הירי הימנת של זיוה רשפה אש בשנית, והוא נפגע בעורפו, נהדף ונשאר שוכב דומם על צדו.

לאחר ששחררתי אותה מרצועת הרוחב ניסתה זיוה בפנים מאובנות ללבוש חזרה את בגדיה הקרועים. היא התייאשה מהם, וצלעה ערומה לעבר חדרון חסר דלתות שהיו תלויים בו סרבלי עבודה, יצאה מיד ואמרה שמצאה מקלחות, ושהיא הולכת לשטוף את עצמה. לאחר כשעה שבה, חבולה כולה, שפתיה מדממות, עין ימין עצומה ונפוחה. יכולתי רק לתאר לעצמי איך נראה גופה תחת הסרבל.

פרקי ידיה החלו שוב לזוב דם, והיא התיישבה על מיטת העינויים ובהתה בה בעיניים כבויות. היא לא נאנסה, אבל האלימות שחוותה יחד עם האיום המוחשי לאונס קבוצתי היו יותר ממספיקים כדי לשרוט את נפשה, ולנצח.

ואני לא ידעתי מה עלי לעשות. עכשיו, בזה הרגע שבו הייתה שרויה בהלם עמוק, ואולי הכי זקוקה לי מעודה, קפאתי ולא ידעתי מה עלי לעשות.

אומנם כמפקד נשר למדתי את הנושא מאחר שתחת פיקודי שירתו עשרות נשים וגברים, אבל נוסף על העובדה שמעולם לא בוצע בנשר שלי אונס, אפילו על הטרדות מיניות לא דווח לי. לזה היו מטפלים מוסמכים שלמדו את הנושא לעומק, ומערכת המשפט הפנימית בנשר ידעה לטפל בכל המקרים באופן עצמאי וללא קשר להיררכיה הפיקודית, שלא לדבר על כך שכל מקרה הוא ייחודי ומשפיע באופן אחר על הנתקפת. חששתי לגעת בה שמא אינה רוצה בקרבתי, וחששתי שלא לגעת, במקרה והיא מצפה לחיבוק. חששתי לדבר ופחדתי לשתוק, ורק יכולתי להביט בה כשהדמעות זולגות מעיניי ללא מעצור.

"רק רצינו לתפוס שבוי," לחשתי בקול מרוסק לחלל המרתף והסתכלתי על האח של דליה שהביט בי בחיוך כשמח לאיד. "אני כל-כך מצטער, זיוה, אסור היה לנו להיכנס למסעדה. סליחה, כמה שאני מצטער. סליחה, סלחי לי," כעת בכיתי בקול וללא מעצור. "אני אוהב אותך, זיוה, אוהב אותך, אני כל-כך אוהב אותך..."

"לא קרה לי כלום," קולה היה עמום ונשמע כמו בא ממרחקים. "הוא לא הצליח, הוא רק, הוא רק, הוא..." היא פרצה בבכי מר, וכך ישבנו שנינו על המיטה, מביטים זה בזה ובוכים, עד שלבסוף הניחה את ראשה על כתפי ועצמה את עיניה.

 "אנחנו חוזרים ישירות לנץ," אמרתי כאשר התעוררה לפתע, "אני עדיין לא יודע איך, אבל אנחנו חוזרים."

"יש לי עוד עניין לא סגור," לחשה ואני רכנתי לעברה על מנת לשמוע. היא הצביעה על האח של דליה, השבוי שלנו האסור בשלשלאות. "אני רוצה לדעת איך הם ידעו מי אנחנו, ועכשיו!" היא קמה ממקומה, שלפה אלה מאחד המתים, ניגשה אליו בצליעה והכתה בראשו בכל כוחה. הוא איבד את הכרתו. גררנו אותו למיטה וקשרנו אותו אליה באזיקים, זיוה שפכה עליו מים.

"אני אראה לך עכשיו בדיוק מה שעשיתם לי," אמרה לאחר שהתעורר.

"מצוין," הוא צחק בפניה, "אם את כל-כך רוצה לאנוס אותי, אני אוכל לחיות עם זה," חיוך עלה על שפתיו, "רק תעשי את זה בעדינות, הא," הוסיף ונענע את אגן ירכיו כלפיה. "אני רגיש."

"לא, אתה לא תוכל לחיות עם זה," ענתה בשקט ומתחה את השלשלאות עד שגופו התעוות כולו והוא זעק כחיה פגועה.

סימנתי לה לשחרר את המתיחה, והזעקות פסקו. הוא הביט בנו בפנים מעוותות משנאה.

"אני רוצה ממך רק שני דברים," אמרתי, "ואני מבטיח לך מוות מהיר וחסר-כאבים. אני רוצה שני שמות. אני רוצה את שמו של הבוגד שהדליף את בואנו ואת שם המפקד שלכם, שהוציא עלינו את 'החוזה'. שום תשובה אחרת לא תהיה מקובלת עליי."

"אני לא יודע," ענה וירק לעברי, "וגם לו ידעתי, אני מעדיף למות לפני שאומר לך."

"אתה תמות," הבטיחה לו זיוה, "שלא יהיו לך ספקות. אתה תמות," היא מתחה שוב את השלשלאות, "אתה כבר מת," מלמלה. "אתה מה-זה-מת," היא מתחה עוד ועוד עד שהוא התעלף מכאביו. התזתי עליו מים. ברגע שהתעורר זיוה חזרה למתוח את השלשלאות.

"אני לא יודע," הוא צרח, "אני לא יודע, רק בלאדמיר פגש אותו," הוא התעלף שנית, ושוב התזתי עליו מים, אולם הפעם נִדרש קצת יותר זמן עד שהתעורר, ובצווחות.

"שם, אני רוצה שם," זיוה מתחה והרפתה שוב ושוב את השלשלאות.

"הוא באמת לא יודע," אמרתי לה לאחר זמן-מה, "אף אחד לא יכול לעמוד בעינוי הזה ולהמשיך ולשתוק."

הצבעתי לעבר אחד הקולטונים שהיו מוטלים על הרצפה. "את או אני?" זיוה שלפה קולטון מהנדן של אחת הגוויות וכיוונה לראשו.

"תן לי שם," צרחה, "אני רוצה שם," היא החלה למתוח שוב את רגליו וידיו לצדדים. הבטתי בה והבנתי שהיא כבר לא ממש מודעת למעשיה. דרכתי את טבעת הירי שלי, כיוונתי אותה לראשו ולחצתי על הזיז הזעיר שבלט מהטבעת השלישית, נשמע רשף, והוא דמם.

זיוה הביטה לרגע בגוויה, סטרה על פניה, והלכה שוב למקלחות, וכאשר שבה נראה היה כאילו נגולה אבן כבדה מעל לבה.

שמם של הבוגד ושל ומפקד היחידה נראו לי לפתע חסרי חשיבות. לאחר שאדווח למדור ארבע על התקיפה, אגף שתיים כבר יאתרו אותם.

זיוה עמדה בראש מעייני. אם היא הייתה ממשיכה לענות אותו והוא היה מת מהעינויים, השלכות מעשייה ומצפונה היו מייסרים אותה לנצח. יש הבדל מהותי בין לחסל מישהו בפקודת מדור ארבע או תוך כדי מבצע, לבין לרצוח בדם קר, יצור חי תוך כדי עינויי תופת, ויהיה חלאה ככול שיהיה. ירי בראשו בשלב זה היה מעשה חסד עבורו. להשאירו בחיים לא בא בחשבון, וזאת הייתה גם הדרך היחידה לסגור את הפרשה ומיד, מבחינת זיוה, שחייבת הייתה לדעת ולהיות מודעת לעובדה שכל מענייה חוסלו, ומהר.

"הוא לא אנס אותי," אמרה בשקט והביטה בגוויה העירומה של בלאדמיר, "הוא רק, הוא רק..." ולפתע הקיאה ושוב פרצה בבכי. "אני מרגישה כל-כך מזוהמת ומלוכלכת, כל-כך מזוהמת," היא ניסתה לגרד מעליה את עורה בטירוף עד שהחל מדמם. "מזוהמת, אני מזוהמת, מזוהמת, למה לא יריתי בו מיד כששחרר אותי? יכולתי לחסל אותו," היא פרצה שוב בבכי וסימנה לי לא להתקרב אליה כאשר קמתי ממקומי.

לאחר שנרגעה התחלנו לחפש סימנים ורמזים לזהותם של החוטפים, אולם המרתף שהיה מלא באמצעי עינויים מכל המינים והסוגים לא הסגיר את זהותם. בחדרים העליונים לא מצאנו דבר למעט מיטות מזוהמות ואמצעי מניעה שהיו זרוקים בכל מקום.

פנינו לרחפת שהשובים הביאו אותנו בה על מנת לנסות ולשוב לנץ, ומיד הסתבר לנו שאנחנו בבעיה. מחולל הצורות של זיוה נהרס ולא תפקד עוד. בצורתה הנוכחית ובעיקר במראיה עתה, לאחר המכות שספגה, לא היה סיכוי שזיוה תצליח לחצות אפילו מדרכה אחת מבלי להסב אליה מבטים, ומיד תזוהה. בכל כרזות הרחוב הדיגיטאליות ובתחנות המשטרה והצבא ניתן היה לראות את דמותנו בהקרנה תלת-ממדית.

"אין סיכוי שאני משאיר אותך כאן לבד וחוזר לנץ," אמרתי, "לא כאן ולא שם ולא בשום מקום אחר. בלאדמיר אמר שהמפקד שלהם בדרכו לכאן, והוא לבטח יגיע עם ליווי. ננסה למצוא אמצעי קשר לנץ שיבוא לאסוף אותנו ו/או שאחד הרובוטים יבוא עם ברקן." עיינתי במפת האזור שהייתה תלויה על אחד הקירות. "אנחנו באיזו חורשה," המשכתי "והמקום הזה הוא כנראה חווה שננטשה בעבר או שנתפסה בכוח בידי הכנופיה, אבל ללא ספק היא רחוקה מהעיר. בקרבת יישוב לא ניתן להסתיר לאורך זמן מרתף עינויים כזה."

"ננסה למצוא חווה אחרת בסביבה," זיוה נאנחה וצלעה לעבר הרחפת. "בכל מקרה אנחנו צריכים אמצעי תחבורה אחר, אי-אפשר לדעת מי יזהה את הרחפת הזאת כאשר נחלוף בעיר, ואני זקוקה לטיפול רפואי דחוף, הציוד של הרופא לא מספיק."

* * *

 

לקחנו את הרחפת והסתתרנו איתה בעומק החורשה מחשש שהמפקד יגיע כפי שבלאדמיר אמר. כשירד הערב יצאנו, ולאחר כשעה של שיוט שקט, מצאנו את החווה היחידה בסביבה הקרובה שהייתה גם מסומנת במפה בעיגול גדול ואדום. חווה שמודגשת ומסומנת עשויה להיות שלוחה נוספת של הכנופיה, ולכן קרבנו אליה רגלי בקולטונים שלופים.

כשהגענו אל המבנה הראשי הצצתי בזהירות מבעד לאחד החלונות. אישה רחבת-מידות עמדה על משטח עגול לתצוגת אופנה תלת-ממדית פרטית של שמלות למידות גדולות, והתאימה אותן לגופה בשלט זעיר שהיה מחובר לפרק ידה השמאלית.

משפחה אמידה לכל הדעות. המשטח הזה עולה הון ותצוגה פרטית שמותאמת אישית עולה כפל-כפליים.

גבר שהיה רכון מעל לנערה צעירה הקשיב קשב רב לדבריה, ולאחר זמן-מה החל להסביר לה דבר מה על גבי לוח מִחשוב, מפנה מדי פעם את מבטו לתצוגת האופנה של אשתו.

לי הם נראו כמו משפחה נורמאלית ורגילה, אבל, והיה כאן אבל גדול... ביתם היה מסומן על המפה, ולכן הם היו חשודים בשיתוף פעולה עם הכנופיה, גם אם לא היו שייכים אליה פיסית.

היינו זקוקים לרחפת אחרת ובדחיפות, רחפת אלמונית שלא תמשוך אליה תשומת לב. זו של הכנופיה הייתה מסוכנת מדי כיוון שלא ידענו מי יוכל לזהותה ואם היא מבוקשת על-ידי המשטרה או הצבא. למשפחה הזו יש ודאי רחפת, ורחפת איכותית.

* * *

 

"איש לא ייפגע," קראתי כאשר פרצנו את הדלת ואיימנו על בני הבית בקולטונים שלופים. "לא נפגע בכם. שבו בשקט," סימנתי לאישה לשבת בקצה הספה ולבעלה לשבת בצדה השני. זיוה, שכל בני הבית הביטו בידיה ובפניה החבולות בתדהמה, גררה את הנערה שהפחד שיתק אותה לחלוטין לכורסה ממולם, והושיבה אותה בכוח.

אחר-כך היא הלכה לבדוק בשאר החדרים אם ישנם עוד בני משפחה, בעודי מאיים על השלושה בנשקי, וכאשר חזרה ישבנו מולם וניסינו להסביר להם שוב שהם לא יפגעו, אבל מהבעת פניהם הבנתי שהם לא מאמינים לנו.

"מצאתי מחסן נשק שלם באחד הארונות," זיוה רכנה אלי ולחשה לי. "הגבר מסוכן, אולי הוא אחד מהם. תחפה עליי." היא אותתה לגבר לקום ולשבת על אחד הכיסאות, ומיד קשרה אותו אליו כך שאפילו את אצבעות ידיו לא יכול היה להזיז.

"אפשר לעבור את השעות הבאות בדרך הקלה, או בדרך הקשה," אמרתי בשקט. "הדרך הקלה היא לקשור את כולכם כמוהו," והנדתי בראשי לעבר הגבר, "והקשה, לסמוך עליכם שלא תעשו שטויות. אנחנו זקוקים למנוחה קצרה ואוכל, ואחר-כך נסתלק מכאן."

זיוה סימנה לאישה לכיוון המטבח.

"הפנים שלך," לחשה האישה, "מי עשה לך את זה?"

"חבורת בריונים מהחווה הסמוכה," זיוה החוותה לכיוון החווה שעזבנו לפני שעה קלה. "אל תדאגי," הוסיפה מיד כאשר ראתה את עוויתות הבהלה בפני של האישה השמנמנה, "הם לא יבואו בעקבותינו."

"הם יבואו, את לא מכירה אותם," האישה, שהתברר אחר-כך ששמה רחלי, החלה ליבב בפתאומיות, מכסה את פניה בשתי ידיה. "הם יבואו ויאנסו אותי ואת הבת שלי שוב. הצבא והמשטרה לא יעצרו בעדם, להפך. הם משם. הצבא מפעיל אותם כיחידת חיסול..."

זיוה הביטה בה בתדהמה. "אנחנו התלוננו אחרי האונס, אבל הם לקחו את בעלי לתחנת המשטרה. הוא נעצר והוכה עד שביטלתי את התלונה," בכייה גבר. "אפילו לעזוב אנחנו לא יכולים, ניסינו. כבר לא."

"הם?" שאלתי בחוסר אמון לאחר שזיוה דיווחה לי על שיחתה עם רחלי והצבעתי לעבר החווה על מנת להבטיח ששנינו מדברים על אותו מקום. "את בטוחה שהם עובדים עם הצבא?"

שלושת בני המשפחה הנהנו לחיוב. הילדה הייתה חיוורת כסיד.

"טוב לדעת," אמרה זיוה בארסיות, "אל תדאגו, הם לא יטרידו אתכם עוד, חיסלנו אותם."

לשמחתנו, היה בחווה ציוד לתקשורת לוויינית, והחלטנו שצול יבוא לאספנו רק לאחר שכל הציוד יועמס ויאוכסן במחסנים. אם צול היה ממריא לפתע מהמעגן ללא רשות ו/או ללא סיבה סבירה, היה מתעורר מיד חשד שדבר מה אינו כשורה ומדור ארבע היה שולח אחריו מעקב.

לאחר שהבנו שהנשק שנמצא ברשות המשפחה נועד להגנה בלבד, שחררנו את הבעל, שבעזרת אשתו ובתו עשו ככול שביכולתם להנעים את זמננו שם, ואכן הרגשנו די בטוחים במחיצתם. הם סיפרו לנו מה החבורה הזאת עוללה להם במשך חודשים ארוכים, ומסרו לנו את שמות מפקדי תחנת המשטרה האזורית, את שמות השוטרים ששיתפו פעולה ואת שמות כל האחרים שידעו ושתקו. נשבעתי בלבי שבבוא היום אנחנו נוציא מהם את השם של מי שהוציא עלינו את 'החוזה' ואת שם הבוגד, ונסגור את החשבון עם כל המעורבים, עד האחרון שבהם. זיוה ואני נהיה השופטים והמוציאים לפועל של גזר הדין... מוות.

למחרת קיבלה זיוה מרחלי שמלה שאומנם הייתה גדולה עליה בכמה מידות, אבל עדיפה בהרבה מהסרבל שרק הזכיר לה את אשר קרה, ולאחר שהתרחצה שוב יצאה מחייכת באומללות לסלון. למראה פרצופי המופתע כאשר ראיתי אותה בשמלת האוהל שיכלה להכיל לפחות עוד שלוש "זיוות" כמוה בקלילות, חיוכה הפך לצחוק קצרצר והיא יצאה עם רחלי ועם לירון, הנערה, לסייר בחווה, הולכת בהססנות לצדן ומחזיקה בידה של זיוה. הן שבו אחרי כשני זמני חלל, מאובקות ותשושות ומחייכות בעליצות.

"ידעת שיש להם סוסי רכיבה גזעיים?" שאלה.

הנדתי בראשי בשלילה.

"אתה חייב לבוא אתנו לרכב מחר בבוקר."

הבטתי בה כמו על מפגרת, "אני-לא-עולה-על-הדברים-האלה. נקודה."

"אין לך מושג מה אתה מפסיד."

לא הגבתי. אבל דווקא היה לי. דודי נהרג לנגד עיני בהיותי נער מנפילה מסוס כאשר ניסה לקפוץ מעל גזע עץ שצץ בדרכנו תוך כדי דהירה. אני עצרתי בזמן.

סוסים? ממש לא.

הזמן חלף בציפייה לצול כאשר אני מנצל את הזמן בעיקר לשינה ולשיחות עם אבנר, בעלה של רחלי, על המתרחש בכוכב, באיחוד הדמארים ובמלחמה בתמנונים. אבל המעניין ביותר היה לשמוע ולראות באקרנים את הפרשנויות של הפוליטיקאים והמומחים למיניהם שבין הסבריהם לבין המצב לאשורו, אפילו מי שניחן בדמיון הפראי ביותר לא היה מוצא ביניהם דמיון כלשהו.

שקרים הם דבר נפלא עד שהאמת מתגלית, אחר-כך גם האמת הכי צחורה נשמעת כשקר.

מטומטמים.

לא סיפרתי לו את האמת, למה להבהיל אותם, את האמת הרי יגלו במוקדם או במאוחר כאשר סיפורי הלוחמים ששבים מהחזית ידלפו למרות הצנזורה לחדשות.

זיוה, לעומתי, נהגה לקום בבקרים מוקדם עם רחלי, ועזרה לה לטפל בחווה, בעיקר בחלוקת מזון לבעלי החיים. אחר-כך נהגו שלושתן לרכוב יחדיו לעבר ההרים, ואת צווחותיהן ניתן היה לשמוע ברחבי החווה עד שנמוגו ככול שהתרחקו.

הימים עברו בנעימים, חופשה מקסימה שהייתה במקום ובזמן הנכון לאחר הטראומה בחוות הבריונים.

אך הלילות היו מסכת סיוטים טרופי שינה. שוב ושוב זיוה התעוררה שטופת זעה, מכווצת וממררת בבכי, שוב ושוב התעוררתי עמה, מחבקה ומאמצה אלי עד שנרגעה, עד לסיוט הבא.

* * *

 

"תקשיב, צול, " זיוה הצביעה על פניה הנפוחות מיד כאשר חזרנו לנץ, "לא ממש מעניין אותי במה הטיפול כרוך, אבל עד הפגישה הבאה שלנו עם הנשיא לא יהיו על פניי וידיי סימנים כלשהם, והעין שלי תהיה פתוחה לרווחה. אסור לו לדעת שהותקפנו, אסור לאף אחד לדעת שהותקפנו. הנשיא עשוי להעביר את המשימה לצוות אחר ולפתוח בחקירה שתעכב אותנו בכוכב, ואני רוצה לצאת לשם ולהיות לבד. אני לא רוצה להישאר כאן בהסוואה ולקבל טיפול, ובטח שלא לחזור למורל, ואני לא רוצה חברים ומבקרים. אני רק רוצה לצאת למשימה ולהיות לבדי, ותשיג לי מחולל צורות חדש בבקשה, אחרת לא אוכל לרדת מהנץ."

הזמן, או בעצם חוסר הזמן, היה בעוכרינו. כוחותינו ניגפו בכל החזיתות, והנשיא פקד עלינו לטוס במלוא יכולת הכורים שלנו, בלי להתחשב בדבר. אם כורי הנץ ואפילו הנץ עצמו ייהרסו בגלל מהירות יתר, ניתן יהיה למצוא להם תחליף, ואפילו לשדרג אותנו לנשר, אבל לזמן לא היה תחליף, והוא התמוסס לנו בעוד האיחוד מאבד גזרה אחר גזרה ונהדף לאחור.

"אנחנו נסוגים בכל החזיתות," אמר מפקד מדור ארבע, "אני מאמין בכם, אתם התקווה האחרונה שלנו."

"אין ביכולתנו לשלוח ספינה נוספת," הזכיר הנשיא והרים את כוסו להצלחת המבצע. כל הנוכחים השיקו יחדיו כוסות, לחיצות ידיים, חיבוקים אחרונים וטפיחות על השכם, ופניה של זיוה התעוותו מכאב בעודה מחייכת לעבר הנשיא שפנה בצעד נמרץ לכיוון המעלית. לפתע הוא עצר ופנה לעברנו. "אני באמת סומך עליכם, חברים. אל תאכזבו אותי. אתם התקווה האחרונה שלנו."

* * *

 

הנץ שלי נועד במקורו להעברת ספינות קרב, כוחות לחימה יבשתיים על ציודם, וארטילריה, וכל זאת בנוסף להיותנו ספינת מלחמה לכל דבר גם אם מדור מיושן.

אולם שלא כמו כל יתר הספינות מסדרת הנץ, הנץ הזה נמסר מיד לאחר שירד מקו הייצור לריגול הנגדי, שם תוגבר במחשב אורגני מסדרת אוריון והוסב בסודיות גמורה למעבורת נוסעים ומטען נושנה לטיסות ארוכות טווח. קוד הזיהוי האישי שלו שונה בהתאם.

בעברי שֵירַתִּי בצי כטייס בז ולאחר מכן כמפקד נשר, וחיכיתי לקבל לפיקודי עם הזמן יגואר ואתו צי קרבי בתקן מלא. לאחר מכן, כאשר יגיע המועד, אתמנה אל נכון לפקד על גזרת קרב שלמה. אלא שאז באה תקרית ה"דוכס" שגרמה לפרישתי וקטעה קריירה צבאית מכובדת לכל הדעות.

מוזרות דרכי הגורל והשבילים שהוא מנחה אותנו בהם. הנה אנחנו כאן, בכוכב דמארי, נחשבים לאויבי-הציבור-מספר-אחת ונמצאים בדרכנו למשימה בעלת חשיבות עליונה על מנת להציל את האיחוד כולו מתבוסה במלחמתנו בתמנונים. למרבה האירוניה, זהו בדיוק אותו איחוד שהיה שמח להוציאנו להורג, ולולא תקרית 'הדוכס' יתכן שזיוה ואני היינו המושמדים ביגואר של אביטל במקומה.

גם זיוה שסיימה שנים מספר אחריי את כל מסלולי הפיקוד והשירות, יכולה הייתה על-פי הכשרתה לפקד על נשר, אולם היא הודיעה שהיא שלא מעוניינת לחדש את חוזה השירות שלה כאשר החוזה בר-התוקף הסתיים, והגישה בהמלצתי טפסים  להשתחרר ולשרת עמי בשירות הבין-כוכבי לאספקת-ציוד-ומזון-בע"מ.

כשנה לאחר הצטרפותה אלי ערקנו מאגף תשע (בהוראת מדור ארבע) שדדנו את מחסנינו, מכרנו את תכולתם למבריחים שבכוכב מורל, והצטרפנו אליהם כבוזזים מהמניין. כדי לשוות אמינות לעריקה הציעו מפקדינו מהמדור עשרות שבבי כוח כפרס על תפיסתנו והסגרתנו בחיים, ובחיים בלבד, והימים האחרונים הוכיחו שלפחות חלק מהכנופיות לקחו את העניין ברצינות ולא חיסלו אותנו ברגע תפיסתנו.

לצערי, לאחר שהפכנו בעיני כולם לפורעי-חוק, משפחותינו היו נתונות במעקב מתמיד של אגף שתיים בתקווה שניצור אתם קשר וסבלו מהטרדות חוזרות ונשנות, אבל לא יכולנו לעשות כלום בנדון בלי לעורר את חשדם של מלשינים ובוגדים למיניהם, ולפיכך כל הנחיתות וההמראות שלנו בכוכב וממנו הפכו להיות סודיות ונעשו בסתר, בעיקר מעיני הצי שלא היה בסוד העניינים והיה יותר משמח לפזר אותנו לרסיסים.

היעד הבא שלנו – כוכב האסים.

לא הכרתי ולו יצור אחד שקיבל שליחות לכוכב הזה בשמחה.

בעצם הכרתי רבים, ואני בתוכם, שהיו מוותרים ברצון על הכבוד המפוקפק הזה וללא צל של היסוס.

הגזרה כולה סבלה כמעט לאורך כל השנה מסופות סיבוביות מחרידות בעוצמתן ובגודלן שנמדדו על פני מספר שנות אור בטיסה במהירויות חלל ובמלוא עוצמת הכורים. הכוכבים בכל הגזרה הופצצו דרך קבע בסילעונים וסבלו מרעידות קרקע קשות, בחלקם התרחשו התפרצויות אנרגיה געשיות איומות עד שקליפת הכוכב כולה הותכה ובעבעה בלבה זוהרת שהבהיקה למרחקים.

הסופות שנעו במהירויות אימתניות יצרו בנוסף לעוצמתן גם תת-לחץ כה חזק בסביבתן, שכל שנקרה בדרכן נסחף לתוכן ונמעך ורוסק ונטחן עד דק.

אומנם היו כמה הפוגות בשנה שבהן ניתן היה להגיע לכוכב האסים ולפרוק אספקה, אבל האזור כולו נשאר עוין, בלתי-צפוי ומסוכן להחריד. שברי סלעים החולפים ביעף היו מחזה שכיח שלא תמיד נצפה בזמן על-ידי הסורקים קצרי הטווח, ואם איתרע מזלך ולא הוזהרת מראש על-ידי תחנות הממסר, היית עשוי למצוא את עצמך בבעיה רצינית. יותר ממעבורת אחת שביקשה לפרוק שם סחורה נפגעה ונאלצה לנחות בכוכב האסים.

לא היה ידוע לי על צוות שהצליח לחדור לעומקן של הסופות, כולל ספינות המחקר שיוצרו במיוחד למשימה ויצאו בשלום לספר על תופעות הטבע האלה מניסיונו.

תושבי כוכב האסים, רובם ככולם נאשמי האיחוד ללא הבדלי גזע או מין, שהורשעו ונגזר עליהם מאסר עולם ללא אפשרות חנינה או חזרה לביתם, חיו במעבה האדמה כול ימות השנה ועלו אל פניו רק בהפוגות הקצרות, וגם אז רק לשיפוצים הכרחיים ביותר במתקנים שהיו אומנם חסיני שחיקה, אבל לא חסיני פגיעה.

למרות התנאים הקשים, ואולי דווקא בגללם, פרצו במקום עשרות מרידות ונעשו אלפי ניסיונות בריחה, אבל כולם דוכאו באכזריות וכל משתתפיהם הוצאו מיד להורג  בשיפוט מהיר. זה היה כוכב ללא רחמים, ורק החזקים באכזריותם שרדו.

עד אותה עת היה הכוכב מחוץ למעגל המלחמה, אך כאמור הדרך אליו הייתה מסוכנת ורצופה במארבים, ומעבורות רבות נפלו קורבן לבוזזי חלל שחמדו את האספקה שנשאו, ואלה היו רבים. כמעט בכול הכוכבים הנטושים וחסרי השם שבגזרה הסתתרו כנופיות בוזזים רצחניות. מפעם לפעם אומנם התארגנו כמה ספינות בליווי ספינת מלחמה, אבל לא במקרה שלנו. אנחנו ניאלץ לעבור בשטחי הבוזזים בגפנו ואולי להילחם על המשך דרכנו לאחר שהליווי יעזוב אותנו, אם נשרוד את התמנונים.

 כדי להגדיל את בידודו של הכוכב קבעה חוקת האיחוד במפורש שאם דרכה כף רגלו של יצור חי על פניו, ויהיו הנסיבות אשר יהיו, הוא לא יורשה יותר לצאת משם עד יום מותו, גם אם הוא זך כשלג והנחיתה בכוכב בטעות יסודה. תיקונים מחמת פגיעה משברים, או מסתור מהסופות או כל סיבה סבירה וטהורה אחרת וללא יוצא מהכלל, לא תהווה עילה לשחרור עתידני. נחתָּ, נשארת, נקודה.

כדי להעביר את האספקה לכוכב היו המעבורות העמוסות פוגשות ספינה לא מאוישת מחוץ לתחום האוויר של הכוכב (אחרת היו מיירטים אותך מיד), פורקת את האספקה ומסתלקת. קרה שמפגש או העברת הציוד לא התקיימו במועד שנקבע, והמעבורת נאלצה לעזוב מחשש לבואן של הסופות או חשש מבוזזי-חלל ששרצו בסביבה, היה באפשרותה לבצע משימה חלופית, אם הייתה לה כזו, ולחזור למועד הבא, או לחפש מקלט באחד המוצבים שבדרך להתאגדות אריאן עד יעבור הזעם.

אני מעולם לא שמעתי על מעבורת שניתן לה אישור נחיתה, אבל שמעתי על רבים שנשארו שם לנצח לאחר שנחתו.

כעת היינו אנחנו בדרכנו לשם, נושאים עמנו חלקי חילוף למגוון רחב של מנועים, מערגלים, מכונות כיפוף וחיתוך, מכונות תעשייה חדישות, מגינים חסיני שחיקה לביצורים שעל פני הקרקע, וכל שאר האביזרים שנזקקו להם לחיי היום יום ולא היה ביכולתם לייצרם, וכן אמצעי לחימה מתקדמים לכוחות הביטחון לפיזור הפגנות, ועשרות "ברקנים" מדור ישן שהצי הוציאם מהשירות וייצר במקומם את הברקן מסדרת ד' המשוכלל יותר, שהותאם, בנוסף ליכולות הסיור המשופרות שלו והמיגון על הטייסים, גם לתפקד כספינת קרב קלה לסיוע לכוחות קרקע בעוצמת אש מתוגברת, וטווח טיסה מוגדל, וכמה הזמנות אישיות של המושל בפועל.

לאחר מכן נמשיך להתאגדות כוכבי אריאן, נמסור להם את ציוד הלחימה שנזקקו לו נואשות ונחזור הביתה לדמארי בסתר אף ממפקדינו, וננסה לברר מי הדליף את דבר בואנו והוציא עלינו את 'החוזה'.

מקום מסתור לשהותנו כבר היה בנמצא, ונתקבל בו באהבה ובחום שאין למעלה ממנו, החווה של אבנר ורחלי.

מאחר שמלחמת התמנונים באיחוד השתוללה בכל עוזה ובכל הגזרות, כולל אלה שצריכים היינו לשייט בהן, סיפקו לנו ליווי של חמישה נשרים עד לגבולות הירחים שהקיפו את כוכב יורק, אולם די רחוק ממנו שלא נתגלה, והם יוכלו לסוב לאחור בבטחה.

נחמד, אבל במקרה של היתקלות בשייטת תמנונים זה לא יספיק, ולבטח שלא יעזור לנו לאחר שהליווי יעזוב אותנו וניאלץ לשוטט לבדנו בגזרה שורצת התמנונים ועוזריהם.

לצערי, היתושים, כפי שנקראו ספינות המלחמה של התמנונים, היו טובים יותר אפילו מהיגוארים שלנו, שהיו 'המילה האחרונה' בפיתוחי הצי ופסגת הטכנולוגיה שלנו, ועל אחת כמה וכמה מהנשרים. הנץ שלי אפילו לא היווה עבורם אתגר מזערי, הם היו מהירים יותר, בעלי חימוש רב ומתוחכם משלנו, ומגני ההתנגשות שלהם טובים משלנו בעשרות מונים.

 * * *

 

כחודשיים לאחר צאתנו לדרך גילה אותנו האויב. לא הועילה דממת הקשר שנשמרה כל אותה העת, וגם לא המסלול הפתלתל והעובדה שטסנו כל העת רק בשטחינו. האויב היה חכם מאתנו, או בר-מזל בצורה יוצאת מהכלל.

הם עדיין היו מעבר לאופק השמשות, אי-שם בשטחם, אבל קרני הסריקה שלהם נצפו מעומק הגזרה שבין מוצב התמנונים מרגדון לכוכב יורק, מקפצות בין הספינות ומנסות מין הסתם להעריך את נתוני הכוח ועוצמתו.

"צול?" הפניתי את ראשי לעבר הרובוט שישב בגומחתו, "מתי הליווי ייסוב על עקבותיו?"

"בעוד כשבועיים. הם ינטשו אותנו ברגע שנגיע לצמד הירחונים שמקיפים את יורק, ובחסותם ישובו לדמארי או יחברו לכוחות שבוולקנו. אנחנו לעומת זאת נצטרך להתמודד עם היתוש שסורק אותנו כבר עכשיו ויראה בנו טרף קל. לכן, להמשיך במסלול הנוכחי גובל לדעתי בהתאבדות. אנחנו לא מהווים עבורו אתגר, וחוץ מזה ייתכן שזה רק סייר קדמי בצי יתושים שלם. אנחנו פונים כעת לכיוון מוצב קפולקו ואחר-כך לירחים, ומשם זיוה ואתה תחליטו. לדעתי..." הוא המשיך בהרצאה שלא ממש ציפיתי לה, "אבק-כוכבים עדיף על פני המסלול הנבחר הנוכחי, ורצוי לשבור לכיוונו לאחר שהליווי יעזוב ולהמשיך לטוס בשיפולי הערפילית ובחסות האבק לכוכב האסים. כל מעקב או מרדף אחרינו ייפסק ברגע שנחדור לערפילית. הוא אפילו עדיף על פני החלופות האחרות שהסכמתם עליהן בכוכב, ובהחלט המועדפת ביותר בעיניי. אבל אם ההמלצה שלי לא תתקבל, הייתי מציע גם את מעבר מקיוס ומשם לערפילית טוימור. אנחנו נתרחק אומנם מהיעד הסופי ונאחר למועד המפגש המתוכנן. אבל," הוא המשיך בתדריך, "האפשרות הזאת היא הסיכוי המטבי למרות השברים."

"הסיכוי המטבי במסלול שאתה מציע הוא דווקא כן להיפגע מהשברים," ענתה זיוה בציניות, "האיחור במועד המסירה לא מעניין אותי, גם אם נמסור אותו שנה מאוחר יותר. כי אם ניפגע לא יהיה מי שימסור אותו בכלל..." היא השאירה את המשך המשפט פתוח כך שכל אחד יבין אותו כחפצו.

"נוכל לקצר דרך מעבר מקיוס," צול המשיך להתעקש, "ובלי להיתקל באויבים. ואפשר לחשוב שבין האסים לכוכב אריאן אין שברים, ואנחנו בדיוק בדרך לשם כרגע."

"לא כאלה בגודל של עיר ממוצעת," זיוה לא נשארה חייבת. "שברונים כן, אבק ורסיסי סלעים לרוב כן, אבל סלעים בגודל של ישוב קהילתי או יבשת שלמה לא. ערפילית טוימור ומעבר מקיוס מלאות בהם."

"טוב, אם כך האפשרות הראשונה שלי נשארת העדיפה. לפנות ישירות לאבק-כוכבים ברגע שהליווי מסתלק, ובלי כל ההטעיות שמבזבזות זמן יקר אם הם בעקבותינו. טיסה קצרה וישירה. כבר היינו שם בעבר, אנחנו מכירים את הקשיים והסכנות, והתמנונים לא ייכנסו אחרינו לערפילית לעולם. כך נגיע אולי במועד ההפוגה השנייה או השלישית. למען האמת," הוא סיכם לבסוף, "זאת הדרך היחידה וההגיונית ביותר."

אוס הנהן בראשו להסכמה.

איך ידעתי שבסופו של דבר הוא יסובב את זה כך שהמסלול העדיף יהיה אבק-כוכבים. בחיי שידעתי, ואני דווקא צידדתי במעבר מקיוס למרות השמשות הכפולות שחייבים לעבור דרכן ועשרות הכוכבים הגעשיים שהקיפו אותם, ירקו אש וגפרית ורסיסי סלעים לחלל והיו עטופים בענני עשן חומציים.