הגזענות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הגזענות

הגזענות

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

אלבר ממי

אלבר מֶמי (בצרפתית: Albert Memmi;‏ 15 בדצמבר 1920 – 22 במאי 2020) היה סופר, סוציולוג, אינטלקטואל ופילוסוף יהודי-צרפתי ממוצא תוניסאי.
ממי נולד ב-1920 בגטו בתוניס, בירת תוניסיה, למשפחה ממוצא יהודי - לאביו, פרנסואה ממי, ולאמו, מרגריט צרפתי. הוא למד בבית ספר יסודי ותיכון צרפתי של אליאנס בתוניס, למד פילוסופיה באוניברסיטת אלג'יר, והמשיך ללמוד בסורבון.
כמי שנולד למשפחה יהודית מסורתית התמודד ממי עוד בצעירותו עם תהליך מזורז של התמערבות כאשר נשלח ללמוד בצרפת כמו צעירים יהודים אחרים (מעטים) שהצטיינו בלימודיהם באליאנס בתוניס ונשלחו ללמוד באוניברסיטאות בצרפת. לאחר שתוניסיה זכתה בעצמאות היגר לצרפת וחי בה.
 
ממי עמד בצומת של שלוש תרבויות: ערבית, צרפתית ויהודית, ועבודתו התבססה על הדרכים לשלב בין תרבות המזרח לתרבות המערב. המעבר החד מתרבות צפון אפריקה לתרבות המערב הייתה חוויה שעיצבה את יצירתו וכל חייו עסק בשאלות של זהות.
 
ממי נפטר ב-22 במאי 2020 בגיל 99.
 
בשנת 1953 יצא לאור ספרו הראשון, הרומן "נציב המלח" (La Statue de sel). את ההקדמה לרומן כתב אלבר קאמי.
בשנת 1957 יצא לאור ספרו "דיוקן הנכבש ולפני כן דיוקן הכובש" (Portrait du colonisé, précédé de Portrait du colonisateur). את ההקדמה לספר כתב ז'אן-פול סארטר. זה ספר עיון הדן בנושא הכיבוש, הקולוניאליזם והסוגיות הקשורות בהם.
בשנת 1982 יצא לאור ספרו "הגזענות" הדן בתופעה ממגוון של זוויות.
בשנת 1998 פרסם ספר המוקדש לתוניסיה ביחד עם עבד אל-והאב מדב, גם הוא יליד תוניסיה.

תקציר

כיצד נסביר את פריחתם המחודשת ואת התמדם של גזענים – פרטים ותנועות? האם הגזענות היא אוניברסלית או שמא פרי באושים של תרבות המערב? מהי הגדרתה הקבועה וכיצד היא באה לידי ביטוי בחברה הישראלית?

הגדרתו של אלבר ממי לגזענות בספר זה עודה משמשת חוקרים רבים והיא תמצית הגותו הבשלה בנושא. דיון מוקדם יותר בהקשרה ובביטוייה בחברות קולוניאליות מובא בספרו דיוקן הנכבש ולפני כן דיוקן הכובש (כרמל, 2005). ממי, יהודי, צרפתי ותוניסאי, מפגיש בהגזענות בין שני מושגי יסוד שפיתח: "השליטה" ו"התלות"; בזאת, חוברת הגדרתה של הגזענות אצל ממי לכלל תאוריה המסווגת בני אדם לשולטים ולנשלטים, למדכאים ולמדוכאים. במידה רבה, נותרה תאוריה זו הפרדיגמה המרכזית שבעדה נבחנים יחסי כוחות ומאבקים, ברבדיה השונים של החברה המודרנית. הצורך בהוצאתו המחודשת של ספר זה נובע, לפיכך, מכורח הזמן והמאורעות המחייבים העמקה מחודשת באותם מושגי יסוד שעודם נוכחים בחיינו ומכוננים את השיח הציבורי, בארץ ובעולם.   

לספר מצורפות שתי הקדמות: האחת, מאת המחבר והמיוחדת למהדורה העברית והאחרת, מאת ז'אן פול סארטר. את הספר חותמת אחרית דבר מאת פרופ' דוד אוחנה.

פרק ראשון

מבוא למהדורה העברית
מאת אלבר ממי
 
לעונג לי, אני מודה, וגם לנחמה, להציג את התרגום העברי לספרי. מובן שכל מה שקשור בישראל חשוב לי, אך היה לי חשוב עוד יותר שהספר המסוים הזה יגיע לידיו של הקורא הישראלי. היהודי, כמו השחור, סבל יותר מכול משנאת הזר, והגזענות היא אחד מגילוייה של שנאה זו. אינני נמנה עם אלה שחושבים שיד הגורל בדבר, מעין פטאליות מסתורית, קללה שמיימית צודקת, כפי שהעזו לומר כמה נוצרים, בגין מותו הלא מוצדק של ישו ומשום שהעִברים סירבו לקבל את בשורתו. או, על-פי כמה מרבנינו, בגין עונש שהטילה עלינו השכינה בעקבות כישלון כלשהו למלא את כל עשרת הדיברות. שני הפירושים מציגים דרך שבה אין מחפשים הסבר לאותו גורל אכזר, ואין עושים דבר כדי לשנותו. אחרים, ואני ביניהם, משוכנעים דווקא באפשרות ובהכרח למצוא הסבר שיהיה תנאי לפעולה.
 
אפשר להתווכח על הפירוש הטוב ביותר לגורל היהודי. קיימת למשל קורלציה ברורה ומוכחת בין השנאה החילונית שרוחשים נוצרים ומוסלמים רבים לשכניהם היהודים לבין השתזרותן הדמוגרפית הצפופה של הקהילות היהודיות ברקמה החברתית של בני הרוב, שעל אחדותה הם מאיימים כביכול. הדבר בולט יותר בתקופות של הגדרה לאומית. מכאן מגיע החשד ואפילו נידוי, מודגש פחות או יותר, כפי שראינו במדינות רבות שהשתחררו מן השלטון הקולוניאלי וחשבו כי עליהן להיפטר מכל אלה שנראו הטרוגניים להן, בעיקר מן היהודים. מבחינה פסיכולוגית שתי צורות המונותיאיזם האחרות, שמקורן ביהדות, אינן יכולות להכחיש את החוב שהן חבות ליהדות, אך גם אינן יכולות לחסל את עולו של החוב הקדמון הזה. קשר הדוק מדי, שכולל חוב שאי-אפשר להחזירו, לא זו בלבד שאינו מעורר הכרת תודה אלא שהוא מלווה תמיד בעוינות ובאלימות. כבר הראיתי זאת במקומות אחרים: תלות הדוקה מדי מביאה בעקבותיה טינה. אבות הכנסייה השקיעו מאמצים רבים על מנת לצמצם את המחלוקת בכך שהסבו את התביעה נגד היהודים.
 
יהא אשר יהא, העם היהודי הוא תמיד מיעוט ולפיכך חשוף מבחינה היסטורית וחברתית, כמו מרבית המיעוטים בעולם, ועל כן הוא קורבן נוח ביותר. (מכאן אגב נובעת אחת ההצדקות לציונות: הצורך של היהודים לחדול, לפחות במקום אחד, להיות מיעוט.)
 
אולי היום כבר החלו הדברים להשתנות במקצת. הצהרותיהם של כמה מדינאים ומנהיגים דתיים, ביניהם הצהרתו האחרונה של האפיפיור, על אף הערפול המסוים שבה, התעוררותו של המצפון הפוליטי של אומות העולם, כל אלה יכולים לגרום לנו להאמין, כי הגיהינום שהיה מנת חלקם של היהודים כמעט בכל מקום בעולם יגיע פעם לקצו. אולי אנו עומדים בפתחה של תקופה חדשה, הודות למונדיאליזציה שהולכת ומתגבשת סוף-סוף והודות לקיומה של מדינת ישראל. עם זאת אל לנו לחגוג עדיין. כבר בסופה של מלחמת העולם האחרונה טענו אנשים כי זוועות המלחמה הפכו את האנשים לאלרגים לגזענות; הפילוסופיות הגזעניות תגווענה לחלוטין. אך תקוותנו היתה פזיזה מדי; היום כבר יש אנשים שמעזים מחדש להיות גזענים, ושוב נראות כתובות על הקיר הקוראות לגירוש היהודים, שאזרחותם שוב עומדת בסימן שאלה, ושוב מכינים את הקרקע להשפלתם. עלינו לשוב למאבק ללא לאות ולא לחדול ממנו, אולי אף לעולם ועד.
 
 
ציינתי גם את הנחמה שאני חש בראותי את הספר מופיע בעברית. בפעם הראשונה מזה מאות שנים, הפכו היהודים, לאושרם, לרוב. והנה יש בקרבם מיעוטים אחרים שאיתם הם מקיימים קשרים סבוכים ביותר. בשל איזו זכות שלא נשמעה כמוה ישנו הם ממנהגם של כל בני הרוב כלפי כל בני המיעוטים? מדוע לא יתפתו היהודים, שהפכו להיות ישראלים, לנוכח אי-הבנות או לנוכח הקשיים האמיתיים שיוצר כל דו-קיום, למה שכיניתי הֶטֶרוֹפוביה, או פחד אלים מפני הזולת? ולעתים אף לגזענות, שהיא אחד מגילוייה המסוכנים והנפשעים ביותר של ההטרופוביה? התיאוריה הגזענית היא עלילה, אולם עלילה נוחה מאוד. מדוע שלא יתפתו היהודים, שהפכו להיות ישראלים, להשתמש בפרשנות המרגיעה הזאת ואפילו להתנהג על פיה? להרשות לעצמם להיות חשדנים ולהרחיק מה שנראה להם הטרוגני לגוף המשותף של אומתם הצעירה? אולי זו השעה לשאול את עצמנו ברצינות מה פירושה של "אומה יהודית"? כמו שאפשר לשאול מה פירושה של "אומה ערבית מוסלמית", או אומה נוצרית. מדוע יהיו היהודים המחוסנים היחידים מפני הפרברסיות של רוב האומות המתחדשות? משום שהם מופקדים על המוסר, ישיבו לנו בטוב-לב. אולם האתיקה מוצאת את גבולותיה בדרך-כלל במה שנחשב לציוויי ההישרדות. ואינני סבור שהישראלים יהיו בעניין זה יוצאים מן הכלל.
 
פעמים רבות מדי הוכחתי, על-פי דוגמאות רבות מדי, שדחייתו הכדאית של הזולת מלווה בהבניה מיתית של הקורבן, שנועדה לתת הכשר לתוקפנות. מפתיע יותר היה אלמלא השתמשה ישראל הצעירה במנגנון זה, והפעם לטובתה.
 
זכורים אולי הפולמוסים של שנות השישים שבהם הכריזו יריבי הציונות שהיא אינה אלא גלגול של הקולוניאליזם האירופי, במפגשו עם העולם השלישי. הואיל והייתי לפנים עסוק בתיאור תופעות הכיבוש המתנחל ופינוי המושבות יכולתי לטעון בתקופה ההיא, שמדינת ישראל איננה מתאימה להגדרות שהתקבלו בנוגע לקולוניאליזם. היא לא היתה שלוחתה של ארץ אחרת, שביקשה לחפש באדמות נחשלות רווחים מסוגים שונים: כלכליים, פוליטיים או סתם יוקרה; היא לא ניצלה באופן שיטתי את האוכלוסייה המקומית, להפך, היא שיבחה והיללה את עבודת הכפיים והטיפה לאזרחיה להיות פועלים וכו'. סיכמתי ואמרתי אז כי מדובר כאן, בדומה לתנועות רבות אחרות, בניסיון לשחזר אומה, וכמו בכל מקום אחר, יש לניסיון הזה תכונות מיוחדות משלו; היהודים אינם זהים לעמים אחרים גם אם הם חולקים עמם מספר רב של תכונות.
 
בכל זאת יהיה מזיק באותה מידה לעבור בשתיקה על הקשיים או אף על הטעויות שנעשו במהלך השחזור הלאומי הזה, גם אם הן לא מחמיאות לדימוי שהישראלים היו רוצים להעניק לעצמם. גם אם התיישבותם של החלוצים היהודים לא היתה, בכוונתה ובשיטותיה, מבצע של כיבוש מתנחל, היא יכלה להתפרש כצורה של שליטה על התושבים הוותיקים בארץ ואפילו כשליטה של קבוצה ישראלית אחת על קבוצה ישראלית אחרת.
 
האם לא זה מה שקרה, בדרגות שונות אך ניתנות להשוואה, ביחס לפלסטינים וליהודים הספרדים? הבדלי התרבות ורמת החיים, העימותים הבלתי נמנעים בתוך דו-קיום צעיר מדי, לא יכלו שלא לעורר רגשות של חשד ואי-אמון ונסיונות השתלטות. ועקב כך הופעלו המנגנונים הרגילים של מתן הכשר לשליטה באמצעות הפללה ופיחות ערכו של הזולת.
 
שמענו לא אחת את הבדיחות על חוסר התועלת שבמתן אמבטיות ליוצאי צפון אפריקה, כיוון שהם נוהגים לגדל שם תרנגולות! אפילו "נישואי תערובת" בין ספרדים לאשכנזים – ביטוי משונה בין יהודים – לא היו דבר מובן מאליו. צריך היה להתגבר על מכשולים רבים כדי שיהודי ספרד יזכו בשוויון זכויות, באותם יתרונות ובאותם תפקידים שאחיהם בני אשכנז זכו בהם. כמובן, המיתולוגיה המפצה נכנסה למשחק, והם הוכרזו בלתי כשירים לקבל את האחריות שהישרדותה של המדינה היתה תלויה בה. זמן רב לא התקבל על הדעת להפקיד את בטחון המדינה בידי יהודי ממוצא מרוקאי.
 
וכמובן, בשל הפער העמוק פי כמה, בידיו של גנרל מוסלמי! (בואו לא נתחזה למלאכים: גם בארצות ערב אין גנרל יהודי). הואיל ואני מבין פחות או יותר את שפתם של הפלסטינים, הצלחתי להפתיעם בשיחותיהם שעה שחשבו כי איש אינו שומע, ונדהמתי, למן הפעם הראשונה שביקרתי בישראל, לנוכח בורותם האופטימית המהממת של מארחי השונים. איך היו יכולים הפלסטינים שלא לסבול ממצבם החדש כמיעוט? איך היו משלימים עם מצבם אלמלא חל שינוי קיצוני בהתייחסותם ובגישתם של בני ארצם היהודים?
 
התבוננות מפוכחת יותר ביחסים האמיתיים ששוררים בין הפלסטינים לבין הישראלים היהודים היתה מאפשרת אולי להבין טוב יותר את הדרך שבה הראשונים סובלים את נוכחותם ואת התנהגותם של האחרונים; ואולי יאפשר הדבר לרשויות הישראליות לנקוט אמצעים מתאימים יותר כדי למנוע הפרות סדר בלתי נמנעות בעתיד.
 
איני רוצה להרחיב יתר על המידה את רעיונותי בהקדמה שצריכה להיות קצרה. אולם מצבה של האשה, כפי שמספרות לי חברותי הישראליות, צריך אף הוא להיות כלול בתמונה זו. לא אחזור כאן על הניתוחים המוצעים בספר עצמו. רציתי רק לומר מדוע שמחתי כל-כך לראות את הספר במהדורתו העברית.
 
לא זו בלבד שאיני סבור כי מצפון נקי יותר מהשלכותיה הפרברסיות של כל לאומיות הנולדת מחדש, יהווה מעצור נוסף בהכרזה על הקיום העצמאי, אני סבור כי מצפון נקי יביא תועלת רבה לבריאותה של האומה, ויגביר את יעילותה של הפעולה הפוליטית. וזאת מבלי להתחשב בשיקולים האתיים, היקרים לנו במיוחד. אי-אפשר להשתבח בהיותנו בין אלה שיסדו את המוסר ובאותה עת לשלוט על עם אחר. מסיבה זו הצטערתי תמיד שאף מו"ל ישראלי לא הסכים להוציא לאור אף אחד מחיבורי שנוגעים בשאלות אלה; ובמיוחד דיוקנו של נכבש והגזענות, אף על פי שהיה לי העונג לראות ספרים אחרים שלי מתורגמים לעברית. סירוב זה הוכיח לא שאין הבעיות קיימות אלא שכתבים כאלה נתפסים – בטעות! כמביכים מדי.
 
ועתה אני מנוחם ומאושר באמת, שספרי הגזענות יוצא סוף-סוף לאור בעברית, ומחכה בתקווה שגם דיוקנו של נכבש יראה אור בעברית. פירוש הדבר הוא, שהציבור הישראלי רואה עצמו ראוי סוף-סוף להתמודד עם הקשיים של קיומו הלאומי; קשיים, אני חוזר, שהם נחלתם של כל מבצעי ההחייאה הלאומית. איזו מדינה בעולם השלישי יכולה היתה להצהיר על נקיון כפיים ביחס למיעוטים שחיים בתוכה? איזו דמוקרטיה, ואפילו הוותיקות והמבוססות ביותר, כדוגמת צרפת או גרמניה, ידעה לפתור בקלות בעיות שנוצרו עקב הגירה? ראשית צריך לראות את הדברים לאשורם. על כן אני מברך את המו"ל החדש, אותו יותר מאשר אותי, על כי אזר אומץ לפרסם את ספרי בעברית.
 
 
 
מבוא לדיוקנו של כובש מתנחל
מאת ז'אן פול סארטר
 
איש הדרום הוא היחיד שיכול לדבר על העבדות: זאת משום שהוא מכיר את השחור; אנשי הצפון, פוריטנים ערטילאיים, לא הכירו אלא את האדם, שאינו אלא ישות. טיעון זה עדיין משמש היום: ביוסטון, בעיתונות בניו-אורלינס, וכן, הואיל ותמיד קיים מישהו שהוא ה"צפוני" של מישהו, באלג'יריה ה"צרפתית"; שם העיתונים שבים ומספרים לנו כי רק איש המושבות יכול לדבר על המושבות. אנחנו, תושבי המדינה- האם, אין לנו הניסיון שיש לו. או שנראה את אדמתה הבוערת של אפריקה בעיניו-הוא או שלא נראה דבר.
 
מי שסחטנות זו מפחידה אותו, הייתי ממליץ בפניו לקרוא את דיוקנו של נכבש, שקדם לו דיוקנו של כובש מתנחל: הפעם זו התנסות מול ההתנסות; הסופר, תוניסאי, סיפר בספרו נציב המלח את סיפור נעוריו המרים. מהו בדיוק? כובש מתנחל או נכבש מנושל? הוא עצמו היה אומר, לא זה ולא זה; אתם הייתם אומרים, אולי: גם זה וגם זה; ביסודו של דבר זה אותו הדבר; הוא משתייך לאחת מקבוצות הילידים שאינן מוסלמיות, "פחות או יותר מיוחסות ביחס להמונים הכבושים ו... דחויות... על-ידי חבורת הכובשים המתנחלים"; ובכל זאת "אינן מתייאשות" ואינן חוסכות מאמץ כדי להתערות בחברה האירופית. בני הקבוצה הזאת מאוחדים בסולידריות למעשה עם התת-פרולטריון, נבדלים ממנו בכמה זכויות-יתר עלובות, וחיים באי-נוחות מתמדת. מֶמי חש את הסולידריות הכפולה ואת הדחייה הכפולה: את התנועה שמעמידה זה מול זה את הכובשים המתנחלים ואת הנכבשים המנושלים, את הכובשים המתנחלים "שדוחים את עצמם" כנגד הכובשים המתנחלים ש"מקבלים את עצמם". הוא הבין את הדבר היטב, כיוון שחש בו תחילה כסתירה פנימית שלו. והוא מיטיב להסביר בספרו שקרעי הנפש הללו, שהיו הפנמה טהורה של העימותים החברתיים, אינם מכינים לפעולה. אך מי שסובל מהם, אם הוא מודע לעצמו, אם הוא מכיר את שותפיו לעבירה, את הפיתויים העומדים בפניו ואת גלותו, יכול להאיר את עיני האחרים בדברו על עצמו: החשוד הזה, "כוח זניח במערכה", אינו מייצג איש; אולם הואיל והוא כולם בעת ובעונה אחת, הוא יהיה הטוב שבעדים.
 
אך ספרו של ממי איננו מספר; הוא ניזון מזכרונות שאת כולם עיכל; זהו עיבודה של חוויה; בין הניצול הגזעני של הכובשים המתנחלים לבין המדינה לעתיד שיבנו הנכבשים, שבה הוא "חושש שלא יהיה לו מקום", הוא מנסה לחיות את יחידאיותו ולהגיע מעבר לה, אל האוניברסלי. לא לעבר ה"אדם" שלא קיים עדיין אלא לעבר היגיון צרוף וחיוני לכול. היצירה המפוכחת והבהירה הזאת עומדת בשורה אחת עם ה"גיאומטריות חדורות הלהט": האובייקטיביות הרגועה שלו נובעת מן הסבל ומן הכעס, שעליו התעלה.
 
מסיבה זו ללא ספק אפשר להאשימו לכאורה באידיאליזם: למעשה, הכול נאמר. אך הדקדקנים יקשו על הסדר שבחר. כדאי יותר היה, אולי, להראות את הכובש המתנחל ואת קורבנו לפותים וחנוקים בתוך המסגרת הקולוניאלית, המכונה הכבדה הזאת שנבנתה בסוף האימפריה של נפוליאון השלישי, תחת שלטונה של הרפובליקה השלישית ואשר, לאחר שסיפקה את כל רצונם של הכובשים המתנחלים, פונה נגדם ומאיימת לטחון אותם עד דק. למעשה הגזענות טבועה בתוך השיטה: המושבה מוכרת בזול את מצרכי המזון שלה, את חומרי הגלם שלה, וקונה ביוקר רב ממדינת האם את מצרכי התעשייה שלה. המסחר המשונה הזה איננו כדאי לשני הצדדים אלא אם כן הנכבש עובד בחינם, או כמעט בחינם. התת-פרולטריון החקלאי הזה אינו יכול לסמוך אפילו על האירופים הפחות מיוחסים: כולם חיים על חשבונו, ובכללם ה"מתיישבים הקטנים", אשר על אף היותם מנוצלים גם הם על-ידי בעלי האדמות הגדולים, הם עדיין בעלי זכויות יתר מסוימות בהשוואה לאלג'יראים: הכנסתו הממוצעת של צרפתי באלג'יריה עדיין גדולה פי עשרה מהכנסתו של מוסלמי. המתח נולד כאן. כדי שהמשכורות ויוקר המחיה יהיו נמוכים ביותר צריך ליצור תחרות נואשת בין הפועלים הילידים, כלומר שיעור הילודה צריך לגדול; אך הואיל ומשאביה של המדינה מוגבלים בשל הניצול הקולוניאלי, נותרות המשכורות בעינן ורמת החיים של המוסלמים יורדת ללא הרף, עד כי האוכלוסייה חיה במצב של תת-תזונה תמידי. הכיבוש נעשה באלימות; ניצול היתר והדיכוי דורשים את המשך האלימות, כלומר את נוכחותו של הצבא. לא היתה זו סתירה אילו שרר שלטון האימים בכל הארץ, בה בשעה שהכובש המתנחל נהנה, במדינת האם, מזכויות דמוקרטיות שהמערכת הקולוניאלית מסרבת להעניק לנכבשים: בעצם המערכת היא זו שמעודדת את גידול הילודה על מנת להוזיל את עבודת הכפיים, אותה מערכת אשר אוסרת על התבוללותם של הילידים: אילו היתה להם זכות הצבעה, היתה עליונותם המספרית מפוצצת הכול בן- רגע. הכיבוש המתנחל מסרב להעניק זכויות אדם לבני-אדם שהוא מכניע באלימות, שהוא מחזיק בכוח בתנאים של עוני ושל בורות, או כפי שאמר מארקס, במצב של "תת- אנושיות." בעובדות עצמן, במוסדות, בטיבם של יחסי הגומלין ושל הייצור, מוטבעת הגזענות; המעמדות הפוליטיים והחברתיים מתחזקים באופן טבעי משום שהילידים הם תת-בני-אדם, הצהרת זכויות האדם אינה נוגעת להם; לעומת זאת, הואיל ואין לו זכויות, מופקר הנכבש ללא הגנה לכוחות הלא-אנושיים של הטבע, ול"חוקי האבן" של הכלכלה. הגזענות כבר מצויה שם, כחלק ממלאכת הכיבוש המתנחל, נרקמת בכל רגע על-ידי המנגנון הקולוניאלי ונתמכת ביחסי הייצור הללו, אשר מגדירים שני סוגים של בני-אדם: אחד שעבורו זכויות היתר והאנושיות חד הם, הוא הופך להיות אדם באמצעות השימוש החופשי שהוא עושה בזכויותיו; האחר, שהעדר הזכויות מחזק את עוניו, את הרעב הכרוני שבו הוא שרוי, את בורותו, בקיצור את התת-אנושיות שלו. תמיד חשבתי שהרעיונות נרשמים בדברים וכי הם נמצאים כבר באדם כאשר הוא מעורר ומביע אותם, כדי להסביר לעצמו את מצבו. "שמרנותו" של הכובש המתנחל, ה"גזענות" שלו, יחסיו הדו-משמעיים עם ארץ מוצאו, הכול נתון מראש, לפני שהוא מחיה את הדברים הללו במסגרת "תסביך נרון".[1]
 
ממי היה משיב לי כמובן שאין הוא אומר דבר אחר: אני יודע זאת; חוץ מזה הוא כנראה צודק: בהציגו את רעיונותיו בסדר שבו התגלו, כלומר מתוך הכוונות האנושיות והיחסים שחווה, הוא מבטיח את האותנטיות של התנסותו: הוא סבל, קודם כול, ביחסיו עם זולתו, ביחסיו עם עצמו: הוא פגש במבנה האובייקטיבי בהעמיקו את הסתירה שקרעה אותו לגזרים; והוא מוסר לנו את חוויותיו כפי שהן, גולמיות, חדורות עדיין כולן בסובייקטיביות שלו.
 
אך נעזוב את דקדוקי העניות. היצירה קובעת כמה אמיתות קשות. תחילה, אין כובש מתנחל טוב וכובש מתנחל רע: יש כובשים מתנחלים. ביניהם יש אחדים שמסרבים לקבל את המציאות האובייקטיבית שלהם: הם נסחפים במערכת הקולוניאלית ועושים יום יום מה שהם מגנים בחלומם, וכל אחת מפעולותיהם תורמת להמשך הדיכוי. הם לא ישנו דבר, לא יועילו לאיש וימצאו את נחמתם המוסרית בתחושת האי- נוחות, זה הכול.
 
האחרים – ואלה הרוב – מקבלים את המצב כפי שהוא מתחילתו ועד סופו.
 
ממי מתאר באופן ראוי לציון את שרשרת המהלכים שמביאה אותם ל"מחילה עצמית". השמרנות מולידה את בחירתם של הבינוניים. איך תוכל עלית זו של נצלנים המודעים לבינוניותם לייסד את זכויות היתר שלה? באמצעי אחד בלבד: השפלת הנכבש על מנת לגדול על חשבונו, הסירוב להכיר בהיותם של הילידים בני-אדם והגדרתם במונחים של חסר. אין שום קושי בדבר, שהרי המערכת מונעת מהם הכול; מלאכת הכיבוש המתנחל חרתה את הרעיון הקולוניאלי בתוך הדברים עצמם; תנועת הדברים היא זו שמצביעה בעת ובעונה אחת על הכובש ועל הנכבש. כך מצדיק הדיכוי את עצמו: המדכאים מייצרים ומשמרים בכל כוחם את כל צורות הסבל אשר הופכות בעיניהם את המדוכא לדומה יותר ויותר למה שהיה צריך להיות כדי שיהא ראוי לגורלו. הכובש המתנחל אינו יכול למחול לעצמו אלא אם הוא מתמיד בדרך שיטתית ב"דה-הומניזציה" של הנכבש המנושל, כלומר על-ידי הזדהות הולכת וגוברת מדי יום עם המנגנון הקולוניאלי. שלטון האימים וניצול היתר מנשלים את הנכבש מצלם אנוש והמנצל, בהסתמך על העדר צלם האנוש, מרשה לעצמו להמשיך ולנצל. המכונה סובבת על צירה; אין אפשרות להבחין בין הרעיון לבין הפרקסיס ובין הפרקסיס לכורח האובייקטיבי. רגעים אלה של כיבוש מתנחל, לעתים הם מתנים זה את זה ולעתים הם מתערבבים זה בזה. הדיכוי הוא בראש ובראשונה שנאת המדכא למדוכא. יש רק גבול אחד למבצע ההכחדה הזה: הקולוניאליזם בעצמו. כאן פוגש הכובש המתנחל את סתירתו-שלו: "עם היעלם הנכבש ייעלם הכיבוש, ועמו הכובש עצמו." שוב לא יהיה תת-פרולטריון, שוב לא יהיה ניצול יתר; וכולם ישובו לצורות הרגילות של הניצול הקפיטליסטי, המשכורות והמחירים יתיישרו על-פי אלה של המדינה-האם: וזה יהיה חורבנם. המערכת רוצה בעת ובעונה אחת את מותם ואת התרבותם של קורבנותיה. כל שינוי יהיה גורלי עבורה: בין אם יקלטו את הילידים בתוכם ובין אם יטבחו אותם, עלות עבודת הכפיים לא תחדל לגדול. המכונה הכבדה מחזיקה בין החיים לבין המוות – ותמיד קרוב יותר למוות מאשר לחיים – את אלה שנאלצים להניעה; אידיאולוגיה מאובנת שוקדת לראות בבני-אדם חיות מדברות. לשווא: על מנת לתת להם פקודות, ולו גם האכזריות ביותר, המעליבות ביותר, יש קודם כול להכירם; והואיל ואי-אפשר להשגיח עליהם ללא הרף, מוכרחים לגמור אומר לתת בהם אמון: איש לא יכול להתייחס לאדם אחר כמו אל כלב אם אין הוא רואה בו קודם כול אדם. הדה- הומניזציה הבלתי אפשרית של הקורבן הופכת את פניה והופכת לניכורו של המדכא. הוא, הוא עצמו הוא המחיה בכל תנועה שלו את האנושיות שהוא מבקש להכרית; וככל שהוא שולל אותה מן האחר, כך הוא שב ומוצא אותה על כל צעד ושעל, כמו כוח אויב. כדי להימלט מכך הוא צריך להפוך לדומם, להעניק לעצמו את הקביעות האטומה ולהפוך לבלתי חדיר כצוק סלע, כלומר לאבד את צלם האנוש שלו.
 
הדדיות חסרת רחמים ממסמרת את הכובש המתנחל לנכבש, יציר כפיו וגורלו. ממי ציין זאת בעוצמה רבה; אנו מגלים יחד אתו שהמערכת הקולוניאלית היא צורה שנמצאת בתנועה, שנולדה לקראת מחצית המאה שעברה ותמיט על עצמה את חורבנה: כבר זמן רב שעלותה למדינות האם גדולה יותר מאשר הרווחים שהיא מביאה; צרפת קורסת תחת עולה של אלג'יריה ואנו יודעים עתה כי ננטוש את המערכה בלא ניצחון ובלא תבוסה, ברגע שנהיה עניים מכדי לממן אותה. אך קודם כול קשיחותו המכנית של המנגנון תוציא אותו מכלל שימוש: המבנים החברתיים הישנים מרוסקים, הילידים עצמם דרוסים וכתושים עד דק, אך החברה הקולוניאלית אינה יכולה לקלוט אותם מבלי להרוס את עצמה. על כן יצטרכו למצוא את איחודם נגדה. מנודים אלה יזדהו עם נידוים ויהפכוהו ל"אישיות לאומית": הכיבוש המתנחל הוא זה שיוצר את הפטריוטיות של הנכבשים המנושלים. בהיותם נתונים במערכת של דיכוי, בתנאים של חיות, אין הם מקבלים שום זכות, אף לא את הזכות לחיות, ותנאיהם הולכים ומחריפים מדי יום: כשהברירה היחידה העומדת בפני עם היא לבחור את מותו, כשהמתנה היחידה שקיבל מנוגשיו היא הייאוש, מה נותר לו להפסיד? אסונו יהפוך לאומץ: הדחייה שהכיבוש המתנחל מעמיד כנגדו תהפוך בידיו לדחייתו הסופית של הכיבוש המתנחל. סודו של הפרולטריון, כפי שאמר מארקס יום אחד, הוא שהוא נושא בחובו את הרס החברה הבורגנית. יש להודות לממי על כי הזכיר לנו שגם לנכבש המנושל יש סוד משלו, וכי אנו עדים לייסורי גסיסתו המחרידים של הכיבוש המתנחל.
 
[1] הכוונה כנראה לנרון במחזהו של ראסין "בריטניקוס" (המתרגמת). 
 
 
 
I
התיאור
 
1. שיח הגזענות
 
יש משהו מפתיע ופרדוקסלי בסיפור הזה, נוסף על הטרגי שבו. איש אינו רואה את עצמו גזען – או כמעט שום איש אינו רואה את עצמו גזען – ועם זאת שיח הגזענות עודנו עיקש ועכשווי. כשנחקר הגזען, מיד הוא מכחיש את היותו כזה ומזדעזע: הוא גזען? בשום פנים ואופן לא! תעליב אותו אם תעמוד על כך. ובכל זאת, גם אם אין גזענים בעולם, הרי הגישות וצורות ההתנהגות הגזעניות קיימות גם קיימות. כל אחד יכול להצביע עליהן… אצל מישהו אחר. שיח הגזענות היה עלול להישמע משעמם, שיח שאבד עליו הכלח. אלף פעמים הפריכוהו חזור והפרך מומחים מכל סוג ומין. התיק כבר היה צריך להיסגר. ואף הגזען כבר היה צריך להשתכנע: ובכל זאת הוא חוזר על עצמו, כמו אין טיעון שיוכל לנגוע לו. במה מדובר בדיוק? ובמי? בהמשך יהיה עלינו לשים לב היטב לסתירות הללו, וגם לאטימות.
 
ובינתיים, הואיל ושיח הגזענות איננו שיח סגור וחתום, ניזכר בו פעם נוספת ונפריך אותו פעם נוספת, קודם שננסה לנתח את התופעה, את החוויה ואת ההתנהגות – של הפרט ושל הכלל. בין שהגזען מדבר דברי הבל ובין שהוא אומר אמת, בין שהתנהגותו סוטה ובין שהיא מקובלת, יש להקשיב לו כיוון שהוא שטוֹפֵל את האשמה והוא שמנחית את המכות. ייתכן אף שיהיה עלינו לפרש בהמשך את טיבו של השיח הזה, אפילו הוא שיח של טירוף, אפילו יש בו כדי ללמדנו יותר על המדַבֵּר משֶעַל הדבר. ונראה שאלה הם פני הדברים לאשורם.
 
מה אומר הגזען, או צִלו, גם אם הוא מכחיש את קיומו?
 
 
תחילה נציין שהוא מתיימר לדבר בשם ההיגיון וטוען שיש לו שיטה. ומעניין, שמבחינה זו מכל מקום הוא נשמע משכנע, שהרי אנשים חוזרים ואומרים כי קיימת תיאוריה גזענית. יש בידינו חיבורים רבים, קצתם מקוטעים וקצתם מלאים וגדושים, שבהם מביעים הסופרים הגזענים את בטחונם ואת שאפתנותם, וכן את השכנוע הפנימי שלהם, כי הם אוחזים באמת, וכי יש ציבור שמקדם בברכה את דבריהם ומוכן ללכת בעקבותיהם. אפילו הגזען השכיח, שאיננו הוגה דעות ואיננו מומחה, נשמע תמיד בקיא ויודע דבר. ודאי יותר מן האדיש או מן האנטי-גזען. זאת – יאמרו לנו – משום שהוא עסוק בנושא עד למעלה ראש, עד אובססיה. בסלון או ברחוב, באוטובוס או במקום עבודתו הוא מדבר על כך עם כל דכפין: הוא מבקש לגרום לשומעיו לאשש את אמונתו או אף להתנגד לה. האישורים ממלאים אותו נחת, וגם את ההתנגדויות הוא מקדם בברכה ומשיב עליהן מנה אחת אפיים. ניכר בו שקרא חומר קריאה נרחב, ויש לו מידע רב שהוא מוסר ברצון לזולתו כדי להשכילו. הוא מניח לעצמו, בנועם, להיסחף להכללות על הטבע האנושי ועל גורלה של הציביליזציה. וכך, גם אם אין תיאוריה מדעית הרי קיימת מעין פילוסופיה גזענית, אם נסכים להרחיב כך את המונח פילוסופיה: השקפה כללית ורצון לשכנע, שנוטים להשפיע על אנשים, כדי לקדם סדר חדש.
 
מהי הפילוסופיה הזאת? מה היא רוצה להוכיח ולאן היא חותרת?
 
אם נתעלם מן הדברים המיוחדים, מן האבחנות הדקות של אסכולות למיניהן וממה שמייחד כל סופר וסופר, הרי הפילוסופיה הגזענית מושתתת בעיקר על שלוש סדרות של טיעונים, שניתן לסכמן כך:
 
 
יש גזעים טהורים, כלומר גזעים מובחנים מיתר הגזעים. זאת אומרת שיש הבדלים ביולוגיים ניכרים בין קבוצות ובין היחידים שמרכיבים אותן.
 
 
הגזעים הטהורים נעלים מבחינה ביולוגית על הגזעים האחרים: עליונות זו מתורגמת גם לעליונות פסיכולוגית, חברתית, תרבותית ורוחנית.
 
 
עליונות רבת פנים זו מסבירה ומכשירה את השליטה ואת הזכויות היתרות של הקבוצות הנעלות.
 
 
אולם מה שמזדקר לעין גם בבדיקה מהירה הוא רפיפותן של כל אחת מן הקביעות הללו, חולשתן של החוליות המקשרות והיעדר הלגיטימיות של המסקנות.
 
 
המונח גזע כבר משרה עלינו מבוכה. מבחינה היסטורית שייך מונח זה למגדלי חיות. הוא נולד מן העיסוק הטכני שבתפוקה. בעצם גם דארווין יצא מכאן, מן הבחירה המלאכותית, כדי לדמות את הבחירה הטבעית. אשר לטוהר, גם זאת מוסכמה שמקורה בעיסוקם של אותם מגדלי חיות. ברפואה הווטרינרית אין מדובר כמובן בטוהר מוחלט, וגם לא בחזרה לעבר – לאן כבר אפשר להגיע? – אלא להפך: בפיתוח לקראת העתיד, בגיבוש בחירה מסוימת. הגזעים ה"טהורים" הם שושלות שקבע האדם באופן מלאכותי כדי שיתאימו למלא ביעילות יתרה משימות מסוימות, ושושלות אלה מותאמות בכל מיני צורות לאותן משימות. אין מדובר בטוהר ביולוגי בלבד. הגזע המשובח ביותר של סוסים הוא לעתים זה שמתאים למרוצים ולעתים זה שמתאים ביותר לחריש. גזעים אלה אינם דומים זה לזה מבחינה פיזיולוגית. סוס העבודה וסוסי "הדם הטהור" הם המשובחים ביותר, הכול לפי התפקיד שהם ממלאים. אך כשאבחנות אלה מוּחלות על בני אדם קשה לראות לאן הדבר מוביל. למעט מקרים מיוחדים אחדים, כגון גילויי העריות בבתי המלוכה, מעולם לא התקיימה סלקציה רצונית בקרב בני האדם. עד היום טרם התיימר מישהו לשנות את צורתם של ההמונים. בכל אופן סלקציה כזאת מעולם לא מומשה, אף לא באקראי. אין אנו מכירים קהילות שבדידותן היתה כזאת, שמעולם לא התערו בהן זרים. צורכי הקיום, דרישות המלחמה, אילצו את בני המין האנושי להתערבב אלה באלה בלא הרף. על כן, לא זו בלבד שחברות בני האדם מעולם לא היו קבועות, אלא שגם מעולם לא חדלו להתפתח. אפילו משפחות האצולה, שהתיימרו להיות אנדוגַמיות, לא הצליחו להימלט מן הממזרות; אפילו ההרמונות השמורים ביותר לא ניצלו מכך, כפי שידוע היום. גם בהנחה שהטוהר שלט בבתים אחדים, לא זה החזון הנפרץ בקרב המין האנושי. למען האמת, להוציא את הכימיה, הטוהר איננו אלא מטפורה, משאלה או חלומות באספמיה, שבהן הדרישה לשלמות סוחפת אחריה את כל השאר.
 
 
האם פירוש הדבר הוא, שבני האדם אינם שונים זה מזה מבחינה ביולוגית? ודאי שהם שונים! חסידי הגזענות ממשיכים לעקוב בלהט אחר כל חידוש מדעי שיש בו להיטיב את מעמדם. עם זאת נראה כי בתחום זה כבר נאמר הכול. עכשיו מדברים על חידוש התנועות הגזענות הימניות: מה שמזדקר לעין בתנועות הימין ה"חדשות" הללו אינו מקוריותן, אלא דווקא בלותן המאובקת. האמת פשוטה לכאורה: אין גזעים "טהורים", אך בני האדם שונים זה מזה.
 
אין צורך בדיון ממושך כדי להראות את ההבדלים הללו. הרחוב מציג אותם בשפע. בכל חנות גדולה, ברכבת התחתית, ניתן לפגוש בה בעת צהובי שיער, שחורים, אדומי שיער ומעורבים; בעלי עור זהוב ובעלי עור אדמדם; עיניים כחולות ועיניים חומות או ירוקות, עיני שקד, שערות, אפים, שפתיים. האם יש טעם להמשיך ברשימה, אפילו בתוך עיר אחת? ועל אחת כמה וכמה בתוך אירופה כולה, שלא לדבר על מחוץ ליבשת? אולם עם זאת, אפשר לראות שהפריטים ששייכים לאותו טיפוס, במידה שאפשר לבודד טיפוסים, אינם מהווים כלל קבוצה חברתית שונה מאחרות. כל תכונה ביולוגית באשר היא מתפזרת באקראי על פני אומות, עמים ומעמדות. כך ניתן למצוא בקרב אותה קבוצה, ומקבוצה לקבוצה – ביחסיות משתנה כמובן – טיפוסים שונים של בני אדם. ליתר דיוק, ניתן למצוא אותם תווים מאורגנים בצורות שונות. כך שגם אם בני האדם שונים זה מזה, אין אף לא קבוצה אחת שיכולה לטעון לבלעדיות על מערך כזה או אחר של תכונות ביולוגיות.
 
 
אין זה אומר שלא קיימים מערכים דומיננטיים על פי אזורים, אלא שהם יחסיים. עיניהם ושערם של האפריקאים כהים יותר יחסית לאירופים, אבל מבט חודר יותר באירופים או באפריקאים יגלה שונוּת נוספת. בסך הכול, האירופים החיים בפנים היבשת כהים יותר מאנשי הצפון. אילו הבדלים בקרב ההמון בפרובנס! כשמסתכלים ביבשת אפריקה עוברים על פני לוח צבעים יוצא מן הכלל, ולא על פני "שחורים" גרידא. בין האפריקאים הלבנים-למחצה לאפריקאים השחורים לגמרי ניתן לפגוש גרסאות ביניים מכל הסוגים: למן החנוונים החיוורים והשמנמנים בשוקי תוניסיה או מרוקו ועד לבני שבט המסאי הגבוהים והחוטניים בקניה, שגון עורם כעין הפחם, עבור דרך הפיגמים הזערוריים.
 
 
ברור שקיים מה שניתן לכנות אפקט הספקטרום: מקו רוחב אחד למשנהו הופך תו זה או אחר בולט יותר או פחות. אך לעולם אין ההבדלים מוחלטים, אלא שמקבוצה לקבוצה עוברים דרך כל הדרגות וכל הדקויות, כמו בתוך קשת הצבעים. לעתים נראה ההבדל חד יותר, למשל ציבור יהודי, צפון-אפריקאי, קורסיקאי או רוסי – המקובץ בתוך חדר אחד בפאריס – נראה כמו ניתן לזיהוי: אבל מה בדיוק מזהים? גזע יהודי, גזע צפון-אפריקאי, גזע רוסי או גזע קורסיקאי? או אולי זו פשוט תופעה של ריכוז אתני או סוציו-תרבותי, שמייחד ומדגיש את ההבדלים היחסיים בין הקבוצה המסוימת לבין קבוצות צרפתיות אחרות? הבדלים שבלבוש, שבדיבור, שבהתנהגות וכיוצא באלה.[2] ריכוז של בני ברטון, של בני אלזאס או של בני פרובנס ייצור אותו רושם: האם צריך משום כך לדבר על גזע של בני ברטון, אלזאס או פרובנס? ואם, באותה הזדמנות, מיטיבים להביט, מוצאים בתוך הציבור היהודי למשל את כל קשת ההבדלים: יהודים ממוצא אירופי שונים מיהודים ממוצא צפון-אפריקאי, ועוד יותר מיהודים מזרחים וכו'; וגם אם נבחן כל קטגוריה לחוד נמצא בתוכה שוב אותה מורכבות. קיצורו של דבר, וכדאי לחזור על כך: אי אפשר לקשור קבוצה חברתית עם תכונות ביולוגיות: אין אלה אלא עצלותנו המרושעת והמפוחדת וקוצר הראייה האינטלקטואלי שלנו, הנובע לעתים קרובות מן המרחק, הגורמים לנו להכליל את כל ה"ערבים", ה"סינים", ה"אמריקאים", במקום לראות את הגיוון ואת השונוּת. אנחנו מסתפקים בהגדרתם בתור "לא כמונו" או "לא מאצלנו", כלומר לעומתנו ולא לעומת הווייתם שלהם.
 
אין זה אומר כמובן שאין קהילות תרבותיות, אך גם בהן נמצא, ככלל, אותו אפקט של קשת, בתוך כל אחת מהן ובין זו לזו, ועוד נשוב לזה. בכל מקרה ההיסטוריה והסוציולוגיה מפריכות כל התייחסות ביולוגית פשטנית. צרפת, ארץ עשירה שדרכי הגישה אליה קלות, חזתה מאז ותמיד קבוצות אוכלוסין שלמות שעברו בתחומה. אחדות הצליחו לעתים קרובות להשתקע בה, על אף מאמציהם של ילידי המקום: סראצנים בדרום, גרמנים במזרח, ויקינגים במערב וכו'. כל האנשים הללו הרימו תרומה לחומר הגנטי המשותף. ארצות הים התיכון היוו מאז ותמיד כור היתוך שאינו חדל לבעבע עד היום. ספרד ופורטוגל היו כבושות בידי המוּרים במשך מאות רבות; קבוצות האוכלוסין למיניהן באיטליה וביוון מקורן בתנועת הלוך ושוב בלתי פוסקת בין הצפון לדרום; קורסיקה ידעה, אם אינני טועה, שבעה-עשר פולשים! ומדוע לא נביט במה שגלוי ביותר לעינינו? הצורך בידיים עובדות גורם לנהירה לאירופה יותר מכל הפלישות, והפעם בברכת הממשלות, גם אם לא תמיד בברכת הנמשלים. בצרפת נמצאים כארבעה וחצי מיליון זרים שהגיעו מצפון אפריקה ומאפריקה השחורה, מיוגוסלביה, מפורטוגל ומספרד ואיטליה; והם רק נוספו על הגלים הוותיקים יותר: פולנים, רוסים, גרמנים, ארמנים. וזאת בלי לכלול כמובן את התהפוכות הפנימיות: פאריס מכילה, כך אומרים, פאריסאים מעטים מאוד (ובעצם מה זה פאריסאי?) בשווייץ יש כיום זר אחד על כל שישה תושבים מקוריים (ומה הפירוש המדויק של "ממוצא שווייצרי"?). הרפובליקה הפדרלית הגרמנית קוראת לטורקים, ודוחה אותם בה בעת. ומהי ארצות הברית היום, ומהי קנדה, אם לא מעשה פסיפס של אנשים ושל תרבויות המחכות אולי לאיחוד שמתמהמה? מה יהיה על אסיה לאחר הזעזועים האחרונים? האם באמת אפשר לדבר על "סין אחת"? על הודו אחת?… נעצור את המניין כאן שכן הרעיון ברור ומייגע.
 
 
ובכל זאת היה עלינו לחזור ולדוש בדבר, שכן הגזען דש בכך בלא הרף ואנשים מקשיבים לפטפוטיו. הואיל וראשי המפלצת שבים וצומחים בלא הרף, צריך לשוב ולכרות אותם בלא הרף. זה זמן-מה מאמינים הגזענים שהנה באה להם הישועה בתגלית חדשה: בחינת הרכב דמם של בני אדם יכולה לגלות הבדלים שאין להכחישם. אלא מאי? הדבר מרחיק לכת עד לאדם הבודד, וזה כבר משנה את התמונה כולה![3] שכן נראה, כי דווקא זה הדבר שעלול להדוף את תורת הגזע יותר מכול. תעודת הזהות הזאת של הדם, בדומה לטביעת האצבעות, מסבכת את הסיווגים עוד יותר, שכן היא מוכיחה שאין אדם הדומה לחברו. ההבדלים הללו בדם, שניתן לפרטם עוד ועוד, עד לאחרון המרכיבים, מבססים עוד פחות את טענת הגזעים הטהורים והמובחנים וכמובן גם את הטענה בדבר קבוצות חברתיות בעלות אפיונים מיוחדים. כל מערכי הדם אפשריים מן הסתם בתוך המכלול הכמעט שלם של החברות האנושיות. דרך אגב, אין מדובר רק בדם. ידיד שלי, חוקר עיניים ידוע, לימדני כי אצל בני האדם אין אישון אחד דומה למשנהו, עד כדי כך שעכשיו מחפשים דרך שתאפשר להשתמש בטופוגרפיה המיוחדת של כל אישון בתעודת הזהות; וכבר ידוע השימוש שנעשה בקול לפתיחת דלתות אלקטרוניות.
 
מסקנתנו הראשונה עומדת אפוא בעינה: לבד מאותם מקרים נדירים והיפותטיים, שבהם בידוד גיאוגרפי או חברתי מוחלט יש בו להביא לידי סלקציה ביולוגית, התהווה מבנהו הביולוגי של האדם – ומוסיף להתהוות – בערבובים מתמידים. בלי להגיע לידי אבסורד ניתן לומר שכולנו, למעשה, בני כלאיים.
 
הטענה השנייה כבר היתה צריכה ליפול מאליה, שכן היא נשענת על הטענה הקודמת – וכפי שראינו, היא אינה מצליחה להחזיק מעמד. אם טוהר הגזע הוא מושג מפוקפק, הרי רעיון עליונות הגזע – מתוקף אותו טוהר – חסר משמעות לחלוטין. אך בואו ונמשיך עד הסוף: נעמיד פנים שהטיעון תקף ונשאל את עצמנו אם אותם גזעים כביכול, טהורים כביכול, אכן נעלים על הגזעים האחרים. כך לא יוכלו הגזענים להתלונן שלא בחנו את טענותיהם אחת לאחת.
 
אלא ששוב אנו שרויים במבוכה: העובדות שוב מפוקפקות והטיעון אינו ברור. על שום מה יהיה גזע "טהור" נעלה על גזע שאינו "טהור"? על שום מה יהיה הטוהר הביולוגי נעלה על האי-טוהר? מהי משמעותה של העליונות הביולוגית? ואילו היו תשובות מתקבלות על הדעת לכל זה, על שום מה גורמת העליונות הביולוגית לעליונות בתחומים אחרים?
 
ובכן, דבר אינו רומז שהגזע ההומוגני ביותר, אם לא הטהור ביותר, הוא אכן העדיף – לא בתהפוכות ההיסטוריה ולא בעקבות פרויקט מכוון כלשהו. פה ושם בזיכרון הקולקטיבי ניתן למצוא לעתים רמיזה כלשהי לשבט או לאחד העממים המפורסמים שהגורל או האלים בחרו בו לעם סגולה: בחירה זו, בניגוד למה שנהוג לחשוב, איננה בלעדית ליהודים. אך בשום מקרה אין הבחירה מתבססת על הביולוגיה, לא אצל העברים ולא אצל עממים אחרים. הצרפתים רוצים להאמין שהם העם הרוחני והנדיב ביותר עלי אדמות, הגרמנים – בעלי המידות, האיטלקים – האמנים הגדולים ביותר והיהודים – המקורבים ביותר לאלוהים. אולם משמעותו של הייחוד תמיד אחת: אנחנו הטובים ביותר! כאשר קיים מרכיב ביולוגי, הריהו מעורפל או לכל היותר סמלי. לעתים קרובות יש בו גם סתירה: מחלפותיו הארוכות של שמשון הן סמל הגבריות; עקב אכילס – סמל לשבריריות.
 
 
הטוהר מפוקפק עוד יותר: הגיבורים הגדולים היו לעתים קרובות בני כלאיים, מחציתם אֵל ומחציתם אדם, בעת הצורך מעניקים להם מיניקת מקרב בעלי החיים. כך אנו שוחים במי הדמיון הפוריים של עמי העולם: געגועים לתקופות זוהר העומדות בניגוד לבינוניות המשמימה של ימינו… מחווה מאוחרת למנצח, מעין דרך לתרץ את מחדלינו. ומי אינו מייחל לדימוי משופר של עצמו? כל המיתוסים הללו שקופים ותכליתם ברורה: העבר הוא הערובה לעתיד. אם כבר היינו גדולים פעם, מדוע לא נשוב להיות גדולים ביום מן הימים? הרי די לנו להיות ראויים לכך כדי שהדבר יקרה. ביאתו או שיבתו של המשיח תלויות במאמצינו הכנים והחסודים בלבד. כאן אפשר לראות את המקום המיועד לביולוגיה! ההבְניָה המחודשת של עצמנו יכולה להתחיל מיד, בחיזוק הגוף. הנשמה כבר תלך בעקבותיו. הרי יכולנו לייצר באופן מלאכותי בריונים שיתנשאו לגובה של שני מטרים, חסינים מפני עייפות ונכונים לכל העזה. ואם, נוסף על כך, נחבוש לראשם מצנפת עם נוצה או כובעים גבוהים כמגדלי ארובה, איזה צבא נהדר יהיה לנו אז! גדול ככל שנחפץ! מי המדינאי, מי המצביא שלא חלם על חיל כזה, נורא ובלתי מנוצח, על אוגדות שכאלה, על לגיונות משמר, חיילים נפוליאונים, צנחנים, שבאמצעותם יוכל לאכוף את מרותו? הרי זה בדיוק מה שעשו הנאצים – מימשו את חלומם של כל המצביאים ושל כל הפוליטיקאים. קודמיהם, הואיל ולא שלטו בטכניקות של מניפולציה ביולוגית, פנו באופן בנאלי ביותר אל השוק: הם רכשו ושכרו את הזכרים החזקים ביותר ואת הנקבות המצודדות ביותר. הנאצים, היות שהיו משוכנעים כי ברשותם נמצא, סוף-סוף, המכשיר הביולוגי המתאים, החלו להקים חוות הרבעה אמיתיות: שם קיבצו אנשים ונשים שנבחרו במיוחד למשימה, הקפידו על גידול מיוחד של התינוקות ודאגו לחינוך ולהכשרה מתאימים. הניסוי לא הצליח בצורה משכנעת, אך למען הצדק יש להוסיף כי היה קצר. הפנטזיה לא מוצתה עד תום. והנה שוב נשמעים דיבורים על ייצור בני אדם בטכניקות של הצעקה האחרונה, בני אדם על פי מידה, זהים זה לזה ומרובים עד אינסוף, העתקים מדויקים ומושלמים. סוף-סוף! האובססיה של ההומוגניות ושל הטוהר לא שככה. אך שאלתנו עומדת בעינה: על שום מה יהיו יצורים זהים מבחינה ביולוגית, שהמבנה הגנטי שלהם מבוקר ומטוהר, נעלים על זולתם? ובעיקר, באיזו עליונות מדובר? רובוט ביולוגי אולי יועיל למשימות מסוימות, אך איזו מין תועלת אנו מחפשים? האם רצוננו לייצר רובוטים מומחים, ואפילו באופן משוכלל שאין למעלה ממנו? או שאנו רוצים ליצור בני אדם, אנושיים יותר ויותר, אולי אף במחיר פגיעות מסוימת? הגבר והאשה האידיאליים שלנו, האם הם סמל היכולת הפיזית או שמא סמל החריפות והדקות הרוחנית? רגישות או פונקציונליות?
 
דרך אגב, זמן רב לפני הנסיינים כבר נתן הטבע מענה משלו: מי שחיו הרחק מן ההיסטוריה האנושית, מן האלימות שבה וממעשי הזוועה שבה, מגלי ההתערבבות ומן האוסמוזה הבלתי נמנעת, לא זו בלבד שלא הפיקו תועלת מן הבידוד, אלא אף התנוונו וקמלו, כצמחים בלא אור שמש. הפרא האציל – מיתוס יקר לאוטופיסטים של המאה השמונה-עשרה – אין לו דבר להציע לנחלה המשותפת, לא מן הבחינה הביולוגית ולא מן הבחינה התרבותית. ידוע שהאיכרים, השמורים ביותר מפני ההתבוללות הניכרת בעיר, חסינים פחות מפני מחלות מאשר בני הכרך. האנדוגמיה מעולם לא היתה ערובה לבריאות. יש המביאים את דוגמת היהודים – עם עיקש ועמיד ומשגשג מבחינה תרבותית כבר מאות בשנים, אך במקרה זה האנדוגמיה איננה אמיתית כמובן. מה שהציל את היהודים לא היה בידודם לכאורה: על דרך הפרדוקס, דווקא ההיסטוריה רבת התלאות שלהם היא שעשתה אותם לאחד העמים המעורבבים ביותר על פני האדמה והעשירים ביותר בבני כלאיים. אין אף לא תו אנטומי אחד המשותף לכל היהודים ומייחד אותם. האמריקאים, אומה בעלת דם מעורב, אינה מוכנה לחלוק את יפי ילדיה עם אף אחד, וכך גם את היצירתיות של מלומדיה או את התושייה של טכנאיה ושל בעלי העסקים שלה. גם כאן ברורה משמעותו של המהלך: כדי להגן על עליונותנו עלינו להישמר מן הזיהום שמביאים אתם הזרים.
 
ושוב, רעיונות אלה נראים, באופן מוטעה, ברורים מאליהם: רעיון העליונות הביולוגית אינו מובן מאליו. האם מדובר בכוח או בבריאות? בתנועות מדויקות או בזריזות וגמישות? באלגנטיות ובקסם אישי? ואם נניח שקיימת עליונות ביולוגית כשלעצמה, דבר אינו מוכיח שעליונות זו יכולה להיתרגם לכוח עליון אחר, פסיכולוגי או רוחני. לא הבריאות ולא היופי אינם יכולים להביא בכנפיהם, מאליהם, כשובל מרהיב, את החוכמה, את אצילות הרגש, את הכשרונות האמנותיים, את שאר הרוח ואת הנשמה היתרה. אילו היו השרירים או החן ערובה לניהול משופר של ענייני הכלל, היינו רואים לעתים תכופות יותר אתלטים ומלכות יופי בראש מדינות. כמובן, בלי לקבוע כי הספורטאים חכמים פחות, קביעה שתהיה בה מידה של דחיית הזולת, נאמר כי הקורלציה ההפוכה אינה תקפה אף היא. אפשר להצר על כך שהמלומדים, המיסטיקנים והאסתטיקנים יוצרים רושם של שבריריים ואדישים כלפי היופי הפלסטי. אבל זה כבר ויכוח אחר. העליונות הפסיכולוגית היא, באותה מידה, התאמה פונקציונלית טובה יותר למשימה נתונה. גם כאן קיימים סוגים שונים של עליונות. הביולוגיה, בהנחה שיש לה תפקיד מסוים, אינה יכולה להיות אלא יסוד אחד במשוואה מורכבת ביותר, שאין בה דבר המוכיח את חשיבותו המכרעת של יסוד זה או אחר. מכל צד שלא נתקוף את הנושא, תתגלה הגזענות הביולוגית בלתי סבירה. אפשר להבין כי הגזען, בנחישותו להוכיח את צדקת מטרותיו, משנה מִשלב חדשות לבקרים. אך הרחבת היריעה במקרה זה אינה אלא בריחה. המעבר מן הביולוגיה לפסיכולוגיה ומשם לתחומים אחרים כלל אינו מושיע את הגזען.
 
ולבסוף, סדרת הטיעונים השלישית: הללו כבר היו צריכים להתפורר לאבק כיוון שהם נסמכים על הטיעונים הקודמים, אשר הופרכו כבר בבדיקה ראשונה. הואיל והוכח שטוהר הגזע הוא מושג מפוקפק, שהעליונות הביולוגית למיניה בלתי מבוססת, אין להקיש מהם דבר על סוגים אחרים של עליונות. אולם, כפי שעשינו קודם, נדון בכובד ראש בכל פרט ופרט… ולו כדי לראות לאחר מכן, כי אין לאן להתקדם עוד. תמיד ניתקל באותם חולות נודדים: מדוע צריכה עליונות פיזית או פסיכולוגית להיות ראויה ליתרונות חברתיים? מדוע תזַכֶּה עליונות טבעית, תהיה אשר תהיה, את בעליה בטובות הנאה?
 
אפשר, כמובן, להכריע בדבר ובאמת לעתים כך קורה: יש שנוטים להעדיף את הכוח הגברי, את הנעורים או את היופי. אך זה נובע ממצב עניינים מסוים, ואילו הגזענים מדברים על זכויות. ההיבט הפיזי אינו תמיד נייטרלי במאבקים על הכוח, על היוקרה ועל הכסף. הנשים יודעות זאת היטב, ואך לעתים רחוקות הן משתמשות בסוגי נשק גבריים. בקרב החיות ישנן קהילות הבוחרות את מנהיגיהן מקרב הזכרים השריריים ביותר או המהירים ביותר, או בעלי אילו סימנים פיזיים יוצאי דופן. שלא כצפוי, אימצה הטלוויזיה את סגנון ההתנהגות הארכאי הזה. בימינו, הקסם האישי והמין ממלאים תפקיד נכבד במלאכת השכנוע הפוליטי. סיכוייו של מועמד פוזל או גיבן להיבחר קלושים יותר משל מועמד יפה תואר, אך אין זה חוק ואף לא כורח, ובעיקר אין זה ציווי מוסרי. אם נתבונן שוב בסרטים מראשית המאה נופתע לנוכח כיעורם הפיזי של הפוליטיקאים, כולם כרסתנים שופעי שומן או כחושים עד חולניות ומתנועעים בגיחוך על המסך. לא נחוץ ידע היסטורי נרחב כדי לגלות כי הטיעון הביולוגי משמש בדרך כלל אליבי שיש לפרשו על דרך ההיפוך. יש משפחות אצילים שמנסות להסביר את עליונותן באמצעות מקוריות ביולוגית, כאילו הועידו אותם הטבע והשמים למלא את תפקידן עלי אדמות. אך מי שעיניו בראשו רואה מיד כי מדובר כאן במתן הכשר בדיעבד לזכויות יתרות, מתוך הסתמכות על ערובות טבעיות או שמימיות. כמה שושלות יסדו הרפתקן, שר תככן או סתם שודד דרכים! כמה אימפריות יסדו בוגדים שהשתלטו בכוח הזרוע! האמת היא שלביולוגיה יש כתפיים רחבות, רחבות ומוצקות למען הדיוק: בהיעדר צידוקים היסטוריים, ובהיעדר גדול יותר של צידוקים מוסריים, הגזענות מוצאת בה בסיס בדוק שאין לערערו משום שהוא גלוי, "טבעי".
 
הראיה: באין הבדל ביולוגי ממשי, ממציאים אותו. דמם של האצילים אמור להיות כחול ומלכי צרפת נודעו כמרפאי חזרת. באותה מידה היה אפשר להחליט שהג'ינג'ים או הלבקנים הם נציגיו הראויים ביותר של המין האנושי וכי נועדו, עוד טרם היוולדם, להנהיג את עמי העולם. שיער אדום ועור לבן הם לכל הפחות תכונות ממשיות. אך מעולם לא העז איש להציע כי שיער אדום מוליד פסיכולוגיה מסוימת וכי ריכוז זה או אחר של פיגמנטים כרוך בהילת זוהר בלתי נראית, שמצביעה על נפש מיוחדת ומועידה את בעליה לגורל נשגב.
 
 
כלום אין מוסר השכל לסיפור אגדה זה? שאלת הסגולה עומדת בעינה. אין כל ספק שעמי העולם מבקשים להפקיד את עצמם בידיהם של הראויים ביותר ולהרעיף עליהם מכל טובם החומרי, או לראותם מחוננים יותר מכל אחד אחר בכשרונות מיוחדים, שאין לאחרים. אך הגזענות מבקשת את ההפך הגמור מזה: היא מבקשת לייחס את האבחנות ואת היתרונות המוּלדים לאנשים מסוימים, שמכתירים את עצמם לטובים ביותר. הגזענות היא חלוצת הזכויות היתרות, שניתנות מראש על פי הגדרה ביולוגית או פסיכולוגית כלשהי. אולם הסגולה איננה נתון על-זמני מופשט: וודאי שאין היא נתון ביולוגי. חניבעל היה שתום עין ויוליוס קיסר היה אפילפטי, נפוליאון חולה אוּלקוּס נמוך קומה. אך כל השלושה היו בעלי אינטליגנציה גבוהה במיוחד; ועם זאת לא עליונותם בכוח היא שהרשימה את עמיהם, אלא עליונותם שיצאה אל הפועל במבצע משותף. אדם צריך להוכיח כי הוא ראוי לסגולותיו, וָלא – הן בבחינת זכות יתרה ותו לא.
 
 
נסכם: אין גזעים טהורים ואין קבוצות הומוגניות מבחינה ביולוגית. הנעלים אינם עליונים על אחיהם מבחינה ביולוגית, ואילו היתה להם עליונות ביולוגית לא היתה מבטיחה לא את כשרונותיהם המיוחדים ולא את התקדמותם התרבותית. עליונות ביולוגית אינה מקנה את הזכות לאוכל טוב יותר, ללבוש יפה יותר, למגורים נאים ונוחים יותר ולנסיעות בתנאים עדיפים. אפשר כמובן להחליט שכך הוא הדבר ולאכוף את ההחלטה: אך כאן בדיוק דורשים הצדק והשוויון את שלהם. לבד מזאת זהו ההפך ממה שנראה בדרך כלל: הממציאים והיוצרים אינם תמיד המפונקים ביותר. בקיצור, השיח הגזעני אינו עומד איתן על יסודותיו, אינו לכיד בהתפתחותו, אינו מוצדק במסקנותיו.
 
לסיכום, הגזענות נראית כביולוגיזם משולח רסן, וכאליטיסטיות אינטרסנטית. התכונה הראשונה אינה עומדת במבחן הרצינות המדעית, ואילו האחרת אינה נובעת כלל מן המדע.
 
הגזען משוכנע מראש בקביעותה המתמדת של הביולוגיה, העוברת בתורשה מאדם לאדם, מעין קיבעון שקיים במינים, אשר גם המדע הקשוב ביותר לסוג זה של הסברים – המדע שעינו אינו צרה בהם – אינו יכול לרמוז עליו אלא במשנה זהירות ולמחצה. אין להתעלם מחלקה של הביולוגיה ואף לא להמעיט בערכה. אך בני האדם הם תוצר של תולדותיהם המיוחדות ושל מורשת אבותיהם: רקע משפחתי, חינוך, מסורות תרבות, הקשרים חברתיים, אירועים משפחתיים ואישיים ואפילו – למה לא – השפעותיו של האקלים: כל אלה תורמים למראהו המקורי של כל אחד ואחד. האדם הוא תוצאה של מכלולים מורכבים אלה, שבהם נפגשות מורשות גנטיות ותרבותיות במובן הרחב ביותר של המונח. הטוהר לכאורה של אלה או הסיבתיות הבלעדית של האחרים הם דברים שבמופשט, הנשענים על מדע מזויף ומסולף ועל אידיאולוגיה שכולה מיסטיפיקציה.
 
העליונות אין לה ולא כלום עם המדע, ואף אין לה כל צורך בו. רק מתוך דאגה להקנות לעצמה מכובדות כלשהי ומהימנות רציונלית היא נדרשת למדעי האדם, לביולוגיה, לסוציולוגיה ולהיסטוריה. למעשה אין היא אלא בחירה גחמנית או מכוונת, שאינה מודה בהיותה כזאת מתוך חשש לאי-אמינות. זוהי גם תפיסה של האדם ושל יחסי אנוש שבה הקונפליקט שולט ומואדר, שבה נצחונו של החזק ביותר מיוחל ומבורך. אפשר להבין כי יש תועלת בשכנועם של המפסידים כי תבוסתם היתה בלתי נמנעת. הגזענות רואה בעצמה פטאליזם של הכוח: בשום מקרה אין היא בחירה אתית.
 
הנה כי כן, אין דבר בשיח הגזעני שיכול לעמוד במבחן, לא מצד ההיגיון ולא מצד המוסר.
 
 
האם בכך סיימנו? היינו רוצים להאמין שכן ולהכריז על כך בנחישות, אולם כפי שכבר אמרתי, אין הדבר כך. המלומדים הנואשים ממשיכים להראות את ההבל שבגזענות ומדגישים לשם כך את רפיסות הנחות היסוד שלה ואת חוסר הלגיטימיות של שאיפותיה. הלוחמים בגזענות ממשיכים לבזבז אוצרות של תושייה דיאלקטית כדי להביס את טיעוניה ולהפריך את עיוותי הדין שבקביעותיה. אך המאזן הסופי מייאש עד זוועה. לא זו בלבד שאין הגזענות נעלמת, היא נראית חיה מתמיד, כאותם עשבים שוטים שלעולם לא נצליח לעקור מן השורש: כשהם מתחסלים במקום אחד הריהם שבים ונובטים במקום אחר. מהי הסיבה לאין-אונות של כל כך הרבה מדע וכוונות טובות? מכישלון זה, דומני, ניתן להפיק שני לקחים:
 
לעומת מה שהמלומדים ויתר הלוחמים בגזענות מדמים לטיעון לוגי הם מעמידים טיעון לוגי אחר. אולם הגזענות איננה שייכת כל כולה לסדר הלוגי. מובנה האמיתי אינו טמון בשום היגיון נראה לעין. זהו שיח יעיל ונאיבי בה בעת, מבוסס על דבר-מה אחר ממנו-עצמו השולט בו בראשיתו ובתכליתו. כדי להבין את הגזענות עלינו לשאול את עצמנו מה תכליתו של השיח הזה ומהיכן נולד? התשובה היא, שהגזענות איננה תיאוריה אלא פסיאודו- תיאוריה. ויש לשים קץ להתחזות הזאת, שכן ברור מאליו כי מדובר בהשלכה מיתית ורציונליסטית של ניסיון חווייתי.
 
ולבסוף, תוצאות מעשיות: אם רוצים להילחם בגזענות, לא די בהוקעת מגמתה, אשר בולטת בחוסר התבונה שבה, ואף לא בלעג ליומרתה הפילוסופית של דרך פעולה זו, שאין לה ולא כלום עם חוכמה או עם דעת. לא די בהפרכת הטיעונים הרשמיים של הגזענות, אלא יש לחשוף את מכלול הרגשות והאמונות אשר מכוננים את השיח הזה ושולטים בהתנהגותו. ותחילה יש לתאר את החוויה הגזענית, כדי לגלות בתוכה את המנגנון הרוחני-נפשי שנמצא ביסודה ומכאן לגבש דרך פעולה הולמת.
 
[2] את האפקט הזה, של ריכוז תרבותי, כבר תיארתי בספרי דיוקנו של יהודי (גאלימר, 1962). 
[3] ראה עבודותיו של פרופ' דוסה (Dausset). 

אלבר ממי

אלבר מֶמי (בצרפתית: Albert Memmi;‏ 15 בדצמבר 1920 – 22 במאי 2020) היה סופר, סוציולוג, אינטלקטואל ופילוסוף יהודי-צרפתי ממוצא תוניסאי.
ממי נולד ב-1920 בגטו בתוניס, בירת תוניסיה, למשפחה ממוצא יהודי - לאביו, פרנסואה ממי, ולאמו, מרגריט צרפתי. הוא למד בבית ספר יסודי ותיכון צרפתי של אליאנס בתוניס, למד פילוסופיה באוניברסיטת אלג'יר, והמשיך ללמוד בסורבון.
כמי שנולד למשפחה יהודית מסורתית התמודד ממי עוד בצעירותו עם תהליך מזורז של התמערבות כאשר נשלח ללמוד בצרפת כמו צעירים יהודים אחרים (מעטים) שהצטיינו בלימודיהם באליאנס בתוניס ונשלחו ללמוד באוניברסיטאות בצרפת. לאחר שתוניסיה זכתה בעצמאות היגר לצרפת וחי בה.
 
ממי עמד בצומת של שלוש תרבויות: ערבית, צרפתית ויהודית, ועבודתו התבססה על הדרכים לשלב בין תרבות המזרח לתרבות המערב. המעבר החד מתרבות צפון אפריקה לתרבות המערב הייתה חוויה שעיצבה את יצירתו וכל חייו עסק בשאלות של זהות.
 
ממי נפטר ב-22 במאי 2020 בגיל 99.
 
בשנת 1953 יצא לאור ספרו הראשון, הרומן "נציב המלח" (La Statue de sel). את ההקדמה לרומן כתב אלבר קאמי.
בשנת 1957 יצא לאור ספרו "דיוקן הנכבש ולפני כן דיוקן הכובש" (Portrait du colonisé, précédé de Portrait du colonisateur). את ההקדמה לספר כתב ז'אן-פול סארטר. זה ספר עיון הדן בנושא הכיבוש, הקולוניאליזם והסוגיות הקשורות בהם.
בשנת 1982 יצא לאור ספרו "הגזענות" הדן בתופעה ממגוון של זוויות.
בשנת 1998 פרסם ספר המוקדש לתוניסיה ביחד עם עבד אל-והאב מדב, גם הוא יליד תוניסיה.

עוד על הספר

הגזענות אלבר ממי
מבוא למהדורה העברית
מאת אלבר ממי
 
לעונג לי, אני מודה, וגם לנחמה, להציג את התרגום העברי לספרי. מובן שכל מה שקשור בישראל חשוב לי, אך היה לי חשוב עוד יותר שהספר המסוים הזה יגיע לידיו של הקורא הישראלי. היהודי, כמו השחור, סבל יותר מכול משנאת הזר, והגזענות היא אחד מגילוייה של שנאה זו. אינני נמנה עם אלה שחושבים שיד הגורל בדבר, מעין פטאליות מסתורית, קללה שמיימית צודקת, כפי שהעזו לומר כמה נוצרים, בגין מותו הלא מוצדק של ישו ומשום שהעִברים סירבו לקבל את בשורתו. או, על-פי כמה מרבנינו, בגין עונש שהטילה עלינו השכינה בעקבות כישלון כלשהו למלא את כל עשרת הדיברות. שני הפירושים מציגים דרך שבה אין מחפשים הסבר לאותו גורל אכזר, ואין עושים דבר כדי לשנותו. אחרים, ואני ביניהם, משוכנעים דווקא באפשרות ובהכרח למצוא הסבר שיהיה תנאי לפעולה.
 
אפשר להתווכח על הפירוש הטוב ביותר לגורל היהודי. קיימת למשל קורלציה ברורה ומוכחת בין השנאה החילונית שרוחשים נוצרים ומוסלמים רבים לשכניהם היהודים לבין השתזרותן הדמוגרפית הצפופה של הקהילות היהודיות ברקמה החברתית של בני הרוב, שעל אחדותה הם מאיימים כביכול. הדבר בולט יותר בתקופות של הגדרה לאומית. מכאן מגיע החשד ואפילו נידוי, מודגש פחות או יותר, כפי שראינו במדינות רבות שהשתחררו מן השלטון הקולוניאלי וחשבו כי עליהן להיפטר מכל אלה שנראו הטרוגניים להן, בעיקר מן היהודים. מבחינה פסיכולוגית שתי צורות המונותיאיזם האחרות, שמקורן ביהדות, אינן יכולות להכחיש את החוב שהן חבות ליהדות, אך גם אינן יכולות לחסל את עולו של החוב הקדמון הזה. קשר הדוק מדי, שכולל חוב שאי-אפשר להחזירו, לא זו בלבד שאינו מעורר הכרת תודה אלא שהוא מלווה תמיד בעוינות ובאלימות. כבר הראיתי זאת במקומות אחרים: תלות הדוקה מדי מביאה בעקבותיה טינה. אבות הכנסייה השקיעו מאמצים רבים על מנת לצמצם את המחלוקת בכך שהסבו את התביעה נגד היהודים.
 
יהא אשר יהא, העם היהודי הוא תמיד מיעוט ולפיכך חשוף מבחינה היסטורית וחברתית, כמו מרבית המיעוטים בעולם, ועל כן הוא קורבן נוח ביותר. (מכאן אגב נובעת אחת ההצדקות לציונות: הצורך של היהודים לחדול, לפחות במקום אחד, להיות מיעוט.)
 
אולי היום כבר החלו הדברים להשתנות במקצת. הצהרותיהם של כמה מדינאים ומנהיגים דתיים, ביניהם הצהרתו האחרונה של האפיפיור, על אף הערפול המסוים שבה, התעוררותו של המצפון הפוליטי של אומות העולם, כל אלה יכולים לגרום לנו להאמין, כי הגיהינום שהיה מנת חלקם של היהודים כמעט בכל מקום בעולם יגיע פעם לקצו. אולי אנו עומדים בפתחה של תקופה חדשה, הודות למונדיאליזציה שהולכת ומתגבשת סוף-סוף והודות לקיומה של מדינת ישראל. עם זאת אל לנו לחגוג עדיין. כבר בסופה של מלחמת העולם האחרונה טענו אנשים כי זוועות המלחמה הפכו את האנשים לאלרגים לגזענות; הפילוסופיות הגזעניות תגווענה לחלוטין. אך תקוותנו היתה פזיזה מדי; היום כבר יש אנשים שמעזים מחדש להיות גזענים, ושוב נראות כתובות על הקיר הקוראות לגירוש היהודים, שאזרחותם שוב עומדת בסימן שאלה, ושוב מכינים את הקרקע להשפלתם. עלינו לשוב למאבק ללא לאות ולא לחדול ממנו, אולי אף לעולם ועד.
 
 
ציינתי גם את הנחמה שאני חש בראותי את הספר מופיע בעברית. בפעם הראשונה מזה מאות שנים, הפכו היהודים, לאושרם, לרוב. והנה יש בקרבם מיעוטים אחרים שאיתם הם מקיימים קשרים סבוכים ביותר. בשל איזו זכות שלא נשמעה כמוה ישנו הם ממנהגם של כל בני הרוב כלפי כל בני המיעוטים? מדוע לא יתפתו היהודים, שהפכו להיות ישראלים, לנוכח אי-הבנות או לנוכח הקשיים האמיתיים שיוצר כל דו-קיום, למה שכיניתי הֶטֶרוֹפוביה, או פחד אלים מפני הזולת? ולעתים אף לגזענות, שהיא אחד מגילוייה המסוכנים והנפשעים ביותר של ההטרופוביה? התיאוריה הגזענית היא עלילה, אולם עלילה נוחה מאוד. מדוע שלא יתפתו היהודים, שהפכו להיות ישראלים, להשתמש בפרשנות המרגיעה הזאת ואפילו להתנהג על פיה? להרשות לעצמם להיות חשדנים ולהרחיק מה שנראה להם הטרוגני לגוף המשותף של אומתם הצעירה? אולי זו השעה לשאול את עצמנו ברצינות מה פירושה של "אומה יהודית"? כמו שאפשר לשאול מה פירושה של "אומה ערבית מוסלמית", או אומה נוצרית. מדוע יהיו היהודים המחוסנים היחידים מפני הפרברסיות של רוב האומות המתחדשות? משום שהם מופקדים על המוסר, ישיבו לנו בטוב-לב. אולם האתיקה מוצאת את גבולותיה בדרך-כלל במה שנחשב לציוויי ההישרדות. ואינני סבור שהישראלים יהיו בעניין זה יוצאים מן הכלל.
 
פעמים רבות מדי הוכחתי, על-פי דוגמאות רבות מדי, שדחייתו הכדאית של הזולת מלווה בהבניה מיתית של הקורבן, שנועדה לתת הכשר לתוקפנות. מפתיע יותר היה אלמלא השתמשה ישראל הצעירה במנגנון זה, והפעם לטובתה.
 
זכורים אולי הפולמוסים של שנות השישים שבהם הכריזו יריבי הציונות שהיא אינה אלא גלגול של הקולוניאליזם האירופי, במפגשו עם העולם השלישי. הואיל והייתי לפנים עסוק בתיאור תופעות הכיבוש המתנחל ופינוי המושבות יכולתי לטעון בתקופה ההיא, שמדינת ישראל איננה מתאימה להגדרות שהתקבלו בנוגע לקולוניאליזם. היא לא היתה שלוחתה של ארץ אחרת, שביקשה לחפש באדמות נחשלות רווחים מסוגים שונים: כלכליים, פוליטיים או סתם יוקרה; היא לא ניצלה באופן שיטתי את האוכלוסייה המקומית, להפך, היא שיבחה והיללה את עבודת הכפיים והטיפה לאזרחיה להיות פועלים וכו'. סיכמתי ואמרתי אז כי מדובר כאן, בדומה לתנועות רבות אחרות, בניסיון לשחזר אומה, וכמו בכל מקום אחר, יש לניסיון הזה תכונות מיוחדות משלו; היהודים אינם זהים לעמים אחרים גם אם הם חולקים עמם מספר רב של תכונות.
 
בכל זאת יהיה מזיק באותה מידה לעבור בשתיקה על הקשיים או אף על הטעויות שנעשו במהלך השחזור הלאומי הזה, גם אם הן לא מחמיאות לדימוי שהישראלים היו רוצים להעניק לעצמם. גם אם התיישבותם של החלוצים היהודים לא היתה, בכוונתה ובשיטותיה, מבצע של כיבוש מתנחל, היא יכלה להתפרש כצורה של שליטה על התושבים הוותיקים בארץ ואפילו כשליטה של קבוצה ישראלית אחת על קבוצה ישראלית אחרת.
 
האם לא זה מה שקרה, בדרגות שונות אך ניתנות להשוואה, ביחס לפלסטינים וליהודים הספרדים? הבדלי התרבות ורמת החיים, העימותים הבלתי נמנעים בתוך דו-קיום צעיר מדי, לא יכלו שלא לעורר רגשות של חשד ואי-אמון ונסיונות השתלטות. ועקב כך הופעלו המנגנונים הרגילים של מתן הכשר לשליטה באמצעות הפללה ופיחות ערכו של הזולת.
 
שמענו לא אחת את הבדיחות על חוסר התועלת שבמתן אמבטיות ליוצאי צפון אפריקה, כיוון שהם נוהגים לגדל שם תרנגולות! אפילו "נישואי תערובת" בין ספרדים לאשכנזים – ביטוי משונה בין יהודים – לא היו דבר מובן מאליו. צריך היה להתגבר על מכשולים רבים כדי שיהודי ספרד יזכו בשוויון זכויות, באותם יתרונות ובאותם תפקידים שאחיהם בני אשכנז זכו בהם. כמובן, המיתולוגיה המפצה נכנסה למשחק, והם הוכרזו בלתי כשירים לקבל את האחריות שהישרדותה של המדינה היתה תלויה בה. זמן רב לא התקבל על הדעת להפקיד את בטחון המדינה בידי יהודי ממוצא מרוקאי.
 
וכמובן, בשל הפער העמוק פי כמה, בידיו של גנרל מוסלמי! (בואו לא נתחזה למלאכים: גם בארצות ערב אין גנרל יהודי). הואיל ואני מבין פחות או יותר את שפתם של הפלסטינים, הצלחתי להפתיעם בשיחותיהם שעה שחשבו כי איש אינו שומע, ונדהמתי, למן הפעם הראשונה שביקרתי בישראל, לנוכח בורותם האופטימית המהממת של מארחי השונים. איך היו יכולים הפלסטינים שלא לסבול ממצבם החדש כמיעוט? איך היו משלימים עם מצבם אלמלא חל שינוי קיצוני בהתייחסותם ובגישתם של בני ארצם היהודים?
 
התבוננות מפוכחת יותר ביחסים האמיתיים ששוררים בין הפלסטינים לבין הישראלים היהודים היתה מאפשרת אולי להבין טוב יותר את הדרך שבה הראשונים סובלים את נוכחותם ואת התנהגותם של האחרונים; ואולי יאפשר הדבר לרשויות הישראליות לנקוט אמצעים מתאימים יותר כדי למנוע הפרות סדר בלתי נמנעות בעתיד.
 
איני רוצה להרחיב יתר על המידה את רעיונותי בהקדמה שצריכה להיות קצרה. אולם מצבה של האשה, כפי שמספרות לי חברותי הישראליות, צריך אף הוא להיות כלול בתמונה זו. לא אחזור כאן על הניתוחים המוצעים בספר עצמו. רציתי רק לומר מדוע שמחתי כל-כך לראות את הספר במהדורתו העברית.
 
לא זו בלבד שאיני סבור כי מצפון נקי יותר מהשלכותיה הפרברסיות של כל לאומיות הנולדת מחדש, יהווה מעצור נוסף בהכרזה על הקיום העצמאי, אני סבור כי מצפון נקי יביא תועלת רבה לבריאותה של האומה, ויגביר את יעילותה של הפעולה הפוליטית. וזאת מבלי להתחשב בשיקולים האתיים, היקרים לנו במיוחד. אי-אפשר להשתבח בהיותנו בין אלה שיסדו את המוסר ובאותה עת לשלוט על עם אחר. מסיבה זו הצטערתי תמיד שאף מו"ל ישראלי לא הסכים להוציא לאור אף אחד מחיבורי שנוגעים בשאלות אלה; ובמיוחד דיוקנו של נכבש והגזענות, אף על פי שהיה לי העונג לראות ספרים אחרים שלי מתורגמים לעברית. סירוב זה הוכיח לא שאין הבעיות קיימות אלא שכתבים כאלה נתפסים – בטעות! כמביכים מדי.
 
ועתה אני מנוחם ומאושר באמת, שספרי הגזענות יוצא סוף-סוף לאור בעברית, ומחכה בתקווה שגם דיוקנו של נכבש יראה אור בעברית. פירוש הדבר הוא, שהציבור הישראלי רואה עצמו ראוי סוף-סוף להתמודד עם הקשיים של קיומו הלאומי; קשיים, אני חוזר, שהם נחלתם של כל מבצעי ההחייאה הלאומית. איזו מדינה בעולם השלישי יכולה היתה להצהיר על נקיון כפיים ביחס למיעוטים שחיים בתוכה? איזו דמוקרטיה, ואפילו הוותיקות והמבוססות ביותר, כדוגמת צרפת או גרמניה, ידעה לפתור בקלות בעיות שנוצרו עקב הגירה? ראשית צריך לראות את הדברים לאשורם. על כן אני מברך את המו"ל החדש, אותו יותר מאשר אותי, על כי אזר אומץ לפרסם את ספרי בעברית.
 
 
 
מבוא לדיוקנו של כובש מתנחל
מאת ז'אן פול סארטר
 
איש הדרום הוא היחיד שיכול לדבר על העבדות: זאת משום שהוא מכיר את השחור; אנשי הצפון, פוריטנים ערטילאיים, לא הכירו אלא את האדם, שאינו אלא ישות. טיעון זה עדיין משמש היום: ביוסטון, בעיתונות בניו-אורלינס, וכן, הואיל ותמיד קיים מישהו שהוא ה"צפוני" של מישהו, באלג'יריה ה"צרפתית"; שם העיתונים שבים ומספרים לנו כי רק איש המושבות יכול לדבר על המושבות. אנחנו, תושבי המדינה- האם, אין לנו הניסיון שיש לו. או שנראה את אדמתה הבוערת של אפריקה בעיניו-הוא או שלא נראה דבר.
 
מי שסחטנות זו מפחידה אותו, הייתי ממליץ בפניו לקרוא את דיוקנו של נכבש, שקדם לו דיוקנו של כובש מתנחל: הפעם זו התנסות מול ההתנסות; הסופר, תוניסאי, סיפר בספרו נציב המלח את סיפור נעוריו המרים. מהו בדיוק? כובש מתנחל או נכבש מנושל? הוא עצמו היה אומר, לא זה ולא זה; אתם הייתם אומרים, אולי: גם זה וגם זה; ביסודו של דבר זה אותו הדבר; הוא משתייך לאחת מקבוצות הילידים שאינן מוסלמיות, "פחות או יותר מיוחסות ביחס להמונים הכבושים ו... דחויות... על-ידי חבורת הכובשים המתנחלים"; ובכל זאת "אינן מתייאשות" ואינן חוסכות מאמץ כדי להתערות בחברה האירופית. בני הקבוצה הזאת מאוחדים בסולידריות למעשה עם התת-פרולטריון, נבדלים ממנו בכמה זכויות-יתר עלובות, וחיים באי-נוחות מתמדת. מֶמי חש את הסולידריות הכפולה ואת הדחייה הכפולה: את התנועה שמעמידה זה מול זה את הכובשים המתנחלים ואת הנכבשים המנושלים, את הכובשים המתנחלים "שדוחים את עצמם" כנגד הכובשים המתנחלים ש"מקבלים את עצמם". הוא הבין את הדבר היטב, כיוון שחש בו תחילה כסתירה פנימית שלו. והוא מיטיב להסביר בספרו שקרעי הנפש הללו, שהיו הפנמה טהורה של העימותים החברתיים, אינם מכינים לפעולה. אך מי שסובל מהם, אם הוא מודע לעצמו, אם הוא מכיר את שותפיו לעבירה, את הפיתויים העומדים בפניו ואת גלותו, יכול להאיר את עיני האחרים בדברו על עצמו: החשוד הזה, "כוח זניח במערכה", אינו מייצג איש; אולם הואיל והוא כולם בעת ובעונה אחת, הוא יהיה הטוב שבעדים.
 
אך ספרו של ממי איננו מספר; הוא ניזון מזכרונות שאת כולם עיכל; זהו עיבודה של חוויה; בין הניצול הגזעני של הכובשים המתנחלים לבין המדינה לעתיד שיבנו הנכבשים, שבה הוא "חושש שלא יהיה לו מקום", הוא מנסה לחיות את יחידאיותו ולהגיע מעבר לה, אל האוניברסלי. לא לעבר ה"אדם" שלא קיים עדיין אלא לעבר היגיון צרוף וחיוני לכול. היצירה המפוכחת והבהירה הזאת עומדת בשורה אחת עם ה"גיאומטריות חדורות הלהט": האובייקטיביות הרגועה שלו נובעת מן הסבל ומן הכעס, שעליו התעלה.
 
מסיבה זו ללא ספק אפשר להאשימו לכאורה באידיאליזם: למעשה, הכול נאמר. אך הדקדקנים יקשו על הסדר שבחר. כדאי יותר היה, אולי, להראות את הכובש המתנחל ואת קורבנו לפותים וחנוקים בתוך המסגרת הקולוניאלית, המכונה הכבדה הזאת שנבנתה בסוף האימפריה של נפוליאון השלישי, תחת שלטונה של הרפובליקה השלישית ואשר, לאחר שסיפקה את כל רצונם של הכובשים המתנחלים, פונה נגדם ומאיימת לטחון אותם עד דק. למעשה הגזענות טבועה בתוך השיטה: המושבה מוכרת בזול את מצרכי המזון שלה, את חומרי הגלם שלה, וקונה ביוקר רב ממדינת האם את מצרכי התעשייה שלה. המסחר המשונה הזה איננו כדאי לשני הצדדים אלא אם כן הנכבש עובד בחינם, או כמעט בחינם. התת-פרולטריון החקלאי הזה אינו יכול לסמוך אפילו על האירופים הפחות מיוחסים: כולם חיים על חשבונו, ובכללם ה"מתיישבים הקטנים", אשר על אף היותם מנוצלים גם הם על-ידי בעלי האדמות הגדולים, הם עדיין בעלי זכויות יתר מסוימות בהשוואה לאלג'יראים: הכנסתו הממוצעת של צרפתי באלג'יריה עדיין גדולה פי עשרה מהכנסתו של מוסלמי. המתח נולד כאן. כדי שהמשכורות ויוקר המחיה יהיו נמוכים ביותר צריך ליצור תחרות נואשת בין הפועלים הילידים, כלומר שיעור הילודה צריך לגדול; אך הואיל ומשאביה של המדינה מוגבלים בשל הניצול הקולוניאלי, נותרות המשכורות בעינן ורמת החיים של המוסלמים יורדת ללא הרף, עד כי האוכלוסייה חיה במצב של תת-תזונה תמידי. הכיבוש נעשה באלימות; ניצול היתר והדיכוי דורשים את המשך האלימות, כלומר את נוכחותו של הצבא. לא היתה זו סתירה אילו שרר שלטון האימים בכל הארץ, בה בשעה שהכובש המתנחל נהנה, במדינת האם, מזכויות דמוקרטיות שהמערכת הקולוניאלית מסרבת להעניק לנכבשים: בעצם המערכת היא זו שמעודדת את גידול הילודה על מנת להוזיל את עבודת הכפיים, אותה מערכת אשר אוסרת על התבוללותם של הילידים: אילו היתה להם זכות הצבעה, היתה עליונותם המספרית מפוצצת הכול בן- רגע. הכיבוש המתנחל מסרב להעניק זכויות אדם לבני-אדם שהוא מכניע באלימות, שהוא מחזיק בכוח בתנאים של עוני ושל בורות, או כפי שאמר מארקס, במצב של "תת- אנושיות." בעובדות עצמן, במוסדות, בטיבם של יחסי הגומלין ושל הייצור, מוטבעת הגזענות; המעמדות הפוליטיים והחברתיים מתחזקים באופן טבעי משום שהילידים הם תת-בני-אדם, הצהרת זכויות האדם אינה נוגעת להם; לעומת זאת, הואיל ואין לו זכויות, מופקר הנכבש ללא הגנה לכוחות הלא-אנושיים של הטבע, ול"חוקי האבן" של הכלכלה. הגזענות כבר מצויה שם, כחלק ממלאכת הכיבוש המתנחל, נרקמת בכל רגע על-ידי המנגנון הקולוניאלי ונתמכת ביחסי הייצור הללו, אשר מגדירים שני סוגים של בני-אדם: אחד שעבורו זכויות היתר והאנושיות חד הם, הוא הופך להיות אדם באמצעות השימוש החופשי שהוא עושה בזכויותיו; האחר, שהעדר הזכויות מחזק את עוניו, את הרעב הכרוני שבו הוא שרוי, את בורותו, בקיצור את התת-אנושיות שלו. תמיד חשבתי שהרעיונות נרשמים בדברים וכי הם נמצאים כבר באדם כאשר הוא מעורר ומביע אותם, כדי להסביר לעצמו את מצבו. "שמרנותו" של הכובש המתנחל, ה"גזענות" שלו, יחסיו הדו-משמעיים עם ארץ מוצאו, הכול נתון מראש, לפני שהוא מחיה את הדברים הללו במסגרת "תסביך נרון".[1]
 
ממי היה משיב לי כמובן שאין הוא אומר דבר אחר: אני יודע זאת; חוץ מזה הוא כנראה צודק: בהציגו את רעיונותיו בסדר שבו התגלו, כלומר מתוך הכוונות האנושיות והיחסים שחווה, הוא מבטיח את האותנטיות של התנסותו: הוא סבל, קודם כול, ביחסיו עם זולתו, ביחסיו עם עצמו: הוא פגש במבנה האובייקטיבי בהעמיקו את הסתירה שקרעה אותו לגזרים; והוא מוסר לנו את חוויותיו כפי שהן, גולמיות, חדורות עדיין כולן בסובייקטיביות שלו.
 
אך נעזוב את דקדוקי העניות. היצירה קובעת כמה אמיתות קשות. תחילה, אין כובש מתנחל טוב וכובש מתנחל רע: יש כובשים מתנחלים. ביניהם יש אחדים שמסרבים לקבל את המציאות האובייקטיבית שלהם: הם נסחפים במערכת הקולוניאלית ועושים יום יום מה שהם מגנים בחלומם, וכל אחת מפעולותיהם תורמת להמשך הדיכוי. הם לא ישנו דבר, לא יועילו לאיש וימצאו את נחמתם המוסרית בתחושת האי- נוחות, זה הכול.
 
האחרים – ואלה הרוב – מקבלים את המצב כפי שהוא מתחילתו ועד סופו.
 
ממי מתאר באופן ראוי לציון את שרשרת המהלכים שמביאה אותם ל"מחילה עצמית". השמרנות מולידה את בחירתם של הבינוניים. איך תוכל עלית זו של נצלנים המודעים לבינוניותם לייסד את זכויות היתר שלה? באמצעי אחד בלבד: השפלת הנכבש על מנת לגדול על חשבונו, הסירוב להכיר בהיותם של הילידים בני-אדם והגדרתם במונחים של חסר. אין שום קושי בדבר, שהרי המערכת מונעת מהם הכול; מלאכת הכיבוש המתנחל חרתה את הרעיון הקולוניאלי בתוך הדברים עצמם; תנועת הדברים היא זו שמצביעה בעת ובעונה אחת על הכובש ועל הנכבש. כך מצדיק הדיכוי את עצמו: המדכאים מייצרים ומשמרים בכל כוחם את כל צורות הסבל אשר הופכות בעיניהם את המדוכא לדומה יותר ויותר למה שהיה צריך להיות כדי שיהא ראוי לגורלו. הכובש המתנחל אינו יכול למחול לעצמו אלא אם הוא מתמיד בדרך שיטתית ב"דה-הומניזציה" של הנכבש המנושל, כלומר על-ידי הזדהות הולכת וגוברת מדי יום עם המנגנון הקולוניאלי. שלטון האימים וניצול היתר מנשלים את הנכבש מצלם אנוש והמנצל, בהסתמך על העדר צלם האנוש, מרשה לעצמו להמשיך ולנצל. המכונה סובבת על צירה; אין אפשרות להבחין בין הרעיון לבין הפרקסיס ובין הפרקסיס לכורח האובייקטיבי. רגעים אלה של כיבוש מתנחל, לעתים הם מתנים זה את זה ולעתים הם מתערבבים זה בזה. הדיכוי הוא בראש ובראשונה שנאת המדכא למדוכא. יש רק גבול אחד למבצע ההכחדה הזה: הקולוניאליזם בעצמו. כאן פוגש הכובש המתנחל את סתירתו-שלו: "עם היעלם הנכבש ייעלם הכיבוש, ועמו הכובש עצמו." שוב לא יהיה תת-פרולטריון, שוב לא יהיה ניצול יתר; וכולם ישובו לצורות הרגילות של הניצול הקפיטליסטי, המשכורות והמחירים יתיישרו על-פי אלה של המדינה-האם: וזה יהיה חורבנם. המערכת רוצה בעת ובעונה אחת את מותם ואת התרבותם של קורבנותיה. כל שינוי יהיה גורלי עבורה: בין אם יקלטו את הילידים בתוכם ובין אם יטבחו אותם, עלות עבודת הכפיים לא תחדל לגדול. המכונה הכבדה מחזיקה בין החיים לבין המוות – ותמיד קרוב יותר למוות מאשר לחיים – את אלה שנאלצים להניעה; אידיאולוגיה מאובנת שוקדת לראות בבני-אדם חיות מדברות. לשווא: על מנת לתת להם פקודות, ולו גם האכזריות ביותר, המעליבות ביותר, יש קודם כול להכירם; והואיל ואי-אפשר להשגיח עליהם ללא הרף, מוכרחים לגמור אומר לתת בהם אמון: איש לא יכול להתייחס לאדם אחר כמו אל כלב אם אין הוא רואה בו קודם כול אדם. הדה- הומניזציה הבלתי אפשרית של הקורבן הופכת את פניה והופכת לניכורו של המדכא. הוא, הוא עצמו הוא המחיה בכל תנועה שלו את האנושיות שהוא מבקש להכרית; וככל שהוא שולל אותה מן האחר, כך הוא שב ומוצא אותה על כל צעד ושעל, כמו כוח אויב. כדי להימלט מכך הוא צריך להפוך לדומם, להעניק לעצמו את הקביעות האטומה ולהפוך לבלתי חדיר כצוק סלע, כלומר לאבד את צלם האנוש שלו.
 
הדדיות חסרת רחמים ממסמרת את הכובש המתנחל לנכבש, יציר כפיו וגורלו. ממי ציין זאת בעוצמה רבה; אנו מגלים יחד אתו שהמערכת הקולוניאלית היא צורה שנמצאת בתנועה, שנולדה לקראת מחצית המאה שעברה ותמיט על עצמה את חורבנה: כבר זמן רב שעלותה למדינות האם גדולה יותר מאשר הרווחים שהיא מביאה; צרפת קורסת תחת עולה של אלג'יריה ואנו יודעים עתה כי ננטוש את המערכה בלא ניצחון ובלא תבוסה, ברגע שנהיה עניים מכדי לממן אותה. אך קודם כול קשיחותו המכנית של המנגנון תוציא אותו מכלל שימוש: המבנים החברתיים הישנים מרוסקים, הילידים עצמם דרוסים וכתושים עד דק, אך החברה הקולוניאלית אינה יכולה לקלוט אותם מבלי להרוס את עצמה. על כן יצטרכו למצוא את איחודם נגדה. מנודים אלה יזדהו עם נידוים ויהפכוהו ל"אישיות לאומית": הכיבוש המתנחל הוא זה שיוצר את הפטריוטיות של הנכבשים המנושלים. בהיותם נתונים במערכת של דיכוי, בתנאים של חיות, אין הם מקבלים שום זכות, אף לא את הזכות לחיות, ותנאיהם הולכים ומחריפים מדי יום: כשהברירה היחידה העומדת בפני עם היא לבחור את מותו, כשהמתנה היחידה שקיבל מנוגשיו היא הייאוש, מה נותר לו להפסיד? אסונו יהפוך לאומץ: הדחייה שהכיבוש המתנחל מעמיד כנגדו תהפוך בידיו לדחייתו הסופית של הכיבוש המתנחל. סודו של הפרולטריון, כפי שאמר מארקס יום אחד, הוא שהוא נושא בחובו את הרס החברה הבורגנית. יש להודות לממי על כי הזכיר לנו שגם לנכבש המנושל יש סוד משלו, וכי אנו עדים לייסורי גסיסתו המחרידים של הכיבוש המתנחל.
 
[1] הכוונה כנראה לנרון במחזהו של ראסין "בריטניקוס" (המתרגמת). 
 
 
 
I
התיאור
 
1. שיח הגזענות
 
יש משהו מפתיע ופרדוקסלי בסיפור הזה, נוסף על הטרגי שבו. איש אינו רואה את עצמו גזען – או כמעט שום איש אינו רואה את עצמו גזען – ועם זאת שיח הגזענות עודנו עיקש ועכשווי. כשנחקר הגזען, מיד הוא מכחיש את היותו כזה ומזדעזע: הוא גזען? בשום פנים ואופן לא! תעליב אותו אם תעמוד על כך. ובכל זאת, גם אם אין גזענים בעולם, הרי הגישות וצורות ההתנהגות הגזעניות קיימות גם קיימות. כל אחד יכול להצביע עליהן… אצל מישהו אחר. שיח הגזענות היה עלול להישמע משעמם, שיח שאבד עליו הכלח. אלף פעמים הפריכוהו חזור והפרך מומחים מכל סוג ומין. התיק כבר היה צריך להיסגר. ואף הגזען כבר היה צריך להשתכנע: ובכל זאת הוא חוזר על עצמו, כמו אין טיעון שיוכל לנגוע לו. במה מדובר בדיוק? ובמי? בהמשך יהיה עלינו לשים לב היטב לסתירות הללו, וגם לאטימות.
 
ובינתיים, הואיל ושיח הגזענות איננו שיח סגור וחתום, ניזכר בו פעם נוספת ונפריך אותו פעם נוספת, קודם שננסה לנתח את התופעה, את החוויה ואת ההתנהגות – של הפרט ושל הכלל. בין שהגזען מדבר דברי הבל ובין שהוא אומר אמת, בין שהתנהגותו סוטה ובין שהיא מקובלת, יש להקשיב לו כיוון שהוא שטוֹפֵל את האשמה והוא שמנחית את המכות. ייתכן אף שיהיה עלינו לפרש בהמשך את טיבו של השיח הזה, אפילו הוא שיח של טירוף, אפילו יש בו כדי ללמדנו יותר על המדַבֵּר משֶעַל הדבר. ונראה שאלה הם פני הדברים לאשורם.
 
מה אומר הגזען, או צִלו, גם אם הוא מכחיש את קיומו?
 
 
תחילה נציין שהוא מתיימר לדבר בשם ההיגיון וטוען שיש לו שיטה. ומעניין, שמבחינה זו מכל מקום הוא נשמע משכנע, שהרי אנשים חוזרים ואומרים כי קיימת תיאוריה גזענית. יש בידינו חיבורים רבים, קצתם מקוטעים וקצתם מלאים וגדושים, שבהם מביעים הסופרים הגזענים את בטחונם ואת שאפתנותם, וכן את השכנוע הפנימי שלהם, כי הם אוחזים באמת, וכי יש ציבור שמקדם בברכה את דבריהם ומוכן ללכת בעקבותיהם. אפילו הגזען השכיח, שאיננו הוגה דעות ואיננו מומחה, נשמע תמיד בקיא ויודע דבר. ודאי יותר מן האדיש או מן האנטי-גזען. זאת – יאמרו לנו – משום שהוא עסוק בנושא עד למעלה ראש, עד אובססיה. בסלון או ברחוב, באוטובוס או במקום עבודתו הוא מדבר על כך עם כל דכפין: הוא מבקש לגרום לשומעיו לאשש את אמונתו או אף להתנגד לה. האישורים ממלאים אותו נחת, וגם את ההתנגדויות הוא מקדם בברכה ומשיב עליהן מנה אחת אפיים. ניכר בו שקרא חומר קריאה נרחב, ויש לו מידע רב שהוא מוסר ברצון לזולתו כדי להשכילו. הוא מניח לעצמו, בנועם, להיסחף להכללות על הטבע האנושי ועל גורלה של הציביליזציה. וכך, גם אם אין תיאוריה מדעית הרי קיימת מעין פילוסופיה גזענית, אם נסכים להרחיב כך את המונח פילוסופיה: השקפה כללית ורצון לשכנע, שנוטים להשפיע על אנשים, כדי לקדם סדר חדש.
 
מהי הפילוסופיה הזאת? מה היא רוצה להוכיח ולאן היא חותרת?
 
אם נתעלם מן הדברים המיוחדים, מן האבחנות הדקות של אסכולות למיניהן וממה שמייחד כל סופר וסופר, הרי הפילוסופיה הגזענית מושתתת בעיקר על שלוש סדרות של טיעונים, שניתן לסכמן כך:
 
 
יש גזעים טהורים, כלומר גזעים מובחנים מיתר הגזעים. זאת אומרת שיש הבדלים ביולוגיים ניכרים בין קבוצות ובין היחידים שמרכיבים אותן.
 
 
הגזעים הטהורים נעלים מבחינה ביולוגית על הגזעים האחרים: עליונות זו מתורגמת גם לעליונות פסיכולוגית, חברתית, תרבותית ורוחנית.
 
 
עליונות רבת פנים זו מסבירה ומכשירה את השליטה ואת הזכויות היתרות של הקבוצות הנעלות.
 
 
אולם מה שמזדקר לעין גם בבדיקה מהירה הוא רפיפותן של כל אחת מן הקביעות הללו, חולשתן של החוליות המקשרות והיעדר הלגיטימיות של המסקנות.
 
 
המונח גזע כבר משרה עלינו מבוכה. מבחינה היסטורית שייך מונח זה למגדלי חיות. הוא נולד מן העיסוק הטכני שבתפוקה. בעצם גם דארווין יצא מכאן, מן הבחירה המלאכותית, כדי לדמות את הבחירה הטבעית. אשר לטוהר, גם זאת מוסכמה שמקורה בעיסוקם של אותם מגדלי חיות. ברפואה הווטרינרית אין מדובר כמובן בטוהר מוחלט, וגם לא בחזרה לעבר – לאן כבר אפשר להגיע? – אלא להפך: בפיתוח לקראת העתיד, בגיבוש בחירה מסוימת. הגזעים ה"טהורים" הם שושלות שקבע האדם באופן מלאכותי כדי שיתאימו למלא ביעילות יתרה משימות מסוימות, ושושלות אלה מותאמות בכל מיני צורות לאותן משימות. אין מדובר בטוהר ביולוגי בלבד. הגזע המשובח ביותר של סוסים הוא לעתים זה שמתאים למרוצים ולעתים זה שמתאים ביותר לחריש. גזעים אלה אינם דומים זה לזה מבחינה פיזיולוגית. סוס העבודה וסוסי "הדם הטהור" הם המשובחים ביותר, הכול לפי התפקיד שהם ממלאים. אך כשאבחנות אלה מוּחלות על בני אדם קשה לראות לאן הדבר מוביל. למעט מקרים מיוחדים אחדים, כגון גילויי העריות בבתי המלוכה, מעולם לא התקיימה סלקציה רצונית בקרב בני האדם. עד היום טרם התיימר מישהו לשנות את צורתם של ההמונים. בכל אופן סלקציה כזאת מעולם לא מומשה, אף לא באקראי. אין אנו מכירים קהילות שבדידותן היתה כזאת, שמעולם לא התערו בהן זרים. צורכי הקיום, דרישות המלחמה, אילצו את בני המין האנושי להתערבב אלה באלה בלא הרף. על כן, לא זו בלבד שחברות בני האדם מעולם לא היו קבועות, אלא שגם מעולם לא חדלו להתפתח. אפילו משפחות האצולה, שהתיימרו להיות אנדוגַמיות, לא הצליחו להימלט מן הממזרות; אפילו ההרמונות השמורים ביותר לא ניצלו מכך, כפי שידוע היום. גם בהנחה שהטוהר שלט בבתים אחדים, לא זה החזון הנפרץ בקרב המין האנושי. למען האמת, להוציא את הכימיה, הטוהר איננו אלא מטפורה, משאלה או חלומות באספמיה, שבהן הדרישה לשלמות סוחפת אחריה את כל השאר.
 
 
האם פירוש הדבר הוא, שבני האדם אינם שונים זה מזה מבחינה ביולוגית? ודאי שהם שונים! חסידי הגזענות ממשיכים לעקוב בלהט אחר כל חידוש מדעי שיש בו להיטיב את מעמדם. עם זאת נראה כי בתחום זה כבר נאמר הכול. עכשיו מדברים על חידוש התנועות הגזענות הימניות: מה שמזדקר לעין בתנועות הימין ה"חדשות" הללו אינו מקוריותן, אלא דווקא בלותן המאובקת. האמת פשוטה לכאורה: אין גזעים "טהורים", אך בני האדם שונים זה מזה.
 
אין צורך בדיון ממושך כדי להראות את ההבדלים הללו. הרחוב מציג אותם בשפע. בכל חנות גדולה, ברכבת התחתית, ניתן לפגוש בה בעת צהובי שיער, שחורים, אדומי שיער ומעורבים; בעלי עור זהוב ובעלי עור אדמדם; עיניים כחולות ועיניים חומות או ירוקות, עיני שקד, שערות, אפים, שפתיים. האם יש טעם להמשיך ברשימה, אפילו בתוך עיר אחת? ועל אחת כמה וכמה בתוך אירופה כולה, שלא לדבר על מחוץ ליבשת? אולם עם זאת, אפשר לראות שהפריטים ששייכים לאותו טיפוס, במידה שאפשר לבודד טיפוסים, אינם מהווים כלל קבוצה חברתית שונה מאחרות. כל תכונה ביולוגית באשר היא מתפזרת באקראי על פני אומות, עמים ומעמדות. כך ניתן למצוא בקרב אותה קבוצה, ומקבוצה לקבוצה – ביחסיות משתנה כמובן – טיפוסים שונים של בני אדם. ליתר דיוק, ניתן למצוא אותם תווים מאורגנים בצורות שונות. כך שגם אם בני האדם שונים זה מזה, אין אף לא קבוצה אחת שיכולה לטעון לבלעדיות על מערך כזה או אחר של תכונות ביולוגיות.
 
 
אין זה אומר שלא קיימים מערכים דומיננטיים על פי אזורים, אלא שהם יחסיים. עיניהם ושערם של האפריקאים כהים יותר יחסית לאירופים, אבל מבט חודר יותר באירופים או באפריקאים יגלה שונוּת נוספת. בסך הכול, האירופים החיים בפנים היבשת כהים יותר מאנשי הצפון. אילו הבדלים בקרב ההמון בפרובנס! כשמסתכלים ביבשת אפריקה עוברים על פני לוח צבעים יוצא מן הכלל, ולא על פני "שחורים" גרידא. בין האפריקאים הלבנים-למחצה לאפריקאים השחורים לגמרי ניתן לפגוש גרסאות ביניים מכל הסוגים: למן החנוונים החיוורים והשמנמנים בשוקי תוניסיה או מרוקו ועד לבני שבט המסאי הגבוהים והחוטניים בקניה, שגון עורם כעין הפחם, עבור דרך הפיגמים הזערוריים.
 
 
ברור שקיים מה שניתן לכנות אפקט הספקטרום: מקו רוחב אחד למשנהו הופך תו זה או אחר בולט יותר או פחות. אך לעולם אין ההבדלים מוחלטים, אלא שמקבוצה לקבוצה עוברים דרך כל הדרגות וכל הדקויות, כמו בתוך קשת הצבעים. לעתים נראה ההבדל חד יותר, למשל ציבור יהודי, צפון-אפריקאי, קורסיקאי או רוסי – המקובץ בתוך חדר אחד בפאריס – נראה כמו ניתן לזיהוי: אבל מה בדיוק מזהים? גזע יהודי, גזע צפון-אפריקאי, גזע רוסי או גזע קורסיקאי? או אולי זו פשוט תופעה של ריכוז אתני או סוציו-תרבותי, שמייחד ומדגיש את ההבדלים היחסיים בין הקבוצה המסוימת לבין קבוצות צרפתיות אחרות? הבדלים שבלבוש, שבדיבור, שבהתנהגות וכיוצא באלה.[2] ריכוז של בני ברטון, של בני אלזאס או של בני פרובנס ייצור אותו רושם: האם צריך משום כך לדבר על גזע של בני ברטון, אלזאס או פרובנס? ואם, באותה הזדמנות, מיטיבים להביט, מוצאים בתוך הציבור היהודי למשל את כל קשת ההבדלים: יהודים ממוצא אירופי שונים מיהודים ממוצא צפון-אפריקאי, ועוד יותר מיהודים מזרחים וכו'; וגם אם נבחן כל קטגוריה לחוד נמצא בתוכה שוב אותה מורכבות. קיצורו של דבר, וכדאי לחזור על כך: אי אפשר לקשור קבוצה חברתית עם תכונות ביולוגיות: אין אלה אלא עצלותנו המרושעת והמפוחדת וקוצר הראייה האינטלקטואלי שלנו, הנובע לעתים קרובות מן המרחק, הגורמים לנו להכליל את כל ה"ערבים", ה"סינים", ה"אמריקאים", במקום לראות את הגיוון ואת השונוּת. אנחנו מסתפקים בהגדרתם בתור "לא כמונו" או "לא מאצלנו", כלומר לעומתנו ולא לעומת הווייתם שלהם.
 
אין זה אומר כמובן שאין קהילות תרבותיות, אך גם בהן נמצא, ככלל, אותו אפקט של קשת, בתוך כל אחת מהן ובין זו לזו, ועוד נשוב לזה. בכל מקרה ההיסטוריה והסוציולוגיה מפריכות כל התייחסות ביולוגית פשטנית. צרפת, ארץ עשירה שדרכי הגישה אליה קלות, חזתה מאז ותמיד קבוצות אוכלוסין שלמות שעברו בתחומה. אחדות הצליחו לעתים קרובות להשתקע בה, על אף מאמציהם של ילידי המקום: סראצנים בדרום, גרמנים במזרח, ויקינגים במערב וכו'. כל האנשים הללו הרימו תרומה לחומר הגנטי המשותף. ארצות הים התיכון היוו מאז ותמיד כור היתוך שאינו חדל לבעבע עד היום. ספרד ופורטוגל היו כבושות בידי המוּרים במשך מאות רבות; קבוצות האוכלוסין למיניהן באיטליה וביוון מקורן בתנועת הלוך ושוב בלתי פוסקת בין הצפון לדרום; קורסיקה ידעה, אם אינני טועה, שבעה-עשר פולשים! ומדוע לא נביט במה שגלוי ביותר לעינינו? הצורך בידיים עובדות גורם לנהירה לאירופה יותר מכל הפלישות, והפעם בברכת הממשלות, גם אם לא תמיד בברכת הנמשלים. בצרפת נמצאים כארבעה וחצי מיליון זרים שהגיעו מצפון אפריקה ומאפריקה השחורה, מיוגוסלביה, מפורטוגל ומספרד ואיטליה; והם רק נוספו על הגלים הוותיקים יותר: פולנים, רוסים, גרמנים, ארמנים. וזאת בלי לכלול כמובן את התהפוכות הפנימיות: פאריס מכילה, כך אומרים, פאריסאים מעטים מאוד (ובעצם מה זה פאריסאי?) בשווייץ יש כיום זר אחד על כל שישה תושבים מקוריים (ומה הפירוש המדויק של "ממוצא שווייצרי"?). הרפובליקה הפדרלית הגרמנית קוראת לטורקים, ודוחה אותם בה בעת. ומהי ארצות הברית היום, ומהי קנדה, אם לא מעשה פסיפס של אנשים ושל תרבויות המחכות אולי לאיחוד שמתמהמה? מה יהיה על אסיה לאחר הזעזועים האחרונים? האם באמת אפשר לדבר על "סין אחת"? על הודו אחת?… נעצור את המניין כאן שכן הרעיון ברור ומייגע.
 
 
ובכל זאת היה עלינו לחזור ולדוש בדבר, שכן הגזען דש בכך בלא הרף ואנשים מקשיבים לפטפוטיו. הואיל וראשי המפלצת שבים וצומחים בלא הרף, צריך לשוב ולכרות אותם בלא הרף. זה זמן-מה מאמינים הגזענים שהנה באה להם הישועה בתגלית חדשה: בחינת הרכב דמם של בני אדם יכולה לגלות הבדלים שאין להכחישם. אלא מאי? הדבר מרחיק לכת עד לאדם הבודד, וזה כבר משנה את התמונה כולה![3] שכן נראה, כי דווקא זה הדבר שעלול להדוף את תורת הגזע יותר מכול. תעודת הזהות הזאת של הדם, בדומה לטביעת האצבעות, מסבכת את הסיווגים עוד יותר, שכן היא מוכיחה שאין אדם הדומה לחברו. ההבדלים הללו בדם, שניתן לפרטם עוד ועוד, עד לאחרון המרכיבים, מבססים עוד פחות את טענת הגזעים הטהורים והמובחנים וכמובן גם את הטענה בדבר קבוצות חברתיות בעלות אפיונים מיוחדים. כל מערכי הדם אפשריים מן הסתם בתוך המכלול הכמעט שלם של החברות האנושיות. דרך אגב, אין מדובר רק בדם. ידיד שלי, חוקר עיניים ידוע, לימדני כי אצל בני האדם אין אישון אחד דומה למשנהו, עד כדי כך שעכשיו מחפשים דרך שתאפשר להשתמש בטופוגרפיה המיוחדת של כל אישון בתעודת הזהות; וכבר ידוע השימוש שנעשה בקול לפתיחת דלתות אלקטרוניות.
 
מסקנתנו הראשונה עומדת אפוא בעינה: לבד מאותם מקרים נדירים והיפותטיים, שבהם בידוד גיאוגרפי או חברתי מוחלט יש בו להביא לידי סלקציה ביולוגית, התהווה מבנהו הביולוגי של האדם – ומוסיף להתהוות – בערבובים מתמידים. בלי להגיע לידי אבסורד ניתן לומר שכולנו, למעשה, בני כלאיים.
 
הטענה השנייה כבר היתה צריכה ליפול מאליה, שכן היא נשענת על הטענה הקודמת – וכפי שראינו, היא אינה מצליחה להחזיק מעמד. אם טוהר הגזע הוא מושג מפוקפק, הרי רעיון עליונות הגזע – מתוקף אותו טוהר – חסר משמעות לחלוטין. אך בואו ונמשיך עד הסוף: נעמיד פנים שהטיעון תקף ונשאל את עצמנו אם אותם גזעים כביכול, טהורים כביכול, אכן נעלים על הגזעים האחרים. כך לא יוכלו הגזענים להתלונן שלא בחנו את טענותיהם אחת לאחת.
 
אלא ששוב אנו שרויים במבוכה: העובדות שוב מפוקפקות והטיעון אינו ברור. על שום מה יהיה גזע "טהור" נעלה על גזע שאינו "טהור"? על שום מה יהיה הטוהר הביולוגי נעלה על האי-טוהר? מהי משמעותה של העליונות הביולוגית? ואילו היו תשובות מתקבלות על הדעת לכל זה, על שום מה גורמת העליונות הביולוגית לעליונות בתחומים אחרים?
 
ובכן, דבר אינו רומז שהגזע ההומוגני ביותר, אם לא הטהור ביותר, הוא אכן העדיף – לא בתהפוכות ההיסטוריה ולא בעקבות פרויקט מכוון כלשהו. פה ושם בזיכרון הקולקטיבי ניתן למצוא לעתים רמיזה כלשהי לשבט או לאחד העממים המפורסמים שהגורל או האלים בחרו בו לעם סגולה: בחירה זו, בניגוד למה שנהוג לחשוב, איננה בלעדית ליהודים. אך בשום מקרה אין הבחירה מתבססת על הביולוגיה, לא אצל העברים ולא אצל עממים אחרים. הצרפתים רוצים להאמין שהם העם הרוחני והנדיב ביותר עלי אדמות, הגרמנים – בעלי המידות, האיטלקים – האמנים הגדולים ביותר והיהודים – המקורבים ביותר לאלוהים. אולם משמעותו של הייחוד תמיד אחת: אנחנו הטובים ביותר! כאשר קיים מרכיב ביולוגי, הריהו מעורפל או לכל היותר סמלי. לעתים קרובות יש בו גם סתירה: מחלפותיו הארוכות של שמשון הן סמל הגבריות; עקב אכילס – סמל לשבריריות.
 
 
הטוהר מפוקפק עוד יותר: הגיבורים הגדולים היו לעתים קרובות בני כלאיים, מחציתם אֵל ומחציתם אדם, בעת הצורך מעניקים להם מיניקת מקרב בעלי החיים. כך אנו שוחים במי הדמיון הפוריים של עמי העולם: געגועים לתקופות זוהר העומדות בניגוד לבינוניות המשמימה של ימינו… מחווה מאוחרת למנצח, מעין דרך לתרץ את מחדלינו. ומי אינו מייחל לדימוי משופר של עצמו? כל המיתוסים הללו שקופים ותכליתם ברורה: העבר הוא הערובה לעתיד. אם כבר היינו גדולים פעם, מדוע לא נשוב להיות גדולים ביום מן הימים? הרי די לנו להיות ראויים לכך כדי שהדבר יקרה. ביאתו או שיבתו של המשיח תלויות במאמצינו הכנים והחסודים בלבד. כאן אפשר לראות את המקום המיועד לביולוגיה! ההבְניָה המחודשת של עצמנו יכולה להתחיל מיד, בחיזוק הגוף. הנשמה כבר תלך בעקבותיו. הרי יכולנו לייצר באופן מלאכותי בריונים שיתנשאו לגובה של שני מטרים, חסינים מפני עייפות ונכונים לכל העזה. ואם, נוסף על כך, נחבוש לראשם מצנפת עם נוצה או כובעים גבוהים כמגדלי ארובה, איזה צבא נהדר יהיה לנו אז! גדול ככל שנחפץ! מי המדינאי, מי המצביא שלא חלם על חיל כזה, נורא ובלתי מנוצח, על אוגדות שכאלה, על לגיונות משמר, חיילים נפוליאונים, צנחנים, שבאמצעותם יוכל לאכוף את מרותו? הרי זה בדיוק מה שעשו הנאצים – מימשו את חלומם של כל המצביאים ושל כל הפוליטיקאים. קודמיהם, הואיל ולא שלטו בטכניקות של מניפולציה ביולוגית, פנו באופן בנאלי ביותר אל השוק: הם רכשו ושכרו את הזכרים החזקים ביותר ואת הנקבות המצודדות ביותר. הנאצים, היות שהיו משוכנעים כי ברשותם נמצא, סוף-סוף, המכשיר הביולוגי המתאים, החלו להקים חוות הרבעה אמיתיות: שם קיבצו אנשים ונשים שנבחרו במיוחד למשימה, הקפידו על גידול מיוחד של התינוקות ודאגו לחינוך ולהכשרה מתאימים. הניסוי לא הצליח בצורה משכנעת, אך למען הצדק יש להוסיף כי היה קצר. הפנטזיה לא מוצתה עד תום. והנה שוב נשמעים דיבורים על ייצור בני אדם בטכניקות של הצעקה האחרונה, בני אדם על פי מידה, זהים זה לזה ומרובים עד אינסוף, העתקים מדויקים ומושלמים. סוף-סוף! האובססיה של ההומוגניות ושל הטוהר לא שככה. אך שאלתנו עומדת בעינה: על שום מה יהיו יצורים זהים מבחינה ביולוגית, שהמבנה הגנטי שלהם מבוקר ומטוהר, נעלים על זולתם? ובעיקר, באיזו עליונות מדובר? רובוט ביולוגי אולי יועיל למשימות מסוימות, אך איזו מין תועלת אנו מחפשים? האם רצוננו לייצר רובוטים מומחים, ואפילו באופן משוכלל שאין למעלה ממנו? או שאנו רוצים ליצור בני אדם, אנושיים יותר ויותר, אולי אף במחיר פגיעות מסוימת? הגבר והאשה האידיאליים שלנו, האם הם סמל היכולת הפיזית או שמא סמל החריפות והדקות הרוחנית? רגישות או פונקציונליות?
 
דרך אגב, זמן רב לפני הנסיינים כבר נתן הטבע מענה משלו: מי שחיו הרחק מן ההיסטוריה האנושית, מן האלימות שבה וממעשי הזוועה שבה, מגלי ההתערבבות ומן האוסמוזה הבלתי נמנעת, לא זו בלבד שלא הפיקו תועלת מן הבידוד, אלא אף התנוונו וקמלו, כצמחים בלא אור שמש. הפרא האציל – מיתוס יקר לאוטופיסטים של המאה השמונה-עשרה – אין לו דבר להציע לנחלה המשותפת, לא מן הבחינה הביולוגית ולא מן הבחינה התרבותית. ידוע שהאיכרים, השמורים ביותר מפני ההתבוללות הניכרת בעיר, חסינים פחות מפני מחלות מאשר בני הכרך. האנדוגמיה מעולם לא היתה ערובה לבריאות. יש המביאים את דוגמת היהודים – עם עיקש ועמיד ומשגשג מבחינה תרבותית כבר מאות בשנים, אך במקרה זה האנדוגמיה איננה אמיתית כמובן. מה שהציל את היהודים לא היה בידודם לכאורה: על דרך הפרדוקס, דווקא ההיסטוריה רבת התלאות שלהם היא שעשתה אותם לאחד העמים המעורבבים ביותר על פני האדמה והעשירים ביותר בבני כלאיים. אין אף לא תו אנטומי אחד המשותף לכל היהודים ומייחד אותם. האמריקאים, אומה בעלת דם מעורב, אינה מוכנה לחלוק את יפי ילדיה עם אף אחד, וכך גם את היצירתיות של מלומדיה או את התושייה של טכנאיה ושל בעלי העסקים שלה. גם כאן ברורה משמעותו של המהלך: כדי להגן על עליונותנו עלינו להישמר מן הזיהום שמביאים אתם הזרים.
 
ושוב, רעיונות אלה נראים, באופן מוטעה, ברורים מאליהם: רעיון העליונות הביולוגית אינו מובן מאליו. האם מדובר בכוח או בבריאות? בתנועות מדויקות או בזריזות וגמישות? באלגנטיות ובקסם אישי? ואם נניח שקיימת עליונות ביולוגית כשלעצמה, דבר אינו מוכיח שעליונות זו יכולה להיתרגם לכוח עליון אחר, פסיכולוגי או רוחני. לא הבריאות ולא היופי אינם יכולים להביא בכנפיהם, מאליהם, כשובל מרהיב, את החוכמה, את אצילות הרגש, את הכשרונות האמנותיים, את שאר הרוח ואת הנשמה היתרה. אילו היו השרירים או החן ערובה לניהול משופר של ענייני הכלל, היינו רואים לעתים תכופות יותר אתלטים ומלכות יופי בראש מדינות. כמובן, בלי לקבוע כי הספורטאים חכמים פחות, קביעה שתהיה בה מידה של דחיית הזולת, נאמר כי הקורלציה ההפוכה אינה תקפה אף היא. אפשר להצר על כך שהמלומדים, המיסטיקנים והאסתטיקנים יוצרים רושם של שבריריים ואדישים כלפי היופי הפלסטי. אבל זה כבר ויכוח אחר. העליונות הפסיכולוגית היא, באותה מידה, התאמה פונקציונלית טובה יותר למשימה נתונה. גם כאן קיימים סוגים שונים של עליונות. הביולוגיה, בהנחה שיש לה תפקיד מסוים, אינה יכולה להיות אלא יסוד אחד במשוואה מורכבת ביותר, שאין בה דבר המוכיח את חשיבותו המכרעת של יסוד זה או אחר. מכל צד שלא נתקוף את הנושא, תתגלה הגזענות הביולוגית בלתי סבירה. אפשר להבין כי הגזען, בנחישותו להוכיח את צדקת מטרותיו, משנה מִשלב חדשות לבקרים. אך הרחבת היריעה במקרה זה אינה אלא בריחה. המעבר מן הביולוגיה לפסיכולוגיה ומשם לתחומים אחרים כלל אינו מושיע את הגזען.
 
ולבסוף, סדרת הטיעונים השלישית: הללו כבר היו צריכים להתפורר לאבק כיוון שהם נסמכים על הטיעונים הקודמים, אשר הופרכו כבר בבדיקה ראשונה. הואיל והוכח שטוהר הגזע הוא מושג מפוקפק, שהעליונות הביולוגית למיניה בלתי מבוססת, אין להקיש מהם דבר על סוגים אחרים של עליונות. אולם, כפי שעשינו קודם, נדון בכובד ראש בכל פרט ופרט… ולו כדי לראות לאחר מכן, כי אין לאן להתקדם עוד. תמיד ניתקל באותם חולות נודדים: מדוע צריכה עליונות פיזית או פסיכולוגית להיות ראויה ליתרונות חברתיים? מדוע תזַכֶּה עליונות טבעית, תהיה אשר תהיה, את בעליה בטובות הנאה?
 
אפשר, כמובן, להכריע בדבר ובאמת לעתים כך קורה: יש שנוטים להעדיף את הכוח הגברי, את הנעורים או את היופי. אך זה נובע ממצב עניינים מסוים, ואילו הגזענים מדברים על זכויות. ההיבט הפיזי אינו תמיד נייטרלי במאבקים על הכוח, על היוקרה ועל הכסף. הנשים יודעות זאת היטב, ואך לעתים רחוקות הן משתמשות בסוגי נשק גבריים. בקרב החיות ישנן קהילות הבוחרות את מנהיגיהן מקרב הזכרים השריריים ביותר או המהירים ביותר, או בעלי אילו סימנים פיזיים יוצאי דופן. שלא כצפוי, אימצה הטלוויזיה את סגנון ההתנהגות הארכאי הזה. בימינו, הקסם האישי והמין ממלאים תפקיד נכבד במלאכת השכנוע הפוליטי. סיכוייו של מועמד פוזל או גיבן להיבחר קלושים יותר משל מועמד יפה תואר, אך אין זה חוק ואף לא כורח, ובעיקר אין זה ציווי מוסרי. אם נתבונן שוב בסרטים מראשית המאה נופתע לנוכח כיעורם הפיזי של הפוליטיקאים, כולם כרסתנים שופעי שומן או כחושים עד חולניות ומתנועעים בגיחוך על המסך. לא נחוץ ידע היסטורי נרחב כדי לגלות כי הטיעון הביולוגי משמש בדרך כלל אליבי שיש לפרשו על דרך ההיפוך. יש משפחות אצילים שמנסות להסביר את עליונותן באמצעות מקוריות ביולוגית, כאילו הועידו אותם הטבע והשמים למלא את תפקידן עלי אדמות. אך מי שעיניו בראשו רואה מיד כי מדובר כאן במתן הכשר בדיעבד לזכויות יתרות, מתוך הסתמכות על ערובות טבעיות או שמימיות. כמה שושלות יסדו הרפתקן, שר תככן או סתם שודד דרכים! כמה אימפריות יסדו בוגדים שהשתלטו בכוח הזרוע! האמת היא שלביולוגיה יש כתפיים רחבות, רחבות ומוצקות למען הדיוק: בהיעדר צידוקים היסטוריים, ובהיעדר גדול יותר של צידוקים מוסריים, הגזענות מוצאת בה בסיס בדוק שאין לערערו משום שהוא גלוי, "טבעי".
 
הראיה: באין הבדל ביולוגי ממשי, ממציאים אותו. דמם של האצילים אמור להיות כחול ומלכי צרפת נודעו כמרפאי חזרת. באותה מידה היה אפשר להחליט שהג'ינג'ים או הלבקנים הם נציגיו הראויים ביותר של המין האנושי וכי נועדו, עוד טרם היוולדם, להנהיג את עמי העולם. שיער אדום ועור לבן הם לכל הפחות תכונות ממשיות. אך מעולם לא העז איש להציע כי שיער אדום מוליד פסיכולוגיה מסוימת וכי ריכוז זה או אחר של פיגמנטים כרוך בהילת זוהר בלתי נראית, שמצביעה על נפש מיוחדת ומועידה את בעליה לגורל נשגב.
 
 
כלום אין מוסר השכל לסיפור אגדה זה? שאלת הסגולה עומדת בעינה. אין כל ספק שעמי העולם מבקשים להפקיד את עצמם בידיהם של הראויים ביותר ולהרעיף עליהם מכל טובם החומרי, או לראותם מחוננים יותר מכל אחד אחר בכשרונות מיוחדים, שאין לאחרים. אך הגזענות מבקשת את ההפך הגמור מזה: היא מבקשת לייחס את האבחנות ואת היתרונות המוּלדים לאנשים מסוימים, שמכתירים את עצמם לטובים ביותר. הגזענות היא חלוצת הזכויות היתרות, שניתנות מראש על פי הגדרה ביולוגית או פסיכולוגית כלשהי. אולם הסגולה איננה נתון על-זמני מופשט: וודאי שאין היא נתון ביולוגי. חניבעל היה שתום עין ויוליוס קיסר היה אפילפטי, נפוליאון חולה אוּלקוּס נמוך קומה. אך כל השלושה היו בעלי אינטליגנציה גבוהה במיוחד; ועם זאת לא עליונותם בכוח היא שהרשימה את עמיהם, אלא עליונותם שיצאה אל הפועל במבצע משותף. אדם צריך להוכיח כי הוא ראוי לסגולותיו, וָלא – הן בבחינת זכות יתרה ותו לא.
 
 
נסכם: אין גזעים טהורים ואין קבוצות הומוגניות מבחינה ביולוגית. הנעלים אינם עליונים על אחיהם מבחינה ביולוגית, ואילו היתה להם עליונות ביולוגית לא היתה מבטיחה לא את כשרונותיהם המיוחדים ולא את התקדמותם התרבותית. עליונות ביולוגית אינה מקנה את הזכות לאוכל טוב יותר, ללבוש יפה יותר, למגורים נאים ונוחים יותר ולנסיעות בתנאים עדיפים. אפשר כמובן להחליט שכך הוא הדבר ולאכוף את ההחלטה: אך כאן בדיוק דורשים הצדק והשוויון את שלהם. לבד מזאת זהו ההפך ממה שנראה בדרך כלל: הממציאים והיוצרים אינם תמיד המפונקים ביותר. בקיצור, השיח הגזעני אינו עומד איתן על יסודותיו, אינו לכיד בהתפתחותו, אינו מוצדק במסקנותיו.
 
לסיכום, הגזענות נראית כביולוגיזם משולח רסן, וכאליטיסטיות אינטרסנטית. התכונה הראשונה אינה עומדת במבחן הרצינות המדעית, ואילו האחרת אינה נובעת כלל מן המדע.
 
הגזען משוכנע מראש בקביעותה המתמדת של הביולוגיה, העוברת בתורשה מאדם לאדם, מעין קיבעון שקיים במינים, אשר גם המדע הקשוב ביותר לסוג זה של הסברים – המדע שעינו אינו צרה בהם – אינו יכול לרמוז עליו אלא במשנה זהירות ולמחצה. אין להתעלם מחלקה של הביולוגיה ואף לא להמעיט בערכה. אך בני האדם הם תוצר של תולדותיהם המיוחדות ושל מורשת אבותיהם: רקע משפחתי, חינוך, מסורות תרבות, הקשרים חברתיים, אירועים משפחתיים ואישיים ואפילו – למה לא – השפעותיו של האקלים: כל אלה תורמים למראהו המקורי של כל אחד ואחד. האדם הוא תוצאה של מכלולים מורכבים אלה, שבהם נפגשות מורשות גנטיות ותרבותיות במובן הרחב ביותר של המונח. הטוהר לכאורה של אלה או הסיבתיות הבלעדית של האחרים הם דברים שבמופשט, הנשענים על מדע מזויף ומסולף ועל אידיאולוגיה שכולה מיסטיפיקציה.
 
העליונות אין לה ולא כלום עם המדע, ואף אין לה כל צורך בו. רק מתוך דאגה להקנות לעצמה מכובדות כלשהי ומהימנות רציונלית היא נדרשת למדעי האדם, לביולוגיה, לסוציולוגיה ולהיסטוריה. למעשה אין היא אלא בחירה גחמנית או מכוונת, שאינה מודה בהיותה כזאת מתוך חשש לאי-אמינות. זוהי גם תפיסה של האדם ושל יחסי אנוש שבה הקונפליקט שולט ומואדר, שבה נצחונו של החזק ביותר מיוחל ומבורך. אפשר להבין כי יש תועלת בשכנועם של המפסידים כי תבוסתם היתה בלתי נמנעת. הגזענות רואה בעצמה פטאליזם של הכוח: בשום מקרה אין היא בחירה אתית.
 
הנה כי כן, אין דבר בשיח הגזעני שיכול לעמוד במבחן, לא מצד ההיגיון ולא מצד המוסר.
 
 
האם בכך סיימנו? היינו רוצים להאמין שכן ולהכריז על כך בנחישות, אולם כפי שכבר אמרתי, אין הדבר כך. המלומדים הנואשים ממשיכים להראות את ההבל שבגזענות ומדגישים לשם כך את רפיסות הנחות היסוד שלה ואת חוסר הלגיטימיות של שאיפותיה. הלוחמים בגזענות ממשיכים לבזבז אוצרות של תושייה דיאלקטית כדי להביס את טיעוניה ולהפריך את עיוותי הדין שבקביעותיה. אך המאזן הסופי מייאש עד זוועה. לא זו בלבד שאין הגזענות נעלמת, היא נראית חיה מתמיד, כאותם עשבים שוטים שלעולם לא נצליח לעקור מן השורש: כשהם מתחסלים במקום אחד הריהם שבים ונובטים במקום אחר. מהי הסיבה לאין-אונות של כל כך הרבה מדע וכוונות טובות? מכישלון זה, דומני, ניתן להפיק שני לקחים:
 
לעומת מה שהמלומדים ויתר הלוחמים בגזענות מדמים לטיעון לוגי הם מעמידים טיעון לוגי אחר. אולם הגזענות איננה שייכת כל כולה לסדר הלוגי. מובנה האמיתי אינו טמון בשום היגיון נראה לעין. זהו שיח יעיל ונאיבי בה בעת, מבוסס על דבר-מה אחר ממנו-עצמו השולט בו בראשיתו ובתכליתו. כדי להבין את הגזענות עלינו לשאול את עצמנו מה תכליתו של השיח הזה ומהיכן נולד? התשובה היא, שהגזענות איננה תיאוריה אלא פסיאודו- תיאוריה. ויש לשים קץ להתחזות הזאת, שכן ברור מאליו כי מדובר בהשלכה מיתית ורציונליסטית של ניסיון חווייתי.
 
ולבסוף, תוצאות מעשיות: אם רוצים להילחם בגזענות, לא די בהוקעת מגמתה, אשר בולטת בחוסר התבונה שבה, ואף לא בלעג ליומרתה הפילוסופית של דרך פעולה זו, שאין לה ולא כלום עם חוכמה או עם דעת. לא די בהפרכת הטיעונים הרשמיים של הגזענות, אלא יש לחשוף את מכלול הרגשות והאמונות אשר מכוננים את השיח הזה ושולטים בהתנהגותו. ותחילה יש לתאר את החוויה הגזענית, כדי לגלות בתוכה את המנגנון הרוחני-נפשי שנמצא ביסודה ומכאן לגבש דרך פעולה הולמת.
 
[2] את האפקט הזה, של ריכוז תרבותי, כבר תיארתי בספרי דיוקנו של יהודי (גאלימר, 1962). 
[3] ראה עבודותיו של פרופ' דוסה (Dausset).