פתח דבר
דלת חדשה
במחצית המאה העשרים הופיעו בעולם המערבי שתי מולקולות יוצאות דופן, תרכובות אורגניות בעלות דמיון משפחתי מדהים. בבוא העת, הן עתידות לשנות את מהלך ההיסטוריה, ולהשפיע באופן משמעותי על התרבות, הפוליטיקה והחברה, ועל ההיסטוריה האישית של מיליוני אנשים אשר יחשפו את מוחם בפניהן. במקרה או שלא במקרה, אותה התעוררות מולקולרית התרחשה במקביל לאירוע מכונן אחר של המאה העשרים — פצצת האטום. יש מי שמשווים בין האירועים ורואים קשר קוסמי ביניהם — התפרצות אנרגטית שאין מקבילה לה ואשר תשנה את פני ההיסטוריה.
המולקולה הראשונה מבין השתיים היא תוצאה של המצאה מדעית מקרית. חומצה ליסרגית דיאתילאמידית, הידועה יותר
כאל-אס-די, סונתזה לראשונה על ידי אלברט הופמן בשנת 1938, רק זמן קצר לפני שפיזיקאים אמריקאים ביקעו בפעם הראשונה את גרעין האטום. הופמן, שעבד עבור חברת התרופות השוויצית "סנדוֹז", קיווה למצוא תרופה המאיצה את זרימת הדם, ולא חומר בעל השפעות פסיכואקטיביות. רק חמש שנים לאחר מכן, כשהחדיר בטעות לגופו כמות מזערית של אותו כימיקל, הוא הבין שיצר דבר-מה עוצמתי, מחריד ומפליא גם יחד.
המולקולה השנייה הסתובבה בעולם אלפי שנים, אם כי אף אדם בעולם המפותח לא היה מודע אליה. להבדיל מהאל-אס-די, המולקולה הזאת לא נוצרה על ידי כימאי, אלא על ידי פטרייה קטנה, על פי רוב חומה ותמימה למראה. המולקולה הזאת, שניתן לה השם פסילוֹסיבּין, היתה ידועה לעמים הילידים של מקסיקו ומרכז אמריקה, שהשתמשו בה באופן טקסי במשך מאות שנים. הם כינו את הפטרייה טיאונאנאקטל, בשר האלים בשפתם של האצטקים, והשימוש בה דוכא באכזריות על ידי הכובשים הספרדים, אשר פעלו על פי עקרונות הכנסייה הקתולית, והפטרייה נצרכה מאז באופן מחתרתי. בשנת 1955, שתים-עשרה שנה אחרי גילוי האל-אס-די על ידי אלברט הופמן, בנקאי ניו יורקי ומיקולוג חובב בשם רוברט גורדון ווֹסון התנסה בפטריות הקסם בזמן ששהה בכפר הוואטלה דה חימנז שבמדינת ואחַקָה, הנמצאת בחלקה הדרומי של מקסיקו. שנתיים לאחר מכן הוא פרסם רשימה באורך חמישה-עשר עמודים במגזין "לייף" תחת הכותרת: ״פטריות אשר גורמות לחזיונות מוזרים״, ובכך הפך את הידיעה על אודות קיומם של מצבי תודעה חדשים לנחלת הכלל (בשנת 1957, הידיעה על אל-אס-די והשפעותיו היתה נחלתם של חוקרים ומומחים לבריאות הנפש בלבד). קשה היה לאמוד, מנקודת ראות היסטורית זו, את ההשפעה שעתידה להיות לפרסום, אך בדיעבד יתברר אותו רגע כתפנית היסטורית בעולם המערבי.
קשה להפריז בתיאור השפעתן של שתי המולקלות. ניתן לקשור את הופעת האל-אס-די למהפכה בתחום מדעי המוח בתחילת שנות החמישים של המאה העשרים, ובגילוי תפקידם של הנוירוטרנסמיטורים, המוליכים העצביים. העובדה שכמות של אל-אס-די הנמדדת במיקרוגרמים יכולה לעורר תסמינים המזכירים פסיכוזה, עודדה את מדעני המוח לחפש אחר בסיס נוירוכימי להפרעות נפשיות, שעד לאותה עת האמינו שהן בעלות מקור פסיכולוגי בלבד. במקביל לכך, החומרים הפסיכדליים מצאו את דרכם לעולם הפסיכותרפיה, שנעזרה בהם לטיפול במגוון הפרעות הכוללות אלכוהוליזם, חרדה ודיכאון. למעשה, לאורך רוב שנות החמישים ותחילת שנות השישים, רבים בממסד הפסיכיאטרי ראו בפסילוסיבין ובאל-אס-די תרופות פלא.
הופעתן של שתי המולקולות נקשרה גם להתעוררות של תרבות-הנגד במהלך שנות השישים, ואולי בייחוד לסגנונה ולשפתה הייחודית. לראשונה בהיסטוריה היה לצעירים טקס מעבר משלהם — טריפ האסיד. אך לא היה זה טקס מַעבר מעולם הילדות לבגרות כנהוג בטקסים מסוג זה, אלא טקס שהעביר את הצעירים לטריטוריה נפשית שמרבית המבוגרים לא ידעו כלל על קיומה. ההשפעה על החברה היתה, אם לומר זאת בעדינות, מערערת.
עם זאת, עד לסוף שנות השישים, היה נדמה שאותם גלי הדף שהרעידו את החברה עם גילוי אותן מולקולות, מתחילים לדעוך. תשומת הלב התקשורתית הופנתה, באופן בלעדי כמעט, לצד האפל של החומרים הפסיכדליים: טריפים רעים, התפרצויות פסיכוטיות, פלשבקים והתאבדויות. וכך, בתחילת 1965 שככה ההתלהבות האדירה שליוותה את הסמים הללו עד כה, ופינתה את מקומה לבהלה מוסרית. הממסד המדעי הפנה את גבו לאותם חומרים שרק כמה עשורים קודם לכן אימץ בהתלהבות. עם תום העשור הפכו הסמים הפסיכדליים, אשר עד לפני רגע עוד היו חוקיים לגמרי במקומות רבים, לבלתי-חוקיים בעליל. לפחות פצצה אחת — מבין השתיים שזימנה לנו המאה העשרים — נוטרלה.
אבל אז, באופן בלתי-צפוי, קרה דבר-מה מדהים. בתחילת שנות התשעים, הרחק מהעין הציבורית, קבוצה קטנה של מדענים, פסיכולוגים ומי שמתכנים פסיכונאוטים, שמה לה למטרה לשקם את מה שלתפיסתם היה אוצר יקר ערך, הן למדע והן לחברה.
היום, אחרי כמה עשורים של הזנחה והדחקה, אנו חווים תחייה של פסיכדליים. דור חדש של מדענים בוחן שוב את פוטנציאל הריפוי של החומרים האלה במחלות נפשיות כגון דיכאון, חרדה, טראומה והתמכרות. רובם פועלים בהשראת חוויות אישיות והתנסויות באותם חומרים. מדענים אחרים נעזרים בחומרים פסיכדליים יחד עם כלי דימות מוחי, על מנת לבחון את הקשרים בין המוח הפיזי לגילומו המופשט — הנפש, בתקווה לפתור כמה מהשאלות המסתוריות בהבנתנו את התודעה.
דרך טובה להבנה ולניתוח של מערכת מורכבת היא לעורר בה הפרעה ולבדוק את השפעותיה. מאיץ חלקיקים, למשל, מאלץ את האטומים לחשוף את סודותיהם על ידי הפגזתם זה בזה במהירות שיא. בדומה, מדעני המוח יכולים, באמצעות מתן מינונים מדויקים של חומרים פסיכדליים, להביא להפרעה עמוקה במצב התודעתי הרגיל של מתנדבים, לגרום להשהייתה ולביטולה של תחושת האני, ולהוביל למה שניתן לתארו כחוויה מיסטית. אמצעי דימות יכולים לנטר שינויים בפעילות המוח ובדפוסי הפעולה הנוירולוגיים שבו. העבודה הזאת כבר הביאה לכמה תובנות מפתיעות לגבי הקשר הנוירולוגי שבין תחושת העצמי לבין החוויה הרוחנית. הטענה הקלישאתית משנות השישים, שלפיה בכוחם של הפסיכדלים להציע מפתח להבנת התודעה ול״הרחבה״ שלה, כבר לא נראית כל כך מגוחכת.
"איך לשנות את דעתך" הוא סיפורו של תחייה זו. הוא לא היה כזה מראשית דרכו, אך לצד היותו ספר היסטוריה הוא נהפך לספר אישי מאוד. ואולי היה זה בלתי-נמנע — שהרי כל מה שלמדתי על ההיסטוריה של המחקר הפסיכדלי בגוף שלישי הביאני לכדי רצון עז לגלות את מרחבי התודעה החדשים בעצמי ובגופי. לחוות על בשרי את השינוי התודעתי שבכוחם של החומרים האלה לייצר. להבין מה, אם בכלל, הצליחו ללמד אותי על תודעתי שלי, ומה הם עשויים לתרום לחיי.
*
זאת היתה השתלשלות אירועים מפתיעה עבורי, שכן לא הייתי חלק מאותה היסטוריה פסיכדלית אשר סיכמתי בקצרה לעיל. נולדתי בשנת 1955, באמצע העשור שבו פרצו החומרים הפסיכדליים ללב לבה של התרבות האמריקאית, אך רק בהגיעי לגיל שישים התחלתי לשקול ברצינות התנסות באל-אס-די. זה בטח נשמע לא סביר, אפילו התרשלות בתפקיד עבור בן לדור הבייבי בום שעמו אני נמנה. אולם הייתי רק בן שתים-עשרה בשנת 1967, צעיר מכדי להיות מודע, ולו במקצת, להתרחשויות כמו קיץ של אהבה או לניסויי האסיד בסן פרנסיסקו. למעשה, בגיל ארבע-עשרה האפשרות היחידה שעמדה בפני אילו הייתי מבקש להגיע לפסטיבל וודסטוק, היתה לבקש הסעה מההורים. את רוב שנות השישים חוויתי דרך עמודי המגזין "טיים". עד שההתלבטות אם להתנסות בו בכלל חלפה בראשי, האל-אס-די כבר השלים בזריזות את חצי המעגל התקשורתי שלו — החל בתרופת פלא פסיכיאטרית, דרך טקס הפולחן של תרבות-הנגד ועד להפיכתו להורס נפשם של הצעירים.
הייתי ככל הנראה בחטיבת הביניים כאשר מדען כלשהו טען (באופן שגוי, כפי שהתברר אחר כך) שאל-אס-די משבש לך את הכרומוזומים. המורה שלנו לחינוך לבריאות והתקשורת כולה וידאו שכולנו נשמע על כך. כעבור כמה שנים החל איש הטלוויזיה ארט לינקלטר במסע הכפשות נגד אל-אס-די, וראה בו אחראי לכך שבִּתו קפצה אל מותה מחלון ביתה. אל-אס-די נקשר גם לכאורה למסע הרציחות הידוע שערכו צ׳רלס מנסון וחסידיו. עד שהגעתי לקולג׳ בתחילת שנות השבעים, היה נדמה שכל פיסת מידע ששמעת על אל-אס-די נוצרה למטרות הרתעה. עלי זה עבד — וכך יצא שאני הרבה פחות ילד של שנות השישים הפסיכדליות מאשר של הבהלה המוסרית שהחומרים הפסיכדליים עוררו.
היו לי גם סיבות אישיות לתפוס מרחק גדול מחומרים פסיכדליים — גיל התבגרות חרדתי עד כאב שהותיר אותי (ועוד פסיכיאטר אחד לפחות) מפקפק בשפיותי. אמנם כשהגעתי לקולג׳ כבר הרגשתי יציב מבחינה נפשית, אך הרעיון של להמר על יציבותי זו באמצעות סם פסיכדלי פשוט לא נשמע לי כמו רעיון טוב.
כעבור כמה שנים, בסוף שנות העשרים שלי, כבר הרגשתי טוב בהרבה ואף ניסיתי פטריות קסם פעמיים או שלוש. חבר נתן לי צנצנת מלאה בפטריות פסילוסיבין משונות למראה, ובת הזוג שלי (היום אשתי) ג׳ודית ואני, יצאנו באמצעותן לכמה מסעות זכורים היטב. לאחר שהתגברנו על גל קצר של בחילה, הפלגנו יחד במשך ארבע או חמש שעות מרתקות בתוך מה שנראה כגרסה מודגשת ונפלאה של המציאות המוכרת.
חובבי פסיכדליה בטח היו מקטלגים את החוויה שהיתה לנו כ״חוויה אסתטית״, תוצאה של לקיחת מינון נמוך של חומר פסיכדלי, להבדיל, למשל, מהתפרקות מוחלטת של האגו, חוויה הנקשרת על פי רוב לטריפ מלא. מה שבטוח הוא שלא הרגשנו שאנחנו נפרדים מהיקום המוכר או שאנו חווים חוויה מיסטית. אבל זה כן היה מאוד מעניין. מה שאני זוכר במיוחד זה את החִיּוּת העל-טבעית של העצים והענפים, ובפרט את הקטיפתיות הרכה והירקרקה של השרכים. אחז בי צורך עז לצאת החוצה, עירום, רחוק ככל שניתן מכל עצם מתכתי או עשוי פלסטיק. מאחר שהיינו לבד באזור כפרי, זה היה אפשרי. את הטריפ הבא שערכנו באחת השבתות בפארק ריוורסייד במנהטן, כבר לא זכרתי באותה בהירות, למעט העובדה שהוא היה הרבה פחות מהנה והרבה יותר מודע לעצמו. בזבזנו יותר מדי זמן על השאלה אם אנשים אחרים רואים שאנחנו מסטולים. לא ידעתי זאת בזמנו, אבל ההבדל בין שתי החוויות הללו הדגים עיקרון חשוב וייחודי לגבי חומרים פסיכדליים: ההשפעה המכרעת של ה״סֶט״ וה״סֶטינג״, דהיינו המצב הנפשי הנתון של המשתמש, והסביבה שבה הוא נמצא. בהשוואה לסמים אחרים, חומרים פסיכדליים רק לעתים נדירות משפיעים באופן דומה פעמיים, מאחר שיש להם נטייה להעצים את מה שקורה ממילא בראשו ובסביבתו של המשתמש.
אחרי שתי החוויות הללו הנחנו את צנצנת הפטריות באחורי המזווה, שם היא שכבה במשך שנים. המחשבה להקריב שוב יום שלם עבור עוד חוויה פסיכדלית היתה בשבילנו בלתי-נתפסת. היינו כבר שני אנשי קריירה, עבדנו שעות ארוכות, ואותו משאב של זמן ארוך ובלתי-מנוצל אשר כה נפוץ בתקופת הלימודים (או באבטלה), הפך להיות זיכרון רחוק. סם שונה בתכלית נכנס אז לתמונה, סם שאפשר בקלות היה לשזור בתוך קריירה ניו-יורקית — קוקאין. האבקה הלבנה-מבריקה גרמה לפטריות החומות-קמוטות להיראות כמו איזו הזדמנות לחוויה מרושלת ובלתי-צפויה, ואולי פשוט תובענית מדי. נתקלנו בצנצנת הפטריות בזמן שניקינו את ארונות המטבח באחד מסופי-השבוע, והשלכנו אותה לפח יחד עם מוצרי מזון שתוקפם פג ותבלינים ישנים.
שלושה עשורים קדימה, ואני באמת מתחרט על כך. היום הייתי נותן הרבה עבור צנצנת מלאה בפטריות קסם. התחלתי לתהות אם לא ייתכן שהמולקלות יוצאות הדופן הללו מתבזבזות על הצעירים, ושאולי יש להן דווקא יותר מה להציע לנו בשלבים מאוחרים יותר של החיים, אחרי שההרגלים המנטליים שלנו ואוסף ההתנהגויות שלנו כבר התקשחו כבטון. קארל יונג כתב פעם שאין אלה הצעירים אלא בני גיל העמידה אשר זקוקים ל"חוויה של הנשגב" על מנת לעזור להם להתמודד עם המחצית השנייה של חייהם. עד שהגעתי בריא ושלם לגיל חמישים, החיים נדמו כאילו הם זורמים בכמה ערוצים עמוקים אך נוחים: חיי נישואים מאושרים וארוכים לצד קריירה מספקת וארוכה לא פחות. גם אני כמו כולם פיתחתי לי כמה אלגוריתמים נפשיים בלתי-תלויים להתמודדות עם כל מה שהחיים הביאו לפתחי, בין אם בבית או בעבודה. מה היה חסר לי בחיים? שום דבר, שיכולתי לחשוב עליו. כלומר, שום דבר, עד אשר התגנבה לאוזנַי שמועה על מחקר חדש שעוסק בחומרים פסיכדליים ואשר גרם לי לתהות אם לא ייתכן שפספסתי משהו; האם לא הצלחתי לזהות את הפוטנציאל הטמון במולקולות הללו ככלי להבנה של התודעה ואף לשינוי שלה?
*
להלן שלוש הנקודות ששכנעו אותי שאכן בכך מדובר:
באביב של 2010 הופיעה בעמוד הראשי של ה"ניו יורק טיימס" כתבה שכותרתה ״הרפואה חוזרת אל ההלוצינוגנים״. דווח בה על כך שחוקרים נתנו מינון גבוה של פסילוסיבין — הרכיב הפעיל בפטריות קסם — לחולי סרטן סופניים במטרה לעזור להם להתמודד עם ״השאלות הקיומיות״ המלוות אותם בימיהם האחרונים.
הניסויים הללו, שנערכו בג׳ונס הופקינס, ב-UCLA (אוניברסיטת קליפורניה לוס אנג'לס) וב-NYU (אוניברסיטת ניו יורק) במקביל, נראו לא רק מופרכים אלא מטורפים לחלוטין. הדבר האחרון שהייתי מעלה בדעתי לעשות, בהינתן אבחון של מחלה סופנית, הוא לקחת סם פסיכדלי, כלומר, לאבד לחלוטין שליטה על תודעתי, ובמצב נפשי פגיע זה להישיר מבט אל התהום. אולם רבים מהמתנדבים דיווחו על כך, שלאחר "מסע" פסיכדלי מונחה אחד בלבד, הם שינו את עמדתם היסודית לגבי הסרטן ולגבי המוות המצפה להם. כמה מהם אמרו שאיבדו את הפחד מהמוות לגמרי. הסיבות לשינוי העמוק היו מעוררות מחשבה אך חמקמקות. ״אנשים מתעלים מעבר לזיהוי הבסיסי של עצמם עם גופם וחווים מצב תודעתי נטול אגו״, צוטט אחד מהחוקרים. ״הם חוזרים עם פרספקטיבה חדשה ועם קבלה מוחלטת״.
לא ייחסתי לסיפור חשיבות רבה, עד אשר מפגש מקרי הציף אותו מחדש שנה או שנתיים לאחר מכן. ג׳ודית ואני הוזמנו לארוחת ערב מרובת משתתפים בבבית גדול בברקלי הילס; ישבנו סביב שולחן ארוך יחד עם כתריסר אנשים, כאשר אישה אחת מן העבר השני של השולחן החלה לספר על חוויות האסיד שלה. היא נראתה בת גילי, ולמיטב הבנתי היתה פסיכולוגית בעלת שם. אמנם הייתי מעורב בשיחה אחרת לחלוטין באותו זמן, אך מהרגע שההברות אל-אס-די החליקו לצד שלי של השולחן לא יכולתי שלא להטות את אוזני לשיחה.
תחילה הנחתי שהיא שלפה איזו אנקדוטה מצוחצחת מימיה בקולג׳. אבל לא, היה ברור מיד שהטריפ שהיא מתארת התרחש רק כמה ימים או שבועות לפני כן, והיה אחד הראשונים שלה. גבות הורמו. היא ובעלה, מהנדס תוכנה בגמלאות, גילו ששימוש מזדמן באל-אס-די מעורר אותם אינטלקטואלית ונראה כבעל ערך לעבודתם. האל-אס-די סייע לה כפסיכולוגית להגיע לתובנות לגבי האופן שבו ילדים תופסים את העולם. תפיסתם של ילדים את העולם לא מעוצבת ומתווכת על ידי ציפיות, מוסכמות או חוויות העבר שמבוגרים כל כך נשענים עליהן. היא הסבירה שהמוחות שלנו, כמבוגרים, כבר לא באמת קולטים את העולם, אלא עורכים ניחושים מושכלים לגביו. הסתמכות על הניחושים הללו, המבוססים על חוויות העבר שלנו, חוסכת למוח זמן רב ואנרגיה, שיכולים להיות מושקעים בניסיון להבין מה יכולה להיות התבנית הפרקטלית של נקודות ירוקות שנקלטת בשדה הראייה שלנו (עלים של עץ, סביר להניח). נראה שאל-אס-די מנטרל דפוסי תפיסה שגורים ומקצרים, ובכך משחזר חוויה ילדית בלתי-מתווכת, ותחושה של פליאה מחווית המציאות שלנו, כאילו שאנו רואים הכול בפעם הראשונה
(עלים!).
הגברתי את קולי כדי לשאול אותה אם היא מתכוונת להעלות על הכתב חלק מהרעיונות האלה, שריתקו את כל מי שישב סביב השולחן. היא צחקה והביטה בי כאומרת: כמה נאיבי אפשר להיות? האל-אס-די הרי נמצא בפקודת הסמים המסוכנים; המדינה לא מכירה בו כחומר בעל פוטנציאל רפואי כלשהו, אלא אך ורק כחומר מסוכן. עבור מישהו במעמדה יהיה זה מעשה פזיז ללכת ולפרסם בריש גלי שלחומרים פסיכדליים עשויה להיות תרומה כלשהי לפילוספיה או לפסיכולוגיה, או שהם עשויים להיות כלים בעלי ערך להבנת מסתרי התודעה האנושית. האוניברסיטאות הרי טוהרו ממחקרים בפסיכדלים לפני חמישים שנה, מיד אחרי שפרויקט הפסילוסיבין שטימותי לירי ערך בהרווארד התרסק ונגנז בשנת 1963. היה נדמה שאפילו אוניברסיטת ברקלי לא מתכוונת לשוב לעסוק בכך, או בינתיים לא.
נקודה שלישית: השיחה בארוחת הערב הציפה זיכרון עמום שכמה שנים קודם לכן שלח לי מישהו במייל מאמר מדעי על מחקר בפסילוסיבין. מכיוון שהייתי עסוק באותו הזמן בדברים אחרים, אפילו לא טרחתי לפתוח אותו, אבל חיפוש מהיר של המונח ״פסילוסיבין״ בתיבת המייל שלי הקפיץ אותו מיד מתוך ערימה של מיילים מוזנחים. המאמר נשלח אלי מאחד הכותבים שלו, אדם בשם בוב ג׳סי, שלא הכרתי. אולי הוא קרא משהו שכתבתי על צמחים פסיכואקטיביים וחשב שאמצא בו עניין. המאמר, אשר נכתב על ידי אותה קבוצת מחקר בג׳ונס הופקינס שנתנה פסילוסיבין לחולי סרטן סופניים, בדיוק יצא לאור במגזין "סייקופרמקולוג'י". יחסית למאמר מדעי שעבר ביקורת עמיתים, היה לו שם בלתי-רגיל: ״פסילוסיבין יכול לגרום חוויה מיסטית בעלת משמעות אישית ורוחנית וארוכת טווח״.
נניח לרגע למילה ״פסילוסיבין״. היו אלה המילים ״מיסטית״, "רוחנית״ ו״משמעות״ שזעקו מתוך עמודי כתב העת לפרמקולוגיה. הכותרת רמזה למרחב מחקרי חדש ומסקרן, כזה שנדמה שמכפיף שני עולמות שהתרגלנו לחשוב עליהם כאל מנוגדים זה לזה: מדע ורוחניות.
בשלב זה כבר צללתי לתוך המאמר, הייתי מרותק. שלושים מתנדבים שמעולם לא התנסו בפסיכדלים קיבלו גלולה שהכילה אחד משני חומרים — האחת הכילה גרסה סינתטית של פסילוסיבין, והשנייה ״פלצבו פעיל״ — מתילפנידאט, או ריטלין בשמו המסחרי, כדי שיחשבו שגם הם קיבלו חומר פסיכדלי. אחר כך הם נשכבו על ספה בעיניים מכוסות והאזינו למוזיקה דרך אוזניות, בהשגחה מלאה של שני מטפלים (כיסוי העיניים והאוזניות תפקידם לעודד מסע של הסתכלות פנימה). כעבור חצי שעה בערך החלו לקרות דברים מופלאים בראשיהם של אלה שקיבלו את גלולת הפסילוסיבין.
המחקר הדגים כיצד מינון גבוה של פסילוסיבין יכול לשמש בבטחה כדי לגרום חוויה מיסטית — כזאת המתוארת כהתפרקות של תחושת העצמי ותחושת אחדות עם הטבע והיקום שבאה בעקבותיה. אלה בוודאי לא חדשות עבור מי שהתנסה בסמים פסיכדליים או לחלוצי המחקר הפסיכדלי משנות החמישים והשישים, אבל זה כלל לא היה מובן מאליו למדע המודרני, או לי עצמי בשנת 2006, שבה המחקר פורסם.
אחד הדברים הראויים במיוחד לציון בתוצאות המחקר היה העובדה שהמשתתפים דירגו את חווית הפסילוסיבין שלהם כאחת החוויות המשמעותיות ביותר בחייהם; שמעמדה שווה ל״הולדת ילד ראשון או מוות של הורה״. שני שלישים מהמשתתפים דירגו את החוויה כאחת מחמש ״החוויות הרוחניות המשמעותיות ביותר״ של חייהם; השליש הנותר של המשתתפים דירגו אותה כחוויה הרוחנית המשמעותית ביותר של חייהם. ארבעה-עשר חודשים לאחר מכן הדירוגים הללו השתנו רק במעט. המתנדבים דיווחו על שיפורים משמעותיים ב״מצב הרוח הכללי, סיפוק עצמי ושינוי התנהגותי חיובי״, שינויים אשר אומתו על ידי בני משפחותיהם וחבריהם.
אף אחד לא ידע זאת בזמנו, אבל תחיית המחקר הפסיכדלי של ימינו החל באופן רציני עם פרסום המאמר הזה. הוא הוביל לסדרת ניסויים — בג׳ונס הופקינס כמו גם בכמה אוניברסיטאות אחרות — לבדיקת אפשרות לשימוש בפסילוסיבין עבור טווח רחב של אבחנות — כולל חרדה ודיכאון בקרב חולי סרטן, התמכרות לניקוטין ולאלכוהול, הפרעה טורדנית-כפייתית, דיכאון והפרעות אכילה. המדהים הוא שההנחה העומדת בבסיס כל המחקר הקליני הזה הנה שאין זאת ההשפעה הפרמקולוגית של התרופה אשר מביאה לתוצאות הרצויות אלא דווקא החוויה המנטלית, הכוללת את ההתפרקות הזמנית של האגו ותחושת העצמי, שגורמת לשינוי התודעתי
העמוק.
*
כמי שאינו בטוח כלל שחווה אי-פעם ולו חוויה "רוחנית משמעותית" אחת, ובטח שלא צבר מספיק חוויות כדי שיוכל לדרג אותן, המאמר מ-2006 עורר את סקרנותי אך גם את ספקנותי. התיאור של רבים מהמתנדבים היה שניתנה להם גישה למציאות אלטרנטיבית, לעולם ש״מעבר״ — מקום שבו חוקי הפיזיקה לא חלים והיכן שתודעה קוסמית או אלוהית מופיעה באופן אמיתי לחלוטין.
מצאתי את כל זה קשה לעיכול (האם ייתכן שמדובר פשוט בהזיית סמים?), אך זה עדיין ריתק אותי. חלק ממני רצה שזה יהיה אמיתי, מה ש" זה" לא יהיה. זאת היתה תחושה מפתיעה עבורי, משום שמעולם לא תפסתי את עצמי כאדם רוחני, לא כל שכן אדם בעל עניין במיסטיקה. זהו תוצר של תפיסת עולם מסוימת, אך גם של הזנחה: מעולם לא הקדשתי זמן לחקירה רוחנית ולא גדלתי בבית דתי. תפיסת העולם היסודית שלי היא מטריאליסטית — אני מאמין שהעולם מורכב מחומר, שהחוקים החלים עליו הם חוקי הפיזיקה, ושבכוחם של החוקים האלה להסביר כל דבר. אם מניחים שהטבע הוא כל מה שיש, אזי לכל תופעה צריך להיות הסבר מדעי. עם זאת, אני מודע לגבולותיה של התפיסה המטריאליסטית-מדעית, ומאמין שהטבע (ובתוכו התודעה האנושית) טומן בחובו תעלומות מסתוריות עמוקות שהמדע נוטה להתייחס אליהן בהתנשאות או בביטול לא מוצדק.
האם ייתכן שחוויה פסיכדלית אחת — דבר שאפשר לעורר באמצעות לא יותר מבליעה של כדור או פיסת נייר קטנטנה — יכולה לתת מהלומה לתפיסת עולם שכזאת? לשנות את תפיסת האדם לגבי המוות? לגרום לו לשנות את דעתו באופן תמידי?
הרעיון הזה לא הרפה ממני. זה כאילו שתשומת לבך תופנה לדלת בחדר מוכר — חדר שהוא תודעתך שלך — שאיכשהו אף פעם לא שמת לב לקיומה; ואנשים שאתה סומך עליהם — כלומר מדענים! — יגידו לך שמהצד השני של הדלת מסתתרת צורת מחשבה אחרת, צורת קיום אחרת, וכל שעליך לעשות הוא ללחוץ על הידית ולהיכנס. מי לא היה סקרן? אולי לא ביקשתי לשנות את חיי, אבל הרעיון ללמוד עליהם דבר-מה חדש ולהאיר באור חדש את העולם הישן הזה, החל לקנן בראשי. אולי כן היה חסר לי משהו בחיים, משהו שלא הענקתי לו שם.
כבר היתה לי תפיסה מסוימת לגבי דלתות שכאלה, הרי כבר כתבתי על צמחים עם השפעות פסיכואקטיביות מוקדם יותר בקריירה שלי. בספרי "הבוטניקה של התאווה", חקרתי באריכות את החשק האנושי האוניברסלי המפתיע לשנות את התודעה. אין אף תרבות על פני הכדור (למעט אחת ) שלא עושה שימוש בצמחים מסוימים על מנת להשיג שינוי תודעתי — בין אם לצורכי ריפוי, הרגל או כפרקטיקה רוחנית. חייבים למצוא הסבר לכך שהתשוקה האוניברסלית לשנות את התודעה, עיסוק מוזר ועל פניו חסר תכלית, קיימת לצד רצונות תכליתיים לחלוטין מבחינה אבולוציונית כמו תזונה, יופי ומין. ההסבר הפשוט ביותר היה שהחומרים הללו עוזרים להקל על כאב ושעמום. אך התחושות העוצמתיות, אוסף הכללים והטאבואים והטקסים הרבים בהם עטפה האנושות את רוב החומרים הללו, מרמזים על כך שיש בהם מעבר לכך.
מאז ומתמיד, כך גיליתי, צמחים ופטריות בעלי יכולות לשנות את התודעה היו בשימוש נרחב בקרב בני האדם: כאמצעים לריפוי הנפש, כחלק מטקסי מעבר וכאמצעי לתקשר עם מחוזות על-טבעיים או עם עולם הרוחות. השימושים האלה הם עתיקי יומין ובעלי מקום של כבוד בקרב תרבויות רבות, אבל אני מעז להציע שימוש נוסף: להעשיר את הדמיון הקולקטיבי — התרבות — ברעיונות מקוריים ובמראות שאנשים נבחרים בודדים מביאים איתם בחזרה
ממסעם.
*
כעת, משהתחלתי להכיר בערך הפוטנציאלי של החומרים הללו, אפשר היה להניח שאהיה נלהב הרבה יותר לנסות אותם בעצמי. אני לא יודע לְמה חיכיתי: לאומץ, אולי, או להזדמנות הנכונה, כזאת שלא מצויה בדרך כלל בידיו של אדם עסוק ושומר חוק. אך כשהתחלתי להעמיד את היתרונות שעליהם שמעתי אל מול הסכנות, הופתעתי לגלות עד כמה החומרים הפסיכדליים הרבה יותר מפחידים מאשר מסוכנים. מרבית הסכנות הידועות ביותר לשמצה הן לא יותר ממיתוסים וגוזמאות. כמעט אי-אפשר למות ממנת יתר של אל-אס-די, והתמכרות לאל-אס-די או לפסילוסיבין, למשל, היא בלתי-אפשרית, שכן אלה פשוט חומרים לא ממכרים. בעלי חיים שהתנסו בהם פעם אחת לעולם לא יחזרו ל״סיבוב נוסף״, ושימוש תדיר בהם על ידי בני אדם רק פוגע באפקטיביות שלהם. נכון שחוויות מבעיתות שעשויות להיווצר במהלך השימוש עלולות לעורר התקף פסיכוטי אצל אלה המועדים לכך, ולכן אף אדם בעל היסטוריה משפחתית או נטייה למחלות נפש לא כדאי שישתמש בהם. אך הגעה לחדר מיון בעקבות שימוש בחומרים פסיכדליים היא מאורע נדיר ביותר, ומרבית המקרים שמאובחנים על ידי רופאים כהתקפים פסיכוטיים, מתבררים כלא יותר מהתקפי חרדה חולפים.
זה גם נכון שאנשים תחת השפעה של חומרים פסיכדליים מסוגלים לעתים לעשות מעשים טיפשיים ומסוכנים: ללכת באמצע כביש סואן, ליפול ממקומות גבוהים ולעתים נדירות אפילו להרוג את עצמם. ״טריפ רע״ הוא תופעה אמיתית ביותר, ועל פי סקר שנערך בקרב צרכנים של חומרים פסיכדליים, טריפ רע עלול להיות ״החוויה המאתגרת ביותר בחיים״. אך חשוב להבחין בין מה שעלול לקרות תחת השפעת הסמים הללו בסביבה בלתי-מבוקרת, ללא מחשבה על הסט והסטינג, אל מול מה שקורה בתנאים קליניים — אחרי סינון המשתתפים ותחת השגחה. קרוב לאלף מתנדבים לקחו חלק במחקר הרשמי מאז תחייתו בתחילת שנות התשעים, ולא דווח על אף אירוע שלילי רציני.
*
בנקודה זו הרעיון ״לנער את השלג שבכדור הזכוכית", כפי שמדען מוח אחד תיאר את החוויה הפסיכדלית, התחיל להיראות בעיני כיותר אטרקטיבי ממפחיד. אך עדיין חששתי.
אחרי יותר מחצי מאה של הליכה בצוותא פחות או יותר, קשה מאוד להפריד בין מי שאתה לבין העצמי שלך, הקול הבלתי-פוסק שבתוך הראש, זה שלא מפסיק להעיר, לפרש, לתייג ולהגן עליך. אני לא מדבר על משהו עמוק במיוחד כמו ידיעה עצמית, אלא רק איך אנחנו נוטים, לאורך זמן, לייעל את התגובות שלנו לאתגרי החיים, ולהתאים אותן למוסכמות. לכל אדם יש קיצורי דרך קוגניטיביים לעיבוד חוויות יום-יומיות ולפתרון בעיות; ואף שהתכונה הזאת היא סתגלנית, ומאפשרת לנו להשקיע פחות מאמץ בתהליכים קבועים, בסופו של דבר היא הופכת לשגרתית. היא מקהה אותנו. הערנות שלנו מתנוונת.
אי-אפשר להתכחש לכך שהרגלים הם כלים שימושיים שפוטרים אותנו מפעולה מנטלית מורכבת בכל פעם שאנו נתקלים במשימה או במצב חדשים. עם זאת, הם גם משחררים אותנו מהצורך להיות ערניים אל העולם — לנכוח, להרגיש, לחשוב ולפעול במתכוון (כלומר מתוך חופש ולא מתוך הרגל או כפייה). מי שרוצה להיווכח עד כמה הרגלים מנטליים מעמעמים את החוויה, צריך פשוט לטוס למדינה זרה. פתאום מתעוררים! והאלגוריתמים של חיי היומיום צריכים להתארגן מחדש, כמו מאפס. זאת גם הסיבה לכך שמטאפורות של מסע וטיול הולמות כל כך את החוויה הפסיכדלית.
היעילות של המוח המבוגר, שימושית ככל שתהיה, הופכת אותנו עיוורים להווה. באופן קבוע אנחנו מדלגים לדבר הבא. אנו ניגשים לחוויות ממש כמו שתוכנה של בינה מלאכותית ניגשת לעניין — המוח שלנו מנסה להתאים את הקלט הנוכחי לאירועים מן העבר, שולח את ידו לחוויה הרלוונטית בזיכרון ומשתמש בה על מנת לחזות נכונה את העתיד ולנווט לתוכו בבטחה.
חוויות של טיול, אמנות, טבע, עבודה וסמים מסוימים יכולות להפוך לחוויות עילאיות כשהן בשיאן, זאת בשל נטייתן לחסום כל נתיב מנטלי קדימה ואחורה, ולאפשר לנו להיות עטופים בהווה פלאי — פלא שהוא בדיוק תוצר של מפגש משוחרר מכבלי העבר, של בתוליות ההכרה הראשונית, פלא שהמוח המבוגר כבר סגר עצמו מפניו (כי זה הרי כל כך לא יעיל!). לדאבוני, רוב הזמן אני פועל בתוך העתיד הקרוב, והוַסת הנפשי שלי מכוון לרתיחה עדינה, לציפייה, ועל פי רוב גם לדאגה. הצד החיובי בכך הוא שאני מופתע לעתים נדירות. השלילי הוא שאני מופתע לעתים נדירות.
אני מנסה לתאר את דעתי על ברירת המחדל של התודעה שלי. היא מתפקדת היטב, עושה את העבודה, אבל מה אם זאת לא בהכרח הדרך היחידה או הטובה ביותר לחוות את החיים? ההנחה של המחקר הפסיכדלי היא שקבוצת המולקולות הזאת מייצרת עבורנו גישה למצבי תודעה אחרים שיכולים להועיל לנו כאמצעי טיפולי, רוחני או יצירתי. פסיכדלים בהחלט אינם הדרך היחידה לפתוח בתוכנו את הדלת למצבי תודעה אחרים אלה, ובמהלך הספר אסקור גם כמה מהאלטרנטיבות הלא-פרמקולוגיות שקיימות. אבל נדמה שהחומרים הפסיכדליים הם אחת הדרכים הקלות לתפוס את ידית הדלת ולסובב אותה.
עצם הרעיון של הרחבת מגוון המצבים התודעתיים אינו חדש: ההינדואיזם והבודהיזם ספוגים בו, ויש לכך גם תקדימים מסקרנים מצד המדע המערבי. הפסיכולוג האמריקאי פורץ הדרך ויליאם ג׳יימס, מי שכתב את "החוויה הדתית לסוגיה", צלל לרעיונות הללו לפני למעלה ממאה שנים. הוא חזר משוכנע שהמצב התודעתי הרגיל שלנו אינו אלא ״טיפוס מיוחד של תודעה, ומסביב לה נמצאות צורות תודעה שונות לגמרי, צורות שבכוח, שרק דוק דק מן הדק מבדיל ביניהן ובינה".
ג׳יימס דיבר, כך הבנתי, על הדלתות הלא-פתוחות של התודעה. כדי לפתוח את הדלת הסגורה הזאת ולחשוף את האפשרויות אשר בצד השני, השתמש ג׳יימס בגז צחוק (אמנם מסקלין, החומר הפסיכדלי שמופק מקקטוס הפיוטה היה זמין לחוקרים בזמנו, אך ג׳יימס חשש מדי לנסותו).
"שום השקפה של היום בשלמותו אינה יכולה להיחשב סופית, אם אינה מביאה בחשבון כלל את צורות התודעה האחרות
האלה.
"מכל מקום", הסיק ג׳יימס, צורות התודעה האחרות הללו, שלדידו היו אמיתיות כדיו שעל הדף הזה, "יש בהן כדי למנוע אותנו מסיום נמהר של חשבוננו עם המציאות."
בפעם הראשונה שקראתי את המשפט הזה הבנתי שג׳יימס מדבר עלי: כמטריאליסט גמור, וכאדם מבוגר, די סיימתי חשבון עם המציאות. ואולי זה היה מוקדם מדי.
והרי ההזמנה לפתוח את החשבון מחדש.
*
אם המצב התודעתי הרגיל שלנו הוא רק דרך אחת לבנות את העולם, אז אולי באמת יש ערך באימוץ של מה שתפסתי כגיוון נוירולוגי. בהחזיקי זאת ככלי מחשבתי, הגישה של "איך לשנות את דעתך" היא לתקוף את מושא המחקר מכמה זוויות ולאמץ כמה זוויות להבניית הסיפור: היסטוריה וסוציולוגיה של המדע, מדעי טבע, אוטוביוגרפיה, עיתונות מדעית וכן מקרי בוחן של מתנדבים ומטופלים. באמצע המסע אני גם מציע מעין יומן מסע מנטלי של מחקר, או אולי נכון יותר לומר חיפוש, שערכתי על עצמי.
איני מתכוון להקיף את סיפור המחקר הפסיכדלי כולו בהווה ובעבר. קצרה היריעה מלכסות את כל נושא הפסיכדלים — בין אם כתחום של מחקר מדעי או של היסטוריה חברתית — בספר אחד. במקום לתאר את כל הדמויות האחראיות לתחייה הפסיכדלית, העדפתי לעקוב בתיאורַי אחרי כמה דמויות פורצות דרך, המרכיבות שושלת מדעית אחת. התוצאה הבלתי-נמנעת היא כמובן שיש כאלה שתרומתם למחקר קיבלה רק התייחסות קצרה ולא פרופורציונלית. נוסף לכך, ומתוך רצון לשמור על קוהרנטיות, העדפתי להתמקד בסמים מסוימים ולהוציא אחרים. כך למשל ה-MDMA (הידוע גם כאקסטזי) תואר בצמצום רב, חרף המחקרים המבטיחים שנערכו בו לאחרונה לטיפול בהפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD). אמנם ישנם חוקרים אשר רואים ב-MDMA חלק מקבוצת הסמים הפסיכדליים, אך רוב החוקרים, ואני אחריהם, אינם חושבים כך. פעולתו של ה-MDMA מערבת מערכת עצבית שונה במוח, וסיפורה ההיסטורי-חברתי שונה מאוד מהפסיכדלים ה״קלאסיים״. מתוך הקבוצה הזאת התמקדתי בשניים שמקבלים את תשומת הלב המדעית הגדולה ביותר — פסילוסיבין ואל-אס-די — מה שאומר שחומרים שקשה יותר להביא למעבדה, כגון אייוואסקה, לא מקבלים את אותה תשומת לב אף על פי שהם לא פחות מעניינים ועוצמתיים.
הערה אחת לגבי מינוחים. קבוצת המולקולות שאליה משתייכים פסילוסיבין ואל-אס-די (כמו גם מסקלין, DMT, וכמה אחרים) נקראה במספר שמות מאז הבחנו בהם לראשונה לפני כמה עשורים. תחילה הם נקראו הלוסיגנים (מעוררי הזיות), אבל פעילותם היא הרבה יותר מזה (ולמעשה נדיר למצוא הזיות מלאות יחסית תחת השפעתם) וחוקרים חיפשו מינוח מדויק ומקיף יותר, מסע חיפושים שמתואר בפרוטרוט בפרק השלישי. גם למונח ״פסיכדלים״ שבו אני משתמש לרוב בספר זה, יש חסרונות משלו. הוא הוטבע בשנות השישים ומדיף מעט מהריח של תרבות-הנגד שבה נולד. בתקווה להימנע מהאסוציאציות האלה ולהדגיש את הממדים הרוחניים של סמים אלה, כמה חוקרים הציעו את השם ״אֶנתיאוֹגֶנים״ — שמשמעותו ביוונית עתיקה ״האל שבפנים״. היה נדמה לי שמינוח זה יהיה נחרץ מדי. המונח ״פסיכדלי״, חרף הקונוטציה לשנות השישים, הוא מדוייק מבחינה אטימולוגית. הוא הוטבע בשנת 1956, ומשמעותו, השאובה מיוונית, היא פשוט ״חושף נפש״, וזה בדיוק הדבר שבכוחן של המולקלות יוצאות הדופן הללו לעשות.
