גיבורי האולימפוס 3 - אות אתנה

I.
אנבת'

עד היום שבו נתקלה בפסל המתפוצץ, אנבת׳ חשבה שהיא מוכנה לכל דבר.

היא צעדה הלוך ושוב על סיפון הספינה המעופפת שלהם, ׳ארגו 2׳, ובדקה שוב ושוב את הבליסטראות כדי לוודא שהן נעולות. היא וידאה שדגל השלום הלבן מונף על התורן. היא עברה על התוכנית עם שאר אנשי הצוות — ועל תוכנית הגיבוי, ועל תוכנית הגיבוי של תוכנית הגיבוי.

וחשוב מכול, היא תפסה את המלווה שלהם, גליסון הדג׳, לשיחה בפינה, ושיכנעה את המאמן הלהוט־לקרב לבלות בוקר רגוע בתא שלו בצפייה בשידורים חוזרים של תחרויות באמנויות לחימה. הדבר האחרון שנחוץ להם, בעודם מטיסים ספינת מלחמה יוונית קסומה אל מחנה רומי עוין, הוא סאטיר מזדקן, לבוש בגדי ספורט, שמנופף בנבוט וצורח "מוות!"

נראה שהכול תקין. אפילו הצינה המסתורית שטרדה אותה מאז השקת הספינה התפוגגה, לפחות לעת עתה.

ספינת המלחמה הלכה והנמיכה טוס בין העננים, אבל אנבת׳ לא הצליחה להרגיע את הספקות שבלבה. מה אם זה רעיון גרוע? מה אם הרומאים ייבהלו ויתקפו אותם ברגע שיבחינו בהם?

'ארגו 2' בהחלט לא נראתה שוחרת שלום. אורכה היה שישים מטרים, עם גוף עשוי לוחות ארד שבחרטומו ובירכתיו מותקנים רובי קשת אוטומטיים. את חזיתו קישט דרקון מתכת יורק אש, ובמרכזו ניצבו שתי בליסטראות מסתובבות שיורות חזיזים מתפוצצים המסוגלים לחדור בטון... לא בדיוק כלי התחבורה המומלץ לביקור ידידותי אצל השכנים.

אנבת' ניסתה להכין את המחנה הרומי לבואם. היא ביקשה מליאו שישלח לחבריהם במחנה את אחת ההמצאות המיוחדות שלו — מגילה הולוגרפית — כדי להודיע מראש על בואם. היא קיוותה שההודעה הגיעה אליהם. ליאו רצה לצבוע על תחתית הספינה הודעה ענקית — מה המצב? בצירוף סמיילי — אבל אנבת' פסלה את הרעיון. היא לא היתה בטוחה שיש לרומאים חוש הומור.

עכשיו כבר מאוחר לסגת.

העננים התפזרו כשהספינה חלפה דרכם וחשפו לעיניהם את המרבד הירוק־זהוב של גבעות אוקלנד שמתחתם. אנבת' נאחזה באחד ממגני הארד שלאורך המעקה הימני של הספינה.

שלושת חבריה לצוות תפסו את מקומותיהם.

בסיפון הירכתיים, ליאו התרוצץ כמו מטורף, הציץ במחוונים ונאבק בידיות. מרבית האנשים המשיטים סירה היו מסתפקים בגלגל הגה או במוט היגוי. ליאו התקין גם מקלדת, צג, בקרי תעופה של מטוס סילון, עמדת תקליטנות של די־ג'יי וחיישני תנועה שנלקחו מקונסולת נינטנדו ווי. הוא היה מסוגל לסובב את הספינה במשיכה במשנק, לירות בכלי נשק באמצעות סימפול של אלבום, להניף מפרשים באמצעות טלטול מהיר של בקרי הווי שלו. אפילו יחסית לחצוי, לליאו היתה הפרעת קשב רצינית.

פייפר צעדה הלוך ושוב בין התורן הראשי והבליסטרה, ותירגלה את השורות שלה.

"תורידו את כלי הנשק," מילמלה לעצמה. "אנחנו רק רוצים לדבר."

דיבור ההקסמה שלה היה כל כך חזק, שהמילים שטפו את אנבת' ומילאו אותה ברצון עז לשמוט את הפגיון שלה ולנהל שיחה ארוכה ונעימה.

יחסית לבת אפרודיטה, פייפר התאמצה מאוד שלא להדגיש את היופי שלה. היום היא לבשה ג'ינס קרוע, נעלי ספורט בלויות וגופייה לבנה עם דוגמת "הלו קיטי" ורודה. (אולי כבדיחה. אנבת' אף פעם לא ידעה מה עובר בראש של פייפר.) נוצת עיט היתה קלועה בצד הימני של השיער החום הגלי שלה.

והיה שם גם החבר של פייפר — ג'ייסון. הוא עמד בחרטום הספינה על בימה מוגבהת ששימשה לצליפה ברובה קשת, שם יזהו אותו הרומאים בקלות. ידו לפתה את חרב הזהב שלו בכוח כזה, שמפרקי האצבעות שלו הלבינו. מכל בחינה אחרת הוא נראה שלֵו מאוד יחסית למישהו שמציב את עצמו כמטרה. מעל מכנסי הג'ינס שלו וחולצת הטריקו הכתומה של מחנה החצויים, הוא לבש טוגה וגלימה סגולה — סמלי דרגת הפְּראיְטוֹר הוותיקה שלו. בשערו הבלונדיני המתבדר ברוח ובעיניו הכחולות כקרח, הוא נראה מחוספס ונאה ומלא ביטחון — בדיוק כפי שאמור להיראות בן יופיטר.

הוא גדל במחנה יופיטר, כך שיש לקוות שפניו המוכרות ימנעו מהרומאים לפוצץ את הספינה בשמים בלי היסוס.

אנבת' ניסתה להסתיר זאת, אבל היא לא לגמרי בטחה בג'ייסון. ההתנהגות שלו היתה מושלמת מדי — תמיד שומר חוק, תמיד עושה את הדבר האצילי. הוא אפילו נראה מושלם מדי. אי שם עמוק בלבה שכן חשד מציק: מה אם מדובר בתכסיס והוא יבגוד בנו? מה אם נגיע למחנה יופיטר, והוא יאמר, היי, רומאים! תראו את האסירים ואת הספינה המגניבה שהבאתי לכם!

לא שאנבת' חשבה שזה תרחיש סביר. ואף על פי כן, בכל פעם שהביטה בו עלה בפיה טעם מר. הוא היה חלק מתוכנית "חילופי התלמידים" הכפויה של הרה, שמטרתה להפגיש בין שני המחנות. הוד מעצבנותה מלכת האולימפוס שיכנעה את האלים האחרים ששתי הקבוצות — הילדים הרומים והילדים היוונים — חייבות לאחד כוחות כדי להציל את העולם מאלת האדמה המרושעת גאיה ההולכת ומתעוררת, ומילדיה הענקים המפלצתיים.

ללא אזהרה מוקדמת, הרה חטפה את פרסי ג'קסון, החבר של אנבת', מחקה לו את הזיכרונות ושלחה אותו למחנה הרומי. בתמורה קיבלו היוונים את ג'ייסון. זאת לא היתה אשמתו של ג'ייסון; אבל בכל פעם שאנבת' ראתה אותו, היא נזכרה כמה היא מתגעגעת לפרסי.

פרסי... שנמצא איפשהו מתחתם ברגעים אלה ממש.

אלים אדירים. בהלה גאתה בתוכה. היא התאמצה להחניק אותה. היא לא יכלה להרשות לעצמה להיכנע לה.

אני בת אתנה, אמרה לעצמה. אני חייבת לדבוק בתוכנית שלי בלי הסחות דעת.

היא הרגישה בזה שוב — בצמרמורת המוכרת, כאילו איש שלג מטורף התגנב מאחוריה ונושף בעורפה. היא הסתובבה, אבל לא היה שם איש.

זה כנראה בגלל המתח. אפילו בעולם שיש בו אלים ומפלצות, אנבת' לא האמינה שספינת מלחמה חדשה לגמרי יכולה להיות רדופת רוחות. 'ארגו 2' היתה מוגנת היטב. על המגינים העשויים ארד שמימי שלאורך המעקה הוטלו קסמים להדיפת מפלצות, וסאטיר הספינה, המאמן הדג', היה מבחין בריחו של כל פולש.

אנבת' השתוקקה להתפלל להנחיה מאמא שלה, אבל זה לא היה אפשרי. לא אחרי המפגש המחריד עם אמה לפני חודש, כשקיבלה את המתנה האיומה ביותר בחייה...

הקור גבר. היה נדמה לה שהיא שומעת קול צחוק חרישי נישא ברוח. כל שריר בגופה נדרך. משהו נורא עמד לקרות.

היא כמעט הורתה לליאו לסובב את הספינה לאחור. ואז, מהעמק שלמטה, נשמעה תרועת קרנות. הרומאים הבחינו בהם.

אנבת' חשבה שהיא יודעת למה לצפות. ג'ייסון תיאר באוזניה את מחנה יופיטר בפירוט רב. ובכל זאת היא התקשתה להאמין למראה עיניה. העמק שבלב גבעות אוקלנד היה גדול כמעט פי שניים ממחנה החצויים. נהר קטן התפתל סביב גבולו המרוחק והקיף את מרכזו כמו קרס, ונשפך לבסוף אל אגם כחול נוצץ.

מתחת לספינה, על גדת האגם, נצצה באור השמש העיר רומא החדשה. אנבת' זיהתה ציוני דרך שעליהם סיפר ג'ייסון — ההיפודרום, הקולוסיאום, המקדשים והפארקים, שכונת שבע הגבעות על רחובותיה המפותלים, הווילות הצבעוניות והגנים הפורחים.

היא ראתה עדויות לקרב שנערך כאן לאחרונה בין הרומאים לצבא המפלצות. כיפה סדוקה היתמרה מעל מבנה שאנבת' הניחה שהוא בניין הסנאט. הכיכר הגדולה של הפורום היתה זרועה מכתשים. מזרקות ופסלים נהרסו.

עשרות נערים ונערות לבושי טוגות נהרו מבניין הסנאט להשקיף על 'ארגו 2'. רומאים נוספים הגיחו מחנויות ומבתי קפה, ועמדו להביט בספינה הנוחתת, מצביעים עליה בפה פעור.

בערך קילומטר מזרחה משם, במקום שבו קראו הקרנות, מצודה רומית ניצבה בראש גבעה. היא נראתה בדיוק כמו האיורים בספרי היסטוריה צבאית — חפיר הגנה מרוצף מוטות מחודדים, חומות גבוהות ומגדלי שמירה חמושים בבליסטראות. שורות מושלמות של בנייני מגורים לבנים ניצבו משני צדי הדרך הראשית — ויה פּרינְקיפָּליס.

טור חצויים יצא בשערים. שריונותיהם וחניתותיהם נצצו בעודם ממהרים לעבר העיר. באמצע הטור צעד פיל מלחמה אמיתי.

אנבת' רצתה להנחית את 'ארגו 2' לפני שהחיילים האלה יגיעו, אבל הקרקע היתה עדיין עשרות רבות של מטרים מתחתם. אנבת' סרקה את הקהל בתקווה שתבחין בפרסי.

ואז משהו התפוצץ מאחוריה בקול בום גדול.

הפיצוץ כמעט הפיל אותה מעבר למעקה. היא הסתובבה לאחור ומצאה את עצמה פנים אל פנים מול פסל זועם.

"חמור מאוד!" צווח הפסל.

נראה שהוא התגשם על הסיפון בפיצוץ. עשן גופריתי צהוב התגלגל מכתפיו. גצים רשפו סביב שערו המתולתל. מהמותניים ומטה הוא לא היה אלא מעמד שיש רבוע. מהמותניים ומעלה הוא היה דמות שרירית בטוגה מפוסלת.

"אני לא אאפשר הכנסת כלי נשק מעבר לגבול הפוֹמֶרי!" הוא הכריז בקול דקדקני כמו של מורה. "ובהחלט לא ארשה כניסת יוונים!"

ג'ייסון העיף באנבת' מבט כאומר, תני לי לטפל בזה.

"טֶרמינוּס," אמר. "זה אני. ג'ייסון גרייס."

"כן, אותך אני זוכר, ג'ייסון!" רטן טרמינוס. "חשבתי אותך לבחור בעל שכל שלא יתרועע עם אויבי רומא!"

"אבל הם לא אויבי —"

"נכון," התערבה פייפר בשיחה. "אנחנו רק רוצים לדבר. אם נוכל —"

"הא!" אמר הפסל ברוגז. "אל תנסי את דיבור ההקסמה שלך עלי, גברתי הצעירה. והניחי את הפגיון הזה לפני שאעיף לך אותו מהידיים!"

פייפר העיפה מבט בפגיון הארד שלה, ששכחה שהיא מחזיקה. "אה... אוקיי. אבל איך תעיף לי אותו מהידיים? אין לך זרועות."

"חוצפנית!" נשמע קול פצפוץ עז, מלווה בהבזק אור צהוב. פייפר פלטה צווחה ושמטה את הפגיון, שהעלה כעת עשן וניצוצות.

"מזלכם שאני עדיין מתאושש מקרב," הכריז טרמינוס. "לו הייתי במלוא כוחי, כבר הייתי מפוצץ את המפלצת המעופפת הזאת מהשמים!"

"רגע רגע רגע." ליאו צעד קדימה, מנופף בבקר ווי שלו. "אתה קראת לספינה שלי מפלצת מעופפת? לא, אין מצב."

די היה ברעיון שליאו יתקוף את הפסל בבקר המשחק שלו כדי לעורר את אנבת' מההלם.

"בואו נירגע כולנו." היא הרימה ידיים להראות שאינה חמושה. "אני מבינה שאתה טרמינוס, אל הגבולות. ג'ייסון סיפר לי שאתה מגן על רומא החדשה, נכון? אני אנבת' צ'ייס, בת —"

"אה, אני יודע מי את!" הפסל נעץ בה מבט זועם בעיניו הלבנות הריקות. "בת אתנה, ההתגלמות היוונית של מינרווה. שערורייה! לכם היוונים אין שום כבוד לכללי הצניעות. אנחנו הרומאים יודעים מהו מקומה הראוי של האלה הזאת."

אנבת' חשקה שיניים. הפסל הזה לא הקל על רצונה להפגין דיפלומטיות. "למה בדיוק אתה מתכוון, האלה הזאת? ומה כל כך שערורייתי ב..."

"אוקיי!" קטע אותה ג'ייסון. "בכל אופן, טרמינוס, באנו לכאן בשליחות של שלום. היינו שמחים לקבל רשות לנחות כדי —"

"בלתי אפשרי!" צווח האל. "הניחו מידיכם את כלי הנשק והיכנעו! הסתלקו מהעיר שלי מיד!"

"איזה מהשניים?" שאל ליאו. "להיכנע או להסתלק?"

"שניהם!" אמר טרמינוס. "היכנעו ואז הסתלקו. אני סוטר לך על השאלה המטופשת הזאת, ילד מגוחך! אתה מרגיש בזה?"

"וואו." ליאו בחן את טרמינוס בעניין מקצועי. "אתה ממש לחוץ. אולי אתה צריך שימון קל של גלגלי השיניים שלך? אני יכול להעיף בהם מבט."

הוא החליף את בקר הווי במברג מחגורת הכלים הקסומה שלו וטפח על המעמד של הפסל.

"חדל מיד!" תבע טרמינוס. פיצוץ קטן נוסף גרם לליאו לשמוט את המברג. "כלי נשק אינם מותרים מעבר לגבול הפומרי."

"המה?" שאלה פייפר.

"גבולות העיר," תירגם ג'ייסון.

"והספינה הזאת היא כל כולה כלי נשק!" אמר טרמינוס. "אינכם רשאים לנחות!"

למטה בעמק, כוחות התגבורת של הלגיון כבר היו בדרכם לעיר. ההמון בפורום מנה יותר ממאה איש. אנבת' סרקה את הפרצופים שלמטה ו... אלים אדירים. היא ראתה אותו. הוא צעד לעבר הספינה, מחבק שני חניכים אחרים כאילו הם חבריו הטובים ביותר — נער גדל־גוף עם שיער שחור קצוץ ונערה שחבשה קסדת פרשים רומית. פרסי נראה נינוח כל כך, מאושר כל כך. הוא לבש גלימה סגולה כמו של ג'ייסון — סימן לדרגת פְּראיְטוֹר.

לבה של אנבת' עשה סלטה.

"ליאו, עצור את הספינה," היא פקדה.

"מה?"

"שמעת אותי. אנחנו חונים כאן."

ליאו שלף את הבקר שלו ונופף בו כלפי מעלה. כל תשעים המשוטים קפאו במקומם. הספינה נעצרה באוויר.

"טרמינוס," אמרה אנבת', "אין כלל נגד ריחוף מעל רומא החדשה, נכון?"

הפסל קימט את מצחו במחשבה. "ובכן, לא..."

"אנחנו יכולים להשאיר את הספינה באוויר," אמרה אנבת'. "נשתמש בסולם חבלים כדי לרדת לפורום. ככה הספינה לא תיגע בקרקע רומית. לפחות טכנית."

נראה שהפסל מהרהר בהצעה. אנבת' תהתה אם הוא מגרד בסנטרו בידיים בלתי נראות.

"אני אוהב פרטים טכניים," הודה. "ובכל זאת..."

"אנחנו נשאיר את כל כלי הנשק שלנו על הספינה," הבטיחה אנבת'. "אני מניחה שהרומאים — אפילו כוחות התגבור שצועדים לכאן — יצטרכו גם הם לכבד את כללי המעבר בגבול הפומרי, אם תורה להם?"

"כמובן!" אמר טרמינוס. "אני נראה לך כמו מישהו שמוכן לסבול הפרה של הכללים?"

"אה, אנבת'..." אמר ליאו. "את בטוחה שזה רעיון טוב?"

אנבת' קפצה אגרופים בכוח כדי למנוע מידיה לרעוד. התחושה הצוננת לא הרפתה ממנה. היא ריחפה ממש מאחוריה, ועכשיו כשטרמינוס גמר לצעוק ולפוצץ דברים, היה נדמה לה שהיא שומעת צחוק, כאילו היצור הבלתי נראה עולץ על החלטותיה הגרועות.

אבל פרסי נמצא למטה... קרוב כל כך. היא חייבת להגיע אליו.

"יהיה בסדר," היא אמרה. "אף אחד לא יהיה חמוש. נוכל לדבר בשקט. טרמינוס יוודא ששני הצדדים יצייתו לכללים." היא הביטה בפסל השיש. "הגענו להסכמה?"

טרמינוס התנשף. "אני מניח שכן. לעת עתה. את רשאית לרדת בסולם שלך אל רומא החדשה, בת אתנה. אנא ממך, נסי לא להשמיד את העיר שלי."

II.
אנבת'

ים של חצויים שנאספו בחיפזון פינה דרך לאנבת' בזמן שחצתה את הפורום. אחדים נראו דרוכים, אחרים מתוחים. אחדים היו חבושים לאחר הקרב עם הענקים, אבל איש לא היה חמוש. איש לא תקף.

משפחות שלמות נאספו לצפות באורחים. אנבת' ראתה זוגות עם תינוקות, פעוטות נצמדים לרגלי הוריהם, אפילו כמה קשישים שלבשו שילוב של גלימות רומיות ובגדים מודרניים. האם כולם חצויים? היתה לאנבת' הרגשה שכן, אף שמעולם לא ראתה מקום כזה. במחנה החצויים, מרבית הנוכחים היו בני נוער. אלה ששרדו עד סוף הלימודים בתיכון נשארו במחנה כמדריכים, או עזבו אותו בניסיון להסתדר כמיטב יכולתם בעולם בני התמותה. כאן היה מדובר בקהילה רב־דורית.

בשולי הקהל ראתה אנבת' את טייסון הקיקלופ ואת כלבת השאול של פרסי, גברת אולירי — חוליית הסיור הראשונה שהגיעה למחנה יופיטר ממחנה החצויים. נראה שמצב הרוח שלהם מרומם. טייסון נופף לשלום בחיוך גדול. על חזהו הוא קשר גלימה רומית הפוכה, שנראתה עליו כמו סינר תינוקות ענקי.

חלק כלשהו במוחה של אנבת קלט כמה יפה העיר — ריחות נפלאים עלו מהמאפיות, המזרקות פיכפכו, הגנים פרחו בשלל צבעים. והאדריכלות... אלים אדירים, האדריכלות — עמודי שיש מוזהבים, פסיפסים מרהיבים, קשתות אדירות, וילות על טראסות.

מולה, החצויים פינו דרך לנערה לבושה שריון רומי מלא וגלימה סגולה. שערה השחור גלש על כתפיה. עיניה היו שחורות כמו זכוכית געשית.

ריינה.

ג'ייסון תיאר אותה היטב. גם ללא התיאור היתה אנבת' מזהה שמדובר במנהיגה. מדליות עיטרו את השריון שלה. היא התנהלה בביטחון עצמי כזה, ששאר החצויים נסוגו מפניה והסבו ממנה את מבטיהם.

אנבת' זיהתה דבר נוסף בפניה — בפה הקפוץ ובאופן שבו זקפה את סנטרה כאילו היא נכונה לכל אתגר. ריינה הציגה חזות אמיצה, אך בתוך תוכה הסתירה תערובת של תקווה ודאגה ופחד שלא יכלה להפגין בציבור.

אנבת' הכירה את ההבעה הזאת. היא ראתה אותה בכל פעם שהביטה במראה.

שתי הנערות בחנו זו את זו. חבריה של אנבת' הסתדרו משני צדדיה. הרומאים מילמלו את שמו של ג'ייסון והביטו בו בפליאה.

ואז מישהו אחר יצא מהקהל, ועיניה של אנבת' ראו רק אותו.

פרסי חייך אליה — החיוך השובב הזה של עושה הצרות המקצועי שעיצבן אותה במשך שנים אך בסופו של דבר השתחל לתוך לבה. עיניו הירוקות כים היו משגעות בדיוק כפי שזכרה. שערו הכהה נסחף כולו הצדה, כאילו בדיוק חזר מצעדה ברוח עזה על חוף הים. הוא נראה אפילו טוב יותר מאשר לפני חצי שנה — שזוף וגבוה יותר, רזה ושרירי.

אנבת' היתה משותקת מרוב הלם. היא הרגישה שאם תתקרב אליו, כל האטומים בגוף שלה יעלו באש. היא היתה דלוקה עליו בסוד מאז שהיו בני שתים־עשרה. בקיץ האחרון היא ממש התאהבה בו. הם היו זוג מאושר במשך ארבעה חודשים — ואז הוא נעלם.

בזמן הפירוד, משהו קרה לרגשות של אנבת'. הם התחזקו עד כאב — כאילו נאלצה להפסיק שלא מרצונה שימוש בתרופה מצילת חיים. עכשיו היא לא היתה בטוחה מה מכאיב יותר — לחיות עם החסך הנורא הזה, או להימצא שוב בחברתו.

הפראיטור ריינה הזדקפה. באי חשק ברור, היא פנתה אל ג'ייסון.

"ג'ייסון גרייס, עמיתי לשעבר..." היא ביטאה את המילה "עמיתי" כאילו היתה דבר מסוכן. "אני מברכת אותך עם חזרתך הביתה. ואתם, חבריו —"

בלי לחשוב בכלל, אנבת' רצה קדימה. פרסי מיהר אליה בדיוק באותו רגע. הקהל נדרך. אחדים הושיטו ידיים אל חרבות שלא היו שם.

פרסי חיבק אותה בכוח. הם התנשקו, ולרגע לא היתה חשיבות לשום דבר אחר. אסטרואיד היה יכול לפגוע בכדור הארץ ולמחות את כל החיים מעל פני האדמה, ולאנבת' זה לא היה מזיז.

פרסי הדיף ריח של ים. השפתיים שלו היו מלוחות.

מוח אצה, היא חשבה לעצמה בעליצות.

פרסי ניתק ממנה ובחן את פניה. "אלים אדירים, מעולם לא חשבתי —"

אנבת' תפסה בפרק כף היד שלו והניפה אותו מעבר לכתפה. הוא הושלך והוטח ברצפת האבן. רומאים הצטעקו. אחדים מיהרו קדימה, אבל ריינה צעקה: "כולם לעצור! עמוד נוח!"

אנבת' הצמידה ברך לחזה של פרסי. היא הידקה זרוע לגרון שלו. לא היה אכפת לה מה חושבים הרומאים. גוש מלובן של זעם מילא את החזה שלה — גוש של דאגה ושל מרירות שנשאה בתוכה מאז הסתיו הקודם.

"אם תעז לעזוב אותי שוב," אמרה בעיניים צורבות, "אני נשבעת בכל האלים —"

בחוצפתו, פרסי צחק. גוש הרגשות הלוהטים נמס פתאום בחזה של אנבת'.

"הבנתי את הרמז," אמר פרסי. "גם אני התגעגעתי אלייך."

אנבת' התרוממה ועזרה לפרסי לקום. היא כל כך רצתה לנשק אותו שוב, אבל הצליחה למשול בעצמה.

ג'ייסון השתעל שיעול קטן. "אז כן... טוב לחזור הביתה."

הוא הציג בפני ריינה את פייפר, שנראתה קצת ממורמרת על שלא יצא לה לדקלם את השורות שתירגלה, ואז את ליאו, שחייך חיוך גדול וזקף שתי אצבעות בסמל השלום.

"וזאת אנבת'," אמר ג'ייסון. "אה... בדרך כלל היא לא הופכת אנשים על הגב בהעפות ג'ודו."

העיניים של ריינה נצצו. "את בטוחה שאת לא רומאית, אנבת'? או אמזונה?"

אנבת' לא ידעה אם מדובר במחמאה, אבל הושיטה יד ללחיצה. "רק את החבר שלי אני תוקפת ככה," הבטיחה. "נעים מאוד לפגוש אותך."

ריינה לחצה את ידה בחוזקה. "נראה שיש לנו הרבה נושאים לדון בהם. קנטוריונים!"

כמה חניכים רומים מיהרו קדימה — נראה שהיו אלה הקצינים הבכירים. נער ונערה נעמדו לצד פרסי, אלה שהסתחבק איתם קודם. הנער האסיאתי החסון עם השיער הקצוץ נראה בן חמש־עשרה בערך. הוא היה חמוד, קצת כמו פנדה ענקית. הנערה היתה צעירה ממנו, אולי בת שלוש־עשרה, עם עיני ענבר, עור בצבע שוקולד ושיער מתולתל ארוך. היא החזיקה את קסדת הפרשים שלה מתחת לזרועה.

משפת הגוף שלהם היה ברור לאנבת' שהם חברים טובים של פרסי. הם עמדו מגוננים לצדו, כאילו כבר יצא להם לחלוק הרפתקאות רבות. אנבת' כבשה מדקרת קנאה. האם ייתכן שפרסי והנערה הזאת... לא. הכימיה ביניהם לא היתה רומנטית. כל חייה למדה אנבת' לקרוא אנשים. זאת היתה מיומנות חיונית לשם הישרדות. לו היתה צריכה לנחש, היא היתה אומרת שהבחור האסיאתי החסון הוא החבר של הנערה, אף שהיתה לה הרגשה שהם זוג טרי מאוד.

רק דבר אחד היא לא הצליחה להבין: על מה הנערה מסתכלת ככה? היא לא הפסיקה לנעוץ מבט מיוסר בכיוון של פייפר ושל ליאו, כאילו מזהה אחד מהם והזיכרון מכאיב לה.

בינתיים, ריינה חילקה פקודות לקצינים שלה. "...להורות ללגיון להירגע. דקוטה, תודיע לנימפות במטבח שיכינו משתה לכבוד האורחים שלנו. ואוקטביאנוס —"

"את מאפשרת לפולשים האלה להיכנס למחנה?" בחור גבוה עם שיער בלונדיני דק נדחק קדימה בין ההמון. "ריינה, הסיכון הביטחוני —"

"אנחנו לא לוקחים אותם למחנה, אוקטביאנוס." ריינה העיפה בו מבט חמור. "אנחנו נאכל כאן, בפורום."

"כן, זה ממש שיפור," רטן אוקטביאנוס. נראה שהוא היחיד שאינו מקבל את ריינה כבכירה ממנו, למרות העובדה שהיה כחוש וחיוור, ומסיבה כלשהי נתלו מחגורתו שלושה דובוני פרווה. "את רוצה שנתרווח בצל ספינת המלחמה שלהם."

"הם אורחים שלנו." ריינה ביטאה כל מילה במודגש, בקול צונן כקרח. "אנחנו נקבל אותם בברכה ונשוחח איתם. כאַוּגוּר, אתה צריך להעלות מנחת תודה לאלים על שהחזירו לנו את ג'ייסון בשלום."

"רעיון מעולה," התערב פרסי בשיחה. "לך תשרוף כמה דובונים, אוקטביאנוס."

נראה שריינה מתאמצת לא לחייך. "שמעתם את הפקודות שלי. קדימה."

הקצינים התפזרו. אוקטביאנוס שלח אל פרסי מבט של תיעוב מוחלט. ואז סקר את אנבת' בחשדנות מלמעלה ועד למטה והסתלק משם בכעס.

פרסי אחז בידה של אנבת'. "אל תיתני לאוקטביאנוס להלחיץ אותך," אמר. "מרבית הרומאים הם אחלה חבר'ה — כמו פרנק והייזל שעומדים כאן לידי, וריינה. הכול יהיה בסדר."

אנבת' הרגישה כאילו מישהו הצמיד מגבת קרה ורטובה לצוואר שלה. היא שמעה שוב את הצחוק המלחשש, כאילו היצור הבלתי נראה עקב אחריה מהספינה.

היא נשאה מבט אל 'ארגו 2'. גוף הארד הענקי של הספינה נצץ בשמש. חלק ממנה רצה לחטוף את פרסי, לטפס לספינה ולהסתלק מכאן כל עוד הדבר אפשרי.

היא לא הצליחה להתנער מהתחושה שמשהו נורא עומד לקרות. והיא לא היתה מוכנה לאבד את פרסי שוב.

"הכול יהיה בסדר," היא חזרה אחריו, מתאמצת להאמין במילים.

"מצוין," אמרה ריינה. היא פנתה אל ג'ייסון, והיה נדמה לאנבת' שיש בעיניים שלה ניצוץ רעב. "בואו נשוחח, ונחגוג את האיחוד."