נניח לרגע שכולנו יודעים בתוכנו את פשר מעשינו.
יודעים מה קורה איתנו, מה קורה לנו, מה עשינו.
גם כשאנחנו מלהטטים במידע ומשָטים בו.
עדיין אנחנו יודעים. כולנו. תמיד.
חלק ראשון
איזידור וגאולה טיילו להם שלובי זרוע בין המעברים בסופרמרקט. הם ערכו את הקנייה החודשית של היבֵשים. גאולה נעצרה מול שימורי עגבניות.
"מה ההבדל בין עגבניות מרוסקות לרסק?" היא שאלה.
"אין הבדל. כל חברה קוראת לזה אחרת."
"לא. אני בטוחה שזה לא אותו דבר." היא שחררה את ידו של איזידור מידה והניחה אותה על כתפה. כעת היו שתי ידיה פנויות, והיא לקחה את שני המוצרים והשוותה ביניהם.
"בעגבניות המרוסקות יש מיץ עגבניות, ברסק אין," הודיעה.
"אז ניקח את העגבניות," איזידור אמר. היא הניחה שלוש קופסאות בעגלת הקניות, הניעה את העגלה והחזירה את היד של איזידור לחיקה סימולטנית. הם המשיכו לפסוע, נטולי בהילות, לאורך המעבר.
"איזי, יש את הסרדינים שאתה אוהב."
"אבל אני אוכל אותם עם בצל, גאולה." הוא התבונן לשום מקום. משקפיו הכהים הדגישו את עיוורונו.
"אני יודעת. תאכל אותם כשאסע לאחותי."
"ואז תחזרי והכול יסריח מבצל. את שונאת את זה."
"אני שונאת גם את אחותי. אז מה?"
הם צחקו, והיא הניחה סרדינים בעגלה.
איזידור היה קצת יותר גבוה מגאולה. הוא לבש מעיל גשם חום, היא לבשה מעיל גשם סגול עז. מאחור הם נראו כמו גב אחד רחב ואיתן של חוסר טעם. גאולה נעצרה שוב.
איזידור נעצר איתה. "מה את צריכה?" שאל.
"צבע לשיער. יש כאן איזו חברה חדשה שאני לא מכירה."
"בשביל מה את צריכה את זה?"
"אני נראית נורא. אחותי תתעלף."
הם הביטו אחד על השני, ושוב פרצו בצחוק.
היא לא לקחה צבע לשיער. יחד המשיכו לכיוון השמפו, ובקבוק ירוק הונח בתוך העגלה הקטנה. עכשיו הם נעצרו מול חטיפי בריאות וגרפו שישייה.
"שיהיה לך לכרסם ברכבת. זאת נסיעה ארוכה."
"נכון, ואי־אפשר לעשן."
*
"תפסיק להסתכל," ויקי אמרה לדניאל.
"גם את הסתכלת."
"לא נכון."
"כן נכון."
"לא נכון. ניסיתי לזכור מה עוד צריך לקנות."
"אבל אלה השכנים שלנו, אמא, איזידור וגאולה, הכרנו אותם הבוקר."
"נכון."
"אז בואי נגיד להם שלום."
"לא, הם עסוקים. בפעם אחרת," אמרה ויקי והתרחקה עם העגלה. הם עוררו בה קנאה, עיוור ומכוערת שכמותם. הם נראו מסוג האנשים שהחֶברה מוחטת על המדרכה, אבל לא נראה שהם טרודים בזוטות כמו החֶברה ומחשבותיה. נראה שהם מתנהלים שלווים לגמרי מעצם שהייתם המשותפת. ויקי לא יכלה לסבול את השמחה שהפיצו ברחבי הסופרמרקט בפזרנות משהו, בזחיחות של אנשים מאושרים.
כעת צעד הזוג לכיוון הקופה והסתדר בשורה עורפית. גאולה שילמה וארגנה משלוח, ואיזידור עמד מאחוריה כשידו מונחת על כתפיה. מחוץ לסופרמרקט היו מאוזנים שוב. הוא החזיק את ידה ובידו השנייה שלף מקל טלסקופי, והם נבלעו בין האנשים.
כשהטלפון שלה צלצל ויקי כבר חתמה על החשבונית. היא מילאה שני ארגזים ב-667 ש"ח. דניאל שלף את הנייד שלה מהכיס האחורי של מכנסיה ובדק את הצג. היא לקחה מידיו את הטלפון ובעטה בו ברגלה, בעיטת לֵך לךָ, והוא, שהיה בעל גוף דחוס, עם כרס של נהג קטר, השמיע צחוק חלול ונאחז באחד הארגזים כדי לחסום את אמא שלו במעבר הצר שבין שתי קופאיות. הקופאית הסתכלה עליו. היא סימנה לו באצבע להיות בשקט. הוא מיד הרצין והשתתק. ויקי ראתה שהשיחה לא מזוהה ולא ענתה. בטח מנסים למכור לה משהו. היא דחפה את הנייד בחזרה לכיס האחורי ומסרה לקופאית כתובת. אחר כך סידרה את הסוודר שלה, סגרה את התיק והושיטה יד לדניאל, פעולה שהרגיעה אותו מיד. היא שאלה מתי יגיע המשלוח, והקופאית אמרה שאין לדעת, אבל בחור צעיר וחסון התייצב ליד הארגז בתוך שניות ואמר שאפשר לצאת לדרך. הקופאית חייכה לעצמה. אפשר היה להבין אותו. לוויקי היה המראה הזה של נשים שלא מתאמצות. שככה זה אצלן. גוף קצת גברי עם רגליים ארוכות, טוסיק קטן וגב רחב כמו של מתעמלת. עדיין אפשר היה לתאר אותה כאדמונית, למרות שערה הנחושתי שהלך וכהה עם השנים. הוא היה פזור, נערתי משהו, ועיטר פנים ארוכים ויפים שלא תמיד מודעים לתגובה שהם מעוררים. עיניה היו כחולות וכהות מאוד, אפה גדול, והשפתיים שלה זזו כשחשבה או הרגישה כל מה שלא יכלה להגיד.
הם יצאו לדרך.
דניאל אחז ביד של אמא שלו והביט מדי פעם אחורה, לבחור מהמשלוחים, אולי כדי לוודא שהאוכל בעקבותיהם.
בבית, אחרי שפרקה את המצרכים, ויקי נתנה לבחור טיפ ונעמדה מול כל הבקבוקים והשקיות שהיו צריכים למצוא עכשיו את דרכם לארונות הריקים. עד עכשיו היתה פטורה מקניות בסופר, וכעת לא היתה לה ברירה. דניאל עזר לה לסדר את המצרכים, וכך הבטיחה שהוא ידע את מיקומם כשהיא לא תהיה בסביבה. "נו, איך הסופרמרקט שלנו?" היא שאלה.
"רחוק," דניאל ענה.
"יש גם מכולת בקצה הרחוב, לדברים הקטנים," אמרה. היא יצאה לעשן במרפסת. לא ממש מרפסת, מין אדנית רחבה שאפשר היה לעמוד בה בקושי, להישען על המעקה ולהסתכל החוצה. אבל תל אביב קראה לזה מרפסת, וכך גם ויקי.
שישה בינואר. אוויר נעים. ויקי עצמה עיניים. כל כך צעירה, עם ילד בכיתה ג', כשהיא רק בדרך לחיים, אפילו לא על נתיבם. אם לא היה לה ילד, הו הו. היא צחקה בסלחנות, אחרי שנתפסה מורחת את עצמה בזמן אמת. היא פקחה את עיניה וראתה את איזידור וגאולה צועדים לעבר הבניין.
היא נכנסה הביתה למקרה שגאולה תחליט להרים את ראשה ומבטיהן ייפגשו.
הדירה הזאת היתה אחת המתנות הגדולות בחייה. ממוקמת ברחוב גוטליב, לא רחוק מבית הספר החדש של דניאל, קרוב לים, לקניות, למסעדות, לברים. תל אביב של ממש.
היא שכרה אותה מההורים של גליה נוימן, חברה מהצבא. הדירה היתה שייכת לַסבא וסבתא שעברו לדיור מוגן. רוב הרהיטים שלא היה להם מקום בדירה החדשה נותרו כאן. זאת היתה דירה ארכאית ועמוסה. בתמורה, שכר הדירה היה מגוחך. רק את החדר של דניאל, החדר הגדול, ויקי סידרה קצת, כדי שלא יגור בתוך מחסן. כל השאר נותר כמו שהיה. זה לא היה לטעמה, היא העדיפה מקומות מאווררים יותר, אבל זה היה שולי בעיניה. היא היתה מאושרת - דירת שלושה חדרים רק לה ולדניאל.
הבוקר הם הגיעו לכאן עם ההורים שלה, סידרו את הדירה וניקו אותה. הלילה דניאל והיא יישארו כאן. זהו.
היא ניגשה לחדר השינה שלה, חדר קטן עם מיטה גדולה שאפשר ליפול אליה בערך מהמפתן. את הקיר מול המיטה כיסה ארון גדול שנבנה מסביב לחלון היחיד בחדר. מתחת לחלון נבנו מגירות, ואפשר היה לשבת בנישה שנוצרה מעליהן. ויקי היתה קצת ארוכה מדי לנישה הזאת, ובכל זאת חלצה נעליים ונדחקה לשם עכשיו. היא בהתה החוצה בעץ לא מרשים ובבניין עמוס תריסולים - כיעור תל אביבי רגיל - שבשבילה היו כמו פרס. אצל הוריה ישנה על מיטה וחצי, בחדר העבודה שלהם, אחרי שפינתה לדניאל את חדר ילדותה. היא התרוממה והמשיכה לסדר בגדים בארון שלה, דברים שלא הספיקה לעשות בבוקר. אחר כך לקחה לחדר האמבטיה את החלוק שלה ואת מגבת הרחצה של דניאל, עם השמות שלהם.
חדר האמבטיה שופץ לחלוטין - מקלחון מרווח ונעים, מפזר חום עוצמתי. היא הבחינה שהמראה, מובנית בתוך ארון תרופות גדול, נקטעה באף הגדול שלה. היא פרצה בצחוק וקראה לדניאל. הוא נעמד על שרפרף קטן ובבואתו השתקפה בשלמותה, כשמאחוריו אמא שלו עם חצי פנים.
הוא מיהר בחזרה לחדר שלו, מקשקש ללא הרף וממלא את החלל בהברות. התרגשות המעבר לא עזבה אותו. התרגשות ואולי מתח. אף פעם לא גרו יחד רק שניהם, אם ובנה.
גם לוויקי הכול היה חדש. עד אתמול גרו בהוד השרון, שהיו בה כל הסממנים של מקום קטן ורוחש שהפרצופים ששוהים בו אף פעם לא חפים מפשע, כי ברור שיודעים עליהם משהו שרק מחכה לצוף. העבר שלה הדביק אותה שם למדרכה. ילדה יפה, תלמידה טובה, חיילת מקסימה, או כמו שאמרה לה פעם שכנה, "בסך הכול את נהדרת." והנה, בקושי שנה מאז שהשתחררה, היא מגיחה פתאום הרה. תמיד הרגישה את המבטים האלה שלא יודעים איך לאכול אותה ואת דניאל, כי שניהם בצבצו מכל קופסא שניסו להכניס אותם לתוכה. למה היריון, מי האבא, למה הוא איננו, למה היא גרה עם ההורים שלה, שאלות ששואלים רק בעיניים. היא הסתדרה עם זה, דניאל הוא שהטריד אותה. היא חששה שיציקו לו. ילד כמוהו צריך לגדול בכרך. שם יהיה מוגן יותר. אבל לקח לה שמונה שנים שלמות לממש את זה.
"אני רעב," דניאל קבע מתישהו.
ויקי ניגשה למטבח לחמם לזניה שהוריה השאירו. הם אכלו, זה מול זו. המטבח היה שקט, ריק. רק שניהם. זה היה משונה.
דניאל פינה את הצלחת שלו ופרש מותש, אחרי יום ארוך. הוא נשכב במיטה של ויקי ונרדם שם. בלילה הראשון מותר הכול. היא פרשה קצת אחריו ונשכבה לצדו. זה היה נעים. מעבר לקיר המשותף שחלקו עם איזידור וגאולה היא שמעה אותם מדברים. היא לא יכלה לשמוע מה הם אומרים. גאולה דיברה ואיזידור ענה. גאולה ענתה ואיזידור דיבר. וחוזר חלילה. עד שנרדמה.
*
בבוקר הכינה לעצמה קפה וחזרה לחדר שלה להעיר את דניאל, אבל הוא כבר התעורר. הוא שכב במיטה והביט לתקרה בחיוך. יש אור, הוא עם אמא שלו בבית החדש שלהם, ושוב אפשר לאכול. איזה אושר.
כשהגיע למטבח הגישה לו קערה עם קורנפלקס וחלב. שניהם לא אהבו לדבר כשהתעוררו, ובדרך כלל נעו בבית כמו רובוטים מתוזמנים, כל אחד בענייניו. אבל זה היה היום הראשון שלו ללימודים בבית הספר החדש, והם מיהרו יותר מהרגיל. כיתה ג', שבועיים אחרי חנוכה, ככה יצא, וזה לא נשמע פשוט.
כשיצאו מהבית, ויקי לקחה את התיק שלו על גבה ונתנה לו יד. האחיזה היתה איתנה, ולרגע לא ידעה לומר מי נאחז במי. כשהיה קטן ויקי למדה באוניברסיטה. רוב הפעמים סבא וסבתא ליוו אותו לגן ואחר כך לבית הספר. הוא לא ידע שוויקי השתדלה להימנע מכל אלה לא רק בגלל הלימודים שלה. היא קינאה באימהות שתמיד נראו לה נינוחות ומוצלחות ויודעות את דרכן ויציבות, כל מה שהיא לא. כאן קיוותה שיהיה לה יותר קל. בתל אביב הכול נראה לה יותר סדוק, יותר נגיש. עיר מפלט. אוויר הבוקר כבר גרם לה להרגיש קצת פחות פגומה.
הם הגיעו לשער. דניאל הביט סביב. ילדים התרוצצו בחצר בית הספר. השומר הבחין מיד שהם חדשים. אדם לא צעיר, עם עיניים ערניות, קשוב. אדם ששם לב. הוא לחץ את ידו של דניאל.
"נעים מאוד דניאל, אני מאיר. אני מאחל לך בהצלחה." זה מצא חן בעיני ויקי.
דניאל לא חזר להחזיק לאמא שלו את היד. גופו התקשח. הם נכנסו לכיתה. ויקי הסיעה את עיניה סביב. כמה ילדים הצטופפו מעל ילד סביב מחשב על שולחן בקצה הכיתה. המחנכת ישבה ליד הלוח, בדיוק כמו שהבטיחה לוויקי בשיחת טלפון מוקדמת. היא התרוממה לכיוון דניאל ובירכה אותו בחום. קראו לה דינה. בפתח הכיתה עמדה ילדה עם נער שנראה כמו אח שלה. הוא נישק אותה על הלחי ונפרד ממנה. היא נכנסה והתקדמה לכיוונם. דינה פנתה אליה.
"שרה, תכירי את דניאל. הילד החדש שסיפרתי לכם עליו."
שרה הציעה לדניאל לשבת לידה. ויקי מסרה לו את התיק, והוא הלך אחרי שרה.
דינה חייכה לוויקי והניחה יד על כתפה.
"הוא יהיה בסדר," דינה אמרה.
נשמע צלצול הפעמון. ויקי ביקשה מדינה להתקשר אם צריך. היא שלחה לדניאל נשיקה באוויר ויצאה.
היא כתבה לאמא שלה שהכול בסדר ודמיינה אותה נושמת לרווחה. ההורים של ויקי היו הבוקר בדרך לכנס בוטני באוניברסיטת חיפה.
את הבוקר הקדישה לסידורים - שינוי כתובת, העברת שם על חשבונות, דברים כאלה. היא הרגישה כמו בגיל שש־עשרה, אחרי שהורידו לה את חגורת הגבס שעטפה את עמוד השדרה שלה בעקבות עקמת קלה - מצד אחד קלוּת שיכולה לגרום לך לעוף, ומצד שני סחרור שעלול לרסק אותך.
