פתח דבר
נובמבר 2118
קולות הצחוק והמוזיקה דעכו בקומה אלף. חבורת החוגגים הלכה והתפזרה כשגם האורחים הקולניים ביותר כשלו לתוך המעליות שהורידו אותם לבתיהם. החלונות הצרפתיים הגדולים נראו כריבועי עלטה קטיפתית, אף שבמרחק השמש החלה אט אט לעלות והשמיים הפכו מחום-סגול לוורוד בהיר ולזהוב זוהר.
צעקה החרידה לפתע את הדממה. נערה צנחה מטה, כשגופה מפלח במהירות גבוהה את האוויר הקר שלפני עלות השחר.
תוך שלוש דקות יתנגש גופה בבטון חסר הרחמים של האיסט אבניו. אבל עתה, שערה התנופף וניצב כמו דגל, שמלת המשי נצמדה אל קימורי גופה, פיה האדום קפא בצורת O של הלם מוחלט, ודווקא עכשיו, ברגע זה ממש, היא הייתה יפה מתמיד.
אומרים שממש לפני המוות עוברים החיים וחולפים כסרט לפני העיניים. אולם, ככל שהקרקע דהרה והתקרבה אליה במהירות, הצליחה הנערה לחשוב רק על השעות האחרונות, על הדרך שבחרה ושהסתיימה כאן. אלמלא דיברה איתו. אלמלא הייתה טיפשה כל כך, אלמלא עלתה לשם בכלל.
כששומר הרציף מצא את מה שנותר מגופה, ושלח ביד רועדת מסר-דיווח על התקרית, כל מה שידע היה שבעשרים וחמש שנות קיומו של המגדל, הנערה הזאת הייתה הראשונה שנפלה. הוא לא ידע מי היא או איך הצליחה לצאת החוצה. הוא לא ידע אם נפלה או נדחפה, או שמא החליטה לקפוץ כי לא יכלה לשאת עוד את נטל הסודות.