לילות ערב- כרך א
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לילות ערב- כרך א
מכר
מאות
עותקים
לילות ערב- כרך א
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

לילות ערב- כרך א

4 כוכבים (דירוג אחד)

עוד על הספר

תקציר

אי שם בנבכי הזמן, מלך ממלכי סאסאן אשר מלך על הודו ועל סין, שָהְרִיָאר שמו, גילה כי אשתו בוגדת בו. כרת המלך את ראשה והחל לנהוג מנהג חדש - לקחת לו נערה בתולה מדי לילה, לקטוף את בתוליה ולהרוג אותה בו בלילה. כך עשה לילות רבים, עד שהגיע תורה של שהרזאד, בתו היפהפייה והחכמה של הווזיר, לארח לו לחברה. שהרזאד ניחנה בכושר התיאור והסיפור, ומדי לילה השמיעה באוזניו סיפורי הרפתקות מסעירים והקפידה לא לספר את סופם, כדי שהמלך, שניעורה בו סקרנותו, ישאירהּ בחיים יום נוסף.

 

היא הצליחה לרתק את המלך בסיפוריה במשך אלף לילה ולילה, עד שהפכה את לבו. סיפור-מסגרת זה של אלף לילה ולילה מכיל שפע של סיפורים, שמקורותיהם ראשיתם בעולם העתיק, והם מגיעים עד התקופה העות'מאנית. רבים מהם צמחו הרבה אחרי היווצרות סיפור-המסגרת על המלך קוטל הנשים, לאורך דורות של יצירה עצמאית, ואינם מצייתים למסגרת הסיפורית ולמטרתה. סיפרו אותם בעל פה ובכתב מוסלמים, יהודים ונוצרים, והם לוקטו וראו אור באסופות שונות בעולם האסלאם, אך עד היום אין להם נוסח קאנוני אחד מוסכם. מאז תורגם לראשונה מבחר סיפורים מתוך אלף לילה ולילה לצרפתית, במחצית הראשונה של המאה ה-18, הפכה היצירה לנכס צאן ברזל של הספרות והתרבות העולמית. לקוראי העברית נפתחה הדלת לעולם הקסום של אלף לילה ולילה בשנות השישים של המאה שעברה, בזכות תרגומו המופתי של יוסף יואל ריבלין, שהסתיים עם מותו ב-1971.

 

 

 

לילות ערב הוא לקט ראשון מתוך שניים של סיפורי אלף לילה ולילה בתרגומה של חנה עמית-כוכבי. הקדים לו פתח-דבר על גלגולי היצירה פרופ' יוסף סדן.

פרק ראשון

בשם אללה הרחמן והרחום


השבח לאללה ריבון העולמים והתפילה והשלום על אדון הנביאים, אדוננו ומנהיגנו מוחמד ועל בני ביתו וחבריו הקרובים, תפילה ושלום שרירים וקיימים עד בוא יום הדין בקץ הימים.
נפתח ונֹאמַר - דעו כי מעשי הקדמונים הם לקח לאחרונים למען יראה האדם את מה שאירע לזולתו ויחכּים ויקרא את דברי עמי הקדם ואת קורותיהם ויימנע מללכת בדרכיהם. השבח למי שקבע כי מה שאירע לדורות ראשונים יהיה לקח לדורות אחרונים.
בין דברי הלקח והמעשיות אנו מוצאים את הספר הידוע בשם אלף לילה ולילה ובו שפע מעשי נפלאות ומשלים.

 

מה שאירע למלך שהריאר ולאחיו המלך שאה זמאן


כך מסופר, ורק אללה יודע אם אמת הדבר, כי בימי קדם ובנִבכי הזמן חי לו מלך ממלכי סָאסָאן באיי הודו וסין, ולו צבא, עוזרים, משרתים ומלַווים. היו למלך שני בנים, האחד בכור והשני צעיר, שניהם גיבורי חיל. הבכור, אשר הצטיין בגבורתו יותר מן הצעיר, מָלך על הארץ ושפט בצדק בין נתיניו, ובני ארצו וממלכתו רחשו לו אהבה עזה. שמו היה המלך שָהְרִיָאר ושֵׁם אחיו הצעיר המלך שָאה זָמָאן אשר מָלך על סמרקנד. העניינים התנהלו כשורה בארצותיהם - כל אחד מהם משל בצדק בממלכתו על צאן מרעיתו עשרים שנה תמימות בשמחה ובנחת.
כך חיו עד שהשתוקק האח הבכור לראות את פני אחיו הצעיר וציווה על הווזיר עושה דברו לנסוע אל אחיו ולהביאו לחצרו. ענה לו הווזיר: כמצוותך אעשה! יצא לדרכו והגיע בשלום למחוז חפצו. נכנס אל שאה זמאן, בֵּירכוֹ לשלום ובישר לו כי אחיו משתוקק לראותו ומבקש שיבקר אותו. השיב לו המלך: כמצוות אחי אעשה! ערך הכנות למסע, הוציא את אוהליו, פִּרדותיו, משרתיו ומלוויו, הִפְקיד את הווזיר למשול בארצו ויצא לדרך לארצו של אחיו.
בחצות הלילה נזכר בִּדבר מה ששכח בארמונו, שב על עקבותיו, נכנס לארמון ומצא את אשתו ישֵׁנה על יצועו בזרועות עבד שחור מעבדיו. לנוכח המראה שראו עיניו השחיר העולם אל מול פניו ואמר בלבו: אם כך אירע בטרם אעזוב את העיר, מה תעשה הפרוצה הזאת אם אאריך לשהות בבית אחי? שלף את חרבו, הִכּה בשניים השוכבים על היצוע, ומיד שב ונסע עד שהגיע לעירו של אחיו. זה שמח לבואו, יצא לקדם את פניו, פגש בו, בֵּירכוֹ לשלום ושמח בו שמחה גדולה, קישט את העיר לכבודו, ישב לצִדו ושוחח איתו ולבו רחב. נזכר המלך שאה זמאן במה שאירע לאשתו וקדרוּת עטפה אותו, פניו חוורו וגופו נחלש. כשראה אותו אחיו בכך חשב בלבו שהריחוק מארצו ומממלכתו גרם לכך, הניח לו ולא שאל אותו דבר על השינוי שחל בו.
יום אחד אמר שאה זמאן לאחיו שהריאר: אחי, יש פצע בקרָבַי, ולא סיפר לו באיזה מצב ראה את אשתו. השיב לו אחיו: ברצוני שתצא איתי לצוד חיות ועופות, אולי ירחיב הדבר את דעתך. סירב שאה זמאן, ואחיו יצא לצוד לבדו.
היו בארמון המלך חלונות הנשקפים אל הבוסתן. הביט שאה זמאן וראה את שער הארמון נפתח. יצאו ממנו עשרים שפחות ועשרים עבדים ואשת אחיו צועדת ביניהם, כולה חן ויופי. הגיעו לברֵכת מים, פשטו את בגדיהם וישבו יחד. פתחה אשת המלך ואמרה: מַסעוּד! ניגש אליה עבד שחור, חיבק אותה והיא השיבה לו חיבוק. שכב איתה העבד וכמוהו עשו שאר העבדים בשפחות ולא חדלו לנשק ולחבּק ולעשות מעשים ממין זה עד שירד הערב.
כשראה זאת אחיו של המלך אמר בלבו: חי אללה, צרתי פחותה מן הצרה הזאת! הוקל לו מצערו ומדאגותיו ואמר: דבר זה קשה ממה שאירע לי! ושב לאכול ולשתות.
לאחר הדברים האלה שב אחיו ממסעו והם בירכוּ זה את זה לשלום. המלך שהריאר התבונן באחיו המלך שאה זמאן וראה שצבעוֹ שב אליו ופניו סמוקים והוא אוכל בתיאבון רב לאחר שקודם המעיט באכילה. הדבר הפליא אותו ואמר: אחי, קודם ראיתיךָ חיוור ועתה שב הצבע אל פניך. סַפֵּר לי מה אירע לך! ענה לו אחיו: אספר לך מדוע השתנה גוֹן פנַי, אבל אל תתעקש שאגיד לך מדוע שב אליהם הצבע! אמר לו אחיו: ספּר לי תחילה מדוע השתנה גון פניך ומדוע היית חלש כל כך, למען אשמע ואדע!
אמר לו: אחי, כששלחת את הווזיר שלך אלַי להזמינני לבוא ולהתייצב לפניך התכוננתי לדרך ועזבתי את עירי, נזכרתי ששכחתי בארמוני מחרוזת אבני חן שהיה בדעתי לתת לך, שַׁבתי על עקבותי ומצאתי את אשתי ועבד שחור ישֵׁן איתה על יצועי. הרגתי את שניהם ובאתי אליך מוטרד מעניין זה. לכן השתנה גוֹן פני, אבל אל תתעקש שאגיד לך מדוע שב הצבע אל פני!
כששמע אחיו את דבריו אמר לו: אני משביעך באללה שתספר לי מדוע שב הצבע אל פניך!
חזר שאה זמאן וסיפר לו את כל מה שראו עיניו ושהריאר אמר לאחיו: ברצוני לראות זאת במו עיני. ענה לו אחיו שאה זמאן: העמֵד פנים שאתה יוצא לצוד חיות ועופות והסתתר בחדרי ותראה זאת במו עיניך!
ציווה המלך לצאת מיד לדרך. יצאו הגייסות והאוהלים אל מחוץ לעיר, והמלך יצא וישב במאהל וציווה על נעריו שאיש לא יבוא לפניו. התחפש המלך, יצא בחשאי אל הארמון שאחיו שהה בו, ישב זמן מה בחלון הנשקף אל הבוסתן וראה את השפחות ואדוניהן נכנסים עם העבדים, וכולם עשו בדיוק כפי שסיפר לו אחיו והמשיכו ועשו כך בלי הרף עד שירד הערב.
כשראה זאת המלך שהריאר השתבּשה עליו דעתו ואמר לאחיו שאה זמאן: בוא וניסע לאשר תובילנו הדרך, כי אין לנו עוד חֵפץ במלוכה, ונראה אם אירע לאדם נוסף מה שאירע לנו, כי טוב מותנו מחיינו! נענה אחיו לבקשתו ושניהם יצאו מדלת סתרים שבארמון ונסעו ימים ולילות עד שהגיעו לעץ אחד באמצע עמק ולידו מעיין קרוב לים המלוח. שתו מן המעיין וישבו לנוח. כשחלפה שעה משעות היום ראו שהים רועש וגועש ועולה מתוכו עמוד שחור המגיע עד לב השמים וצועד לעבר העמק. לַמראה הזה נבהלו, טיפסו עד צמרת העץ שהיה רם ונישא והתבוננו לראות מה יקרה. ראו השניים ג'ין שקומתו גבוהה, ראשו ענק וחזהו רחב ועל ראשו תיבה. יצא הג'ין אל היבּשה והגיע אל העץ שבצמרתו הסתתרו, ישב לרגליו, פתח את התיבה והוציא ממנה קופסה. פתח אותה ויצאה ממנו נערה יפהפייה ומזהירה כחמה הזורחת, כדברי המשורר:

הִיא הֵאִירָה בַּחֹשֶׁךְ, כָּל שַׁחַר
הֵאִיר בְּאוֹרָהּ כִּי הַיּוֹם עָלָה
לְזֹהַר פָּנֶיהָ עָלוּ הַשְּׁמָשׁוֹת
כְּשֶׁזָּרְחָה כָּל יָרֵחַ נִגְלָה
כָּרְעוּ הַבְּרוּאִים לְרַגְלֶיהָ
כְּשֶׁחָשְׂפָה בִּפְנֵיהֶם אֶת כֻּלָּהּ
כְּשֶׁהִבְרִיקוּ בְּרָקִים בִּתְחוּמֶיהָ
גִּשְׁמֵי שֶׁפַע זָלְגוּ בִּגְלָלָהּ

הביט בה הג'ין ואמר: גבִרתי העדינה כמשי, שאותה חטפתי בליל הכלולות, ברצוני לישון מעט. הניח הג'ין את ראשו על ירכיה ונרדם. נשאה הנערה את ראשה למרומי העץ וראתה את שני המלכים היושבים עליו, סילקה את ראשו של הג'ין מעל ירכיה והניחה אותו על הקרקע, עמדה תחת העץ ורמזה להם: רדו ואל תפחדו מפּני השד! הפצירו בה שניהם: בשם אללה, ותרי לנו על העניין הזה! והיא השיבה: חי אללה, רדו, וָלא - אשסה בכם את השד והוא יהרוגכם בייסורים קשים! נבהלו השניים וירדו אליה. קמה ועמדה לפניהם ואמרה: התעלסו איתי בכל כוחכם, וָלא - אשסה בכם את השד! מרוב פחד אמר המלך שהריאר לאחיו המלך שאה זמאן: אחי, עשֵׂה כמצוותה! ענה לו אחיו: לא אעשה עד שתעשה אתה תחילה! החלו לקרוץ זה לזה ולרמוז מי ישכב איתה תחילה והנערה אמרה: אני רואה שאתם קורצים זה לזה. אם לא תיגשו למלאכה, אשסה בכם את השד. מרוב פחד מפני הג'ין עשו כמצוותה. כשסיימו אמרה להם: קומו על רגליכם! הוציאה מחֵיקהּ תיק, שלפה ממנו שרשרת ובה חמש מאות ושבעים טבְּעות חותם ואמרה להם: יודעים אתם מה הדבר הזה? ענו לה: איננו יודעים. אמרה להם: בעלי הטבעות האלה עשו לי כמו שעשיתם בלי שהשד יחוש בדבר. תנו לי גם אתם את טבעותיכם! נתנו לה שתי טבְּעות חותם שהיו על אצבעותיהם ואמרה להם: השד הזה חטף אותי בליל כלולותי, הִניחַני בקופסה, שָׂם אותה בתיבה, הִציב עליה שבעה מנעולים ושם אותי במעמַקי הים הרוחש וגועש שגליו סוערים. ידוע לכול שכאשר לבה של אישה חפֵץ בדבר מה אין דבר העומד בפני רצונה, כדברי המשורר:

אַל תִּבְטַח בַּנָּשִׁים
וְאַל תַּאֲמִין לְהַבְטָחָתָן
כִּי שְׂבִיעוּת רְצוֹנָן וְכַעְסָן
תְּלוּיִים שְׁנֵיהֶם בְּעֶרְוָתָן
הֵן מַרְאוֹת אַהֲבַת כָּזָב
וּבְגִידָה תַּחַת שִׂמְלָתָן
לְמַד לֶקַח מִסִּפּוּר יוֹסֵף
וְהִשָּׁמֵר מִבְּגִידָתָן
כִּי אָדָם סֻלַּק בִּגְלָלָן
בִּמְזִמַּת אִיבְּלִיס הַשָּׂטָן

כששמעו כך מפיה התפלאו מאוד ואמרו איש לאחיו: אם זהו שד ואירע לו דבר חמוּר ממה שאירע לנו, יש בכך נחמה בעבורנו. שבוּ מיד כלעומת שבאו, חזרו לעירו של המלך שהריאר ונכנסו לארמונו. כרת המלך את ראשה של אשתו ואת ראשי העבדים והשפחות והחל לנהוג מנהג חדש - לקחת לו נערה בתולה, לקטוף את בתוליה ולהרוג אותה בו בלילה. כך המשיך ועשה שלוש שנים תמימות. נמלאו הבריות חשש ובנותיהם נמלטו על נפשן, ולא נותרה באותה עיר נערה שניתן לשכב איתה.
יום אחד ציווה המלך כמנהגו על הווזיר להביא לו נערה. יצא הווזיר וחיפש ולא מצא. פנה ללכת לביתו כועס ומלא דאגה וירֵא לנפשו מפני המלך. היו לווזיר שתי בנות שהצטיינו ביופי, בחֵן ובזוהר, בקומה ובגִזרה נאה, שֵׁם הבכורה שָהְרָזָאד* ושם הצעירה דוּנְיָאזָאד. הרבתה הבכורה לקרוא בספרים, בקוֹרות העתים, בדברי מלכי קדם ובעלילות העמים שהיו ואינם עוד. אמרו עליה שאספה אלף ספרים מסִפרי קורות העִתים המספרים על עמי העבר ועל מלכי ההוֹוה ומסִפרי המשוררים. אמרה שהרזאד לאביה: מדוע אני רואה שפניך השתנו ואתה מלא דאגה ועצב? כדברי המשורר:
[* שהרזאד הוא התעתיק הערבי של המילה הפרסית צ'הראזאד שפירושה: בעלת מראה אצילי או ממוצא אצילי.]

אֱמֹר לְמִי שֶׁעָמוּס דְּאָגוֹת
שֶׁדַּאֲגָתוֹ תִּתְפּוֹגֵג
כְּפִי שֶׁיֵּשׁ קֵץ לַשִּׂמְחָה
יוּקַל גַּם לְמִי שֶׁדּוֹאֵג

כששמע הווזיר דברים אלה מפי בתו סיפר לה את מה שאירע לו עִם המלך בלי להחסיר מילה ואמרה לו: חי אללה, אבי יקירי, הַשִּׂיאני למלך הזה ואשאֵר בחיים או אמות ואהיה כפרת בנות המוסלמים ואגאלן מידיו! אמר לה אביה: ישמרך אללה! אל תעמידי עצמך בסכנה! אך היא הוסיפה ואמרה: כך נגזר עלי! ענה הווזיר: אני חושש שמא יקרה לך כמעשה החמוֹר והשור עם בעל השדה. שאלה שהרזאד: ומה קרה להם, אבי יקירי?

עוד על הספר

לילות ערב- כרך א מבחר מאלף לילה ולילה

בשם אללה הרחמן והרחום


השבח לאללה ריבון העולמים והתפילה והשלום על אדון הנביאים, אדוננו ומנהיגנו מוחמד ועל בני ביתו וחבריו הקרובים, תפילה ושלום שרירים וקיימים עד בוא יום הדין בקץ הימים.
נפתח ונֹאמַר - דעו כי מעשי הקדמונים הם לקח לאחרונים למען יראה האדם את מה שאירע לזולתו ויחכּים ויקרא את דברי עמי הקדם ואת קורותיהם ויימנע מללכת בדרכיהם. השבח למי שקבע כי מה שאירע לדורות ראשונים יהיה לקח לדורות אחרונים.
בין דברי הלקח והמעשיות אנו מוצאים את הספר הידוע בשם אלף לילה ולילה ובו שפע מעשי נפלאות ומשלים.

 

מה שאירע למלך שהריאר ולאחיו המלך שאה זמאן


כך מסופר, ורק אללה יודע אם אמת הדבר, כי בימי קדם ובנִבכי הזמן חי לו מלך ממלכי סָאסָאן באיי הודו וסין, ולו צבא, עוזרים, משרתים ומלַווים. היו למלך שני בנים, האחד בכור והשני צעיר, שניהם גיבורי חיל. הבכור, אשר הצטיין בגבורתו יותר מן הצעיר, מָלך על הארץ ושפט בצדק בין נתיניו, ובני ארצו וממלכתו רחשו לו אהבה עזה. שמו היה המלך שָהְרִיָאר ושֵׁם אחיו הצעיר המלך שָאה זָמָאן אשר מָלך על סמרקנד. העניינים התנהלו כשורה בארצותיהם - כל אחד מהם משל בצדק בממלכתו על צאן מרעיתו עשרים שנה תמימות בשמחה ובנחת.
כך חיו עד שהשתוקק האח הבכור לראות את פני אחיו הצעיר וציווה על הווזיר עושה דברו לנסוע אל אחיו ולהביאו לחצרו. ענה לו הווזיר: כמצוותך אעשה! יצא לדרכו והגיע בשלום למחוז חפצו. נכנס אל שאה זמאן, בֵּירכוֹ לשלום ובישר לו כי אחיו משתוקק לראותו ומבקש שיבקר אותו. השיב לו המלך: כמצוות אחי אעשה! ערך הכנות למסע, הוציא את אוהליו, פִּרדותיו, משרתיו ומלוויו, הִפְקיד את הווזיר למשול בארצו ויצא לדרך לארצו של אחיו.
בחצות הלילה נזכר בִּדבר מה ששכח בארמונו, שב על עקבותיו, נכנס לארמון ומצא את אשתו ישֵׁנה על יצועו בזרועות עבד שחור מעבדיו. לנוכח המראה שראו עיניו השחיר העולם אל מול פניו ואמר בלבו: אם כך אירע בטרם אעזוב את העיר, מה תעשה הפרוצה הזאת אם אאריך לשהות בבית אחי? שלף את חרבו, הִכּה בשניים השוכבים על היצוע, ומיד שב ונסע עד שהגיע לעירו של אחיו. זה שמח לבואו, יצא לקדם את פניו, פגש בו, בֵּירכוֹ לשלום ושמח בו שמחה גדולה, קישט את העיר לכבודו, ישב לצִדו ושוחח איתו ולבו רחב. נזכר המלך שאה זמאן במה שאירע לאשתו וקדרוּת עטפה אותו, פניו חוורו וגופו נחלש. כשראה אותו אחיו בכך חשב בלבו שהריחוק מארצו ומממלכתו גרם לכך, הניח לו ולא שאל אותו דבר על השינוי שחל בו.
יום אחד אמר שאה זמאן לאחיו שהריאר: אחי, יש פצע בקרָבַי, ולא סיפר לו באיזה מצב ראה את אשתו. השיב לו אחיו: ברצוני שתצא איתי לצוד חיות ועופות, אולי ירחיב הדבר את דעתך. סירב שאה זמאן, ואחיו יצא לצוד לבדו.
היו בארמון המלך חלונות הנשקפים אל הבוסתן. הביט שאה זמאן וראה את שער הארמון נפתח. יצאו ממנו עשרים שפחות ועשרים עבדים ואשת אחיו צועדת ביניהם, כולה חן ויופי. הגיעו לברֵכת מים, פשטו את בגדיהם וישבו יחד. פתחה אשת המלך ואמרה: מַסעוּד! ניגש אליה עבד שחור, חיבק אותה והיא השיבה לו חיבוק. שכב איתה העבד וכמוהו עשו שאר העבדים בשפחות ולא חדלו לנשק ולחבּק ולעשות מעשים ממין זה עד שירד הערב.
כשראה זאת אחיו של המלך אמר בלבו: חי אללה, צרתי פחותה מן הצרה הזאת! הוקל לו מצערו ומדאגותיו ואמר: דבר זה קשה ממה שאירע לי! ושב לאכול ולשתות.
לאחר הדברים האלה שב אחיו ממסעו והם בירכוּ זה את זה לשלום. המלך שהריאר התבונן באחיו המלך שאה זמאן וראה שצבעוֹ שב אליו ופניו סמוקים והוא אוכל בתיאבון רב לאחר שקודם המעיט באכילה. הדבר הפליא אותו ואמר: אחי, קודם ראיתיךָ חיוור ועתה שב הצבע אל פניך. סַפֵּר לי מה אירע לך! ענה לו אחיו: אספר לך מדוע השתנה גוֹן פנַי, אבל אל תתעקש שאגיד לך מדוע שב אליהם הצבע! אמר לו אחיו: ספּר לי תחילה מדוע השתנה גון פניך ומדוע היית חלש כל כך, למען אשמע ואדע!
אמר לו: אחי, כששלחת את הווזיר שלך אלַי להזמינני לבוא ולהתייצב לפניך התכוננתי לדרך ועזבתי את עירי, נזכרתי ששכחתי בארמוני מחרוזת אבני חן שהיה בדעתי לתת לך, שַׁבתי על עקבותי ומצאתי את אשתי ועבד שחור ישֵׁן איתה על יצועי. הרגתי את שניהם ובאתי אליך מוטרד מעניין זה. לכן השתנה גוֹן פני, אבל אל תתעקש שאגיד לך מדוע שב הצבע אל פני!
כששמע אחיו את דבריו אמר לו: אני משביעך באללה שתספר לי מדוע שב הצבע אל פניך!
חזר שאה זמאן וסיפר לו את כל מה שראו עיניו ושהריאר אמר לאחיו: ברצוני לראות זאת במו עיני. ענה לו אחיו שאה זמאן: העמֵד פנים שאתה יוצא לצוד חיות ועופות והסתתר בחדרי ותראה זאת במו עיניך!
ציווה המלך לצאת מיד לדרך. יצאו הגייסות והאוהלים אל מחוץ לעיר, והמלך יצא וישב במאהל וציווה על נעריו שאיש לא יבוא לפניו. התחפש המלך, יצא בחשאי אל הארמון שאחיו שהה בו, ישב זמן מה בחלון הנשקף אל הבוסתן וראה את השפחות ואדוניהן נכנסים עם העבדים, וכולם עשו בדיוק כפי שסיפר לו אחיו והמשיכו ועשו כך בלי הרף עד שירד הערב.
כשראה זאת המלך שהריאר השתבּשה עליו דעתו ואמר לאחיו שאה זמאן: בוא וניסע לאשר תובילנו הדרך, כי אין לנו עוד חֵפץ במלוכה, ונראה אם אירע לאדם נוסף מה שאירע לנו, כי טוב מותנו מחיינו! נענה אחיו לבקשתו ושניהם יצאו מדלת סתרים שבארמון ונסעו ימים ולילות עד שהגיעו לעץ אחד באמצע עמק ולידו מעיין קרוב לים המלוח. שתו מן המעיין וישבו לנוח. כשחלפה שעה משעות היום ראו שהים רועש וגועש ועולה מתוכו עמוד שחור המגיע עד לב השמים וצועד לעבר העמק. לַמראה הזה נבהלו, טיפסו עד צמרת העץ שהיה רם ונישא והתבוננו לראות מה יקרה. ראו השניים ג'ין שקומתו גבוהה, ראשו ענק וחזהו רחב ועל ראשו תיבה. יצא הג'ין אל היבּשה והגיע אל העץ שבצמרתו הסתתרו, ישב לרגליו, פתח את התיבה והוציא ממנה קופסה. פתח אותה ויצאה ממנו נערה יפהפייה ומזהירה כחמה הזורחת, כדברי המשורר:

הִיא הֵאִירָה בַּחֹשֶׁךְ, כָּל שַׁחַר
הֵאִיר בְּאוֹרָהּ כִּי הַיּוֹם עָלָה
לְזֹהַר פָּנֶיהָ עָלוּ הַשְּׁמָשׁוֹת
כְּשֶׁזָּרְחָה כָּל יָרֵחַ נִגְלָה
כָּרְעוּ הַבְּרוּאִים לְרַגְלֶיהָ
כְּשֶׁחָשְׂפָה בִּפְנֵיהֶם אֶת כֻּלָּהּ
כְּשֶׁהִבְרִיקוּ בְּרָקִים בִּתְחוּמֶיהָ
גִּשְׁמֵי שֶׁפַע זָלְגוּ בִּגְלָלָהּ

הביט בה הג'ין ואמר: גבִרתי העדינה כמשי, שאותה חטפתי בליל הכלולות, ברצוני לישון מעט. הניח הג'ין את ראשו על ירכיה ונרדם. נשאה הנערה את ראשה למרומי העץ וראתה את שני המלכים היושבים עליו, סילקה את ראשו של הג'ין מעל ירכיה והניחה אותו על הקרקע, עמדה תחת העץ ורמזה להם: רדו ואל תפחדו מפּני השד! הפצירו בה שניהם: בשם אללה, ותרי לנו על העניין הזה! והיא השיבה: חי אללה, רדו, וָלא - אשסה בכם את השד והוא יהרוגכם בייסורים קשים! נבהלו השניים וירדו אליה. קמה ועמדה לפניהם ואמרה: התעלסו איתי בכל כוחכם, וָלא - אשסה בכם את השד! מרוב פחד אמר המלך שהריאר לאחיו המלך שאה זמאן: אחי, עשֵׂה כמצוותה! ענה לו אחיו: לא אעשה עד שתעשה אתה תחילה! החלו לקרוץ זה לזה ולרמוז מי ישכב איתה תחילה והנערה אמרה: אני רואה שאתם קורצים זה לזה. אם לא תיגשו למלאכה, אשסה בכם את השד. מרוב פחד מפני הג'ין עשו כמצוותה. כשסיימו אמרה להם: קומו על רגליכם! הוציאה מחֵיקהּ תיק, שלפה ממנו שרשרת ובה חמש מאות ושבעים טבְּעות חותם ואמרה להם: יודעים אתם מה הדבר הזה? ענו לה: איננו יודעים. אמרה להם: בעלי הטבעות האלה עשו לי כמו שעשיתם בלי שהשד יחוש בדבר. תנו לי גם אתם את טבעותיכם! נתנו לה שתי טבְּעות חותם שהיו על אצבעותיהם ואמרה להם: השד הזה חטף אותי בליל כלולותי, הִניחַני בקופסה, שָׂם אותה בתיבה, הִציב עליה שבעה מנעולים ושם אותי במעמַקי הים הרוחש וגועש שגליו סוערים. ידוע לכול שכאשר לבה של אישה חפֵץ בדבר מה אין דבר העומד בפני רצונה, כדברי המשורר:

אַל תִּבְטַח בַּנָּשִׁים
וְאַל תַּאֲמִין לְהַבְטָחָתָן
כִּי שְׂבִיעוּת רְצוֹנָן וְכַעְסָן
תְּלוּיִים שְׁנֵיהֶם בְּעֶרְוָתָן
הֵן מַרְאוֹת אַהֲבַת כָּזָב
וּבְגִידָה תַּחַת שִׂמְלָתָן
לְמַד לֶקַח מִסִּפּוּר יוֹסֵף
וְהִשָּׁמֵר מִבְּגִידָתָן
כִּי אָדָם סֻלַּק בִּגְלָלָן
בִּמְזִמַּת אִיבְּלִיס הַשָּׂטָן

כששמעו כך מפיה התפלאו מאוד ואמרו איש לאחיו: אם זהו שד ואירע לו דבר חמוּר ממה שאירע לנו, יש בכך נחמה בעבורנו. שבוּ מיד כלעומת שבאו, חזרו לעירו של המלך שהריאר ונכנסו לארמונו. כרת המלך את ראשה של אשתו ואת ראשי העבדים והשפחות והחל לנהוג מנהג חדש - לקחת לו נערה בתולה, לקטוף את בתוליה ולהרוג אותה בו בלילה. כך המשיך ועשה שלוש שנים תמימות. נמלאו הבריות חשש ובנותיהם נמלטו על נפשן, ולא נותרה באותה עיר נערה שניתן לשכב איתה.
יום אחד ציווה המלך כמנהגו על הווזיר להביא לו נערה. יצא הווזיר וחיפש ולא מצא. פנה ללכת לביתו כועס ומלא דאגה וירֵא לנפשו מפני המלך. היו לווזיר שתי בנות שהצטיינו ביופי, בחֵן ובזוהר, בקומה ובגִזרה נאה, שֵׁם הבכורה שָהְרָזָאד* ושם הצעירה דוּנְיָאזָאד. הרבתה הבכורה לקרוא בספרים, בקוֹרות העתים, בדברי מלכי קדם ובעלילות העמים שהיו ואינם עוד. אמרו עליה שאספה אלף ספרים מסִפרי קורות העִתים המספרים על עמי העבר ועל מלכי ההוֹוה ומסִפרי המשוררים. אמרה שהרזאד לאביה: מדוע אני רואה שפניך השתנו ואתה מלא דאגה ועצב? כדברי המשורר:
[* שהרזאד הוא התעתיק הערבי של המילה הפרסית צ'הראזאד שפירושה: בעלת מראה אצילי או ממוצא אצילי.]

אֱמֹר לְמִי שֶׁעָמוּס דְּאָגוֹת
שֶׁדַּאֲגָתוֹ תִּתְפּוֹגֵג
כְּפִי שֶׁיֵּשׁ קֵץ לַשִּׂמְחָה
יוּקַל גַּם לְמִי שֶׁדּוֹאֵג

כששמע הווזיר דברים אלה מפי בתו סיפר לה את מה שאירע לו עִם המלך בלי להחסיר מילה ואמרה לו: חי אללה, אבי יקירי, הַשִּׂיאני למלך הזה ואשאֵר בחיים או אמות ואהיה כפרת בנות המוסלמים ואגאלן מידיו! אמר לה אביה: ישמרך אללה! אל תעמידי עצמך בסכנה! אך היא הוסיפה ואמרה: כך נגזר עלי! ענה הווזיר: אני חושש שמא יקרה לך כמעשה החמוֹר והשור עם בעל השדה. שאלה שהרזאד: ומה קרה להם, אבי יקירי?