לא כזה בחור נחמד
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לא כזה בחור נחמד
מכר
אלפי
עותקים
לא כזה בחור נחמד
הוספה למועדפים
מכר
אלפי
עותקים

לא כזה בחור נחמד

4.1 כוכבים (87 דירוגים)

עוד על הספר

תקציר

מחברת רבי המכר של -USA Today  - ר.ס. גריי (שד יהיר):
 
"ר.ס. גריי היא ללא עוררין, מלכת הקומדיה הרומנטית האמיתית..."
- USA TODAY-Kamrun Nesa
 
"מצאתי את הספר הרומנטי האהוב עליי ביותר!!!"
 - TheCoffeeholic Bookworm
 
 
"או מיי גוד. מי זה?"
שואלים אותי הרבה את השאלה הזו.
"אה, הוא?" אני עונה. "זה רק איאן."
רק איאן זאת הגזמת המאה.
רק המונה ליזה. רק הטאג' מאהל. רק איאן, עם קוביות שרירי הבטן המשעממות שלו וגומות החן שיש לכל אחד. 
העניין הוא שאיאן הוא... רק החבר הכי טוב שלי.
אנחנו ממש קרובים, ושנינו תקועים כל כך עמוק בידידות, שכולם בעבודה מניחים שאנחנו זוג – עד שיום אחד, השמועה שהוא פנוי נפוצה בחדר המורים. טרף קל. ולפתע, עונת הציד נפתחת, ואיאן נמצא על הכוונת. 
הוא אמור לשמוח על כל תשומת הלב שהוא מקבל, אבל שנינו מופתעים לגלות שתשומת הלב היחידה שהוא רוצה היא שלי. 
הוא הופך את השיחות הליליות התמימות שלנו לשיחות למבוגרים בלבד. להתלוצצויות השובבות שלנו נוסף עוקץ חדש ומסוכן. 
אני רוצה לחשוב שהוא מנסה למתוח אותי, שהוא סתם מנסה להוציא ממני תגובה, כמו תמיד – אבל כשאיאן מרים אותי על שולחן בכיתה שלי ומכניס לי את ידיו מתחת לחצאית, אני כבר פחות מבולבלת. 
אני קצת מפחדת שהמצב ביננו ידרדר, שאאבד את החבר הכי טוב שלי בגלל שאני לא מסוגלת להוריד ממנו את הידיים. לכן, אני מתכוונת לתפוס מרחק ולא להגיב לנשיקה מרעידת העולמות הזאת – אוף, על מי אני מנסה לעבוד?!
 
להתראות איאן, ידידי הטוב.
שלווום מר לא כזה בחור נחמד. 
 
"הספר הזה שמספר על ידידות שהופכת לקשר רומנטי, הוא ממש, במאה אחוז בלתי ניתן לשחרור!" Literberry
 
ר.ס. גריי היא סופרת רבי המכר של ה USA Today. היא הוציאה תשעה עשר ספרים, מתוכם שבע קומדיות רומנטיות שכיכבו בראש רשימות רבי המכר. היא גרה בטקסס עם בעלה, ביתה ושני כלביהם.

פרק ראשון

1
סמנתה
 
הבוקר אנחנו שוב עושים סקס במגורי החיילים. סקס לוהט. האויב הולך ומתקרב — יכול להיות שלא נצא מזה בחיים. פיצוצים מרעימים בשמים, ובמכנסיים שלי. אני מזיעה. כשהתחלנו, איאן לבש מדי הסוואה, אבל קרעתי אותם מעליו בשיניים. בגלל זה אני יודעת שאני חולמת — הפה שלי לא עד כדי כך כישרוני. במציאות הייתי שוברת שן על הרוכסן שלו.
 
השעון המעורר שלי יורה עוד יריית אזהרה. מוחי ההולך ומתעורר צועק, קומי או שתאחרי! אני מתחפרת עמוק יותר מתחת לשמיכה, והתת־מודע שלי מנצח. בחלום, איאן זורק אותי על כתפו כאילו הוא מנסה לזכות בעיטור כבוד, ואנחנו מתרסקים על מיטת קומתיים מתכתית. עוד רמז שזה חלום הוא העובדה שאף על פי שהאזור הבשרני של התחת שלי נתקע בפינת המיטה, לא כואב לי. הוא מתחכך בי ומסגרת המיטה משקשקת. אני מעבירה את ציפורניי במורד הגב שלו.
 
"מישהו עוד יתפוס אותנו, חייל," אני גונחת.
 
פיו מכסה את פי והוא מזכיר לי, "זה אזור מלחמה — אנחנו יכולים להרעיש כמה שרק נרצה."
 
בחוץ נשמע פרץ מקוטע של מטח יריות. מגפיים כבדים מתחילים לרקוע לעבר הדלת הנעולה.
 
"מהר, אנחנו מוכרחים לחסום אותה!" אני מפצירה בו. "אבל איך?
 
אין פה שום דבר שימושי, חוץ משוט העור התקני הזה והמגפיים הצבאיים שלי שמגיעים עד הברך!"
 
הוא מרים ומצמיד אותי לדלת ומבטינו נפגשים. לפתע הפתרון הדומם ברור לנו: אין לנו ברירה אלא להשתמש בגופינו המתפתלים בתור מחסום סקסי.
 
"או־קיי, בכל פעם שהם יבעטו בדלת, אני אחדור לתוכך, ברור?
 
בשלוש: אחת, שתיים —"
 
בדיוק כשהחלום שלי מגיע לחלק הטוב, הטלפון שלי מתחיל לנגן בקולי קולות את Islands in the Stream של קני רוג'רס ודולי פרטון. מוזיקת פופ־קאנטרי מגניבה משנות השמונים שרה לי סרנדה בפול ווליום. כולל סינתיסייזרים. אני נאנחת ופוקחת את עיניי לרווחה. איאן שוב שינה את הצלצול שלי. הוא עושה לי את זה כל כמה שבועות. בפעם האחרונה זה גם היה איזה להיט עבר מטופש בביצוע של זוג זקנים מטורללים.
 
אני מרימה את מכשיר הנייד שלי ומכניסה אותו מתחת לשמיכה, איתי.
 
"כן, כן," אני עונה. "כבר התקלחתי ואני בדרך החוצה."
 
"את עוד במיטה."
 
כשאיאן אומר "מיטה" בקולו העמוק והמחוספס, הבטן שלי מתנהגת מוזר. איאן מהחלום מתמזג עם איאן מהמציאות. הראשון הוא לוטננט חתיך עם זרועות מפלדה. השני הוא החבר הכי טוב שלי עם זרועות מסוג של מתכת שמעולם לא זכיתי להרגיש.
 
"דולי פרטון? באמת?" אני שואלת.
 
"היא אוצר אמריקאי, בדיוק כמוך."
 
"איך אתה בכלל מגיע לשירים האלה?"
 
"יש לי רשימה מתעדכנת בטלפון. למה את מתנשפת ככה? זה נשמע כאילו את מנסה לכסות את המראה שלך באדים."
 
אלוהים. אני מתיישבת ומתנערת משאריות החלום שלי.
 
"שוב נרדמתי עם שידורים חוזרים של מ.א.ש."
 
"את יודעת שמאז יצאו עוד סדרות טלוויזיה?"
 
"כן, אבל עדיין לא מצאתי גבר שעושה לי את זה כמו הוקאיי."
 
"את יודעת שאלן אלדה כבר בן שמונים פלוס, נכון?"
 
"ואני בטוחה שהוא עדיין שווה."
 
"מה שתגידי, שפתיים לוהטות."
 
אני נאנחת. בדיוק כמו מייג׳ור מרגרט הוליהאן, הכינוי הזה מעצבן גם אותי... בערך.
 
אני מזיזה את השמיכה הצדה ומכריחה את עצמי להניח את כפות רגליי על הרצפה. "כמה זמן יש לי?"
 
"הצלצול הראשון בעוד חצי שעה."
 
"אני רואה שאצטרך לוותר על חמישה־עשר הקילומטרים שתיכננתי לרוץ הבוקר."
 
הוא צוחק. "אממ."
 
אני מתחילה לנבור בארון שלי בחיפוש אחר שמלה וקרדיגן נקיים. תקנות לבוש העובדים בבית הספר שלנו כופות עליי להתלבש כמו סבתא. היום אני בשמלת קיץ באדום־דובדבן וקרדיגן ורוד־בהיר, כמה מתאים ליום הראשון של פברואר.
 
"מה הסיכוי שמילאת תרמוס נוסף בקפה לפני שיצאת מהבית?"
 
אני שואלת בתקווה.
 
"אני אשאיר אותו על השולחן שלך."
 
לבי מפרפר בהערכה.
 
"אתה יודע, טעיתי," אני מקניטה אותו בקול נלהב וחולה־אהבה. "דווקא יש גבר שעושה לי את זה יותר מהוקאיי, וקוראים לו איאן פְלֶט —"
 
הוא נאנח ומנתק.
 
בית הספר התיכון אוק היל נמצא במרחק חמש דקות רכיבה על אופניים מהדירה שלי. הוא גם במרחק חמש דקות רכיבה מהבית של איאן. אנחנו יכולים להגיע יחד בבקרים, אבל שגרות הבוקר שלנו שונות באופן קיצוני. אני אוהבת להמר ולדחוף את השעון המעורר שלי עד קצה גבול יכולתו. כשאני ישנה עד לרגע האחרון עובר בי גל של ריגוש. איאן אוהב להתעורר עם השמש. הוא חבר בחדר כושר ומשתמש במנוי שלו כל בוקר. אחוזי השומן בגוף שלו אופטימליים. אני חברה באותו חדר כושר, וכרטיס המנוי שלי תחוב מאחורי כרטיס ההטבות של דנקן דונאטס, היקר ללבי. המנוי פוזל לעברי בכל פעם שאני יוצאת להפסקת סופגנייה בזיגוג תות.
 
אני מעדיפה את הרכיבה היומית שלי על פני סבל כפוי בחדר הכושר. מה גם שבשלב הזה כבר אין לי מה לעשות בקשר לפיזיולוגיה שלי. אני אישה בת עשרים ושבע שעדיין רוכבת על גלי הכושר המדומה שמתלווה באופן טבעי לנעורים ולתקציב המזון של מורה. ה־האשטאג#מוטיבציה היחיד בחיים שלי הוא המוטיבציה שלי לבינג' סדרות ריאליטי שיפוצים.
 
איאן אומר שאני יותר מדי ביקורתית כלפי עצמי, אבל כשאני מביטה במראה אני רואה ברכיים בולטות וחזה שבקושי ממלא קאפ B. בימים טובים, הגובה שלי מגיע למטר שישים. נראה לי שאני יכולה לקנות בגדים במחלקת התינוקות של גאפּ.
 
כשאני מגיעה לבית הספר (עשר דקות לפני הישמע הצלצול הראשון(, אני מוצאת חטיף גרנולה ליד תרמוס הקפה שנח על השולחן שלי. כל כך מיהרתי להגיע בזמן לבית הספר, עד ששכחתי לקחת משהו לארוחת הבוקר. אני כל כך צפויה, עד שאיאן מחביא חטיפים בתוך ובסביבת השולחן שלי. אני תמיד יכולה לפתוח כל אחת מהמגירות שלי ולמצוא משהו — אגוזים, גרעינים, קרקרים בטעם חמאת בוטנים. הוא אפילו הצמיד חטיף אנרגיה לתחתית הכיסא שלי בנייר דבק. אבל המאגר שלי נועד להקל עליו יותר מאשר עליי. אני הבן אדם הכי רעב שאי־פעם תפגשו. כשרמת הסוכר שלי צונחת, אני הופכת לגרסה ההרסנית של ג'ין גריי מאקס־מן.
 
אני טורפת את חטיף הגרנולה ולוגמת מהקפה שלי, ומודה לו בהודעה מהירה לפני שהתלמידים מתחילים להשתרך אל תוך הכיתה שלי לקראת השיעור הראשון.
 
סאם: ת"ר על ארוחת הבוקר. הקפה אש.
 
איאן: זאת התערובת החדשה שקנית לפני שבוע. התלמידים שלך שוב מלמדים אותך סלנג חדש?
 
סאם: שמעתי את זה אתמול כשהייתי בתורנות ופיזרתי את הילדים להסעות. אני עדיין לא בטוחה מתי להשתמש בזה. אדווח לך כשאגלה.
 
"בוקר טוב, מיסיס אברמס!" מפזם התלמיד הראשון שלי.
 
זה ניקולס, העורך הראשי של עיתון האוק היל גאזט. הוא מסוג הילדים שמגיעים לבית הספר באפודה. הוא מתייחס לשיעור העיתונות שלי בכובד ראש — עוד יותר משהוא מתייחס להידלקות שלו עליי, עד כדי כך הוא רציני לגבי הלימודים.
 
אני נועצת בו מבט נוזף. "ניקולס, אני אגיד את זה בפעם האחרונה, קוראים לי מיז אברמס. אתה יודע שאני לא נשואה."
 
הוא מעניק לי חיוך רחב במיוחד, והגשר שלו מנצנץ באור. הוא דאג להשתמש בגומיות בצבעי כחול־שחור — צבעי בית הספר. "אני יודע. אבל אני אוהב לשמוע אותך אומרת את זה." הילד פשוט לא מוותר. "ואם יותר לי לומר, צבע השמלה מאוד הולם אותך. היא אדומה כמעט כמו השיער שלך. עם סטייל כזה את תהיי נשואה מהר מאוד."
 
"לא, לא יוּתר לך לומר את זה. שב כבר."
 
עכשיו גם שאר התלמידים מתחילים להיכנס לכיתה שלי. ניקולס מתיישב במרכז השורה הראשונה, ואני נמנעת מלהסתכל לו בעיניים ככל האפשר מהרגע שאני מתחילה את השיעור.
 
העבודה של איאן ושלי בתיכון אוק היל שונה בתכלית.
 
הוא המורה לכיתת הכימיה למתקדמים. יש לו תואר שני, ואחרי הקולג' הוא עבד בתעשיית התרופות. כשלמד לתואר השני, הוא עזר לפתח רצועה ללשון שמרגיעה כוויות מדברים כמו קפה רותח ופיצה לוהטת. זה נשמע מטופש — אפילו צחקו על זה בסאטרדיי נייט לייב — אבל הרעיון משך תשומת לב רבה בעולם המדע, והתלמידים שלו מעריצים אותו בזכות הניסיון שלו. הוא המורה המגניב שמפשיל את שרוולי החולצה שלו מעל למרפקים ומפוצץ דברים בשם המדע.
 
אני בסך הכול המורה לעיתונאות ומתאמת הצוות של עיתון האוק היל גאזט, שבועון שקוראיו מונים חמישה אנשים בדיוק: אני, איאן, ניקולס, אמא של ניקולס, והמנהל שלנו מר פּרוּאיט. כולם מניחים שאני נכנסת לקטגוריית ה"מי שלא יכול לעשות, מלמד", אבל האמת היא שאני אוהבת את העבודה שלי. אני נהנית ללמד, ואני לא בנויה להתמודד עם העולם האמיתי. לעיתונאים רציניים אין הרבה חברים. הם מזנקים לתוך האקשן, לוחצים, חופרים, וחושפים סיפורים חשובים בפני כל העולם. בקולג', המרצים שלי תמיד גערו בי על הכתבות הקלילות שהפקתי במהירות מסחררת. התייחסתי לזה כאל מחמאה. מי לא אוהב דברים קלילים?
 
בכל אופן, אני גאה בגאזט ובתלמידים שעוזרים לנהל אותו.
 
אנחנו פותחים כל שבוע בישיבת צוות מלאה, כאילו אנחנו עיתון אמיתי ופעיל. תלמידים מעלים הצעות לכתבות אפשריות, או מעדכנים אותי איך מתקדמת העבודה שלהם. כמעט כולם לוקחים את זה ברצינות, מלבד כמה תלמידים שבחרו בשיעור עיתונאות מפני שקל לקבל בו מאה — והם צודקים, ככל שכואב לי להודות בזה. איאן טוען שאין לי עמוד שדרה.
 
כרגע אני מדברת עם אחת התלמידות מהקטגוריה השנייה. לא נראה לי שהיא הגישה אפילו מטלה אחת מאז שחזרנו מחופשת חג המולד. "פיבי, כבר חשבת על כתבה בשביל הגיליון של השבוע הבא?"
 
"אה, אמממ... כן." היא מפוצצת את המסטיק שלה. אני רוצה לחטוף לה את המסטיק ולתקוע אותו בשיער שלה. "נראה לי שאני אברר אם השרתים, כאילו, מזדיינים אחרי שעות העבודה או משהו."
 
"תעזבי את מר פרנקלין המסכן בשקט. קדימה, מה עוד יש לך?"
 
"או־קיי, איך זה נשמע לך... ארוחת הצהריים בבית הספר: בריאה או לא?"
 
עמוק בפנים אני רוצה לעקור לעצמי את העיניים. כתבות תחקיר כאלה נכתבו פעמים כה רבות, עד שמנהלת הקפטריה ואני עשינו הסכם. אני דואגת שהתלמידים לא ייכנסו לה למטבח, ובתמורה אני יכולה לקחת כדורי פירה מטוגנים חופשי.
 
"אין שם שום דבר חדש. האוכל לא בריא. כולנו יודעים את זה. רעיון אחר."
 
אני שומעת כמה צחקוקים. לחייה של פיבי מאדימות, ועיניה מצטמצמות לעברי. היא מרוגזת על שמתחתי עליה ביקורת לפני כל הכיתה. "או־קיי, טוב." לקולה מתלווה עכשיו נימה חצופה ואכזרית, מהסוג שיכול לצאת רק מפיה של נערה מתבגרת. "אולי משהו יותר סקסי? כמו כתבה על אהבה אסורה בין מורים?"
 
אני משועממת כל כך עד שאני מפהקת. שמועות על איאן ועליי כבר ממש לא מעניינות אף אחד. כולם מניחים שאנחנו יוצאים רק מפני שאנחנו החברים הכי טובים. אין לזה כל אחיזה במציאות. אני רוצה להגיד, כן, הלוואי, אבל אני יודעת בבירור שאני לא הטיפוס שאיאן נמשך אליו. להלן ארבע פעמים שהוא הוכיח לי את זה מעל לכל ספק:
 
— הוא אמר לי פעם שהוא מעולם לא דמיין את עצמו עם ג'ינג'ית, מפני שהשיער של אמא שלו אדמדם. הלו! לרוב הגברים יש תסביך אמא! תן לי להיות תסביך האמא שלך!
 
— הוא תמיד יוצא עם בחורות גבוהות, דיכאוניות ויפות כמו דוגמניות, עם מוטת כנפיים כפולה משלי. הן סוג של נקבות פטרודקטיל.
 
— שנינו מעריצים מושבעים של שר הטבעות, ונחשו מה — סאם הוא החבר הכי טוב של הגיבור, לא מושא האהבה שלו.
 
— אה, וכמובן הפעם ההיא שהכרחתי את עצמי להתלבש כמו גרסה זנותית של הרמיוני (יש לו חולשה אליה) בליל כל הקדושים וניסיתי לפתות אותו. הוא אמר לי שאני דומה יותר להרמיוני פרועת־השיער מהשנים המוקדמות מאשר להרמיוני הבוגרת מנשף חג המולד. ועברתי התמוטטות עצבים שקטה.
 
איאן ואני נעשינו חברים לפני שלוש שנים וחצי, או כמעט אלף ושלוש מאות ימים, אם יש עוד לוזר מלבדי שסופר. כשהתקבלנו לעבודה כמורים באוק היל, שנינו נשלחנו לאותה קבוצת הדרכה. היינו חמישה־עשר שכירים חדשים בסך הכול, ואיאן מיד לכד את תשומת לבי. אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי אותו, ובעיקר פרטים ספציפיים ואקראיים: כמה גדולות נראו הידיים שלו כשהחזיק את ספר ההדרכה שלנו, את השיזוף שלו מחופשת הקיץ, את העובדה שהוא היה גבוה יותר מכולנו. בהתחלה הוא נראה לי מאיים מאוד, עם עיניו הכחולות והנוקבות ושערו החום הקצר שהיה מעט גלי, אבל הוא שבר את הרושם הראשוני עם החיוך שזרק לי כשמבטינו נפגשו מעל לקהל המורים החדשים. חיוכו היה שובה לב ונינוח, ומעל לכול, הוא היה סקסי בטירוף. לבי פירפר בחזה. הוא נראה כמו הבן של השכנים, שגדל והפך לגבר בעל לסת מסותתת וזרועות מוצקות.
 
הוא לבש חולצת טריקו שחורה, ונעצתי בה מבט כשהוא התקדם לעברי מבעד לקהל.
 
"את מעריצה של ג'ייק באג?" שאל. "גם אני."
 
בתגובה ביצעתי גרסה לא משכנעת של המילה "הא?"
 
חיוכו הלבן־בוהק התרחב עוד קצת, והוא הצביע על החולצה שלי. אה, נכון. לבשתי חולצה מהופעה של ג'ייק באג. פתחנו בשיחה מנומסת על סיבוב ההופעות האחרון שלו באמריקה, וכל אותו הזמן שמרתי על הריר שלי בתוך הפה. כשהגיע הזמן להתחיל, הוא שאל אם אני רוצה לשבת איתו.
 
במשך שבוע רצוף התמודדנו יחד בגבורה עם סרטוני הדרכה על הטרדה מינית ונהלים במקום העבודה. בזמן שקלטות וידיאו באיכות גרועה משנות התשעים התנגנו על מעמד טלוויזיה מתגלגל, איאן ואני העברנו בינינו פתקים שובבים. בסופו של דבר פשוט הצמדנו את השולחנות שלנו זה לזה, דיברנו בלחש ולמדנו להכיר זה את זה. היו לנו כל כך הרבה נושאי שיחה והתבדחויות. מילים נורו מתוכנו במטח, כאילו כל אחד מאיתנו פחד שהשני עלול להיעלם בכל רגע ללא זכר.
 
לא הקשבנו לרגע אחד לכל אורך ההדרכה, אבל בסוף שילמנו את המחיר.
 
בתום השבוע היה מבחן, ושנינו נכשלנו. מסתבר שלראשונה בהיסטוריה של אוק היל מישהו נכשל. המבחן קל להחריד כל עוד מקשיבים, אפילו קצת. נאלצנו לחזור על הקורס בפעם השנייה, והחברות שלנו התחזקה על בסיס משותף של מבוכה ובושה.
 
בסוף השבוע השני יצאנו לשתות כדי לחגוג את הציונים העוברים שלנו — זה היה הרעיון של איאן. ניסיתי שלא לייחס לו יותר מדי משמעות. ככלות הכול, כל אחד מאיתנו הביא בן זוג.
 
ואז פגשתי את הבחורה שהוא יצא איתה באותה תקופה: דרמטולוגית עדינה כאיילה. ישבנו ליד הבר, והיא בידרה את כולנו בסיפורים מעניינים מחדר הטיפולים.
 
"כן, אנשים לא מבינים כמה סוגים שונים של שוּמוֹת יש."
 
היא נתנה לי עצות שלא ביקשתי ממנה, למשל, "יש לך עור חיוור, אז ממש כדאי לך ללכת להיבדק אצל רופא עור פעמיים בשנה." לה, דרך אגב, לא היתה נקבובית או נמש אחד נראים לעין. באמצע הערב, כששתינו קמנו ללכת לשירותים, חוסר הביטחון שלי הוכפל. ההבדל בין הגבהים שלנו היה מגוחך. יכולתי להיכנס לכיס שלה. כל מי שהיה מסתכל עלינו עלול היה לחשוב שאני ילדה והיא השמרטפית שלי.
 
הצד החיובי היחיד היה כשהנחתי לה לבדוק את אסופת הנמשים על כתפיי בזמן שהמתנו שאחד התאים יתפנה. כולם נבדקו ונמצאו תקינים.
 
באותו הזמן גם אני יצאתי עם מישהו. ג'רי היה בנקאי השקעות שפגשתי דרך ידיד של ידיד. היציאה הזאת היתה בסך הכול הפגישה השלישית שלנו, ולא היתה לי כל כוונה להמשיך להתראות איתו, במיוחד לא לאחר שהוא דיבר ללא הפסקה על חייו באחווה שלו באוניברסיטת פנסילבניה.
 
"כן, הייתי נשיא האחווה כשהייתי סטודנט שנה ג' ו־ד'. הי־דד!"
 
ואז הוא התחיל לצווח את פזמון האחווה שלו כך שכל מי שהיה בבר שמע אותו. נראה לי שהוא חשב שזה מצחיק, אבל אני ממש לא הבנתי את הבדיחה. רציתי ללחוץ על כפתור אדום שישגר אותי משם דרך הגג. עיניו של איאן פגשו את עיניי מעבר לשולחן, והרגשתי כאילו הוא יודע בדיוק על מה אני חושבת. הוא ראה שלא נעים לי, שהמצב גורם לי להתפתל בכיסא שלי בחוסר נוחות. שנינו נאבקנו לכבוש את צחוקנו. הפנים שלי האדימו מרוב מאמץ. הוא נאלץ לנשוך את השפה שלו. לבסוף אני נשברתי ראשונה ונאלצתי לבקש סליחה וללכת שוב לשירותים כדי שאוכל להיקרע מצחוק בפרטיות.
 
מאוחר יותר הדייט של איאן אמרה לו שהיא חוששת שיש לי שלפוחית רגיזה.
 
כשמגיעה שעת ארוחת הצהריים בבית הספר, אני כבר מוכנה להפסקה. בין שיעורי העיתונאות שלי אני גם מלמדת אנגלית בכיתות י"ב. זה לא החלק האהוב עליי בעבודה, אבל רק כך יכול המנהל פרואיט להצדיק את העובדה שאני מלמדת במשרה המלאה. התלמידים בשיעורים האלה כבר לא נוכחים בשיעור בנפשם, ומאשימים את מחלת השמיניתיס בשיעורי הבית שהגישו באיחור ובציוני המבחנים הנמוכים שהם מקבלים. אני מקלידה את שם המחלה במנוע חיפוש רפואי כדי להוכיח להם שהיא לא באמת קיימת. הם לא מרימים את הראש שלהם ממכשירי הטלפון לשנייה אחת כדי להקשיב לי.
 
רובם לא היו מצליחים לזהות אותי במסדר זיהוי.
 
לפני שבוע אחד הילדים חשב שאני תלמידה וביקש את חשבון הסנאפצ'אט שלי.
 
לאיאן אין את הבעיה הזאת. השיעורים שלו מלאים בחנונים עם נטייה להישגיות יתר, החבר'ה שכבר התקבלו לאוניברסיטאות המיוחסות מליגת הקיסוס, אבל בכל זאת מוכרחים לקחת עשרים ושבעה שיעורים למתקדמים. רובם גורמים לי להרגיש מאוימת, אבל הם מתייחסים לאיאן כאילו הוא האוֹבּי־וואן שלהם.
 
"ספר לנו עוד על המדבקה ללשון, מר פלטשר!"
 
"ביל ניי אפס לעומתך, מר פלטשר!"
 
"כתבתי עליך בחיבור הקבלה שלי לקולג', מר פלטשר. הייתי צריכה לכתוב על האדם שנתן לי הכי הרבה השראה ללמוד!"
 
אני מתיישבת לארוחת הצהריים בחדר המורים ונושפת חדות בניסיון להעיף כמה קווצות שיער מהמצח שלי. הן מעידות על כך שמשכתי את הקוקו שלי יותר מדי פעמים הבוקר מרוב מצוקה.
 
איאן מתיישב במקום הקבוע שלו מולי, והאנרגיה החיובית שלו ממלאת את חלל האוויר. או שזה בעצם הניחוח מעורר התיאבון של סבון הגוף שלו.
 
"תראי לי," הוא אומר.
 
"זה לא השלל הכי מוצלח שלי."
 
הבאתי מקל גבינה, בייגלה, ענבים וכריך חמאת בוטנים וריבה.
 
הוא הביא כריך הודו מרובה שכבות עם אבוקדו ונבטי אלפלפא, אבטיח פרוס ושקדים.
 
בלי לומר מילה אנחנו מתחילים להחליף פריטים. אני לוקחת חצי מכריך ההודו שלו. הוא לוקח חצי מהכריך שלי. מקל הגבינה שלי נחצה לשניים. אני משאירה לו את השקדים הדוחים שלו — הם אפילו לא קלויים.
 
"תני לי קצת מהבייגלה שלך," הוא אומר וידו נשלחת לעברי.
 
אני דופקת את ידי על השקית, וכנראה שוברת את רובם תוך כדי.
 
אבל זה שווה את זה.
 
"אתה מכיר את הכללים."
 
גבותיו הכהות מתקמרות. "יש לי בכיתה עוגיות שוקולד צ'יפס שקיבלתי מאחד התלמידים. אמא שלו אפתה אותן בתור תודה על מכתב ההמלצה שכתבתי לו."
 
כהרף עין מבטי המאיים מתחלף בחיוך. וגומות החן שלי מדגישות אותו. "למה לא אמרת?"
 
אני מסובבת אליו את שקית הבייגלה השבורים שלי.
 
אף על פי שחדר המורים עמוס, אף אחד לא מתיישב בשולחן שלנו. הם יודעים שלא כדאי להם. זה לא שאנחנו לא נחמדים, פשוט קשה לאחרים לעמוד בקצב שלנו. השיחות שלנו מורכבות מהרבה קיצורים, קודים ובדיחות פנימיות.
 
"ישיבת העיתון היתה טובה?"
 
אני מנסה את קול מגישת החדשות הכי מוצלח שלי. "איאן, האם האוכל בקפטריה שלנו אכן בריא?"
 
הוא נאנח ברחמים.
 
"כן, ואז עוד תלמידה ניסתה לאיים לחשוף את מערכת היחסים שלנו."
 
"את מתכוונת למערכת היחסים שאין לנו?"
 
"בדיוק."
 
"בסדר. בסדר!" גברת לוֹרִינְג — המורה לדרמה — צועקת ליד המקרר, ודממה נופלת על חדר המורים. "נחשו איזה יום היום..."
 
"הראשון בחודש!" צועק מישהו בהתלהבות. "תחנת ההחרמה!"
 
במשך השניות הבאות החדר נמלא רעש של מחיאות כפיים ופטפטת. הדבר היחיד שחסר הוא שקונפטי יצנח מהתקרה.
 
"או־קיי. או־קיי! להירגע," צועקת גברת לורינג בהתרגשות. "למישהו יש תוספת מאוחרת?"
 
איאן קם ושולף מכיסו פתק מקומט.
 
אנשים מוחאים כפיים כאילו הוא גיבור מקומי שחוזר מהמלחמה.
 
"חטפתי אותו בשיעור הראשון," הוא מתרברב.
 
אחדות מהמורות מתנהגות כאילו הן עומדות לחטוף התקף לב, כשהן מביטות בו חוצה את החדר. גברת לורינג מושיטה לו את הצנצנת שלה, והוא זורק את הפתק פנימה.
 
הוא חוזר למקומו מולי, ופתאום מגיע זמן הקריאה.
 
מעל המקרר בחדר המורים ניצבת לה צנצנת בינונית, שלתוכה אנחנו מכניסים את הפתקים שהחרמנו מהתלמידים במהלך השיעור. הירח מתמלא ומתמעט, והצנצנת מתמלאת. בתחילת כל חודש גברת לורינג קוטעת את הפסקת הצהריים שלנו לטובת קריאה דרמטית.
 
זה אמנם נשמע מרושע, אבל אל דאגה, אנחנו שומרים על האנונימיות של הפתקים. אף אחד לא יודע מי כתב אותם זולת המורה שהחרים אותם. לכן למנהל פרואיט לא ממש אכפת מהטקס שלנו. הוא עוזר למורל. אנחנו מתייחסים אליו כאל גיבושון.
 
גברת לורינג מכניסה את ידה לצנצנת בתנועת ערבוב כמו ילד שמחפש ממתקים בליל כל הקדושים, ושולפת פתק מקופל בקפידה.
 
אני פונה אל איאן בעליצות. מבטינו נפגשים. בשנה שעברה ישבתי בשיעור שלו כשהוא ערך ניסוי עם התלמידים. הוא שרף יסודות שונים כדי להראות שכל אחד מהם מפיק להבה בצבע אחר. סידן הופך לכתום כשהוא נשרף, נתרן לצהוב. התלמידים נדהמו, אבל גם אני, כי כשהוא שרף נחושת, היא הפיקה להבה בצבע כחול כהה וחי — גוון זהה לצבע עיניו של איאן. מאז אני מחזיקה קערה קטנה של מטבעות של סנט על שידת הלילה שלי.
 
גברת לורינג מכחכחת בגרונה ומתחילה. היא האדם המושלם למשימה. היא אף פעם לא עושה חצי־עבודה. היא שחקנית במה, וכשהיא קוראת את האיגרות המוחרמות היא עושה שימוש במבטאים שונים ומשחקת בכנות משכנעת. אילו יכולתי, הייתי מביאה את ההורים שלי להצגת הערב.
 
"תלמידה 1: הי, ראית ש]שם מחוק[ ישב לידי בשיעור הראשון?"
 
"תלמידה 2: כן! נראה לי שהוא בקטע שלך."
 
"תלמידה 1: אנחנו רק ידידים. הוא לא חושב עליי ככה."
 
"תלמידה 2: נו באמת! את פשוט צריכה ללכת על זה! בפעם הבאה שאתם מתחבקים, תצמידי אליו את הציצים שלך. זה הנשק הסודי שלי."
 
נחרות צחוק ספורות קוטעות את ההקראה, אבל גברת לורינג
 
משיבה את הסדר על כנו.
 
"תלמידה 1: נגיד שזה באמת עובד — מה אם זה ישנה הכול? מה אם זה דופק את הידידות?"
 
"תלמידה 2: למי אכפת? אנחנו תכף גומרים את הלימודים. את צריכה להשיג זיון."
 
"תלמידה 1: או־קיי, חתיכת דוחה. אני, שלא כמוך, חושבת שאפשר להיות ידידה של בן בלי לדפוק אותו."
 
"תלמידה 2: את חיה בסרט. זה רק עניין של זמן לפני שידידים משני המינים הופכים לנאהבים."
 
המילה האחרונה, המודגשת, שנקראה במלודרמטיות, מעוררת צחוק רועם. אבל בשולחן שלנו משתררת דממה. צרצרים. בדיוק כמו בחיים שלי. אני זזה בכיסאי באי־נוחות. חום מזדחל במעלה גווי. לפתע יש לי פריחה. אולי זאת תגובה אלרגית לכריך ההודו של איאן. בעצם, הלוואי שהייתי אלרגית לכריך — תגובה אלרגית קשה נשמעת נהדר לעומת זה. אני מרגישה כאילו מישהו כתב את המחשבות והמילים של המלאך והשטן שבתוכי.
 
אני שונאת את המשחק הזה.
 
אני שונאת את העובדה שאיאן מנסה לגרום לי להביט בעיניו הכחולות כלהבה, כנראה מפני שיש לו בדיחה ידידותית כלשהי לספר לי.
 
כשהפסקת הצהריים תסתיים, אני אקום ואברח מפה. אני אסרב לו כשהוא יציע שאלווה אותו לכיתה שלו כדי שייתן לי את העוגיות, וכשדרכינו ייפרדו, אתאמץ לשמור על נימת קולי ומבטי רגועים. הוא לעולם לא ידע שמשהו הפריע לי.
 
אני הולכת על קרח דק כבר אלף ושלוש מאות ימים. לאיאן ולי יש מערכת יחסים שתלויה באופן ניכר ביכולת שלי למדר את רגשותיי אליו בתחילתו של כל יום לימודים, ולפתוח את הבקבוק באיטיות בשעות הלילה. המתח הולך ונבנה לאורך כל היום.
 
בגלל זה החלומות שלי מטונפים.
 
בגלל זה לא יצאתי עם אף אחד זה יובלות.
 
ההליכה על החבל הדק הזה רק הולכת ונהיית קשה יותר ויותר, אבל אין לי ברירה. במשך אלף ושלוש מאות יום הייתי החברה הכי טובה של איאן פלטשר, ובמשך אלף ושלוש מאות יום שיכנעתי את עצמי שאני לא מאוהבת בו. אני פשוט ממש־ממש אוהבת מטבעות של סנט.

עוד על הספר

לא כזה בחור נחמד ר.ס. גריי
1
סמנתה
 
הבוקר אנחנו שוב עושים סקס במגורי החיילים. סקס לוהט. האויב הולך ומתקרב — יכול להיות שלא נצא מזה בחיים. פיצוצים מרעימים בשמים, ובמכנסיים שלי. אני מזיעה. כשהתחלנו, איאן לבש מדי הסוואה, אבל קרעתי אותם מעליו בשיניים. בגלל זה אני יודעת שאני חולמת — הפה שלי לא עד כדי כך כישרוני. במציאות הייתי שוברת שן על הרוכסן שלו.
 
השעון המעורר שלי יורה עוד יריית אזהרה. מוחי ההולך ומתעורר צועק, קומי או שתאחרי! אני מתחפרת עמוק יותר מתחת לשמיכה, והתת־מודע שלי מנצח. בחלום, איאן זורק אותי על כתפו כאילו הוא מנסה לזכות בעיטור כבוד, ואנחנו מתרסקים על מיטת קומתיים מתכתית. עוד רמז שזה חלום הוא העובדה שאף על פי שהאזור הבשרני של התחת שלי נתקע בפינת המיטה, לא כואב לי. הוא מתחכך בי ומסגרת המיטה משקשקת. אני מעבירה את ציפורניי במורד הגב שלו.
 
"מישהו עוד יתפוס אותנו, חייל," אני גונחת.
 
פיו מכסה את פי והוא מזכיר לי, "זה אזור מלחמה — אנחנו יכולים להרעיש כמה שרק נרצה."
 
בחוץ נשמע פרץ מקוטע של מטח יריות. מגפיים כבדים מתחילים לרקוע לעבר הדלת הנעולה.
 
"מהר, אנחנו מוכרחים לחסום אותה!" אני מפצירה בו. "אבל איך?
 
אין פה שום דבר שימושי, חוץ משוט העור התקני הזה והמגפיים הצבאיים שלי שמגיעים עד הברך!"
 
הוא מרים ומצמיד אותי לדלת ומבטינו נפגשים. לפתע הפתרון הדומם ברור לנו: אין לנו ברירה אלא להשתמש בגופינו המתפתלים בתור מחסום סקסי.
 
"או־קיי, בכל פעם שהם יבעטו בדלת, אני אחדור לתוכך, ברור?
 
בשלוש: אחת, שתיים —"
 
בדיוק כשהחלום שלי מגיע לחלק הטוב, הטלפון שלי מתחיל לנגן בקולי קולות את Islands in the Stream של קני רוג'רס ודולי פרטון. מוזיקת פופ־קאנטרי מגניבה משנות השמונים שרה לי סרנדה בפול ווליום. כולל סינתיסייזרים. אני נאנחת ופוקחת את עיניי לרווחה. איאן שוב שינה את הצלצול שלי. הוא עושה לי את זה כל כמה שבועות. בפעם האחרונה זה גם היה איזה להיט עבר מטופש בביצוע של זוג זקנים מטורללים.
 
אני מרימה את מכשיר הנייד שלי ומכניסה אותו מתחת לשמיכה, איתי.
 
"כן, כן," אני עונה. "כבר התקלחתי ואני בדרך החוצה."
 
"את עוד במיטה."
 
כשאיאן אומר "מיטה" בקולו העמוק והמחוספס, הבטן שלי מתנהגת מוזר. איאן מהחלום מתמזג עם איאן מהמציאות. הראשון הוא לוטננט חתיך עם זרועות מפלדה. השני הוא החבר הכי טוב שלי עם זרועות מסוג של מתכת שמעולם לא זכיתי להרגיש.
 
"דולי פרטון? באמת?" אני שואלת.
 
"היא אוצר אמריקאי, בדיוק כמוך."
 
"איך אתה בכלל מגיע לשירים האלה?"
 
"יש לי רשימה מתעדכנת בטלפון. למה את מתנשפת ככה? זה נשמע כאילו את מנסה לכסות את המראה שלך באדים."
 
אלוהים. אני מתיישבת ומתנערת משאריות החלום שלי.
 
"שוב נרדמתי עם שידורים חוזרים של מ.א.ש."
 
"את יודעת שמאז יצאו עוד סדרות טלוויזיה?"
 
"כן, אבל עדיין לא מצאתי גבר שעושה לי את זה כמו הוקאיי."
 
"את יודעת שאלן אלדה כבר בן שמונים פלוס, נכון?"
 
"ואני בטוחה שהוא עדיין שווה."
 
"מה שתגידי, שפתיים לוהטות."
 
אני נאנחת. בדיוק כמו מייג׳ור מרגרט הוליהאן, הכינוי הזה מעצבן גם אותי... בערך.
 
אני מזיזה את השמיכה הצדה ומכריחה את עצמי להניח את כפות רגליי על הרצפה. "כמה זמן יש לי?"
 
"הצלצול הראשון בעוד חצי שעה."
 
"אני רואה שאצטרך לוותר על חמישה־עשר הקילומטרים שתיכננתי לרוץ הבוקר."
 
הוא צוחק. "אממ."
 
אני מתחילה לנבור בארון שלי בחיפוש אחר שמלה וקרדיגן נקיים. תקנות לבוש העובדים בבית הספר שלנו כופות עליי להתלבש כמו סבתא. היום אני בשמלת קיץ באדום־דובדבן וקרדיגן ורוד־בהיר, כמה מתאים ליום הראשון של פברואר.
 
"מה הסיכוי שמילאת תרמוס נוסף בקפה לפני שיצאת מהבית?"
 
אני שואלת בתקווה.
 
"אני אשאיר אותו על השולחן שלך."
 
לבי מפרפר בהערכה.
 
"אתה יודע, טעיתי," אני מקניטה אותו בקול נלהב וחולה־אהבה. "דווקא יש גבר שעושה לי את זה יותר מהוקאיי, וקוראים לו איאן פְלֶט —"
 
הוא נאנח ומנתק.
 
בית הספר התיכון אוק היל נמצא במרחק חמש דקות רכיבה על אופניים מהדירה שלי. הוא גם במרחק חמש דקות רכיבה מהבית של איאן. אנחנו יכולים להגיע יחד בבקרים, אבל שגרות הבוקר שלנו שונות באופן קיצוני. אני אוהבת להמר ולדחוף את השעון המעורר שלי עד קצה גבול יכולתו. כשאני ישנה עד לרגע האחרון עובר בי גל של ריגוש. איאן אוהב להתעורר עם השמש. הוא חבר בחדר כושר ומשתמש במנוי שלו כל בוקר. אחוזי השומן בגוף שלו אופטימליים. אני חברה באותו חדר כושר, וכרטיס המנוי שלי תחוב מאחורי כרטיס ההטבות של דנקן דונאטס, היקר ללבי. המנוי פוזל לעברי בכל פעם שאני יוצאת להפסקת סופגנייה בזיגוג תות.
 
אני מעדיפה את הרכיבה היומית שלי על פני סבל כפוי בחדר הכושר. מה גם שבשלב הזה כבר אין לי מה לעשות בקשר לפיזיולוגיה שלי. אני אישה בת עשרים ושבע שעדיין רוכבת על גלי הכושר המדומה שמתלווה באופן טבעי לנעורים ולתקציב המזון של מורה. ה־האשטאג#מוטיבציה היחיד בחיים שלי הוא המוטיבציה שלי לבינג' סדרות ריאליטי שיפוצים.
 
איאן אומר שאני יותר מדי ביקורתית כלפי עצמי, אבל כשאני מביטה במראה אני רואה ברכיים בולטות וחזה שבקושי ממלא קאפ B. בימים טובים, הגובה שלי מגיע למטר שישים. נראה לי שאני יכולה לקנות בגדים במחלקת התינוקות של גאפּ.
 
כשאני מגיעה לבית הספר (עשר דקות לפני הישמע הצלצול הראשון(, אני מוצאת חטיף גרנולה ליד תרמוס הקפה שנח על השולחן שלי. כל כך מיהרתי להגיע בזמן לבית הספר, עד ששכחתי לקחת משהו לארוחת הבוקר. אני כל כך צפויה, עד שאיאן מחביא חטיפים בתוך ובסביבת השולחן שלי. אני תמיד יכולה לפתוח כל אחת מהמגירות שלי ולמצוא משהו — אגוזים, גרעינים, קרקרים בטעם חמאת בוטנים. הוא אפילו הצמיד חטיף אנרגיה לתחתית הכיסא שלי בנייר דבק. אבל המאגר שלי נועד להקל עליו יותר מאשר עליי. אני הבן אדם הכי רעב שאי־פעם תפגשו. כשרמת הסוכר שלי צונחת, אני הופכת לגרסה ההרסנית של ג'ין גריי מאקס־מן.
 
אני טורפת את חטיף הגרנולה ולוגמת מהקפה שלי, ומודה לו בהודעה מהירה לפני שהתלמידים מתחילים להשתרך אל תוך הכיתה שלי לקראת השיעור הראשון.
 
סאם: ת"ר על ארוחת הבוקר. הקפה אש.
 
איאן: זאת התערובת החדשה שקנית לפני שבוע. התלמידים שלך שוב מלמדים אותך סלנג חדש?
 
סאם: שמעתי את זה אתמול כשהייתי בתורנות ופיזרתי את הילדים להסעות. אני עדיין לא בטוחה מתי להשתמש בזה. אדווח לך כשאגלה.
 
"בוקר טוב, מיסיס אברמס!" מפזם התלמיד הראשון שלי.
 
זה ניקולס, העורך הראשי של עיתון האוק היל גאזט. הוא מסוג הילדים שמגיעים לבית הספר באפודה. הוא מתייחס לשיעור העיתונות שלי בכובד ראש — עוד יותר משהוא מתייחס להידלקות שלו עליי, עד כדי כך הוא רציני לגבי הלימודים.
 
אני נועצת בו מבט נוזף. "ניקולס, אני אגיד את זה בפעם האחרונה, קוראים לי מיז אברמס. אתה יודע שאני לא נשואה."
 
הוא מעניק לי חיוך רחב במיוחד, והגשר שלו מנצנץ באור. הוא דאג להשתמש בגומיות בצבעי כחול־שחור — צבעי בית הספר. "אני יודע. אבל אני אוהב לשמוע אותך אומרת את זה." הילד פשוט לא מוותר. "ואם יותר לי לומר, צבע השמלה מאוד הולם אותך. היא אדומה כמעט כמו השיער שלך. עם סטייל כזה את תהיי נשואה מהר מאוד."
 
"לא, לא יוּתר לך לומר את זה. שב כבר."
 
עכשיו גם שאר התלמידים מתחילים להיכנס לכיתה שלי. ניקולס מתיישב במרכז השורה הראשונה, ואני נמנעת מלהסתכל לו בעיניים ככל האפשר מהרגע שאני מתחילה את השיעור.
 
העבודה של איאן ושלי בתיכון אוק היל שונה בתכלית.
 
הוא המורה לכיתת הכימיה למתקדמים. יש לו תואר שני, ואחרי הקולג' הוא עבד בתעשיית התרופות. כשלמד לתואר השני, הוא עזר לפתח רצועה ללשון שמרגיעה כוויות מדברים כמו קפה רותח ופיצה לוהטת. זה נשמע מטופש — אפילו צחקו על זה בסאטרדיי נייט לייב — אבל הרעיון משך תשומת לב רבה בעולם המדע, והתלמידים שלו מעריצים אותו בזכות הניסיון שלו. הוא המורה המגניב שמפשיל את שרוולי החולצה שלו מעל למרפקים ומפוצץ דברים בשם המדע.
 
אני בסך הכול המורה לעיתונאות ומתאמת הצוות של עיתון האוק היל גאזט, שבועון שקוראיו מונים חמישה אנשים בדיוק: אני, איאן, ניקולס, אמא של ניקולס, והמנהל שלנו מר פּרוּאיט. כולם מניחים שאני נכנסת לקטגוריית ה"מי שלא יכול לעשות, מלמד", אבל האמת היא שאני אוהבת את העבודה שלי. אני נהנית ללמד, ואני לא בנויה להתמודד עם העולם האמיתי. לעיתונאים רציניים אין הרבה חברים. הם מזנקים לתוך האקשן, לוחצים, חופרים, וחושפים סיפורים חשובים בפני כל העולם. בקולג', המרצים שלי תמיד גערו בי על הכתבות הקלילות שהפקתי במהירות מסחררת. התייחסתי לזה כאל מחמאה. מי לא אוהב דברים קלילים?
 
בכל אופן, אני גאה בגאזט ובתלמידים שעוזרים לנהל אותו.
 
אנחנו פותחים כל שבוע בישיבת צוות מלאה, כאילו אנחנו עיתון אמיתי ופעיל. תלמידים מעלים הצעות לכתבות אפשריות, או מעדכנים אותי איך מתקדמת העבודה שלהם. כמעט כולם לוקחים את זה ברצינות, מלבד כמה תלמידים שבחרו בשיעור עיתונאות מפני שקל לקבל בו מאה — והם צודקים, ככל שכואב לי להודות בזה. איאן טוען שאין לי עמוד שדרה.
 
כרגע אני מדברת עם אחת התלמידות מהקטגוריה השנייה. לא נראה לי שהיא הגישה אפילו מטלה אחת מאז שחזרנו מחופשת חג המולד. "פיבי, כבר חשבת על כתבה בשביל הגיליון של השבוע הבא?"
 
"אה, אמממ... כן." היא מפוצצת את המסטיק שלה. אני רוצה לחטוף לה את המסטיק ולתקוע אותו בשיער שלה. "נראה לי שאני אברר אם השרתים, כאילו, מזדיינים אחרי שעות העבודה או משהו."
 
"תעזבי את מר פרנקלין המסכן בשקט. קדימה, מה עוד יש לך?"
 
"או־קיי, איך זה נשמע לך... ארוחת הצהריים בבית הספר: בריאה או לא?"
 
עמוק בפנים אני רוצה לעקור לעצמי את העיניים. כתבות תחקיר כאלה נכתבו פעמים כה רבות, עד שמנהלת הקפטריה ואני עשינו הסכם. אני דואגת שהתלמידים לא ייכנסו לה למטבח, ובתמורה אני יכולה לקחת כדורי פירה מטוגנים חופשי.
 
"אין שם שום דבר חדש. האוכל לא בריא. כולנו יודעים את זה. רעיון אחר."
 
אני שומעת כמה צחקוקים. לחייה של פיבי מאדימות, ועיניה מצטמצמות לעברי. היא מרוגזת על שמתחתי עליה ביקורת לפני כל הכיתה. "או־קיי, טוב." לקולה מתלווה עכשיו נימה חצופה ואכזרית, מהסוג שיכול לצאת רק מפיה של נערה מתבגרת. "אולי משהו יותר סקסי? כמו כתבה על אהבה אסורה בין מורים?"
 
אני משועממת כל כך עד שאני מפהקת. שמועות על איאן ועליי כבר ממש לא מעניינות אף אחד. כולם מניחים שאנחנו יוצאים רק מפני שאנחנו החברים הכי טובים. אין לזה כל אחיזה במציאות. אני רוצה להגיד, כן, הלוואי, אבל אני יודעת בבירור שאני לא הטיפוס שאיאן נמשך אליו. להלן ארבע פעמים שהוא הוכיח לי את זה מעל לכל ספק:
 
— הוא אמר לי פעם שהוא מעולם לא דמיין את עצמו עם ג'ינג'ית, מפני שהשיער של אמא שלו אדמדם. הלו! לרוב הגברים יש תסביך אמא! תן לי להיות תסביך האמא שלך!
 
— הוא תמיד יוצא עם בחורות גבוהות, דיכאוניות ויפות כמו דוגמניות, עם מוטת כנפיים כפולה משלי. הן סוג של נקבות פטרודקטיל.
 
— שנינו מעריצים מושבעים של שר הטבעות, ונחשו מה — סאם הוא החבר הכי טוב של הגיבור, לא מושא האהבה שלו.
 
— אה, וכמובן הפעם ההיא שהכרחתי את עצמי להתלבש כמו גרסה זנותית של הרמיוני (יש לו חולשה אליה) בליל כל הקדושים וניסיתי לפתות אותו. הוא אמר לי שאני דומה יותר להרמיוני פרועת־השיער מהשנים המוקדמות מאשר להרמיוני הבוגרת מנשף חג המולד. ועברתי התמוטטות עצבים שקטה.
 
איאן ואני נעשינו חברים לפני שלוש שנים וחצי, או כמעט אלף ושלוש מאות ימים, אם יש עוד לוזר מלבדי שסופר. כשהתקבלנו לעבודה כמורים באוק היל, שנינו נשלחנו לאותה קבוצת הדרכה. היינו חמישה־עשר שכירים חדשים בסך הכול, ואיאן מיד לכד את תשומת לבי. אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי אותו, ובעיקר פרטים ספציפיים ואקראיים: כמה גדולות נראו הידיים שלו כשהחזיק את ספר ההדרכה שלנו, את השיזוף שלו מחופשת הקיץ, את העובדה שהוא היה גבוה יותר מכולנו. בהתחלה הוא נראה לי מאיים מאוד, עם עיניו הכחולות והנוקבות ושערו החום הקצר שהיה מעט גלי, אבל הוא שבר את הרושם הראשוני עם החיוך שזרק לי כשמבטינו נפגשו מעל לקהל המורים החדשים. חיוכו היה שובה לב ונינוח, ומעל לכול, הוא היה סקסי בטירוף. לבי פירפר בחזה. הוא נראה כמו הבן של השכנים, שגדל והפך לגבר בעל לסת מסותתת וזרועות מוצקות.
 
הוא לבש חולצת טריקו שחורה, ונעצתי בה מבט כשהוא התקדם לעברי מבעד לקהל.
 
"את מעריצה של ג'ייק באג?" שאל. "גם אני."
 
בתגובה ביצעתי גרסה לא משכנעת של המילה "הא?"
 
חיוכו הלבן־בוהק התרחב עוד קצת, והוא הצביע על החולצה שלי. אה, נכון. לבשתי חולצה מהופעה של ג'ייק באג. פתחנו בשיחה מנומסת על סיבוב ההופעות האחרון שלו באמריקה, וכל אותו הזמן שמרתי על הריר שלי בתוך הפה. כשהגיע הזמן להתחיל, הוא שאל אם אני רוצה לשבת איתו.
 
במשך שבוע רצוף התמודדנו יחד בגבורה עם סרטוני הדרכה על הטרדה מינית ונהלים במקום העבודה. בזמן שקלטות וידיאו באיכות גרועה משנות התשעים התנגנו על מעמד טלוויזיה מתגלגל, איאן ואני העברנו בינינו פתקים שובבים. בסופו של דבר פשוט הצמדנו את השולחנות שלנו זה לזה, דיברנו בלחש ולמדנו להכיר זה את זה. היו לנו כל כך הרבה נושאי שיחה והתבדחויות. מילים נורו מתוכנו במטח, כאילו כל אחד מאיתנו פחד שהשני עלול להיעלם בכל רגע ללא זכר.
 
לא הקשבנו לרגע אחד לכל אורך ההדרכה, אבל בסוף שילמנו את המחיר.
 
בתום השבוע היה מבחן, ושנינו נכשלנו. מסתבר שלראשונה בהיסטוריה של אוק היל מישהו נכשל. המבחן קל להחריד כל עוד מקשיבים, אפילו קצת. נאלצנו לחזור על הקורס בפעם השנייה, והחברות שלנו התחזקה על בסיס משותף של מבוכה ובושה.
 
בסוף השבוע השני יצאנו לשתות כדי לחגוג את הציונים העוברים שלנו — זה היה הרעיון של איאן. ניסיתי שלא לייחס לו יותר מדי משמעות. ככלות הכול, כל אחד מאיתנו הביא בן זוג.
 
ואז פגשתי את הבחורה שהוא יצא איתה באותה תקופה: דרמטולוגית עדינה כאיילה. ישבנו ליד הבר, והיא בידרה את כולנו בסיפורים מעניינים מחדר הטיפולים.
 
"כן, אנשים לא מבינים כמה סוגים שונים של שוּמוֹת יש."
 
היא נתנה לי עצות שלא ביקשתי ממנה, למשל, "יש לך עור חיוור, אז ממש כדאי לך ללכת להיבדק אצל רופא עור פעמיים בשנה." לה, דרך אגב, לא היתה נקבובית או נמש אחד נראים לעין. באמצע הערב, כששתינו קמנו ללכת לשירותים, חוסר הביטחון שלי הוכפל. ההבדל בין הגבהים שלנו היה מגוחך. יכולתי להיכנס לכיס שלה. כל מי שהיה מסתכל עלינו עלול היה לחשוב שאני ילדה והיא השמרטפית שלי.
 
הצד החיובי היחיד היה כשהנחתי לה לבדוק את אסופת הנמשים על כתפיי בזמן שהמתנו שאחד התאים יתפנה. כולם נבדקו ונמצאו תקינים.
 
באותו הזמן גם אני יצאתי עם מישהו. ג'רי היה בנקאי השקעות שפגשתי דרך ידיד של ידיד. היציאה הזאת היתה בסך הכול הפגישה השלישית שלנו, ולא היתה לי כל כוונה להמשיך להתראות איתו, במיוחד לא לאחר שהוא דיבר ללא הפסקה על חייו באחווה שלו באוניברסיטת פנסילבניה.
 
"כן, הייתי נשיא האחווה כשהייתי סטודנט שנה ג' ו־ד'. הי־דד!"
 
ואז הוא התחיל לצווח את פזמון האחווה שלו כך שכל מי שהיה בבר שמע אותו. נראה לי שהוא חשב שזה מצחיק, אבל אני ממש לא הבנתי את הבדיחה. רציתי ללחוץ על כפתור אדום שישגר אותי משם דרך הגג. עיניו של איאן פגשו את עיניי מעבר לשולחן, והרגשתי כאילו הוא יודע בדיוק על מה אני חושבת. הוא ראה שלא נעים לי, שהמצב גורם לי להתפתל בכיסא שלי בחוסר נוחות. שנינו נאבקנו לכבוש את צחוקנו. הפנים שלי האדימו מרוב מאמץ. הוא נאלץ לנשוך את השפה שלו. לבסוף אני נשברתי ראשונה ונאלצתי לבקש סליחה וללכת שוב לשירותים כדי שאוכל להיקרע מצחוק בפרטיות.
 
מאוחר יותר הדייט של איאן אמרה לו שהיא חוששת שיש לי שלפוחית רגיזה.
 
כשמגיעה שעת ארוחת הצהריים בבית הספר, אני כבר מוכנה להפסקה. בין שיעורי העיתונאות שלי אני גם מלמדת אנגלית בכיתות י"ב. זה לא החלק האהוב עליי בעבודה, אבל רק כך יכול המנהל פרואיט להצדיק את העובדה שאני מלמדת במשרה המלאה. התלמידים בשיעורים האלה כבר לא נוכחים בשיעור בנפשם, ומאשימים את מחלת השמיניתיס בשיעורי הבית שהגישו באיחור ובציוני המבחנים הנמוכים שהם מקבלים. אני מקלידה את שם המחלה במנוע חיפוש רפואי כדי להוכיח להם שהיא לא באמת קיימת. הם לא מרימים את הראש שלהם ממכשירי הטלפון לשנייה אחת כדי להקשיב לי.
 
רובם לא היו מצליחים לזהות אותי במסדר זיהוי.
 
לפני שבוע אחד הילדים חשב שאני תלמידה וביקש את חשבון הסנאפצ'אט שלי.
 
לאיאן אין את הבעיה הזאת. השיעורים שלו מלאים בחנונים עם נטייה להישגיות יתר, החבר'ה שכבר התקבלו לאוניברסיטאות המיוחסות מליגת הקיסוס, אבל בכל זאת מוכרחים לקחת עשרים ושבעה שיעורים למתקדמים. רובם גורמים לי להרגיש מאוימת, אבל הם מתייחסים לאיאן כאילו הוא האוֹבּי־וואן שלהם.
 
"ספר לנו עוד על המדבקה ללשון, מר פלטשר!"
 
"ביל ניי אפס לעומתך, מר פלטשר!"
 
"כתבתי עליך בחיבור הקבלה שלי לקולג', מר פלטשר. הייתי צריכה לכתוב על האדם שנתן לי הכי הרבה השראה ללמוד!"
 
אני מתיישבת לארוחת הצהריים בחדר המורים ונושפת חדות בניסיון להעיף כמה קווצות שיער מהמצח שלי. הן מעידות על כך שמשכתי את הקוקו שלי יותר מדי פעמים הבוקר מרוב מצוקה.
 
איאן מתיישב במקום הקבוע שלו מולי, והאנרגיה החיובית שלו ממלאת את חלל האוויר. או שזה בעצם הניחוח מעורר התיאבון של סבון הגוף שלו.
 
"תראי לי," הוא אומר.
 
"זה לא השלל הכי מוצלח שלי."
 
הבאתי מקל גבינה, בייגלה, ענבים וכריך חמאת בוטנים וריבה.
 
הוא הביא כריך הודו מרובה שכבות עם אבוקדו ונבטי אלפלפא, אבטיח פרוס ושקדים.
 
בלי לומר מילה אנחנו מתחילים להחליף פריטים. אני לוקחת חצי מכריך ההודו שלו. הוא לוקח חצי מהכריך שלי. מקל הגבינה שלי נחצה לשניים. אני משאירה לו את השקדים הדוחים שלו — הם אפילו לא קלויים.
 
"תני לי קצת מהבייגלה שלך," הוא אומר וידו נשלחת לעברי.
 
אני דופקת את ידי על השקית, וכנראה שוברת את רובם תוך כדי.
 
אבל זה שווה את זה.
 
"אתה מכיר את הכללים."
 
גבותיו הכהות מתקמרות. "יש לי בכיתה עוגיות שוקולד צ'יפס שקיבלתי מאחד התלמידים. אמא שלו אפתה אותן בתור תודה על מכתב ההמלצה שכתבתי לו."
 
כהרף עין מבטי המאיים מתחלף בחיוך. וגומות החן שלי מדגישות אותו. "למה לא אמרת?"
 
אני מסובבת אליו את שקית הבייגלה השבורים שלי.
 
אף על פי שחדר המורים עמוס, אף אחד לא מתיישב בשולחן שלנו. הם יודעים שלא כדאי להם. זה לא שאנחנו לא נחמדים, פשוט קשה לאחרים לעמוד בקצב שלנו. השיחות שלנו מורכבות מהרבה קיצורים, קודים ובדיחות פנימיות.
 
"ישיבת העיתון היתה טובה?"
 
אני מנסה את קול מגישת החדשות הכי מוצלח שלי. "איאן, האם האוכל בקפטריה שלנו אכן בריא?"
 
הוא נאנח ברחמים.
 
"כן, ואז עוד תלמידה ניסתה לאיים לחשוף את מערכת היחסים שלנו."
 
"את מתכוונת למערכת היחסים שאין לנו?"
 
"בדיוק."
 
"בסדר. בסדר!" גברת לוֹרִינְג — המורה לדרמה — צועקת ליד המקרר, ודממה נופלת על חדר המורים. "נחשו איזה יום היום..."
 
"הראשון בחודש!" צועק מישהו בהתלהבות. "תחנת ההחרמה!"
 
במשך השניות הבאות החדר נמלא רעש של מחיאות כפיים ופטפטת. הדבר היחיד שחסר הוא שקונפטי יצנח מהתקרה.
 
"או־קיי. או־קיי! להירגע," צועקת גברת לורינג בהתרגשות. "למישהו יש תוספת מאוחרת?"
 
איאן קם ושולף מכיסו פתק מקומט.
 
אנשים מוחאים כפיים כאילו הוא גיבור מקומי שחוזר מהמלחמה.
 
"חטפתי אותו בשיעור הראשון," הוא מתרברב.
 
אחדות מהמורות מתנהגות כאילו הן עומדות לחטוף התקף לב, כשהן מביטות בו חוצה את החדר. גברת לורינג מושיטה לו את הצנצנת שלה, והוא זורק את הפתק פנימה.
 
הוא חוזר למקומו מולי, ופתאום מגיע זמן הקריאה.
 
מעל המקרר בחדר המורים ניצבת לה צנצנת בינונית, שלתוכה אנחנו מכניסים את הפתקים שהחרמנו מהתלמידים במהלך השיעור. הירח מתמלא ומתמעט, והצנצנת מתמלאת. בתחילת כל חודש גברת לורינג קוטעת את הפסקת הצהריים שלנו לטובת קריאה דרמטית.
 
זה אמנם נשמע מרושע, אבל אל דאגה, אנחנו שומרים על האנונימיות של הפתקים. אף אחד לא יודע מי כתב אותם זולת המורה שהחרים אותם. לכן למנהל פרואיט לא ממש אכפת מהטקס שלנו. הוא עוזר למורל. אנחנו מתייחסים אליו כאל גיבושון.
 
גברת לורינג מכניסה את ידה לצנצנת בתנועת ערבוב כמו ילד שמחפש ממתקים בליל כל הקדושים, ושולפת פתק מקופל בקפידה.
 
אני פונה אל איאן בעליצות. מבטינו נפגשים. בשנה שעברה ישבתי בשיעור שלו כשהוא ערך ניסוי עם התלמידים. הוא שרף יסודות שונים כדי להראות שכל אחד מהם מפיק להבה בצבע אחר. סידן הופך לכתום כשהוא נשרף, נתרן לצהוב. התלמידים נדהמו, אבל גם אני, כי כשהוא שרף נחושת, היא הפיקה להבה בצבע כחול כהה וחי — גוון זהה לצבע עיניו של איאן. מאז אני מחזיקה קערה קטנה של מטבעות של סנט על שידת הלילה שלי.
 
גברת לורינג מכחכחת בגרונה ומתחילה. היא האדם המושלם למשימה. היא אף פעם לא עושה חצי־עבודה. היא שחקנית במה, וכשהיא קוראת את האיגרות המוחרמות היא עושה שימוש במבטאים שונים ומשחקת בכנות משכנעת. אילו יכולתי, הייתי מביאה את ההורים שלי להצגת הערב.
 
"תלמידה 1: הי, ראית ש]שם מחוק[ ישב לידי בשיעור הראשון?"
 
"תלמידה 2: כן! נראה לי שהוא בקטע שלך."
 
"תלמידה 1: אנחנו רק ידידים. הוא לא חושב עליי ככה."
 
"תלמידה 2: נו באמת! את פשוט צריכה ללכת על זה! בפעם הבאה שאתם מתחבקים, תצמידי אליו את הציצים שלך. זה הנשק הסודי שלי."
 
נחרות צחוק ספורות קוטעות את ההקראה, אבל גברת לורינג
 
משיבה את הסדר על כנו.
 
"תלמידה 1: נגיד שזה באמת עובד — מה אם זה ישנה הכול? מה אם זה דופק את הידידות?"
 
"תלמידה 2: למי אכפת? אנחנו תכף גומרים את הלימודים. את צריכה להשיג זיון."
 
"תלמידה 1: או־קיי, חתיכת דוחה. אני, שלא כמוך, חושבת שאפשר להיות ידידה של בן בלי לדפוק אותו."
 
"תלמידה 2: את חיה בסרט. זה רק עניין של זמן לפני שידידים משני המינים הופכים לנאהבים."
 
המילה האחרונה, המודגשת, שנקראה במלודרמטיות, מעוררת צחוק רועם. אבל בשולחן שלנו משתררת דממה. צרצרים. בדיוק כמו בחיים שלי. אני זזה בכיסאי באי־נוחות. חום מזדחל במעלה גווי. לפתע יש לי פריחה. אולי זאת תגובה אלרגית לכריך ההודו של איאן. בעצם, הלוואי שהייתי אלרגית לכריך — תגובה אלרגית קשה נשמעת נהדר לעומת זה. אני מרגישה כאילו מישהו כתב את המחשבות והמילים של המלאך והשטן שבתוכי.
 
אני שונאת את המשחק הזה.
 
אני שונאת את העובדה שאיאן מנסה לגרום לי להביט בעיניו הכחולות כלהבה, כנראה מפני שיש לו בדיחה ידידותית כלשהי לספר לי.
 
כשהפסקת הצהריים תסתיים, אני אקום ואברח מפה. אני אסרב לו כשהוא יציע שאלווה אותו לכיתה שלו כדי שייתן לי את העוגיות, וכשדרכינו ייפרדו, אתאמץ לשמור על נימת קולי ומבטי רגועים. הוא לעולם לא ידע שמשהו הפריע לי.
 
אני הולכת על קרח דק כבר אלף ושלוש מאות ימים. לאיאן ולי יש מערכת יחסים שתלויה באופן ניכר ביכולת שלי למדר את רגשותיי אליו בתחילתו של כל יום לימודים, ולפתוח את הבקבוק באיטיות בשעות הלילה. המתח הולך ונבנה לאורך כל היום.
 
בגלל זה החלומות שלי מטונפים.
 
בגלל זה לא יצאתי עם אף אחד זה יובלות.
 
ההליכה על החבל הדק הזה רק הולכת ונהיית קשה יותר ויותר, אבל אין לי ברירה. במשך אלף ושלוש מאות יום הייתי החברה הכי טובה של איאן פלטשר, ובמשך אלף ושלוש מאות יום שיכנעתי את עצמי שאני לא מאוהבת בו. אני פשוט ממש־ממש אוהבת מטבעות של סנט.