פרק ראשון: גרטרוד
1
ביום קיץ אחד של שנת 1902 הגיע לביתו של דוקטור מוריץ פרייער, רופא המחוז של פומרניה והאחראי מטעם הממלכה על בריאות הציבור, שליח הדואר ובידו מברק. סוכן הבית קיבל את המברק, טופף אל משרדו של מוריץ פרייער והגיש אותו לידיו.
מוריץ פרייער, איש נמוך קומה שפניו מעוטרות בשפם עב ומסולסל, וזקנו מטופח על פי אופנת הגברים ברחבי פרוסיה, פתח את מעטפת המברק והתבשר שאביו, סימון פרייער, רבה של העיירה המזרחית מַרְגְרָבּוֹבָה, חולה מאוד. מיד ביקש מהעוזרת ואומנת הבית המסורה, העלמה בריגיטה סארנוב, לבטל את כל פגישותיו, קרא אליו את בתו הבכורה טרוּדֶה והציע לה להתלוות אליו. היא אצה לחדרה וארזה מזוודה ובה בגדים לשבוע ימים, אביזרי רחצה ומעט ספרים, והם יצאו בכרכרה של האדון הולצפוס, העגלון הקבוע של המשפחה, אל תחנת הרכבת.
הרכבת משטטין לעיר ליק שעל גבולה המזרחי של פרוסיה נסעה שעות ארוכות. טרודה ומוריץ דיברו ביניהם מעט וגם נמנמו חליפות. לעיתים השקיפו מבעד לחלון על הערים הקטנות של פרוסיה, או ניסו לפענח את רזי החורש העב. השמש זרחה על שדות חיטה קצורים, ואיכרות הרימו את גבן העייף והביטו ברכבת העוברת. בשעת הצוהריים ירדו בתחנת הרכבת של ליק, פנו לבית מלון קטן, רחצו ויצאו לסעוד את לבם. מוריץ פסע עם טרודה ברחובות העיר הנאה והם נכנסו בשער הגימנסיה העירונית. הוא דילג נלהב במדרגות, הציץ בחדרי הלימוד שלא השתנו כמעט זה ארבעים שנה, ואפילו פגש בפרופסור זקן ופתח אתו בשיחה. פניו של הפרופסור זרחו והוא אמר לטרודה, "אבא שלך היה תלמיד מצטיין, תלמיד מן המעלה העליונה!" וגם פניה זרחו.
למחרת יצאו מוריץ וטרודה בכרכרה רתומה לשני סוסים אל העיירה הקטנה מרגרבובה, שכבר שכנה על גבול רוסיה ממש. הכרכרה עברה במעבה החורש. מוריץ היה מרוכז במראות הדרך ופניו צהלו. פתאום אמר, "הנה, כאן זה היה". טרודה שאלה, "מה, אבא, מה היה, על מה אתה מדבר" ומוריץ אמר, "הרי זה ברור, על נס הביצים אני מדבר".
טרודה הביטה בו משתאה ואמרה, "אבל זה היה סיפור אגדה".
"אגדה?" מוריץ עיווה את פניו כנעלב, "וכי מה זה עלה על דעתך, טרודשן. בשום פנים ואופן אין מדובר כאן באגדה. הכול היה אמת לאמיתה. כאן התהפכה העגלה, ועל העץ הזה ממש מצאו אותי מתנדנד כמו מטוטלת של שעון". הוא ביקש מהעגלון לעצור לרגע והם ירדו מן הכרכרה. מוריץ התרוצץ בקרחת היער הקטנה והשתובב כילד עד שטרודה חששה שיעברו במקום נוסעים ויחשבו שנטרפה דעתו.
סביב נס הביצים עשו עסק גדול במשפחת פרייער. מוריץ היה מספר אותו לכל אחד מהילדים בדיוק כשהגיע לגיל שבע, בחג העלייה לשמיים, שבו על פי המסורת הנוצרית מתחוללים נסים. טרודה שמעה את הסיפור מאביה כאשר ליוותה אותו לאורך נהר האוֹדֶר לביקור בבית החולים לחולי עצבים בֶּרגקוֶל. הוא סיפר לה בפרטי פרטים, בהתרגשות, איך נסעה משפחת סימון פרייער על אחד־עשר ילדיה למגוריה החדשים בעיירה מרגרבובה, ואיך נרדמו כל הנוסעים כולל העגלון, העגלה התהפכה והילדים התעופפו לכל עבר, ומוריץ בן הארבע, צעיר הבנים, נמצא תלוי על ענף של אילן, וסל הביצים המבהיקות שהביאה אמא צֶרלִינָה נשאר שלם, אף ביצה לא נסדקה. בעניין הביצים היו טרודה ואחיה קורט משוכנעים שהדבר אינו מתקבל על הדעת, בעוד אריך טען שמקרה מופלא שכזה אפשרי, גם אם נדרשות לכך נסיבות מיוחדות. ובכל זאת השביע מוריץ את טרודה שאת הסיפור הזה תספר לילדיה, והם יעבירו אותו הלאה, כי יש בו סגולה למזל ולהצלחה.
עם ערב הגיעו מוריץ וטרודה למרגרבובה. בפתח הבית חיכתה להם צרלינה בשמלה רחבה עם שולי מלמלה ופניה קטנות ודאוגות. מוריץ שאל לשלומו של אביו והיא אמרה, "הוא ישן עכשיו". הם ישבו לשולחן וצרלינה הגישה צלי בשר בכופתאות חמות שעליהן עמלה כל אותו יום.
מן החדר הסמוך נשמעו נחרות וחרחורים. מוריץ ניגש אל אביו ועמד ליד מיטתו וטרודה נשענה על משקוף הדלת. פניו של סימון היו חיוורות. מוריץ ישב לצידו ואחז בידו. סימון פקח את עיניו.
"תֶרֶזָה לא באה אתך", אמר סימון בקול חלוש.
"היא צריכה לשמור על הבית", אמר מוריץ. "קֶתֶה עוד ילדה קטנה, אבל הנה טרודה שלנו כאן".
טרודה הניחה את ידה בידו השקופה, הלחה מעט של סימון. מוריץ שאל, "מטפלים בך היטב?" וסימון ענה, "אין לי טענות לאיש" ומוריץ אמר, "מחר אדבר עם הרופא שלך". "אין בזה שום צורך", אמר סימון, "לא חסר לי דבר, תתפלל אתי, מוריץ".
מוריץ הניח על ראשו כיפה גדולה שהייתה מונחת על השידה והם מלמלו תפילה.
"מזמן לא התפללת", אמר סימון, ומוריץ נע באי נוחות ואמר, "זה לא חשוב עכשיו, אבא".
כמה גברים לבושים בטליתות לבנות גדולות נכנסו לחדר ובירכו את סימון, ונראה היה שרחשו לו כבוד רב. אחר כך נפל סימון לשינה טרופה. מוריץ הניח את כף ידו על מצחו של אביו, נבהל וקרא לצרלינה. היא הביאה מטפחות לחות ומוריץ הניח אותן על המצח הלוהט. סימון פקח את עיניו, שהיו עתה נכמרות, מתחננות כעיניהם של חולים על ערש דווי, נכונים לומר את המילה שלא אמרו שנים כה רבות, דבר כעס או סליחה, דווקא עתה, כשלכאורה שום דבר לא יועיל עוד.
"נקרא לרופא שלך", אמר מוריץ, "אולי התרופות לא מתאימות".
סימון נענע בראשו ואמר, "אדם צריך אמונה", וחזר ומלמל בדבקות, "אדם צריך אמונה, מוריץ" ומוריץ אמר, "כן, אבא, בוודאי". סימון התרומם באחת על מיטתו והביט בבנו בעיניים קטנות, אדומות, ואמר, "אל מי אתה מתפלל, מוריץ, אדם צריך מישהו להתפלל אליו" ומוריץ אמר, "זה לא מתאים עכשיו, אתה צריך לנוח". עתה היה סימון שקט ועל פניו נחה נהרה, והוא אמר, "צריך אדם להתפלל כל יום".
מוריץ היה נואש מעט. טרודה התקרבה אל המיטה, רכנה אל סימון ואמרה, "אבא מאמין בחיים הטובים ובמשפחה, הוא מתפלל שיהיה לאנשים בריאות ואושר". סימון אמר בלחש, "החיים, טרודה, הם צל עובר, והאדם בשר רקוב", וטרודה ניסתה לרומם את רוחו הנכאה ואמרה, "אנחנו עושים חגים ואוכלים אוכל כשר, סבא, וזה גם בגלל שאנחנו אוהבים ומכבדים אותך".
סימון נופף בידו ואמר, "זה לא יספיק, טרודה, עומד לבוא חורבן". עתה נבהל מוריץ ממש ואמר, "אבא, אל תתרגש עכשיו", וסימון אמר, "סכנה של מוות מרחפת עלינו, אני שומע את הקולות, ילדים, כאן במרגרבובה מגדפים את שם אלוהים, ואין מי שישיב מלחמה, אין אפילו מניין לבקש רחמים, תשמיעו תפילה לפני שיבוא חורבן" ומיד נשאו שפתיו תפילה, "שפטני אלוקים כי אני בתומי הלכתי, ובאלוקים בטחתי ולא אמעד", וחזר והדהד בקולו, "ארחץ בניקיון כפיי ואסובבה את מזבחך אלוקים, לשמוע בקול תורה ולספר כל נפלאותיך", ומוריץ ענה אחריו אמן, ועננה ירדה על פניו הגאות.
טרודה הביטה באביה בחרדה ואחזה בידו, והוא נענה לה בלחיצה קלה. סימון הפנה עתה את מבטו אל טרודה ואמר, "בעוד שנה תהיה חתונתך". טרודה נרתעה ותמהה והוא אמר, "תהיה חתונה יפה, טרודה, בשמיים אעשה שיהיה זיווג טוב".
"אל תדבר ככה סבא", אמרה טרודה, "אתה תבריא, ואתה תהיה בחתונה".
"תביאו ילדים לעולם, טרודה", אמר סימון, "הרבה. אדם צריך שיהיו לו הרבה ילדים", והוא נאנח אנחה גדולה ובכה מעט ואמר, "היו לי חיים טובים, היו לי חיים טובים". אחר כך קם ממיטתו למרות מחאותיו של מוריץ וכשל אל שער הבית הקטן, המעוקם, הביט רגע אל השמיים, אל האנשים שחלפו על המרצפות הסדוקות, אל כרכרה מתרחקת. הוא הקשיב לקולות הפעמונים ולפטפוטי הילדים ולצהלות הסוסים וטפיפותיהם על המדרכה, הרים ידיו אל על והתמוטט. מוריץ אץ אליו, אסף אותו אל חיקו וניגב את הקצף משפתיו האילמות.
2
סימון פרייער נקבר בבית העלמין היהודי של מרגרבובה. בביתו רחב הידיים של מוריץ פרייער בשטטין התרכזו בני המשפחה, ובהם שבעה מאחיו ואחיותיו שלא רחקו עדיין לארצות הברית או לפלשתינה, והעלו את זכרו של סבא סימון שאותו אהבו מאוד. אחר כך שב כל אחד מבני המשפחה לענייניו, ונבואת החורבן של אביו נדמתה למוריץ כמשוגת הנוטים למות.
טרודה הייתה עסוקה בפגישות תכופות עם מחזרים, שהסתערו על ביתה בגינוני חיזור שונים בתקווה לכבוש את לבה ואת ידה. רובם ככולם באו ממחוז פומרניה. ביניהם היו ידידים ותיקים מן הגימנסיה, שלפתע זכרו לספר לה כמה חיבבו אותה בימי בית הספר. אחדים מהם היו בנים של דמויות חשובות בקהילה היהודית הערנית של שטטין. כרכר סביבה גם בחור נוצרי אחד, בנו של קצין רב עיטורים במסדר האצולה האדום שאליו השתייכו חשובי פומרניה המקורבים לקיסר, ומוריץ היה בו החבר היהודי היחיד. טרודה הייתה עדינת פנים ולא מן הנערות הזוהרות, המצודדות. בסתר לבה ידעה שלא את ידה מבקשים המחזרים, אלא להסתפח אל ביתו המשגשג של מוריץ פרייער. היא לא דחתה את הגברים מעל פניה, אבל ישבה אתם מבוישת, ממעטת בדיבור. לעיתים אחזה בה קדרות, והם פסקו לבוא.
פעמים רבות הרהרה טרודה באפשרות לצאת לעיר רחוקה, לרכוש השכלה ומקצוע, ושם, במקום שאין איש מכיר אותה בוודאי תפגוש עלם בהיר עיניים שמעודו לא שמע על אחד דוקטור מוריץ פרייער משטטין, ולא ביקר אף פעם בבית רחב הידיים, ולא שוטט בתריסר חדריו ובאולם המשתה, ובמטבח הענק, ובמחסן היינות והנקניקים שבמרתף, ולא הציץ למעבדת הניסויים שהייתה אמתלה גם לכמה פרחי רפואה לפקוד את טרודה ולברר את כוונותיה. יחדיו יטיילו בעיר לא מוכרת ויֵשבו להתלוצץ עם ידידים בכיכר מכושפת. אז אחזה בטרודה חרדה גדולה ואת המחשבה הזו מיהרה למחוק מלבה.
עם שני אחיה הצעירים, אריך וקורט, לא היה לטרודה כמעט שיג ושיח. קורט עזב את הבית ונסע למינכן ללמוד אומנות, ואילו אריך הלך להתמחות בבית מסחר קטן ברובע לַסטָדִי, סמוך למעבדה גדולה שבה חיפש מוריץ בשעותיו הפנויות אחרי חיסון למחלת האבעבועות. הטיולים הקסומים שערכו שלושתם בילדותם ברחובות שטטין יחד עם העלמה סארנוב אל פסל העלמה סֶדִינָה, אלת העיר שטטין שעל חוף הנהר, וגם הנסיעות בסופי השבוע ליער בּוּכְוֶלְדֶר, כל אלה עלו בעשן הזמן.
השנה אותה ניבא סבא סימון כשנת חתונתה חלפה, וטרודה חשבה לעצמה שאם לא צלחה נבואתו זו, אולי גם נבואת החורבן שלו אין לה רגליים. בימים עבדה כפקידה בלשכת נשיא העיר שטטין, שקיבל אותה לעבודה כמחווה של רצון טוב לרופא המחוז הדוקטור מוריץ פרייער. לעיתים אף היה מתעכב אצל שולחנה וקושר אתה שיחת סתם. בסופי השבוע נהגה טרודה לטייל לאורך הנהר עם אחותה הצעירה קתה, שהייתה ילדה דעתנית ופיקחית. עם תרזה אמהּ נהגה לשוחח בענייני היום. תרזה הייתה אשה חמורת סבר וכבדת גוף, שניהלה את הבית הגדול ביד רמה. טרודה חשה שאמהּ מצפה ממנה לקום ולעשות מעשה ולבחור את גבר חייה, אך כדרך היהודים הגרמנים לא אמרה לבתהּ דבר מכל זה במפורש.
כשהגיעה טרודה לגיל 26 כבר החלו לרנן בקהילה שבתו של מוריץ פרייער נמקה בביתה, ובקרוב ניתן יהיה להכריז עליה כעל בתולה זקנה. גם את המחשבה שתצא ללימודים דחתה, שכן הרעיון שתהיה מוקפת עלמים ועלמות צעירים ממנה נראה לה בלתי נסבל, ובהחלט לא על פי המקובל. קתה בגרה וכבר לא נטתה לצאת אתה לטיול השבועי לאורך הנהר. בערבים, לאחר ששבה מן העבודה המשמימה בלשכת נשיא העיר, סעדה עם מוריץ ותרזה. היא חשה שהיא מעלה פימה, שחייה הולכים ונמוגים. על קברה הטרי של סבתא צרלינה במרגרבובה, לצידו של אישהּ האהוב סימון, שאתו הלכה כשישים שנה, ביקשה טרודה את נפשה למות.
ככל שחלפו הימים מיעטו המחזרים לבוא, וגם ליבה נטה פחות אליהם. בלשכת נשיא העיר עבדו בעיקר נשים קשישות וגרומות שעסקו בגינוני שררה קטנים, או השמיעו דברי כעס וגינוי על היוצאים והנכנסים. מנהלי המחלקות היו בדרך כלל גברים שתקנים ומלאי חשיבות עצמית. באחד הימים נראה במסדרונות הלשכה בחור צעיר למראה בשם גֶרְהָרְד. הוא לא היה יפה תואר, אבל טרודה לא יכלה להתיק ממנו את עיניה כאשר עבר ובידו דברי דואר לחלוקה ומסמכים לחתימה. כשחקרה עליו מעט התברר לה שרק לפני חודש ימים הגיע לשטטין וזכה במשרת שׁרת הדואר שיצא לגמלאות.
כשהיה גרהרד עובר ליד שולחנה נהג לומר לה מילים נאות, כגון "העלמה פרייער, הבאת למשרד פיסה של שמש" ועל כך צחקקה טרודה בביישנות ונזפה בו. באחד הימים חיכה לה במבואות בית העירייה הגדול ושאל במעין גמגום אם יוכל ללוות אותה לביתה והוסיף מיד, "אני מבקש סליחה מעומק הלב שאני מבקש לארח לך לחברה", והיא אמרה, "לא, זה בסדר, זה בסדר גמור". הם החלו ללכת, ושלא כמנהגה התארכה הדרך. הם ירדו אל גדת ההר וישבו שם.
גרהרד סיפר לה, ללא מידת הגאווה של אנשים צעירים המספרים על מעלליהם, איך עזב את בית הוריו בפרנקפורט שעל המיין, וישב כשנה בוויימר כדי לספוג את רוחם של גיתה ושילר, אך התאכזב לראות שלא נותר דבר מן הרוח הזו בעיר הקרתנית. "אף מלת שיר לא מתגלגלת שם", אמר. אחר כך חי שנה בברלין השוקקת, עד שחש שקצה נפשו באורות הכרך הנוצצים ובהמולת הנתינים שסבבה יום וליל את הקיסר וילהלם. עתה סבר ש"אולי שטטין שלחוף הנהר תיתן לי מרגוע".
אחר כך הלכו אל בית פרייער ברחוב שער המלך, גרהרד נפרד ממנה לשלום וטרודה חשה קלה כנוצה. בסעודת הערב תרזה שאלה אותה אם הכול כשורה. טרודה צחקה, ותרזה הביטה בה במבט נבון.
גם בימים הבאים חיכה לה גרהרד. הם שוטטו שוב לאורך הנהר, והוא ציטט לה דברי שיר. בבקרים הייתה מביטה בבהלה במראה שבחדר הרחצה הגדול, שאריחי החרסינה שלו ירוקים וממורקים, ואומרת לעצמה, עוד מעט הוא ילך מכאן, הוא לא ירצה בי, כל זה אינו אלא משחק אכזרי. עכשיו לא טעמה כמעט דבר בארוחות. פניה חוורו, מן הרזון פרצו עיניה כבארות תוגה והיא יפתה מאוד. תרזה ביקשה לדעת מה היה לה, אבל טרודה לא השיבה דבר ותרזה אמרה, "אני יודעת הכול, טרודה, רק דברי אתי, אני יכולה לעזור". טרודה אצה לעבודתה, וכשציפה לה גרהרד בפתח בית העירייה עם ערב אמרה, "אני חייבת לחזור הביתה, ואנא, אל תדבר אתי יותר, אני מבקשת ממך". הוא חייך והלך לדרכו, אך לא שב עוד לעבודתו.
בימים הבאים ישבה טרודה ספונה כל ערב בביתה, עד שערב אחד התעשתה וירדה אל נהר האודר. גרהרד ישב שם לבדו, רגליו כמעט טובלות במים. הוא הציץ אליה, והיא חייכה. אחר כך רמזה לו והוא בא וישב לידה.
"אני מצטער", אמר גרהרד, "הלכתי רחוק מדי", וטרודה אמרה, "חשבתי עליך כל הימים האלה", ושוב שתקו מעט.
"אני חושב עלייך כבר זמן רב, טרודה", אמר גרהרד, "את יודעת את זה", והיא אמרה, "אני אשה עצובה, לא צעירה ולא נאה, ואתה סתם מדמיין לך איזו נסיכה מן האגדות". "כל זה חסר חשיבות", אמר גרהרד, "אני רואה לליבך. את ציפור כלואה, טרודה".
טרודה חשה איך בכי קשה עומד לפרוץ מתוכה. היא נבהלה ושתקה וביקשה ללכת. בימים הבאים נפגשו על שפת הנהר ולאט לאט הלך גם גופם ונפגש ופעם אמר לה, "בחודש הבא אני נוסע מפה", והיא נבהלה ושאלה לאן, וגרהרד אמר, "גרמניה חונקת אותי, הרקב פושה בה" והיא אמרה, "ומה יהיה עלינו", והוא אמר, "תבואי אתי, את תבואי אתי, טרודה".
הם שתקו שעה ארוכה, וטרודה קמה כבדה והלכה לדרכה, וכל הלילה התהפכה על משכבה. שבוע תמים לא דיברה עם איש. כמה פעמים צעדה אל הים וראתה מרחוק את גרהרד יושב ומביט בספינות עד שיום אחד נעלם, והיא ישבה לשולחנה וכתבה איגרת אל פרח הרפואה מרטין הנדלסון, שביקש את ידה כמה פעמים ולא הצית בליבה דבר. בינתיים הפך מרטין לרופא צעיר ופתח מרפאה קטנה בשטטין. עתה שאלה אותו טרודה אם יאות לקבל את הסכמתה להינשא לו, אף שחלפו שלוש שנים מאז שוחחו ביניהם. את המכתב העבירה לו באמצעות העגלון הקבוע אדון הולצפוס, שמילא את המשימה בשמחה.
למחרת בשעת ערב הופיע הרופא הצעיר מרטין הנדלסון בבית הדוקטור מוריץ פרייער. הוא היה לבוש בהידור ועל פניו העטורות זקן תיש הייתה ארשת מתוחה. מרטין הביט ארוכות בטרודה שעמדה באולם, ואחר ניגש אל מוריץ שעיניו נצצו בחוכמת זקנים, וביקש את ידה של בתו, העלמה גרטרוד פרייער. השניים ישבו ספונים בחדר העבודה של מוריץ, וכשיצאו הייתה נהרה של שביעות רצון על פניהם. מרטין ניגש אל טרודה ונשק על לחיה הימנית, אחר כך נשק על לחיה השמאלית, החליף אתה כמה משפטים נאים והלך לדרכו.
שלושה חודשים אחר כך חגגה העיר שטטין את חתונת בתו של רופא מחוז פומרניה הדוקטור מוריץ פרייער, שכבר קנתה לה שם של בתולה זקנה, עם מרטין הנדלסון, בן העיר שטטין, שגם עליו כבר נאמר שהליכותיו המוזרות ולשונו החריפה יביאו אותו אל בור קבר בלי אשה על יצועו ובלי בנים שיאמרו עליו קדיש, עניין שלא הטריד אותו כלל, שכן היה אוכל חזיר להכעיס, ואפילו ביום הכיפורים לא הלך לבית הכנסת. על פי בקשתו המפורשת של מוריץ נערכה החתונה בבית הכנסת הגדול של שטטין, בניצוחו של רב הקהילה הַיְימָן פוֹגֶלְשְׁטַיין.
רבים מבני אצולת שטטין פקדו את בית הכנסת ביום השמחה. ראשי הקהילה ופרנסיה, חברי מסדר האצולה האדום במדיהם היפים ביותר, ששימשו אותם בפגישות עם הקיסר ושליחיו, ועובדי בתי החולים והמרפאות ברחבי פומרניה. נשיא העיר שטטין בא לזמן קצר והתקבל בכבוד רב. קורט בא ממינכן הרחוקה שבה למד את תולדות האומנות. הוא נראה עתה איש צעיר ומשכיל, עם זקן תיש קטן, ממש כזקנו של מרטין, והוא הביט בחוגגים בקפידה ובעניין. אריך בא מאנטוורפן שבה למד את הלשון הצרפתית כדי שיוכל להשתלב בחיי התרבות והמסחר במדינות אירופה. האורחים סעדו את לבם במטעמים על פי התפריט שתכננה היטב תרזה רבת התושייה. מוריץ הסתובב בין הקרואים ובירך אותם, בעוד מרטין נראה טרוד וכעוס משהו, וכמעט שלא טווה שיחה עם האורחים. מבעד לשמלת הכלה הלבנה הנוצצת וכובע הכלה המשובץ פרחי בד לבנים אפשר היה להבחין בעיניה העגומות של טרודה, שהצטעפו היום, אחרי שנים ארוכות של מרי לב, בדוק של תקווה חדשה.
3
המלחמה הגדולה שהחלה בקול תרועה באביב של שנת 1914, הפכה עד מהרה עניין עכור וחסר תוחלת. הקיסר וילהלם כיווץ את חזהו הנפוח ונחבא במטות חפורים היטב כשהוא מנסה להיחלץ ממהלך שגוי אחד באמצעות מהלך שגוי אחר. דוקטור מוריץ פרייער, שהיה איש שוחר שלום מטבעו, התייחס תמיד לגינוני המלחמה של וילהלם כמשובות של ילד המשחק בצעצוע חדש, אבל כשהמשחק יצא מכלל שליטה הרצין מוריץ והתעצב מאוד, קומתו שחה ולחיי הנחושת הבוהקות שלו הלכו והצהיבו.
אל שטטין זרמו פצועים מן החזית, כאלה שכבר לא יכלו להועיל למאמץ המלחמתי. הם מילאו את בתי ההחלמה ואת בית החולים לחולי עצבים בברגקוול. מוריץ ביקר אצלם וגילה אנשים בוהים בתקרה, נפחדים, צווחים מתוך שינה. הדוורים נשאו בצקלונם מכתבים ממשרד המלחמה ובהם הודעות על בן שנפל בגבורה במהלך קרב חשוב, בעל שנעלם או נקבר בקבר אחים באפרים רחוקים או שגופתו הוטמנה אי שם ועל קברו הושם צלב נזירי, ללא שם, ללא תאריך.
מוריץ היה שב מבתי החולים נסער. הוא חדל ממנהגו לצאת מדי ערב, ישב בביתו, קרא בספרי רפואה ורשם רשימות שונות. ממילא נפסקו כמעט כל פעולות התיאטרון המקומי, וגם אולם הקונצרטים שבת. מסדר האצולה האדום התפזר לכל עבר. חלק מאנשי המסדר שהיו צעירים דיים הלכו לחזית בגאון ושבו קטועי גפיים או מבולעי דעת. הקשישים נשארו בעיר, הלכו והאפירו, ושפמיהם הזקורים נשמטו.
לאט לאט זחלה המחלה בגופו של מוריץ. תרזה עוד ניהלה ביד רמה את הבית ברחוב שער המלך, אבל הוא היה ריק כמעט מאדם, רוב חדריו עמדו שוממים, ואפילו את העלמה סארנוב נאלצו לבקש לעזוב וכיבדו אותה בפיצוי נאה ובמכתבי המלצה חמים. כמעט מדי יום הייתה תרזה יושבת וכותבת מכתבים לאחד מבני המשפחה, שרבים מהם נפוצו ברחבי גרמניה או יצאו לארצות הברית ולפלשתינה.
מדי יום שלישי אחרי הצוהריים נהגה תרזה לבקר אצל בתה טרודה בביתה שברחוב לינדן. שם לגמו השתיים תה של אחרי הצוהריים ושוחחו בענייני השעה ובענייני המשפחה. מן העיר הצפונית פלנסבורג הגיעו במעטפה תמונות קטנות של התינוקות לבית אנה וקורט פרייער, לוטה שכבר הייתה בת שלוש, ומינשן בת השנה לבושה כמלאך קטן, ואנה בעלת הפנים החמות, הנעימות, אוחזת בהן לצד קורט בזקנו המחודד. טרודה הביטה בתמונות כשעיניה נוצצות מעט, ותרזה הסתכלה על בתה ונדה בראשה.
"זה לא יצליח, אמא", אמרה טרודה שחשה במבטי אמה, "אנחנו עושים הכול, באמת אינני מבינה", ותרזה אמרה, או אולי שאלה, "זה מרטין, נכון, טרודה".
"דיברנו עם דוקטור גרשון", אמרה טרודה. "הוא אומר שזו איזו תעלומה, שבעניינים כאלה יש הרבה תעלומות".
"אני לא מאמינה בתעלומות שכאלה", אמרה תרזה, "לכל דבר יש הסבר", וטרודה עמדה אולי להשיב דבר, אבל מרטין נכנס לחדר, כדרכו מדי יום בדיוק בשעה שש, לאחר שאחרון החולים יצא מן הבית. הוא קד קלות לעבר תרזה וישב שותק.
מרטין, שלא היה צעיר עוד וגם נטה לחוליים שונים, לא גויס לצבא. בדירתם פתח קליניקה קטנה לרפואת אף, אוזן וגרון. דווקא בימי המלחמה המתה הקליניקה קשישים ונשים שנשימתן קשתה עליהן, כולם ממתינים בסבלנות ובאפס מעשה עד שהגיע תורם. בצוהריים היה שוכב למנוחה קבועה ושב לקליניקה. לאחר ארוחת הערב קרא בקפידה את העיתון המקומי שהביא ידיעות מהחזית לצד מאמרי פרשנות. אחר כך פתח ספרי תווים גדולים, עלעל בהם ופרט על הפסנתר שורות פזורות, או המהם את המנגינה. יותר מכל אהב מרטין לנגן קטעים מתוך היצירה טבעת הניבלונגים של וגנר. כשנחה עליו הרוח ליווה את נגינתו בשירה נסערת, מרוממת.
כל ימיו ניגן מרטין הנדלסון וגנר. הוא קרא את ספריו המפותלים, העמוסים, והלך לכל הרצאה אודות וגנר שנערכה במועדון המוזיקה המקומי. גם בבית האופרה של שטטין הלך לשמוע וגנר, וכמעט שלא אהב יוצר מוזיקה מלבדו, פרט לבטהובן, שראה בו את "המעיין שממנו התפרץ הנהר". טרודה דבקה אך מעט באהבתו של מרטין והוא היה משמיע באוזניה דברי לעג.
"מוצרט", אמר, "איזה יופי מתוק, משתפך, אביבי, מוזיקה של כרך אוסטרי מדושן, והרי אנו שייכים ליער, ומוצרט זה, גם כשהוא יוצא ליער הוא רואה שם מלאכי שרת ענוגים מתנים אהבים בטרקלין בין כוסית יין לבן ומגדני אווז".
פעם הגיעה לשטטין התזמורת המלכותית מהמבורג שערכה מסע הופעות בפומרניה המזרחית והשמיעה קונצ'רטים וקוראלים של באך. מרטין ישב באולם הקונצרטים כשהוא זועף, ובהפסקה יצא מהאולם וחזר לביתו ברגל, מותיר מאחוריו את טרודה הנבוכה. כשחזרה הביתה מצאה אותו הולם בקלידים.
"ובכן, מרטין, הפעם באמת הרחקת לכת", אמרה לו בכעס.
"אח, באמת", אמר מרטין, "כל העולם כורע ברך לרגליו של משרת הכנסייה המפונק הזה".
"אבל איך אתה יכול לומר דבר כזה, מרטין", אמרה טרודה, "באך הוא אלוהי!"
"בדיוק!" התקצף מרטין, "בדיוק! אלוהי! אלוהים בכל מקום! כולכם בורחים אליו, אל אלוהים הזה, ורק מתווכחים ויכוח קטנוני למי הוא שייך, ליהודים או לנוצרים, היה לו ילד לא חוקי או לא היה".
"ומה כל זה שייך למוזיקה", אמרה טרודה, "וגנר שלך יש בו יופי קודר ובאך יש בו יופי נשגב, ואתה עורך ביניהם מין תחרות מגוחכת".
מרטין התכנס בעצמו זמן מה ופסק לנגן. אחר כך ישב בסלון, הביט בה ארוכות ואמר, "וגנר צועק מתוך נשמתי. אני צועק דרכו. כך אני צועק, גרטרוד יקירתי", והיא נרעדה כי לעיתים כה רחוקות היה קורא לה כך, "גרטרוד, יקירתי", וליטפה את שערו. אחר כך תינו אהבים בשקט, והוא התהפך ונרדם, וכדרכו נאנק בשנתו.
את לווייתו של מוריץ פרייער פקד קהל מצומצם ביום קיץ של שנת 1916. ראש העיר ונציגים של הממלכה פקדו את בית פרייער לביקורי נימוסין, ואחר כך חזרו החיים למסלולם. המלחמה הגדולה ארכה עוד שנתיים וגם היא הגיעה לסיומה. הגברים חזרו מן החזית מובסים, והנשים חיכו להם בזרועות חמות וברחם פתוח. בערים הגדולות חזרו בתי המוזיקה לנגן, ובתי התיאטרון הפליאו והעלו מחזות רבי משתתפים. הקברטים סערו. הגיע זמן החלומות החדשים.
בית פרייער הגדול והריק, שחלקו הושכר למשרדי רופאים, חזר והתמלא בילדים. הדור הבא לבית פרייער פקד את סבתא תרזה ואת דודה טרודה ואת הדוד מרטין. מברלין הגיעו לוטה ומינשן וזוזי הקטנה, בנותיהם של אנה וקורט, ויחד עם טרודה נהגו ללכת לכיכר העיר ולקנות מצרכים לארוחת הצוהריים המשפחתית, ששוב הזכירה במשהו את ימי גדולתו של בית פרייער. טרודה נהגה גם לקחת את הבנות למסע לאורך האודר ושם סיפרה להן, כמיטב המסורת המשפחתית, את סיפור נס הביצים, כשהיא מוסיפה ומפחיתה פרטים וקורצת לעצמה על מידת החופש הסודית שנטלה לעצמה.
כשהגיעו הילדות לביקור בבית הנדלסון הייתה טרודה מוציאה את אוסף המשחקים, הצעצועים והספרים ששמרה במיוחד עבורן. שטיחי חדר האורחים התמלאו בניינים קטנים מעץ צבוע, תהלוכות של בובות וחיילים, כלי מוזיקה קטנים, קסילופון ומשולשים ותופים, וצווחות ילדים. בשש לפנות ערב היה מרטין יוצא מן הקליניקה, ששוב פקדו אותה גברים, נשים וילדים, ושמעו יצא ברחבי האזור כרופא קפדן, האומר תמיד את האמת הרפואית בדיוק נמרץ גם אם אינה נעימה לאוזן. מרטין היה מתעכב בחדר ההומה, מביט בילדות במבט חמור משהו אך גם משועשע ואומר, "נו, והארץ הייתה תוהו ובוהו". הוא נהג לצחקק בינו לבין עצמו ואחר כך חלף לאורך החדר בזהירות רבה, נכנס לחדרו והלם בקלידי הפסנתר. כשהחל לנגן היו שלוש הילדות מצטופפות מעבר לדלת החדר ומאזינות.
"מה אתה מנגן, דוד מרטין?" העזה מינשן ושאלה ראשונה.
"זהו המלחין הנפלא ריכרד וגנר. זה יפה בעיניכן?" השיב מרטין במבוכה.
"לא כל כך", הודתה לוטה. "זה קצת מפחיד אותי".
"אהה", אמר מרטין, "גם הנזל וגרטל זה סיפור קצת מפחיד, לא, לוטה? אבל את הסיפור הזה את אוהבת, כן? את הנזל וגרטל את אוהבת?"
"אני מאוד אוהבת", ענתה לוטה, "אבל זה סיפור לילדים, זו רק אגדה".
"גם וגנר כותב סיפורי אגדה", הבהיר מרטין, "אבל הוא כותב אותם במוזיקה, ולכן אוהבים את זה רק ילדים גדולים, כמו שאתן תהיו פעם".
"ולך ולדודה טרודה אין בכלל ילדים קטנים", אמרה זוזי בעוד לוטה ומינשן המבוהלות מנסות לשווא להסות אותה, "אז איך יהיו לכם ילדים גדולים פעם?"
"נו, זוזשן, אני חושב שזה באמת לא יקרה, לצערי", אמר מרטין, "ובוודאי גם לצערך, כי כך היה לך עם מי לשחק בכל פעם שאת באה לשטטין".
"אז למה אין לכם ילדים קטנים כמונו?" המשיכה זוזי בשלה.
בעיניו של מרטין עלה ברק אפל של שעשוע. הוא נפנה מן הפסנתר, ליטף את זקן התיש שלו ואמר, "נו, זה סיפור ארוך, ארוך מדי, ועכשיו השעה מאוחרת". הילדות הביטו אליו בסקרנות רבה והוא כחכח ואמר, "ובכן, גם זה סיפור אגדה שכזה". עכשיו היו הבנות מרותקות ואפילו העזו להתקרב ולשבת למרגלותיו. מרטין קימט את מצחו ואמר, "היה הייתה עיר ושמה שטטין שעל גדות הנהר המפורסם אודר".
"נו, איזו מין אגדה היא זו, דוד מרטין", פסקה מינשן, "שטטין באמת קיימת, והיא באמת נמצאת על נהר אודר, ועכשיו אנחנו בעצמנו ובכבודנו נמצאים בעיר הזאת שטטין".
"מי שלא מקשיב עד הסוף, את אוזניו אקטוף", התבדח מרטין. "ובכן, בעיר שטטין נולדו ילדים רבים, יותר מדי ילדים, העיר הייתה מלאה בילדים עד שלא היה מקום בבתי הספר, ולא היה מקום בגני השעשועים, ולא היה מקום על הספינות בנהר, וגם בזמן הטיולים ביער היו השבילים מלאים כל כך הרבה ילדים שלא היה מקום לזוז ממש!"
"זה באמת סיפור אגדה", קבעה לוטשן. "ביער יש מקום לכל הילדים בעולם, אפילו אם יגיעו לשם לטיול כל הילדים מסין".
"יום אחד הגיע לשטטין ראש הממלכה, הקיסר הגדול וילהלם", המשיך מרטין לטוות את הסיפור שבעצמו לא ידע את סופו. "הוא אמר, הגיע הזמן לפתור את הבעיה המפורסמת של העיר שטטין, אחרת ילכו ערים נוספות בעקבותיה, והמצב יהיה רע ומר. יהיו כל כך הרבה ילדים בגרמניה, שלא נוכל לזוז בכלל, ואז, איך נצא למלחמה כשצריך? ואיך נעבוד בבתי החרושת? ומי יגדֵל לנו חיטה ותפוחים כדי שיהיה לכל הילדים האלה מזון? מעכשיו, פסק הקיסר, לא יהיו יותר ילדים בשטטין! זו תהיה עיר מיוחדת, עיר ללא ילדים, ומי שיוליד ילד בכל זאת, יושלך אל תוך האודר ואת הילד ימכרו לעבדות!"
הילדות האזינו בפה פעור. מרטין, שנראה נבוך מעט מן התפנית האכזרית שזכה לה הסיפור, כחכח שוב ואמר, "נו, ולכן מי שגר בעיר שטטין, כמו הדודה שלכן טרודה והדוד מרטין, חי בלי ילדים כי כך ציווה הקיסר, ואין מה לעשות נגד פקודת הקיסר, הלא כן? ועכשיו, ילדות, אני צריך מעט שקט".
שלוש הילדות התפזרו לענייניהן מהורהרות. מרטין הרים את ראשו וראה את טרודה, שעמדה בדלת כל אותה עת, מביטה בו במבט נוקב וממושך. מרטין שב והלם בקלידים, וצלילים רמים מלאו את הבית.
4
באביב 1924 הגיעו אריך והילדֶה לביקור בשטטין עם בתם איבון, שהייתה פעוטה זהובת שיער וצחקנית. זה עתה מלאו לה שלוש והיא הייתה אהובה על כולם. אפילו מרטין יצא מעט מגדרו וסיפר לה מתוך ספרי האגדות שהלכו והצטברו בבית הנדלסון.
אריך דילג ברחובות שטטין כנער מאוהב. יחד עם טרודה שִחזר את המסלול שנהגו ללכת בו עם העלמה סארנוב. המלחמה הגדולה חרצה חריצים עמוקים באנשים, אבל את הרחובות הותירה כפי שהיו, ועתה חלפו בהם מכוניות שרכשו עשירי העיר. שערי שטטין ניצבו על עומדם. במספנת האודר המשיכו לבנות אוניות חדשות ולהשיק אותן, אם כי בטקסים צנועים וללא פרשים ותזמורות, כפי שנהוג היה בימי הזוהר של הקיסר וילהלם.
אריך ומשפחתו הקטנה התגוררו בביתה של תרזה, שכבר הלכה ועייפה, למרות שעוד לא מלאו לה שבעים שנה. בעיקר נהגה תרזה לשבת בביתה, לקרוא את הספרים האהובים עליה, לסדר ולמיין את כלי הכסף והזהב, את פמוטי הנרות, הכריות המשובצות ומחרוזות הפנינים והעגילים והטבעות, ואף לצחצח יחד עם עוזרת הבית את הרהיטים הכבדים שהלכו והשביחו עם השנים. עתה, כשישבה לנפוש עם הילדֶה ואריך אמרה, "זה מה שנשאר, מי יזכור אותנו, מה השארנו בעולם הזה, חפצים".
"נו אמא, באמת", אמר אריך, "הנה אבא כתב ספר חשוב אחד לפחות שייזכר לדורות הבאים על החיסון באמצעות בעלי חיים".
"מחר ימציא מישהו חיסון מוצלח יותר", נאנחה תרזה, "מי יזכור את מוריץ פרייער. רק אלה יישארו", הוסיפה והצביעה על הספרייה הגדולה שעל מדפיה ניצבו בשורות ארוכות הספרים השחורים, עבי הכריכה, כל כתבי גיתה, כל כתבי שילר, והלדרליין, והיינריך היינה, ואמרה, "ומה עלה בגורל ספרי התורה שכתב סבא שלכם במו ידיו בבית הכנסת של מרגרבובה, הרי לא נשאר שם כבר מי שיתפלל, מי יודע איזה גוי נבער משתמש בהם עכשיו להסקה".
"מוריץ שלך השאיר אחריו הרבה אנשים שחבים לו את חייהם", אמרה הילדֶה, "ובארכיון העיר יקראו על מעשיו, ואני בטוחה שגם יקראו על שמו בית חולים. אני כל כך עצובה שלא זכיתי להכיר אותו. אנחנו מה שאנו נותנים לזולתנו, רק כך אנחנו נשארים".
"אח, זה נחמד, זה מאוד נחמד מה שעכשיו אמרת", אמרה תרזה ועיניה רכות ולחות. היא קינחה את אפה. אריך היה מעט נבוך כדרכו, והלך לשבת ליד איבון, שנרדמה בעריסת ילדותו כשהיא חובקת בובת דוב מרופטת. הילדֶה אמרה, "למה שלא נצא קצת, אריך, מה אתה אומר? נשאף אוויר".
אוויר הערב האביבי של שטטין, שרוחות מן הים והנהר ומן ההר והעמקים סביב חצו אותו והביאו אליו ניחוחות יער, מילא את חזם. לפתע חיבקה הילדֶה את אריך, כפי שלא חיבקה אותו זמן כה רב, ואמרה, "אח, אריך, אני מאוהבת בשטטין שלך! הרי זו עיר שנועדה לילדים! הרחובות האלה, והנהר, לא כמו השְׁפְּרֶה המצחיק שלנו בברלין, איבון מרגישה כאן כל כך טוב". אריך צהל פתאום ונכנס אִתה למרתף היין של קוּהְבֶּרְג. ישבו שם חבורות של בחורים רחבי גרם, ששרו בקול גס וגמעו כוסות בירה כאילו היו איכרים נפוחי חזה ונואשים, ואריך נסוג לאחור בבהלה, כמעט נתקל במדרגות ונפל, אבל מיד התעשת ואמר, "נו כן, כאן יסדנו את אגודת ה-13 באוקטובר, ובעוד שנתיים ניפגש ונציין עשרים שנה, ומי שלא יבוא דמו בראשו!"
הילדֶה ואריך צעדו ברחובות שטטין. הם נקלעו לרחוב לינדן ונקשו על דלת משפחת הנדלסון. טרודה פתחה להם את הדלת ובעיניה העצובות ניצת זיק של עליצות והיא צעקה אל תוך הדירה, "מרטין יקירי, תראה מי זה בא אלינו". מרטין יצא מאחד החדרים טרוד מעט ומבולבל ואמר, "נו, זה יפה, זה באמת יפה, ואתם תיכנסו בבקשה, הרי זה עניין ממש לא רגיל, ואנחנו רק עכשיו סיימנו את ארוחת הערב, אבל הרגע הזה ממש מאוד מתאים, מצוין ממש למנה קטנה של שנאפס ומעט מעוגות החמאה המופלאות של טרודה וכוס תה לבונה, מה? הלא כן, טרודה?" והיא אמרה, "מרטין, מה זה היה לך, תפסיק לפטפט ואני אדאג לכל".
הילדֶה הפליגה בשבחי שטטין באביב ומרטין, שהערה אל גרונו כוסיות שנאפס בזו אחר זו, המהם משהו על כך שהאביב הזה אינו אלא אשליה קצרת ימים, והילדֶה אמרה, "ומה רע במעט אשליה". טרודה שחששה במקצת מאהבת הפולמוס של "האקזמפלר שלה", כפי שכינתה ברגעי חסד את מרטין, שאלה על ברלין שכה הרבה כותבים עליה עתה בעיתונים, ואריך אמר, "באמת, טרודה, למה שלא תבואו מעט לברלין, יש כל כך הרבה מה לעשות אצלנו". שוב הייתה שתיקה.
"למה שלא תנגן לנו דבר מה, מרטין", אמרה הילדֶה, "שמעתי שאתה מפליא לנגן בפסנתר!" מרטין, שכבר היה מבושם למדי, אמר, "לפקודתך, גבירתי, ומה תרצו שאנגן לכם, רבותי?" והילדֶה אמרה, "ביום אביב כזה, רק ויוולדי!"
פניו של מרטין קדרו וטרודה חשה את הסערה מתקרבת, אבל לרווחתה הוא לא הרים את קולו אלא רק אמר בקול צרוד, "וי... ויוולדי, הרי לכם, פרח פורח בגינות שושן, פרפר מפזז באור שמש, והופ, נעלם". הילדֶה נבוכה ואמרה, "אבל מרטין, רק אם תרצה...". מרטין הגביר את קולו וחרדתה של טרודה הלכה וגברה.
"שאני ארצה?" אמר במעין צחקוק מטריד, "שאני ארצה? ואולי גבירתי רוצה שאצייץ לה מֶאִירְבֶּר? אופרטה לגבירות פריזאיות חסודות? מוזיקה של סוכריות? ואולי, אם יסולח לי, רו... רוסיני? שעשועי קווינטטים?" עכשיו התקרב מרטין קירבה מאיימת אל הילדֶה ואמר, "ואולי חִי חִי, צ'ייקובסקי? בכבודו ובעצמו? מלוא החופן דבש?!"
"אין צורך, מרטין", אמר אריך נרגז, "אתה, מה שאינך אוהב אינו קיים, נתקע לך עניין אחד בראש וזהו".
"נכון מאוד!" השיב מרטין, "אני לא מרחף לי מפרח לפרח, קצת צוף של ציוניזמוס, קצת מתק של סוציאליזמוס, זה לא, אריך יקירי!"
"ואני כלל אינני מרחף", מחה אריך, "אני לומד כל דבר לעומקו, שום דבר אנושי אינו זר לי".
"קלישאות, אריך, קלישאות!" דחק בו מרטין לעיניהן הנדהמות של הילדֶה וטרודה, "המפלט האחרון של היהודי, ומי המדבר? הציוניסטן המקפץ למרחקים אריך פרייער, שרצה לנסוע לפלשתינה יחד עם דוקטור הרצל ודוקטור נורדאו, ובדרך מצא לו גויה חסודה!"
אריך החוויר והילדֶה חששה שהוא עומד לצנוח אל רצפת החדר. טרודה ניסתה לדחוק במרטין אל חדר השינה בתנועות נואשות, אבל הוא היה אדום ונרעש ומיוזע. הוא צעד נמרצות אל הפסנתר, החל להלום בקלידים את צלילי הפתיחה של טֶנְהוֹיזֶר וקרא בקול, "הרי לכם ויוולדי, הרי לכם צ'ייקובסקי!" אריך הביט בו בתימהון הולך וגובר, ומרטין לאט אל תוך המנגינה כאילו הוא שר איזו שירת דיבור עתיקה, "ומה אתה עכשיו, גיסי הנודד? איפה חנית היום, סוציאליסט בפרוטה, מוכר ספרים, ומחר, מי יודע? אולי סתם פטי־בורז'וא בניו יורק, סוחר פרוות במנהטן? היהודי אינו נוגע בנשמת הדברים, הוא מרחף מעליהם, היהודי זר לכוחה המיתי של המוזיקה, ואתם שניכם, אריך וקורט, המוח והלב, דוד ויהונתן, אתם היהודי, בעטייכם מקיאים אותנו, יורקים על ראשנו, ומה תגיד לזה! מה תגיד!"
השתררה שתיקה. הילדֶה הביטה במרטין במבט נבעת. טרודה חפנה את ראשה בידיה.
אריך, שכבר הקריח כמעט לגמרי ועל מצחו ופדחתו בלטו ורידים שנראו כעומדים להתפקע, עמד עתה מול מרטין שהיה גבוה ממנו במעט, נענע בראשו ואמר בשקט, "אני מחפש, מרטין, לא מכרתי את נשמתי לאיש, היכן שאני רואה אנשים טובים עושים למען האנושות, לשם אני הולך, ושם מצאתי את הילדֶה, ואם הציוניזמוס אינו מאפשר לי לאהוב אשה טובה כמותה, אז ילך הציוניזמוס לעזאזל, כן, מרטין?"
"נו, כן", מלמל מרטין, "הומניזמוס, סוציאליזמוס, אנשים טובים מכל העולם, הפרצוף החדש של היודו־נצרות, את האדם הפכתם לאלוהים אבל נשארה אותה אדרת חיוורת, מילים ללא רוח, בניין יפהפה של שקרים פורחים באוויר, כן, יופי למען יופי, מוסר למען מוסר, והשורש היכן? שורש הנשמה היכן? הוא באפלת הדברים, שם הוא שוכן, אבל אתם מחפשים באור כי שם נוח, שם יפה לחפש, אבל שם אין כלום, אריך, מה? רק אידיאות פורחות, אשליות, הילדֶה, אשליות".
"הרי זה בלתי נתפס", אמר אריך ונעימת קולו המגששת בדרך כלל, הרועדת, התייצבה והצטללה, "כל הדיבורים האלה שלך על שורש הנשמה האפל הם האשליה שלך, מרטין. באופל הזה יש רק ריקבון ומוות". מרטין פער פיו בתדהמה. "אני שומע את דברי ההבל האלה על שורשים אפלים מאנשים שלא תרצה לפגוש מעולם, מרטין", אמר אריך נסער, "כן, כן, אנשים גסים, נבערים. הם ממלאים את ברלין, כמו חולדות במאורה ענקית, ומשום מה תמיד סוחבים אתם איזה וגנר. וגנר שלך ממלא אותי קבס. כן, מרטין, מוזיקה גדולה, אבל מורעלת, רעה".
"וגנר הוא גרמניה", אמר מרטין. "קח את וגנר, וגרמניה איננה, נמוגה, מפלצת ללא רוח".
אריך לא ענה עוד. הוא הביט רגע קל במרטין ואחר כך פנה אל הדלת. "אנחנו נלך עכשיו, הילדֶה", אמר אריך, "בואי ונלך אל איבון, אני רוצה לראות את פניה. אני מצטער כל כך, טרודה, לא היינו צריכים להופיע כך, בלי הודעה".
טרודה עמדה שם בעיניים לחות. מרטין נראה המום ומבולבל, וטרודה הובילה אותו למיטתו. בבוקר התעורר מבועת ואץ מתנשף ברחובות שטטין אל בית פרייער וביקש להתנצל, אבל אריך והילדֶה ובתם הקטנה איבון כבר היו בתחנת הרכבת כשפניהם מועדות לברלין.
5
השנים חלפו, תרזה הלכה לעולמה ומבני משפחת פרייער הגאה, לבה של קהילת יהודי שטטין, נותרו רק בני הזוג חשוכי הילדים טרודה ומרטין הנדלסון. גרמניה עברה טלטלה, וכמעט מחצית מיהודיה ארזו את חפציהם ויצאו לארצות אירופה, אמריקה ופלשתינה, וביניהם שני אחיה ואחותה של טרודה ואתם ילדיהם. בשטטין שעל גדות האודר ניכרה ידו של המשטר החדש, אבל בחייהם של מרטין וטרודה לא ניכר שינוי של ממש, והאפשרות לצאת בעקבות בני משפחתם לא עלתה בשיחות המעטות, הקטועות שניהלו בסעודת הערב.
בקיץ 1933 נסעו טרודה ומרטין כדרכם לפסטיבל וגנר בפֶסְטְשְׁפִּילְהָאוּס שבבָּיְירוֹיְט. הנסיעה השנתית לפסטיבל הייתה מלווה טקס הכנות ממושך שהחל עוד בחורף, כאשר היו מקבלים לידיהם את התוכנית ומזמינים כרטיסים באמצעות הדואר, וכן מקום בבית ההארחה האהוב עליהם. השנה הוקדשו ימי הפסטיבל הארוכים ליצירה שממנה אהב מרטין לנגן יותר מכל, 'טבעת הניבלונגים'.
הנסיעה ברכבת ארכה כמעט יום שלם והיה עליהם להחליף רכבות בברלין ובלייפציג עד שהגיעו בשערי ביירויט הקטנה, העטופה חורש.
מדי קיץ התעוררו רחובות ביירויט אל פסטיבל וגנר, שנחוג בה על ידי אוהביו מרחבי אירופה. אבל הפעם הייתה התכונה רבה עוד יותר. מעל כל בניין ממשלתי התנוססו דגלים וכרזות ועליהם צלבי קרס, דמותו של הקנצלר היטלר הציצה מכל חלון ראווה. ברחובות צעדו קבוצות גברים במדים חומים, נושאי דגלים וסיסמאות בגנות היהודים ואויבי גרמניה. מרטין הביט בהם בתיעוב ואמר לטרודה, "לתת לאלה מוזיקה הרי זה כמו להאכיל חזירים בנקניק כבד". טרודה לפתה את ידו והוא טפח על זרועה והיא אמרה, "אבל מרטין, קראת מה שהם כותבים שם". "שטויות", פסק מרטין, "דברי הבל, נערים פוחזים".
הייתה כבר שעת לילה. מרטין וטרודה הניחו את החפצים בבית המלון. פקיד הקבלה שרשם את שמותיהם הביט בהם בקפידה. הם עלו לחדרם ואחר כך מצאו בית קפה קטן, ריק כמעט מאדם, כרסמו כריך נקניק והתנחמו בקפה בקצפת ועלו על משכבם דמומים.
בבוקר המחרת עלו מרטין וטרודה כדרכם אל קברו של וגנר שהיה הפעם שומם, אולי מפני שבאי הפסטיבל נמו עדיין תנומת שיכורים. הם סעדו את לבם והכינו עצמם למסע המופלא שראשיתו בשעות אחר הצוהריים וסופו לקראת חצות הליל. למרגלות מדרגות האולם עמד המון אדם, דבוקים זה לזה כאשכולות, חלקם היה לבוש בבגדי ערב ואחרים במדים החומים ומלב העיגול עלה קול צווחה שהלך והתגבר עד שלא היה עוד ספק בליבה של טרודה ששם בגורן הצפופה עומד האיש ההוא ששמו לא נזכר בבית הנדלסון כאילו היה קללת מכשפים עתיקה, ואת הרדיו טרחו לכבות בכל פעם שנשמעו דבריו, כי בפיו אבדה לגרמנית שטרודה אהבה כל כך צליל הגלים והמיית היער, ונותרו רק נקישות גרזינים בברזל וקולות נפץ קשים. עכשיו הבחינה בידו העולה ויורדת חליפות, ובין צווחה לצווחה הריעו לו הנוכחים בקריאות קצובות.
מרטין התקרב מעט וטרודה נותרה מאחור. לרגע נדמה היה שהוא מתערב בהמון, וטרודה ראתה לחרדתה איך כמה אנשים מקיפים אותו ודוחקים אותו מתוכם, והוא כשל ונפל מלוא קומתו. סביבו עמדה גורן אנשים צפופה שמתוכה נשמעו דברי גידוף וקולות צחוק. טרודה רצה אליו חיוורת, היא רכנה אליו והוא החזיר אליה מבט נכמר. על מצחו ראתה שביל דם קטן והיא הוציאה מנרתיקה ממחטה קטנה והניחה על המצח. מרטין קם, כושל מעט על רגליו.
"מה הם רצו ממך שם, מרטין?" שאלה טרודה.
"מעדתי", אמר מרטין, "מין מזל ביש שכזה".
"אבל מרטין", אמרה טרודה, "זה לא יתכן".
מרטין העיף בה מבט קשה והביט נכחו. זקן התיש המאפיר שלו רעד כאשר נכנסו אל האולם שכבר המה רחשושי דיבור שלפני עליית המסך, שיעולים אחרונים, קולות כלי נגינה. לבה של טרודה לא היה עוד עם המוזיקה שמילאה את חלל אולם הקונצרטים. היא הציצה שוב ושוב אל מרטין, שישב בפנים קפואות ובהפסקות נותר על מקומו כמשותק.
למחרת בבוקר נסעו ברכבת הראשונה ללייפציג. בדרכי החורש שבהן שעטה הרכבת בין ברלין ושטטין אמרה טרודה, "מרטין, אנחנו לא יכולים להישאר. אנחנו נמכור עוד החודש את הדירה, ניסע לאמסטרדם, לקורט ואריך, או לאמריקה. גם ללונדון אפשר".
מרטין העיף בה מבט קשה ומלמל לעצמו, "נו, כן, אכן", שילב את כפות ידיו החיוורות זו בזו והציץ בשעונו. הערב כבר ירד כאשר עברה הרכבת מעל נהר האודר.
טרודה החלה בהכנות לעזיבה. היא כתבה מכתבים לאחיה קורט באמסטרדם, ולאחיה אריך, שבינתיים נפרדה ממנו אשתו הילדֶה וחזרה לגרמניה, וגם לאחותה הצעירה קתה, שזה עתה יצאה מברלין עם בעלה אלברט ועם ילדיהם רחל וגבריאל לפלשתינה, וכתבה לבן דודה האהוב ליאו פרייער בברוקלין, ואף פרסמה מודעה קטנה בעיתון המקומי, שם הציעה למכירה "דירה נוחה, עם אפשרות למשרד פרטי ולחדר ילדים ברחוב לינדן 29". זרים החלו לפקוד את בית הנדלסון שהוצע למכירה, לבדוק ולהתעניין, ותמיד תמהו מאוד על בעל הבית שלא הצטרף לסיור אלא נעלם באחד החדרים.
לאחר עמל רב ופניות של סרק הודיע לטרודה פלוני עורך הדין בְּרוּקֶנְטָל, שהוא מעוניין בבית, "אשר מתאים מאוד לצרכיו הן כבעל משפחה שבניה יצאו לדרכם, והן כעורך דין הזקוק למשרד הולם". טרודה, סחופה ברגשות של התלהבות ותקווה הודיעה על כך למרטין ואמרה לו שהפעם אין ברירה, ובשעה היעודה הוא חייב לבוא ולחתום על חוזה המכירה. אחרי שיהיה בידיהם הכסף יוכלו לנסוע לאמסטרדם, ומשם לתכנן את צעדיהם.
מרטין הביט בה בעיניים קמות והלך לדרכו. שעות סבב ברחובות שטטין. החולים שבאו לקבל את עצתו מצאו את דלתו סגורה, וגם האדון עורך הדין ברוקנטל ראה שבעל הבית אינו מגיע אל הפגישה. אחרי שכרסם שעה ארוכה עוגיות חמאה עם הגברת גרטרוד הנדלסון הנבוכה, ששבה והבטיחה כי הנה הנה שב בעלה מן העבודה, "שמשום מה מתארכת כל כך היום", קם והלך לדרכו, וגם הפטיר דבר עלבון.
טרודה חשה איך הדם אוזל מגופה וגרונה הופך למאכולת דמעות וחזה מלא יבבות קטועות, אבל היא לא יכלה לבכות ועמדה בחלון. מתוך האפלה, נכנס ויוצא באלומות מנורות הגז המהבהבות, בא מרטין אל הבית וישב והביט בה ואחר קם ופנה אל הפסנתר, אבל טרודה ניצבה בדרכו.
"די, מרטין", היא אמרה, "עכשיו תאמר משהו, אל תשתוק כל הזמן, כי אני לא יכולה לשאת עוד את השתיקה הזו".
מרטין ישב אל הפסנתר אבל היא באה אחריו בנחישות וסגרה את מכסה הפסנתר ואמרה, "די לברוח, די", והוא פרץ בצחוק. צחוק מתגלגל, צווחני.
"נו", אמר מרטין, וצחק, "די לברוח, באמת, די לברוח, הרי זה פשוט נפלא, הרי האוזניים אינן יכולות לשמוע זאת, טרודה".
"אבל מה יש לך, לעזאזל", צעקה טרודה, "מה אתה רוצה, למה אתה מדבר סחור סחור".
מרטין קם מן הפסנתר ושוטט בחדר כשהוא מנענע ראשו בהתרגשות ומלטף את זקנו, "והרי מישהו כאן באמת בורח, טרודה", אמר במשפטים קצובים, מהירים, "אבל מי בורח? האם אני בורח? אני איני בורח לשום מקום, טרודה. ואת, את זו שבורחת, קמה ובורחת, כמו כל בני פרייער החיוורים, המדברים את עצמם לדעת, בורחת בעקבותיהם מצל עובר, מחבורת בריונים רועשת, מן הברברים נבהלו, ובכך ניצחו אותם הברברים! ניצחון סופי ומוחלט של הברברי על היהודי ועל הגרמני במכת חרב אחת! ואני, טרודה, אני איני זז לשום מקום, וכשהאוסטרי הצווחן יימחה מעל פני האדמה אני אהיה כאן לירוק על קברו".
טרודה ישבה נדהמת, ואילו מרטין כמו שב לחיים. הוא הסתובב בבית ולעס לחמנייה מרוחה בגבינה רכה ברוב רעש. כשהבחין בה יושבת כך נעשה מבע עיניו רך. הוא ישב מולה, הניח עליה כף יד ארוכה, שקופה ואמר, "גרטרוד יקירתי, הכול יהיה בסדר. הזמנים הקשים דינם לעבור, וגם קורט ואריך יחזרו, כל נשמתם משוקעת כאן. את הספרים שלהם, ואת שכיות החמדה ואת המוזיאונים ואת המוזיקה לא ימצאו בשום מקום אחר. מעצמם הם בורחים, טרודה, וקתה שלך, היא תימלט מפלשתינה בצווחה כשיסתער עליה ערבי על גמל מדברי".
טרודה הרימה את ראשה ומרטין הבחין שעיניה לחות ורבות תוגה. "אבל אני פוחדת, מרטין", אמרה, "כל כך פוחדת. את הספרים של הילדֶה ואריך שרפו בכיכר האופרה בברלין, ועל החנויות שם ציירו צלבים, וכאן בשטטין, הרי מתישהו זה יגיע הנה, ומה נעשה? והרי כבר אני פוחדת ללכת אל השוק או לצאת לטיול ערב! מה נעשה כשיסגרו לך את הקליניקה?"
"הרי אז לא יישארו להם כאן רופאים ועורכי דין ראויים", מרטין צקצק בשפתיו וטרודה דימתה לשמוע בהן את מידת הלגלוג, "הרי זה דבר שאפילו השטטינאים הסכלים אינם יכולים להרשות לעצמם".
טרודה לא דיברה עוד, והם הלכו למיטתם ותינו אהבים לאט, כאילו היה זה מעשה אהבה אחרון, וטרודה חשה איך יורדת עליה הזקנה שזמן כה רב חיכתה על מפתן הבית, וכל הלילה בכתה בלי דמעות.
6
היה יום חורף אחד בשנת 1935. השמיים צלפו מטחי גשם עזים והרחובות מפוצחי המרצפות היו שחורים ובוציים מתמיד. טרודה יצאה רק לרגע אל מפתן הבית. בתיבת הדואר מצאה כמה מכתבים מן הבנק ומחברת הביטוח הרפואי, וגם חוברת דקה מטעם משרד התעסוקה של מחוז פומרניה שכותרתה 'בתי עסק בשטטין על פי ענפים'. היא דפדפה בחוברת הקטנה ודילגה מיד לעמוד 45. תחת הכותרת 'בעלי מקצועות חופשיים' נכללו חמישה שמות, והכותרת 'רוקחים' כללה שלושה שמות בלבד, ואת הארכיטקט זיגפריד פאבל מרחוב פרידריך־קארל 8, שאתו למדה בבית הספר. עיניה נחו על הכותרת 'רופאים', שהכילה רשימת שמות ארוכה.
טרודה עקבה באצבעה אחרי השמות שהיו כולם מיודעים לה. אדלר, א., רופא אף אוזן וגרון מכיכר הוהנצולרן 2. ארונהיים, ל., רופאה כללית, רחוב ביסמרק 9. היא קראה במהירות את השמות ולבה הלם. אהרליך, פ., רופא תברואן, גרשון, א., רופא נשים ששמו צבט את לבה. אל הקליניקה שלו בכיכר המצעדים 29 נהגה ללכת באותם ימים שבהם עוד קיוותה להתעבר, והוא ידע את כל צפונותיה. המרשמידט, ה., רופא כללי, רחוב אוברוויק 73. לרגע כיסה צעיף של תקווה את עיניה, אך מן הדפים צעקו האותיות, הנדלסון, מ., רופא כללי, רחוב לינדן 29. היא קראה שוב ושוב את השם, והחוברת הדקה להטה בידיה.
טרודה רצה אל הקליניקה שבה בחן מרטין גבר מכריס ועב עורף. היא נכנסה אל החדר כרוח סערה והניחה בפניו את החוברת. מרטין הציץ בה ולא אמר דבר. הוא שב ונפנה אל המטופל שלו וסימן לה בידו לצאת. אחר כך יצא האיש לדרכו ומרטין הלך לאיטו אל חדר ההמתנה הריק. לרגע היה זקן כל כך, ירוק כולו. הוא ישב על כורסה פרחונית גדולה במרכז החדר וטרודה חשבה שעוד רגע תצא נשמתו. היא ניסתה לומר דבר מה, אבל הוא היסה אותה וצעד אל מיטתו ולא קם ממנה שבוע ימים.
הדוקטור אריך ולטמן מרחוב הקיסר וילהלם 43, רופא פנימי שהיה סר מדי פעם לביתם, ושמו היה האחרון ברשימת הרופאים בחוברת, הובהל לבדוק את מרטין. הוא קבע כי מרטין סובל ממתח וחרדה "ברמה גבוהה מהמקובל, דבר המשפיע ואף פוגע במערכות החיסון הפנימיות", והמליץ שעד להודעה חדשה יימנע מרטין מכל פעילות, מה גם שהוא כבר בן 62 וממילא מתקרב לגיל הפרישה, וכי עתה מן הסתם "לקוחות רבים כבר לא יהיו לו גם אם יהיה בריא כשור", כך אמר הדוקטור ולטמן וצחק צחוק יבש.
אחרי שבוע קם מרטין מחוליו ואפילו יצא לטיולי בוקר. פה ושם פקדו אותו לקוחות יהודים, בהיחבא, ומראש ביקשו סליחה שאינם יכולים לשלם את מלוא הסכום המגיע לו. הוא אף חזר אל הפסנתר ואל וגנר שלו. עתה היו עתותיו בידיו, והוא שב והניח לפניו את ספרי התווים הגדולים, שכריכתם מאוירת בציורי מלאכים, בתגים וציוצי אותיות, והיה מנגן עוד ועוד, ספר אחר ספר ניגן, ובין ספר לספר היה מהמהם במעין רוגז מוזר, "לעצמם לקחו אותו הברברים, ואני אשמור עליו, על הגאונים יש לשמור, שלא ייפלו בידי הנבערים וגסי הלב". כך היה ממלמל לעצמו עד שטרודה מן החדר הסמוך הייתה מעירה באוזניו, "מרטין, אם אתה רוצה לומר לי דבר מה אנא עשה כך שאשמע". אחרי זמן מה היה חוזר לסורו ואומר, "את גרמניה לקחו לעצמם, קנו לעצמם במחירי מציאה מתנה יקרת ערך שכזו" והיה נואם אל הפסנתר נאומים קטנים על "האוסטרי הצווחן המדבר גרמנית של בתי מרזח", מדבר ומנגן לעצמו. גם כאשר ישב עם טרודה לארוחת הערב דיבר כאילו אין לו שומע, עד שנזפה בו במפגיע, והוא היה משתתק כילד. כשהגיע מועד הפסטיבל בביירויט הסתובב בדירה כארי בסוגר יום תמים ואחר נפל למשכב וקדח מחום. הדוקטור וֶלְטְמֶן הגיע בבהילות ורשם לו תרופות הרגעה.
טרודה כתבה מכתבים לבני משפחתה בפלשתינה והם החזירו לה מכתבים דואגים, עצובים. כשהיה מגיע מכתב קראה אותו למרטין בעת הארוחה, והוא האזין לה בהקשבה רבה, מעיר את הערותיו. את קתה לא חיבב וטען כי היא "ציוניסטית יותר מהרצל". כשעלה שמו של אריך, שהתגורר עתה בביתם של קתה ואלברט בעיירה קריית ביאליק שבצפון פלשתינה, נהג רק לומר כי אריך הוא "איש אומלל". על אנה נכמרו רחמיו, שהרי "מה יש לה לעשות שם במדבר, אפילו מקצוע אין לה, אולי אחיה יקים לה שם איזה בנק". שהרי אוטו היימן, אחיה של אנה, היה בנקאי ידוע ברחבי גרמניה ואפילו המנהיגים הנאצים שיחרו לפתחו ולעצתו.
באחד המכתבים כתב להם קורט כי הוא מחפש בכל דרך אפשרות להשתלב "במחקר מדעי מעמיק של העבודה האומנותית בארץ ישראל". מרטין צחקק ואמר, "נו, עכשיו סוף סוף יוכל להיות מנהל מוזיאון, וכל הצרה היא שהגיע לארץ שלא שמעו בה על קיומו של מין מוסד שכזה, מוזיאון".
טרודה, שנהגה בדרך כלל לא להגיב על אמרותיו של מרטין, לא התאפקה הפעם ואמרה, "ואתה אף פעם לא רצית במשפחה הזו, אבל זו המשפחה שלך, משפחת פרייער, וכלל אין לך מה להתבייש בה".
"נו, אנשים גאים", אמר מרטין, "אבל לא תמיד עם כיסוי, טרודה, לא תמיד עם כיסוי".
"עם גורל אחר קורט היה מלומד גדול ומפורסם כאן בגרמניה", אמרה טרודה בקול מחאה, ומרטין אמר, "את זה הרי לא נדע אף פעם, לא כן". אז התפרצה טרודה ואמרה, "אז למה לעזאזל התחתנת עם המשפחה הזו שאתה מתעב כל כך", והוא אמר, "נו, עכשיו אין מה לעשות בעניין זה, עכשיו מאוחר במקצת לדון בכך, לא כן?" וטרודה אמרה, "רצית להיות קרוב לדוקטור מוריץ פרייער, מה, קרוב לצלחת, הרופא הצעיר הריח כמה עצמות שמנות". מרטין האדים כסלק ופרש אל הפסנתר והלם בקלידים בחֵמה עד שבאה אליו מתנצלת, ושוב תקפו אותו המיחושים והשיעולים.
בדרך כלל לא הרבו לדבר ביניהם והימים עברו בעצלתיים. את האפשרות לצאת מגרמניה שבה והעלתה טרודה בעקיפין, דרך סיפורי אגב על "ברונו ורוזה פישר, שזה עתה עזבו בזכות בתם הבכורה קרולינה, שהצליחה להינשא בארצות הברית", ופעם הפליגה בדברים על ידיד ברלינאי בן גילה, "שלמרות שאין לו ילדים מצא עבודה במכון מחקר בלונדון וזכה באשרת כניסה".
מרטין הקשיב בפיזור דעת ואמר פתאום, "ומה את מספרת לי סיפורים כאלה, טרודה, הרי אין בזה עניין, כל אדם וגורלו ואלה פטפוטי סתם".
"אולי אפשר עוד לעשות משהו, מרטין", אמרה טרודה.
"ולשם מה", ענה מרטין, אבל לא קצף עליה כבעבר. "מה עוד יקרה לנו ולא קרה, טרודה? ואנחנו כאן, בשטטין, בלב הממלכה, אוכלים שלוש ארוחות ביום, עד כדי כך רע המצב? ומה עוד יקרה לנו ולא קרה?"
"אבל כל החוקים האלה, כל ההגבלות, הרי אין לנו חיים", אמרה טרודה.
"אלה הם החיים עד כאן", פסק מרטין, "אין הרבה בחייהם של זקנים שכמותנו גם אם היינו נצר לשושלת הבסבורג, ואם לחיות בכלא אני מעדיף אותו על גדת האודר על פני גלות במזרח, לא כן? הרי שמש המזרח הייתה קוטלת אותך אחרי שבוע ימים".
טרודה פרצה בצחוק קל וסטרה בחיבה על זקנו, אבל על עיניה נח אותו עצב תמיד, שלא עזב אותה מאז היום הארור ההוא בחורף 1935, שבו הניח מישהו את חוברת בתי העסק היהודים האסורים במגע בתיבת הדואר של ביתם, ואולי מאז הפסטיבל האומלל בביירויט בקיץ 1933, או אולי מאז גירש מרטין בלשון קשה את אריך והילדֶה מביתם, ואולי מאז מות אביה האהוב מוריץ בעיצומה של המלחמה הגדולה, ואולי לא עזב אותה העצב הזה מעולם.
ב-18 ביולי 1939 שלחה טרודה מכתב למשפחתה בפלשתינה, באותיות חדות, מתגוששות, עוקבות זו אחר זו כאילו נמלטות מפני קלגס.
16.7.39
יקיריי המאוד אהובים!
המכתב האחרון שקיבלתי מכם גרם לי, עקב הלבביות והברכות הטובות, הרבה שמחה. רוב תודות עבור הכול. ברגעים שאני קוראת את השורות שלכם אני שוכחת את המרחק, ויש קִרבה בלתי אמצעית. אבל אחר כך, כשאני מרגישה את זה כל כך חזק, ההפרדה מכאיבה לי יותר. פוגע בי שדווקא עכשיו, כשאני זקוקה באופן דחוף למישהו מן האחים שלי, כפי שלא הייתי זקוקה לכם אף פעם בחיי, אינני יכולה להשיג אף אחד מכם. אני יודעת שגם לכם קשה מאוד, מפני שאין לכם שום אפשרות לעמוד לצידי.
אבל אי אפשר לעמוד נגד הגורל! מי היה חושב שאני אהיה אי פעם בעיה קשה כל כך עבור המשפחה. עכשיו אלה הם העניינים שלי שעליהם אתם דנים בטיולים שלכם, ואתם תגיעו לאותה מסקנה ברורה כמוני: אין עוד תקווה. הקשיים להגירה עבורנו גבוהים במיוחד. אפילו אם יכולנו להגיע לאיזה מקום, נותרת בעיית הקיום, הפרנסה. במקרה כזה היינו זקוקים תמיד לאנשים שיערבו לקיום שלנו, ואיך אפשר למצוא את זה?
מלבד זאת אנחנו אנשים זקנים, יכולנו לחיות רק במקום שבו יש לנו קשר כלשהו. בשום פנים לא יתכן שאנו שנינו, לבדנו, נסתובב בעולם, במיוחד כשמרטין איננו בריא. זה כמובן לגמרי אחרת כשיש ילדים, ואלה יכולים לדרוש את ההורים ואיכשהו הם סוחבים את ההורים.
ועכשיו, כל ההגבלות החדשות! הייתי בהלם כשקראתי עליהן. הרגשתי שהקש הצר שאחזתי בו עף עם הרוח. הכול זז למרחק אפוף ערפל. עד שיתברר משהו חדש צריך לדחות את כל המחשבות. בלאו הכי נראה לי לפעמים לגמרי מטורף שאני בכלל עוד נותנת למשאלות לב לחיות, כשכל המחשבות שלי אומרות שאין עוד פתרון. וכך אני מתנדנדת בין חלומות לחוסר תקווה.
הדאגה הגדולה שלי היא מצב הבריאות של מרטין. זמן מה הוא הרגיש יותר טוב, ואז הייתה תקופה לא טובה, ושוב כל האי־ביטחון הזה. היה לו חום ואי אפשר לדעת מה מתפתח מזה. נורא מה שעובר עלי בשעות האלה. החרדה גומרת אותי, ואין כאן אף אחד, ממש אף אחד שיכולתי לקרוא לעזרה. אני מהרהרת, איפה כל האנשים שהיו לנו פעם ועזרו לנו — וכמה אנחנו היום לבדנו. יותר טוב לא לחשוב על כך בכלל.
לא שמעתי כלום על הילדֶה. חשבתי שצריך לדבר על זה עם אריך. יתכן שהוא סובל בשקט ושואל את עצמו מה עלה בגורלה, ועוד יותר מה עלה בגורלה של איבון. צריך לדבר אתו בזהירות, ואיכשהו להרגיע אותו. בכלל הייתי רוצה לשמוע ממך, קורט, קצת יותר על מצבו של אריך, כי נפגשת אתו כמה פעמים. קתה כתבה לי עליו, אבל רצוי לי לשמוע גם ממך. המכתבים שלו הם קצת משונים. אחדים מהם קצת מבולבלים, אחרים מאוד נעימים ולגמרי בסדר. כולם מאוד לבביים. הוא האדם האהוב, המסור והנאמן שתמיד היה. כולנו סוחבים פרק של חיים שבורים אתנו, אחד יותר, אחד פחות.
טרודה
7
ב-12 בפברואר 1940, בערך בשעה שמונה בערב, צלצל פעמון הנחושת התלוי מעל דלת דירתם של מרטין וטרודה הנדלסון. טרודה הופתעה מעט, שכן שום אורח לא הוזמן לאותו ערב, וממילא מאז פרצה המלחמה הסתגרו האנשים בבתיהם בשעות הלילה. מרטין שכב במיטתו. בלילה שעבר הייתה שנתו טרופה ובבוקר עלה חומו והוא כמעט לא אכל דבר. טרודה פתחה את הדלת ומולה עמד קצין שהציג עצמו כאובר־לויטננט זיגפריד קורץ, מלווה בשני חיילים.
הקצין קורץ בירך את טרודה לשלום והיא השיבה בנימוס ושאלה אם ירצו להיכנס אל הבית. "אין בכך צורך, גברת הנדלסון", אמר הקצין, "הוטל עלי להודיע לך כי על פי הוראה מיוחדת עליך ועל כל בני ביתך לעזוב את גרמניה תוך עשר שעות".
טרודה הביטה בקצין ולא השיבה. נחשי קרח זחלו בוורידי רגליה.
"לצורך מילוי הצו", הוסיף קורץ ואמר, "יעמדו לרשותכם סידורי הסעה מתאימים החל משעות הבוקר המוקדמות בתחנת הרכבת המזרחית".
"בעלי שוכב כאן בחדר הסמוך", אמרה טרודה, "ילדים אין לנו, רק שנינו כאן".
"אם כך הדברים ברורים גבירתי", קבע קורץ, "את ובעלך מתבקשים למלא אחר ההוראות ולהביא אתכם שתי מזוודות, מזוודה אחת לנפש, שרוחב כל אחת מהן לא יעלה על חמישים סנטימטרים".
"אבל בעלי חולה מאוד", אמרה טרודה.
"בעניין זה", אמר הקצין באותו דיבור מדוד וחדגוני, "בעניין זה אוכל רק להבטיח לך שבעלך יקבל את הטיפול הטוב ביותר ברגע שבו תעזבו את גבולות המדינה ותגיעו ליעד החדש בשטח הכיבוש הפולני".
לרגע נמלאה טרודה תקווה חדשה, אף שידעה שהיא חסרת שחר כמו כל ניצוצות התקווה שחלפו בחייה ונמוגו כלעומת שבאו, באותן שנים שבהן היה הייאוש בן־בית אפרורי, מעיק. פולין נראתה לרגע מקום צופן סודות, יקום לא ידוע של ערים קטנות ורחוקות, שאולי ברחובותיהן לא צועדות פלוגות קלגסים. אולי יש בה איזו פינה שנשכחה, איזה מקום מסתור שבו אפשר יהיה למצוא בית ולהניח בו את הגוף העייף והחולה ולצאת בלי פחד לכיכר השוק.
טרודה הביטה באובר־לויטננט קורץ וחייליו וציפתה למצוא בהם אישור לתקווה החדשה, אבל הדלת נסגרה אחריהם, והיא שמעה אותם ממלמלים את פרטי הדירה הבאה, מעבר לרחוב. היא הלכה ברגליים כושלות אל מיטתו של מרטין ושמעה עצמה גונחת בקול לא לה, הו, אלוהים, הו אלוהים שלי, וישבה לידו והוא ניעור משנתו הטרופה.
"מחר אנחנו נוסעים, מרטין", אמרה.
מרטין נענע בראשו והיא לא ידעה מה רצה לומר. "אני צריכה לארוז", ושוב לא ענה והיא אמרה, "הם אמרו שיטפלו בך, שהחולים יקבלו טיפול רפואי הולם, כך היה כתוב בהוראות שלהם".
טרודה קמה והלכה אל חדר הארונות, פתחה שתי מזוודות ועמדה והביטה בהן שעה ארוכה ואמרה לעצמה, מה לוקח אדם לדרך כזו, כמה זוגות לבנים צריך שם במזרח. היא ניסתה להיזכר בטיולים הספורים שעשתה אל סבא סימון וסבתא צרלינה, אך אלה נערכו בעיקר בקיץ, כשהאוויר היה נקי ומלא טל. אחרי שהניחה מעט חולצות ומכנסיים ולבנים עוד נותר לה מקום רב, והיא פשפשה בשידות הפרחוניות שבהן נאספו אוצרות התכשיטים והפנינים מדור לדור. לרגע חפנה אותם והטילה לתוך המזוודות, ואחר כך הוציאה אותם בחֵמה כבושה, וישבה חסרת אונים. לבסוף נמלכה בדעתה והניחה במזוודתה מעטפה חומה תפוחה ובה צילומים ומכתבים ששמרה, פנקס מכתבים ריק, כמה מעטפות ועט, וקסת מלאה למחצה בדיו, עטופה היטב.
מרטין ישן עמוקות. זמן רב לא ישן כך, עד שטרודה נבהלה והביטה בו רגע ארוך, אבל הוא נשם נשימות קצובות, חמות. עלתה ממנו נחרה קלה של נים נעימים. בשידה שליד הפסנתר נערמו בערמה גבוהה, שכבר העלתה אבק, ספרי התווים שעל כריכותיהם שמות יצירות ונעימות וחלקי אופרות בכתב גותי מתויג ומצויץ. טרודה ניסתה לבחור שתיים־שלוש חוברות ולתחוב אותן למזוודה, אבל מיד אמרה לעצמה, "אח, שטות", ונפנתה לסדר תיק תרופות קטן שיספיק למרטין לשבוע ימים לפחות, עד שיגיע לבית חולים כלשהו שבו יטפלו בו כראוי, כפי שהבטיח אובר־לויטננט קורץ.
כשסיימה לסדר את שתי המזוודות כבר הייתה השעה אחת אחר חצות. היא שכבה על הספה בחדר האורחים, שבקושי הכילה את מידתה, ניסתה להירדם ולא הצליחה וקמה והביטה בחלון. ברחוב צלפו עדיין גשמי הזעף והיא חשבה, מה יהיה על מרטין, איך נלך בגשם הזה, ואולי הגשם יגלה מידה של רחמים ויפוג בבוקר. פתאום שמעה שיעול חזק וקשה מחדרו של מרטין, והיא רצה אליו בבהלה. מרטין התעורר והיא הגישה לו כף מלאה בתרופה סמיכה. אחר כך אצה למטבח, שפתה את הקומקום וחזרה לחדר. מרטין שכב בעיניים פקוחות, ופניו כבדות ולבנות.
"ובכן", אמר, "הגשם אינו פוסק".
"אני מקווה שייפסק, הוא חייב להיפסק מתישהו", אמרה טרודה.
"ואת אינך ישנה. אולי תנסי לישון מעט", אמר מרטין.
"ניסיתי, מרטין, אבל זה לא חשוב, עוד מעט יגיע הבוקר ממילא", אמרה. "אני ודאי אירדם ברכבת, אולי נצליח למצוא מקום מתאים, אנחנו חייבים למצוא מקום מתאים, שתשב בנוחות, זו ודאי תהיה נסיעה ארוכה".
"כן", אמר מרטין, "נצא בזמן, אין ברירה. ואם הגשם לא ייפסק, מעיל הגשם שלי מועיל מאוד גם לגשם שוטף, ואת המטרייה הגדולה חשוב מאוד לקחת אתנו. כדאי שכל זה יהיה מוכן".
"הכול יהיה מוכן, מרטין", אמרה טרודה, "כדאי שנשתה כוס תה, ואולי נאכל דבר מה בחמש וחצי, כדי שבשעה שש נצא לדרך וכך נהיה בין הראשונים. אחר כך יהיה קשה לדבר שם עם מישהו על כך שעליך לקבל מקום מיוחד ברכבת".
"חמש וחצי, זה טוב", אמר מרטין. הם שתקו שתיקה ארוכה ולפתע השתעל שוב שיעול עמוק וחזק, מעין צעקה חדה, וכל גופו התפתל על גבי הסדין הלח, והיא קמה אליו והניחה מטפחת על מצחו עד שנרגע. הוא אחז בידה כנער הנוגע בזרוע אהובתו, ניסה לומר לה משהו והיא אמרה, "די, תנוח, אל תדבר", אבל הוא סירב לוותר ואמר, "גרטרוד יקירתי", והיא אמרה, "אני יודעת, הכול יהיה בסדר, אנחנו לא ניפרד, מה שלא יקרה אנחנו לא ניפרד זה מזו, אני אשב שם בבית החולים במסדרון ולא אזוז". עכשיו נענע מרטין בראשו לאות לאו, ראשו מיטלטל מצד לצד, והיא אמרה, "אבל מרטין, מה זה קרה לך", ועיניו מלאו דמעות.
"גרטרוד יקירתי", אמר, "אני מבקש את סליחתך. מעומק לבי, ובכל היקר לי, אני מבקש את סליחתך. האם תסלחי לי, גרטרוד?"
טרודה הביטה בו משתאה ואמרה, "אבל מרטין, מה זה היה לך, איני צריכה לסלוח על דבר", אבל הוא שב ונענע בראשו בשלילה והפעם בקוצר רוח, בכעס שהלך והתגבר ופניו הלבנות האדימו והוא צעק, "סלחי לי, גרטרוד, גרטרוד, אהובת לבי, כל כך הרבה רעה הבאתי עליך, אני איש עיוור, טרודה, איש עיוור, ואיני ראוי לסליחה וגם לאהבה איני ראוי, ובכל זאת סלחי לי, גרטרוד". המילים פרצו מפיו בלא סדר והפכו ליבבה ארוכה ומתמשכת שהלכה ונחלשה. מרטין צנח מובס אל המזרן ושוב נרדם, אבל צעק בשנתו וגנח ונאנק.
טרודה הביטה על מרטין הישן בדאגה, ואחר בתדהמה, ועיניה שרגילות היו לעצור את הדמעות החלו דומעות עתה ללא הפסקה. היא בכתה בכי גדול, יפחות קצובות המוליכות זו בעקבה של זו. שנים לא בכתה כך, כל שנותיה לא בכתה כך. בכתה על רחמה הריק, על ימיה שהתכלו בין בתי האוכל וכיכר השוק, הספרים שנבלעו ונשכחו וצלילי המוזיקה שנמוגו באוויר הנהר. היא בכתה על שני אחיה, קורט ואריך, ועל אחותה הקטנה קתה, שנסעו לפלשתינה והיא לא תשוב עוד לראותם, ועל ילדיהם הקטנים שהיו באים בכל אביב וצועדים אתה אל כיכר השוק ובשבילי יערות פומרניה היפה, וגם דמותו של גרהרד צצה מערפל הנהר ונמוגה. היא בכתה על אהבתה למוריץ, אביה היפה, הגא, בכי שאין לו סוף, אש אוכלת בֶּחָזֶה, מים רבים לא יכבוה.
כשגווע בכייה של טרודה פסק הגשם. שחר עלה על שטטין.
