1 ספינה ושמה "בֵּיאָטְרִיס"
ריינה שלי חילצה יד זעירה מאחיזתי וספקה כפיים, מנתרת על רגליה.
תלתליה לכדו קרן תועה מהשמש האנגלית החמקמקה.
כל הזדמנות יאה לפעוטה זו לפצוח במחול. די בחגיגת הצלילים העולה מהנמל כדי להקפיצה.
פתאום עצרה: "אימא־גרסיה, שם! 'בֵּי־אַ־טְרִיס'! את!!"
"איפה?" שאלתי.
"שם!" הצביעה.
"איך אני יכולה להיות גם פה וגם שם למעלה על האנייה?" צחקתי.
ואז הבחנתי בדבר: על חרטום התלת־תרנית החיננית הנושקת לרציף התנוסס שמי!
ילדתי, שהתאמנה בקריאה של כל שלט מזדמן, הייתה הראשונה להבחין במה שחמק עד כה מעיני כולנו. היא חיברה אות לאות:
"Be-a-trice".
אחותי בריאנדה הזדרזה להגיב:
"דוֹדְיוֹגוֹ יקר! לא זו בלבד ששלח לך תחבורה מיוחדת להביאך אל חיקו, אלא אף השיק ספינה עם שם מעלתךְ!"
בלגלוגה ביקשה לרמוז, שלא נעלבה ממחווה כה גלויה כלפיי מצד חתנה המיועד.
"אני בטוחה שבצי הספינות שלו הייתה איזו 'ביאטריס', ללא קשר אליי... והוא ביקש להתבדח. אין בלבי ספפפק!" צפצפתי. "לא עולה על הדעת שהיה מחליף שֵם של אנייה במיוחד בשבילי! מצחיק, לא?"
"מה מצחיק בזה?" הגיבה אחותי ביובש והתרחקה ממני. הרוח נשאה אל פניי את ניחוח הבושם שלה ואולי גם שמץ מעלבונה.
"עובדה שצחקת קודם!" רדפו דבריי אחריה.
היא לא טרחה להשיב וכבר עמדה על הרציף ואחזה בחבל הקושר את האנייה אל המזח.
עיניה החוקרות בחנו את השם המפליל על החרטום. לפתע נזדעקה הבלשית בצהלת ניצחון:
"השם 'ביאטריס' צויר לא מזמן! אין בלבי ספפפק!" חיקתה את אורח דיבורי. "לכבודך, סניורה! מצחיק, לא?"
"מה כל־כך מצחיק?" רטנתי.
"השם הקודם 'Sainte Marie' מבצבץ מתחת לצבע, על־אף הניסיונות להסוותו. ייתכן שהצבע טרי עדיין!" סיכמה בשביעות
רצון.
"מדוע אינך מטפסת על החבל לבדוק!"
דחיפה קלה והמתרברבת זוכה בטבילה רבתי. בדמיוני ראיתיה נאבקת במים, בולעת מלוא הלוע את מי המדמנה של הנמל.
"ביאטריס הקדושה החליפה את מריה הקדושה. איחוליי, יקירתי!" הוסיפה ללגלג.
"קדימה, לעלות כולם אל האנייה!" זירזתי את בני פמלייתי בקוצר־רוח של מנהיגה.
"לַ'ביאטריס', את מתכוונת!" צייצה בריאנדה, כשהיא מעכסת לכיוון הכבש. בדרך קטפה עמה את הקטנה שלי ריינה, שהסתרכה אחריה וחיקתה את הילוכה.
שני היתומים בנֵי־אחִי, ז'וּאָאוּ וברנרדו מיגואֵז, רָאו כי טוב, שילבו ידיהם ונעו אף הם בהליכה קונדסית, קוראים בקצב:
"בי־אטריס! בי־אטריס!"
"ואתם מה? גונסאלו ואנה מנדס?" גערתי בזוג שהתנהל באיטיות מאחור. "החלטתם להתנחל כאן? לאנייה, מיד! עוד מעט יתחיל גשם."
"עלה נעלה אל ה'ביאטריס', דונה ביאטריס!" קראה גיסתי אנה בקידה נלעגת. השניים חלפו על־פניי, מצחקקים.
נטלתי נשימה ופסעתי אחריהם לאטי:
לְמה התכוונתָּ, דיוגו מנדס? שמא יש כאן איתות מצדך שבעצם בי בחרת להיות לך לאישה? והשידוך עם אחותי, כלום היה בעיניך רק תירוץ לחלצנו מהסכנה בפורטוגל?
ומה יהא על התכניות שרקחתי, שבריאנדה תחלוק עמך את יצועיך ואני את עסקיך?
יהיו אשר יהיו מניעיך הנסתרים, דון דיוגו מנדס, המחווה האבירית שלך בהחלט מחמיאה לה, לָאישה גרסיה ביאטריס מנדס.
זקפתי ראשי אל־פני הרוח הניתכת מהתעלה האנגלית ופניתי בצעד נמרץ אל הכבש.
שבר ענן פתאומי מלֻווה במבול קיצי הבריח אותי כחתול מבוהל אל האנייה.
מקורביי, שצפו בי מהסיפון מתחת למחסה בטוח, קראו בקצב:
"בי־אטריס! בי־אטריס!"
עד שהגעתי אליהם והסתופפתי עמם, הייתי רטובה עד לשד עצמותיי.
*
בהפלגה מפורטוגל לאנגליה חודש קודם, ליוו אותנו אוקיינוס שליו, שמים ללא עננה ורוחות אוהדות. כמו ביקש היקום להמתיק את פרידתנו מהמולדת החמה.
שונה בתכלית הייתה קבלת־הפנים של הים הצפוני. את ההפלגה לאנוורסה ריצינו כלואים בתאינו, כְּנוח בתיבתו.
ה"ביאטריס" חרקה וגנחה, כמו ביקשה להתפרק מחישוקיה.
מטחים מעל התנפצו אל משברים מתחת ואני ביניהם - מתחננת אל אלוהי צבאות וימים, שלא יענישני על כל אותן פעמים שנשקתי מאונס לצלב, אמרתי מיסה ואכלתי נבלה.
בהקשר הזה, הזכרתי לכבודו, שלא מרצון זנחוהו אבותיי למען הצלוב! וכיוון שאפילו זבוב לא יזמזם בעולמנו שלא על־פי רצונו יתברך, מתבקשת רק מסקנה אחת...
ככל שגברה חוצפתי כלפי מרום, הוספתי, שפלא הוא בעיניי ששמרנו לו אמונים, אף תוך סיכון חיים!
ברור היה לי שסגנון כזה לא יובילני לשום מקום, בייחוד אם האל הִנו ישות גברית, כפי שמעידים כתבי־הקודש. מצד אחר, הלוא גברים נוטים לסלוח לאישה פתיה גם כשהיא עוברת את הגבול.
פניתי אל הרגש: אם ספינה זו תטבע, אלוהים שלי, ייוותר מכל שושלת מנדס רק דיוגו, רווק ערירי בן חמישים. ספק אם יתחתן אי־פעם ויביא ולדות לעולם. מה אתה אומר על כך, אל מלא רחמים?
הייתי מרוטת עצבים. שרירי גווי כאבו וסחרחורת מתמדת תלשה את ראשי.
"אֶסְטָה אִיזִ'יקָה מֶה מֶטְיוֹ אֶן מֶדְיוֹ דֶה מָאר!" הזדעקה סבתי ריינה תיזכר־לטוב כל אימת שסחררתי אותה במבול של שאלות - הילדה הזו הטילתני אל אמצע הים! מי יגלה עפר מעינייך, זקנתי האהובה שמעולם לא הפליגה ויצייר לפנייך מה פירוש להיות באמת "אן מדיו דה מאר".
*
כמי שנטלה אחריות על כל הפמליה שֶאִתי, לא יכולתי להרשות לעצמי להתרכז רק ברגשותיי שלי.
לפחות פעמיים ביום שמתי את נפשי בכפי והתרוצצתי בין התאים, לראות את שלום אחיי. לא הרבה יכולתי לעשות למענם, מלבד לעודדם באמירות בנאליות שאני עצמי לא האמנתי להן, או בדברי הרגעה כוזבים שאמר לי כביכול הקברניט.
הדאגה לזולת השכיחה ממני את חרדותיי לשעה קלה.
והם - איש־איש ותגובתו:
אחותי בריאנדה, מצמצמת מבט ומלחששת אל פניי כמו אפעה:
"אם נמות כולנו, זה יהיה על מצפונך! מי ביקש ממך לעקור אותנו מביתנו? הו ליסבואה... ליסבואה..."
המשרתת שלה קרליטה מגניבה אל אוזני שאחותי מבלה את רוב זמנה בשינה.
"אשריה! אני בקושי מצליחה לעצום עין," אני מגיבה.
"גם אני! גם אני!" שׂשׂה קרליטה למצוא אחות לצרתה. והיא מוסיפה, שכאשר היא סופסוף שוקעת בשנת תשישות, מעירה אותה בריאנדה בגערה, איך מעזה היא לישון כשגברתה ערה.
גיסי גונסאלו מנדס, יושב זקוף, מביט נכחו וממלמל פרקי תהילים בשפתם המקורית: "גם כי אלך בגיא צלמוות..." - כלום נושענו מאש האינקוויזיציה כדי לגווע במי המצולה? "מי באש ומי במים..."
אני פונה אל המשורר שבו ומציעה בעדינות שיעסיק את עצמו בכתיבת פואמה על המבול שפוקד אותנו.
כמו ניעור מחלום, הוא קופץ ומשמיע בספרדית נמלצת:
"הבא מבול ושׂם תבל חרֵבה? / ואין לראות פני ארץ חרֵבה? / ואין אדם ואין חיה ואין עוף... / אבל מים ושמים ותיבה..."
אל מול שבחיי הנמרצים, הוא מודה בענווה שהוא רק המתרגם ואילו המחבר, הלא הוא יהודה הלוי, נסיך המשוררים של ספרד.
גיסתי אנה, אוכלת ומקיאה לסירוגין.
אם להסתמך על עדות המשרתת אימלדה, גברתה אינה פוסחת על אף ארוחה.
אוכל להמליץ לה על צום, אבל היא ממילא לא תשמע לי. מעולם לא סלחה לי על כך שפרנסיסקו פסח על אחיו הצעיר, גונסאלו שלה, והכתיר אותי - אישה - על אימפריית מנדס.
באחד מסיוריי אני מגלה אצלם את אחייני ברנרדו, ספון בפינה ושקוע בספר לאור נר מהבהב.
לשאלתי מדוע אינו בתאו עם אחיו ז'ואאו, מגיב הילד בטון צדקני, שהוא גורש משם ומוסיף בערמומיות שאינו מייעץ לי ללכת לבדוק.
בד בבד מלינה דונה אנה על "אימלדה הנרפה", שתמיד נעלמת שעה שזקוקים לה.
אני מחליטה לחסוך מעצמי ומזוּג היונים את התוכחה החינוכית. מי יודע אם נהיה בין החיים בעוד שעה או שעתיים. סערת חושים מול סערת היקום - דרך נאה לנצח את הזמן. הלוואי עליי!
עברה שעה מאז הותרתי את ריינה בתאי עם אומנתה אוויטה. חשתי אליהן.
ריינה המתוקה שלי, משוש חיי, שמחת החיים נמוגה ממנה. עיניה הגדולות שטופות בעתה. בגבור הסופה, יש צורך לאמצה בכל הכוח, שמא טלטול פתאומי יטיחנה אל קירות התא.
ברגעי הפחד, ביקשה את זרועותיי שלי ולא הסתפקה באומנת. ראיתי בכך מחמאה. אולי איני אֵם כה גרועה!
*
נרדמה הילדה וכן האומנת.
נותרתי לבדי עם העירוּת והסופה. נתתי דרור להגיגיי והפלגתי עמם אל העתיד... מתוך הנחה או אשליה שהחשיבה על המחר תעודד את סיכוייו להתגשם.
אמרתי לעצמי: אם אלוהים אכן הטיל עליי תפקיד בגאולת ישראל, לא ייתכן שהכול יסתיים בין שברי ספינה בלב ים.
אם ייעתר לי ואני איוושע, ייאלץ להציל בזכותי את כל השאר ובראש ובראשונה את ריינה שלי. אסרב בכל תוקף להיות ניצול יחיד!
לאחר שסיכמתי עם עצמי את סיכויי הישרדותנו בנימה אופטימית זו, התפניתי לחשוב על הצפוי לי באותו חוף מבטחים.
השנה האחרונה בפורטוגל הטעימתני מן החירות והשררה ומאי־התלות.
באנוורסה, אהיה תלויה בחסדיו של דיוגו.
לא רק בשל היותי אישה, אלא עקב מצב הפליטוּת שאליו נקלעתי.
יעידו השמים כמה גברים ניצלו לאחרונה ממאסר וממוות תודות לתושייתה של האישה הזאת!
הישגיי לא יועילו לי אם יציע לי גיסי בנימוס להפנות את מרצי לצפות את הליכות ביתו.
בתוך מלכודת צפה זו של חוסר־מעש וחרדה, מִחזרתי את מחשבותיי ללא הפסק. ראשי כמעט נתלש מעליי מרוב דיאלוגים פנימיים אינסופיים, בין אם נסחפתי אליהם כמפלט מהמציאות ובין אם מתוך כפייתיות חולנית.
כדי להסיח מהם את דעתי, פניתי למצוא נחמה בַּספר לאורו של נר הנלחם על חייו.
תנ"ך בגרסתו האנגלית שהוענק לי בנמל דובר, טרם שעליתי לאנייה.
iii"In the begynnynge God created heaven and erth. The
erth was voyde and emptie, an darcknesse was vpon the depe, an the spirite of god moved vpon the water..."
*
"הרשי לי להגיש לך תשורה צנועה, דונה ביאטריס!" אמר דון אנטוניוֹ שעה שנטל פרידה ממני באותו נמל סחוף רוחות לחופי התעלה האנגלית.
אנטוניו דֶה לָה רוֹניָה, "בעל העין האחת", היה קרוב משפחה לאחים מנדס.
כסוכננו באיים הבריטיים, הוא שאירח אותנו בשהותנו הקצרה באנגליה וטיפל בהליכים המנהליים הכרוכים במעבר שלנו לפלנדריה.
"תרגום חדש לספר־הספרים מידי האנגלי טינדייל," פירש.
דה לה רוניה היה איש אשכולות ומומחה לתיאולוגיה יהודית. בצד עיסוקיו כשליח קאזה מנדס, הוא קיים בלונדון חוג ללימודי עברית מקראית, שעם חבריו נמנו אנשי כמורה רמים מהכנסייה האנגליקנית.
טינדייל, כשאר מתרגמי כתבי הקודש נרדף עד צוואר על־ידי הכנסייה הקתולית. זו חששה, שברגע שה"ווּלגאטה" - הגרסה הלטינית של ספר הספרים, תהפוך לנחלת הכלל בשפות הדיבור השונות, יישמט מידיה המונופול על הפרשנות.
על האימפריה הקתולית העיב צלו של המורד לוּתר, שתרגם את הכתובים לגרמנית והתחתן עם נזירה, להכעיס.
טינדייל המסכן שילם את המחיר. הוא הוצא להורג בעוון כפירה וגופתו נשרפה.
"והיכן לדעתך, סניורה, אירע אותו קֶמָאדֶרוֹ? בסביליה? לאו דווקא. באנטוורפן, היא אנוורסה שלנו!"
"אבל אומרים שאנוורסה עיר סובלנית!" נזעקתי.
"סובלנית לסוחרים כמו הסניורה," הרגיעני, "כי הכסף הוא נשמת אפה של בירת הפיננסים. אבל שום עיר בעולם הנוצרי אינה בטוחה למי שמעורר קונטרוברסיה דתית."
"גם הנוסח של הצרפתי ד'אֶטַאפְּל הודפס באנוורסה. דיוגו שלחוֹ אלינו כשי לפרנסיסקו. זהו הספר היחיד שלקחתי עמי מספרייתנו בפורטוגל. יום אחד, אנטוניו יקירי, אממן גם אני תרגום של התנ"ך. לא לאחת משפות הגויים, אלא שלנו היהודים..."
"נוסח עברי משובח כבר קיים, סניורה," התחכם.
"לספרדית המדוברת בפי אחינו הג'וּדיוֹס בתפוצותיהם. זכור זאת!"
הוא זקף אצבעו בחיוך: "זהירות, סניורה, קשה להיחלץ אצלנו מנדרים!"
"אקיים אותו לאחר שאגשים נדר אחר - השיבה ליהדות."
"לא באנוורסה, אני מקווה."
"כל החיים לפניי. יום אחד זה יקרה."
"אמן. שנזכה כולנו!"
הוא הביט מעלה אל השמים המתקדרים, נחפז לנשק את ידי ומיהר לטפס אל מרכבתו השחורה.
ענני האבק המתערבלים ברוח ליווּהו בדרכו לונדונה.
שני התרגומים נחו עתה לפניי על השולחן בתאי. בגרסת ד'אֶטַאפְּל השתמשתי בזמנו לשיפור הצרפתית שלי לקראת המעבר לאנוורסה. כעת בידִי להשוות בין הנוסחים. עיסוק ראוי בתנאי ההסגר שנגזרו עלינו.
מי ייתן ואותה רוח אלוה שאילפה את התוהו הקוסמי במילתה, תטיל את מרותה גם על ים התוהו הנוכחי.
