מארז מחשמל - אלי מרטינז

פרק ראשון השבה

 

פרולוג

 

רומן

הבית היה חשוך, אז סובבתי את הידית בשקט כדי לא להעיר אותה. היא זקוקה לשינה הזו. לא הצלחתי להבין איך היא עדיין מתפקדת ככה כשהימים שלה מלאים דמעות, והלילות גרועים כמעט באותה המידה. זו בדיוק הסיבה שבגללה ביליתי כל כך הרבה זמן מחוץ לבית. או לפחות כך חשבתי כשהטבעתי את עצמי בעבודה. כסף לא יכול לפתור את הבעיות שלי, אבל אולי את שלה כן.

הגוף שלי דאב, ובקושי הצלחתי להותיר את העיניים פקוחות, למרות קנקן הקפה שגמעתי לפני פחות משעה. רק בנס בכלל הצלחתי לנהוג. הייתי צריך פשוט לישון במשרד, אבל לאחר הכישלון של אבטיפוס נוסף, הייתי חייב לברוח.

במקום זה, נסעתי הביתה - אותו המקום שביליתי כל כך הרבה לילות בניסיון להימנע ממנו.

חציתי את מפתן הדלת, וקפאתי.

"אליזבת?" קראתי, כשהדלקתי את האור.

כתפיי נשמטו כשראיתי אותה יושבת על הכורסה, שערה הבלונדיני הארוך נופל ומסתיר את פניה, רגליה מוקפות במזוודות.

"מה קורה פה?" שאלתי, בטני מתפתלת, אני כבר יודע את התשובה.

לא הייתה לי כל זכות להיות מופתע. לא ממש הותרתי לה ברירה אחרת. האמת הייתה שזה מה שרציתי - בשבילה. אבל כל זה לא ריכך את הכאב של המציאות החדשה שלי.

הלב שלי פעם במהירות. "אליזבת?" ניסיתי שוב, ירא מתשובתה, ובו בזמן נואש לשמוע אותה.

"אני לא יכולה להישאר פה יותר," היא לחשה אל הרצפה.

מרה עלתה בגרוני.

מתוך הרגל שמטתי את המפתחות אל הסלסלה הקטנה שקנתה כשעברנו לגור לכאן. "אם תאכזב את סלסלת המפתחות, סלסלת המפתחות תאכזב אותך," היא הכריזה בחיוך מידבק ביום שבו עברנו לבית הקטן, שלושה חדרים, שבקושי יכולנו להרשות לעצמנו. בקושי עברו כמה שניות לפני שלקחתי אותה בזרועותיי ועשינו אהבה על רצפת העץ של המבואה, באמצע היום.

אבל כך היו חיינו כנשואים טריים.

המקום היחידי שרציתי להיות בו היה בבית, איתה.

עד שפנטזיית הנצח התפוגגה, וקירות המציאות סגרו עלינו. הבית, שפעם היה המפלט שלנו, הפך לכלא שסורגיו בנויים מכישלונותיי.

לא יכולתי עוד לנשום בתוך הבית הזה. לא יכול להביט עוד בעיניה.

היינו נשואים רק חמש שנים. אבל עכשיו, כשראיתי אותה, הרגשתי כאילו חיים שלמים חלפו מאז שהבטתי בעיניה והבטחתי לאהוב אותה תמיד, בבריאות ובחולי.

אבל זה לא שהיא לא השתנתה, גם.

לאורך חצי השנה האחרונה היא קמלה מול עיניי, נפשית ופיזית.

ואני לא נקפתי אצבע כדי לעזור.

אבל איך אדם יכול להשליך גלגל הצלה כשאין לו בעצמו דבר לאחוז בו? אולי הייתי מצליח להחזיק אותה מעל המים, לכמה ימים, אבל לעולם לא הייתי מצליח למשוך אותה בחזרה אליי.

פשוט התקיימנו על אותו מישור. חיינו תחת אותו גג, אכלנו לצד אותו שולחן, ישנו באותה מיטה. אבל לא חלקנו עוד את חיינו.

"את חוזרת?" שאלתי, מסרב לקבל את האמת ששהתה באוויר החדר.

עיניה הירוקות פגשו בשלי - האדמומיות והשקים הכהים לא הצליחו לפגום ביופייה. היא בלעה בקושי והפנתה את מבטה אל המדף בצידו השני של החדר. ידעתי במה היא מביטה, אך סירבתי לשוב איתה לתוך העבר.

ייתכן שזו הייתה הבעיה הגדולה ביותר שלנו.

היא עדיין חיה שם.

ואני סירבתי לחזור.

"אליזבת?" הקול שלי התרכך, אבל השאלה נותרה. "את חוזרת? "

"לא," היא השיבה, מוחה את הדמעות מלחייה.

אלף חיצים נפלו מהשמיים, צורבים את דרכם לתוך נפשי. לא הצלחתי לנשום. ריאותיי בערו. זה הגיע - קץ החיים שהכרתי. אבל באותו הרגע, כשראיתי את כתפיה השמוטות בתבוסה, הבנתי שזה גם קץ חייה.

למה ההבנה הזו כאבה יותר מהמחשבה על חיי הבדידות שימתינו לי כשהבוקר יגיע?

הרמתי יד כדי לשפשף את החזה שלי, מקווה להקל את הלחץ הגובר שאיים להשתלט עליי. "אל תעשי את זה," מלמלתי מבעד לכאב.

אני לא בטוח אל מי מאיתנו דיברתי.

האם נזפתי בעצמי על כך שביקשתי ממנה לדחות את הבלתי נמנע רק משום שעדיין לא הייתי מוכן לאבד אותה? או שביקשתי ממנה לשרוד אפילו עוד יום אחד בחיי הנישואין ההרוסים האלו?

נראה שגם וגם.

"אתה תהיה בסדר," היא הבטיחה, מתרוממת לרגליה ולוקחת את התיק שלה ואת היורקשייר טרייר שלנו, לורטה, מכורבלת בתוך המנשא שלה.

הדופק שלי האיץ, הדחף הטבעי להילחם או לנוס נכנס סוף סוף לפעולה. אבל הייתי במצב מנוסה כל כך הרבה זמן שלא נותרה בי עוד היכולת להילחם.

פסעתי קדימה, חוסם את דרכה. "אליזבת, בבקשה." לא הייתי בטוח למה חזרתי ואמרתי את שמה. בסתר קיוויתי שזה יוציא אותה מזה, ישיב אותה אל המציאות.

אבל המציאות הייתה מפלתנו.

"אקח חופש מהעבודה מחר," התחננתי. "אנחנו יכולים לדבר, לפתור דברים."

זה היה אנוכי. אנוכי עד היסוד. אבל האנוכיות לא הייתה חדשה לי.

הסנטר שלה רטט, זרם יציב של דמעות זולג מעיניה. "תבטיח לי משהו, רומן."

הייתי מבטיח לה את כל היקום המזדיין אם זה היה גורם לה להישאר לעוד לילה אחד. אבל על מי ניסיתי לעבוד?

זה נגמר.

שנינו ידענו את זה.

"כל דבר," לחשתי, נוטל את ידה בשלי, נואש למגע שלא הגיע לי.

"תזכור לחיות." קולה גווע, ויפחה שקטה נתלשה ממנה.

חפנתי את עורפה ומשכתי אותה אל החזה שלי.

"אני יכול לתקן את זה," נשבעתי, אבל זה היה שקר נוסף. "אנחנו רק צריכים זמן."

הכתפיים שלה רעדו כשבכתה בזרועותיי. "הב... הבטחנו. אמרנו לו שנחייה בשבילו."

עצמתי את עיניי ואימצתי אותה חזק יותר אליי.

היינו אמורים לריב, לצעוק. זה מה שעושים זוגות שעומדים להתגרש. אבל לא אנחנו. לא שנאנו זה את זה. אליזבת הייתה הנפש התאומה שלי, בכל מובן.

והיא שילמה את המחיר על כך.

כמה דקות לאחר מכן, הדמעות הפסיקו להגיע, והיא התרחקה. נלחמתי בדחף לאחוז בה שוב, למנוע ממנה ללכת. הנחישות העגומה שלה, כשמיהרה אל המדף ואז אל הדלת, הבהירה לי שבכל מקרה זה מאמץ מבוזבז.

לעולם לא הייתי מדמיין שיום אחד אעמוד פה ואתבונן בה עוזבת.

מצד שני גם לא הייתי מדמיין שהיא תערסל בידיה את כד האפר של בננו היחיד. תזכורת של כל מה שלא יכולתי לתת לה. כל מה שלעולם לא אוכל לתת לה.

העבר, ההווה והעתיד שלי עמדו לצאת מחיי, ואני עמדתי שם, קפוא, כשכל נים בגופי צרח עליי ליפול על ברכיי ולהתחנן שתישאר.

לקחת אותה בזרועותיי ולהגיד לה שנפתור את זה.

לתבוע בחזרה את חיי, פעם אחת ולתמיד.

אבל איך זה היה עוזר לה?

זה לא ישיב את החיוך לשפתיה, ולא יגרום לה להביט בי בעיניים הירוקות האלו שגרמו לי להרגיש שאני יכול לעשות הכול.

זה לא ישיב לי את האישה המשוגעת שהתווכחה מכל ליבה ואהבה בכל נפשה. לא. הימים ההם תמו.

האישה ההיא אבדה לי, איפשהו בנבכי המרירות, בין אבל ואשמה.

היינו מאושרים, פעם.

אבל היינו חמדנים, וניסינו להקים משפחה.

זה היה העתיד שלה. לא שלי. לא משנה כמה רציתי לתת לה אותו... ואז לקחת אותו, באנוכיות, לעצמי.

סקס. ככה תינוקות באים לעולם. עובדות הבסיס של רבייה ביולוגית ידועות לכל ילד כבר מבית הספר היסודי.

אבל מה שלא מלמדים זה שלפעמים, אצל אחד מכל שישה זוגות, התהליך מתרחש מעט אחרת.

בשבילנו, זה היה יותר כמו:

שלושים ושישה חודשים של אכזבה מרסקת.

שלוש הפלות.

מאות בדיקות שחברת הביטוח שלנו סירבה לכסות כי חוסר היכולת להתרבות לא נחשב כבעיה בריאותית.

אינספור דמעות.

חוסר אונים.

כישלון.

כישלון.

כישלון.

הלב השבור שלה.

החזה הריק שלי.

שלושים ושבעה אלף דולר שלא היו לנו.

הפריה חוץ-גופית.

תורם זרע.

קומץ תקווה.

בדיקת היריון חיובית.

חמישה חודשים של אושר עילאי.

חורבן תהומי ומוחלט.

לוויה לילד שלעולם לא אזכה לראות.

עבודה שהפכה לנתיב הבריחה היחידי שלי מהמציאות.

ועכשיו.... לאבד את האישה היחידה שאי פעם אוכל לאהוב.

 

תמיד נדהמתי מכמות הכאב שלב מסוגל לעמוד בה. הייתי מוכה, חבול ושבור. ועדיין, לדאבוני, כשהבטתי בדלת הכניסה נסגרת מאחוריה, ליבי המשיך לפעום.

 

 

פרק ראשון שינוי

 

1.

הית'

 

"אוקיי, לוק," לחשה קלייר.

המילים המתוקות ביותר ששמעתי אי פעם.

העיניים שלה הבריקו, מלאות חיים, נתלות בי כאילו שכרגע חזתה בנס.

אני, בכל מקרה, בוודאות חזיתי בנס. הנשמה שלי עלתה באש במשך חצי השעה האחרונה, בוערת מהפחד שהיא כבר אינה בין החיים.

האפשרות הזאת כילתה אותי מבפנים כבר שלושה חודשים.

"אוקיי, לוק," היא אמרה שוב כשלא הצלחתי לבטא אפילו הברה אחת בתגובה.

זה לא היה השם הנכון.

אבל היא יכולה לקרוא לי איך שבא לה. רק הצליל של קולה מספיק כדי להתניע את הלב שלי לעוד מאה שנה.

"לוק?" לחש נואר, ניצוץ זיהוי מבליח בעיניו לפני שהתפוצץ.

"בן זונה!"

הוא התכופף מתחת לזרוע שלי, מעיף את האקדח מידי – האקדח נפל והחליק לאורך הבטון.

אבל לא נזקקתי לכלי נשק בשביל מה שעמדתי לעשות לו.

במשך שלוש שנים חקרתי את חתיכת האשפה האנושית הזאת מרחוק. חודשים על גבי חודשים שחלפו בעודי מביט בקלייר גוררת את עצמה לחדר הכושר, חבורות מכסות מחצית מגופה, דמעות זולגות מעיניה הכחולות חסרות התקווה. שבועות שחלפו מאז שאחד מהחבר'ה שלו הרג את אטווד.

חלמתי על הרגע שבו אתפוס אותו סוף סוף – ולא כשאני לובש את התג שלי, כשהדבר הכי גרוע שאני יכול לעשות הוא להכניע אותו ולגרור את התחת שלו לכלא.

לא. רציתי שוולטר נואר יסבול אלף מיתות איטיות לפני שהלב השחור והרעיל שלו ידמום לנצח.

ויותר מהכול, רציתי להיות האיש שעושה את זה.

ראיתי יותר מדי דמעות נושרות מעיניה.

יותר מדי פעמים שנרתעה כשהושטתי יד לכיוונה, כאילו היא לא מבינה שידיים יכולות להיות עדינות.

סימני השיניים שהותיר על הכתף שלה והחבורות על פניה הנפוחות קרעו בי חתכים שידעתי שלעולם לא יחלימו.

נלחמתי מדי יום בדחף בלתי נשלט להגיד לה מי אני. להכריח אותה ואת טסה לבוא איתי.

אבל מדי יום כשעמדתי בחוסר אונים בדלת של חדר הכושר וראיתי אותה הולכת למכונית שלה, חושש שהיא לא תחזור, משהו נשבר בתוכי.

על הזין שלי החקירה הזאת. זה מה שאמרתי לעצמי ביום שבו החלטתי על דעת עצמי לערב את רומן לבלאנק. לא יכולתי עוד לשבת בחיבוק ידיים.

ואין שום סיכוי שאני נותן לכלבה קטנה כמו וולטר נואר לקחת אותה ממני שוב.

הוא יפסיד ולוּ רק כי אני מסרב לאכזב אותה.

תפסתי אותו סביב המותניים והרמתי אותו באוויר לפני שהטחתי אותו בבטון מתחתינו, דואג שהוא ינחת על הפרצוף.

הראש שלו השמיע קול נפץ מחליא, אבל כמו כלב חולה כלבת הוא התרומם בחזרה.

בגובה מטר תשעים ועם מאה קילו – יתרון הגודל היה בבירור שלי, אבל הוא פיצה על החיסרון הזה בחוסר יציבות נפשית. המניאק המשוגע לא נתן שום ערך בהישרדות שלו, שלא לדבר על הישרדותם של האנשים סביבו.

"לוק!" קראה קלייר, מתרוממת בקושי על ברכיה ומתחילה לזחול לכיווננו.

"תתרחקי מפה," נהמתי אליה, מנחית מהלומה כבדה על צד ראשו.

האגרוף שלו מצא את הפרצוף שלי, פותח לי את השפה. אפילו לא הבחנתי בכאב מבעד לכאוס, והמראה של הדם המטפטף רק שלהב אותי עוד יותר.

אם לא היינו מגיעים בזמן, זה היה הדם של קלייר.

הפנים שלה, ולא שלי, הן שהיו סופגות את זעמו, בזמן שטסה עומדת בצד בתמימות, צופה בו רוצח באכזריות את אימא שלה.

המחשבה הזאת הכפילה את כוחי.

ריסקתי את ראשו כנגד הבטון וצללתי מעליו, מנסה להגיע אל האקדח שלי, אבל הוא תפס אותי סביב המותניים.

"בן זונה," התנשפתי כשאגרוף כבד הלם בצלעותיי.

אבל עכשיו, כשהזרועות שלו היו למטה, הצלחתי לפתל את היד שלי סביב הצוואר שלו ולמחוץ אותו, חזק, עוטף רגל סביב החזה שלו בשביל מינוף.

הראייה שלי הצטמצמה למנהרה כבר מזמן, אבל כשהוא מתפתל ונאבק מתחתיי, החיוך של קלייר בעיני רוחי היה מה שגרם לי להחזיק מעמד. הצליל של צחוקה הטביע את רעם הדם הפועם באוזניי. הזיכרון של גופה הרועד כשנצמדה אליי וסיפרה לי על עומק הסיוט שהיא חיה בו היה כמו גפרור בוער שהוצמד לאדרנלין שלי.

זה היה הקרב שלי–שלה.

כשגופו נרפה, נדרש ממני ריסון עצמי שרק שנים בדי.אי.איי יכלו להטביע בי כדי שאשחרר אותו כשעדיין היה לו דופק.

להרוג את נואר היה גבוה ברשימת העדיפויות שלי, אבל ידעתי שמבחינת ההנהלה הוא דג רקק. אנחנו צריכים אותו חי.

לבסוף השתכנעתי שהוא מחוסר הכרה ושחררתי אותו, מתגלגל הצידה, מתנשף ממאמץ. הדבר הראשון שעשיתי היה לחפש את קלייר במבטי, מבין שהיא כבר לא שם.

חרדה התחילה לטפס בבטני, אבל למרבה המזל מצאתי אותה פחות משנייה לאחר מכן.

או ליתר דיוק, הרגל שלה מצאה את הפרצוף של וולטר נואר, השוכב מעולף על שביל הגישה.

"אני שונאת אותך!" היא צרחה, בועטת בו פעם נוספת לפני שהצלחתי להגיע אליה.

"אני פאקינג שונאת אותך!" היא צעקה עליו, נלחמת כמו חתול פראי כדי להגיע אליו שוב.

חלק גדול ממני רצה לתת לה את זה. היא הרוויחה את זה ויותר. החלק השני היה חייב להוציא אותה מפה לפני שהאנשים שלו יגיעו.

"תירגעי," נהמתי, אבל היא לא הפגינה שום מודעות לכך שאני אפילו מחזיק אותה.

ככל שהידקתי את האחיזה סביבה, היא נלחמה יותר. התחלתי לפחד שאני עשוי להכאיב לה אם לא תפסיק. הפנים שלה כבר היו נפוחות, ואלוהים יודע איך נראה שאר גופה השברירי.

היא צריכה בית חולים, לא עוד סיבוב על הגוף הרפוי של נואר.

הנחתי אותה על רגליה רק כדי לסובב אותה ולעטוף אותה שוב בזרועותיי, הפעם חזה על חזי, זרועותיה מחוצות בינינו.

היא סובבה את ראשה לאחור כדי להמשיך להביט בו. "אני שונאת אותך!"

"קלייר," נבחתי.

לבסוף התמקדה תשומת הלב שלה עליי. הגוף שלה דמם, והיא סגרה את הפה, בוחנת את הפנים שלי ביראה נדהמת.

"אני לא מאמינה שאתה חי," היא אמרה, סנטרה רועד.

פאק.

היא חיה.

"תירגעי," אמרתי, אוחז במבטה, עינה השמאלית בקושי נפתחת מתחת לנפיחות. "יש לנו אולי דקה לפני שהוא יתעורר. אני צריך שתקשיבי לי."

היא מצמצה אבל לא ענתה.

"את מקשיבה?" שאלתי, מרגיש את הרעד מטפס מרגליה, מעלה לאורך גופה.

"איך אתה פה?" היא לחשה, קולה רועד.

היא עומדת להתמוטט. רגשית. נפשית. פיזית.

פאק.

"תהיי איתי לרגע, בסדר?" התעקשתי. "את בטוחה. טסה בטוחה. ואני הולך להוציא אתכן מפה. את יכולה ללכת בשבילי?"

היא נדה בראשה במהירות, יבבה נתלשת מגרונה.

היא התחילה להיאבק שוב, אבל הפעם כדי להתקרב.

"ששש, זה בסדר. אני מחזיק אותך," הרגעתי, מרפה את אחיזתי כדי לאפשר לה לחלץ את ידיה. הן טיפסו להקיף את צווארי, רגליה נעטפות סביב מותניי.

החזקתי אותה ביד אחת, השנייה מגששת בכיס שלי אחר הפלאפון. מצאתי אותו וחייגתי. "טומלינסון? יש לי פה אישה וילדה שזקוקות לטיפול רפואי. תגיד לי שאתה קרוב."

"לפי המעקב שלנו על ברוק נולן, הוא בדרך אליכם, לייט. תוציא אותן משם עכשיו. יש ניידות בדרך כדי לעכב אותו, אבל אתם צריכים לעוף משם."

ראשי התרומם כדי לבחון את השטח, ותוך כדי כך הלכתי לכיוון האקדח שלי, שעדיין היה זרוק על שביל הגישה. השארתי יד אחד על גבה כשהתכופפתי להרים את הנשק שלי. זיכיתי את וולטר במבט אחרון – הוא עדיין היה מחוסר הכרה – ואז מיהרתי אל השער, מחזיק אותה בזרועותיי.

רומן נעץ בנו מבט קודר כשהתקרבנו. הפנים של טסה היו תחובות בשקע צווארו, יד אחת מכסה את אוזנה, גופה הקטן צמוד לשלו.

ליטפתי את גבה של קלייר ושאלתי, "מה הקוד, מותק?"

"שמונה עשרה-אחת עשרה-שתיים," היא השיבה.

רומן הקיש את המספרים. כשהשער התעורר לחיים, תחושת הקלה מפליאה מילאה אותי.

ברגע שהשער נפתח מספיק כדי להידחס דרכו, נשאתי אותה החוצה.

היא חופשייה.

הן חופשיות.

אנחנו חופשיים.

הוצאנו אותן משם, זה לצד זה, היא בזרועותיי וטסה בזרועותיו של רומן, אל מחוץ לחשיכה של וולטר נואר.

החוצה, אל האור.