הרעיון לשם הספר ״אני לא נכה״ עלה כשנכחתי בישיבת הנהלה במסגרת עבודתי, ומנהל בכיר התעצבן כי אנחנו, הצוות, לא עשינו את מה שביקש. ולאחר מכן אמר בזעם: ״איך הם לא עשו את זה? מה, הם נכים?״. זה משפט די מקובל, הרבה אומרים אותו, והוא אמר אותו לידי ואז הסתכל עליי במבט חצי מתנצל. צחקתי ושמתי לב שהוא נבוך, ולכן הרגעתי אותו ואמרתי לו: ״זה בסדר, אני לא נכה. נכה זה מישהו שלא מתפקד, ואני הרי עושה הכול״. הוא לא הגיב, רק חייך, כי היה נבוך מדי.
זה מקור השראה מעולה לשם של ספר, לשם של הרצאה ובכלל, לשם של דרך חיים.
פרק 1
ההרצאה שלי - 'אני לא נכה'
יום בהיר אחד פנתה אליי מנכ״לית עמותת קו לחיים, עמותה עמה אני עובד באחד מעסקיי, עליהם אספר בהמשך, וביקשה ממני להרצות בפני בחורים ובחורות בגיל 20+ שממש מודאגים מהחיים כאדם נכה בוגר במדינת ישראל. ״אני?״ שאלתי, ״על מה אדבר?״ ״על החיים שלך״, ענתה. ״את מי יעניין לשמוע על החיים שלי?״ שאלתי בתימהון. ״כל אדם הסובל ממוגבלות כלשהי יכול לקבל המון מהקשבה לדרך ההתמודדות שלך עם החיים״, ענתה בפסקנות. מובן שהסכמתי ומייד אחר כך התחלתי לחשוב בבהלה אמיתית... מה אספר להם? איך אהפוך את חיי לסיפור שלא ירדים את המאזינים?
אחרי כמה שבועות של עבודה הגעתי לנוסח ההרצאה? שסיפק אפילו אותי.
בתחילת ההרצאה אני מציג את עצמי: אני גלעד, יש לי ארבעה כלבים, שלושה ילדים ושתי נשים גרושות. בכל אופן בעולם שלי, ואני מקווה שגם אצל כולם, אין קשיים, אלא אתגרים שאפשר וצריך לעמוד בהם. אני מודה שבמצבי הפיזי כל דבר הוא אתגר, הדברים הקטנים ביותר והידועים לכול מאתגרים, אבל אני תמיד מקפיד לראות בכל דבר את הטוב, את הפתרון, ושואל את עצמי האם אפשר להגיע ליעד, בלי קשר אם הדרך תהיה הדרך הרגילה, הקונבנציונלית שבה רוב האוכלוסייה בוחרת. מי בכלל אמר שלהיות נורמלי זה טוב? (בסדר, אני יודע... כולם). למשל, אם אני רוצה לשתות ולא יכול לקחת את הכוס עם השתייה, אז יגישו לי אותה ואני אשתה. אני לא יכול ללכת, אז אני מתנייד בעזרת כיסא גלגלים ממונע, אבל בסופו של דבר אני מגיע למחוז חפצי, זה לא באמת חשוב איך. הכול זה רק עניין של תפיסה, וזה לא חייב להיות כל כך נורא ובטח שלא גורם לי להרגיש מסכן. מילה שאני שומע בדרך כלל כשמגיע למקום בו לא מכירים אותי. פעם אחת בעודי נוסע על כיסא הגלגלים מהמשרד לביתי, עובד זר ממוצא רומני מסמן לי לעצור, חשבתי שבטח זקוק לעזרה כלשהי ונעצרתי לידו. הבחור שלף שטר של מאה ש״ח והגיש לי אותו, הייתי משותק מהפתעה (יותר משותק מהרגיל, אני מתכוון) אבל כמובן, סירבתי לקחת את הכסף וניסיתי להסביר לו שאני לא זקוק לכסף. הוא לא ויתר ודחף את השטר לכיס חולצתי. במצבי, באותו זמן, לא יכולתי להוציא בעצמי את השטר מהכיס, אז אמרתי לו תודה בכל שפה שאני מכיר, לצערי, רומנית היא לא אחת מהן, ולמוחרת הכנסתי את השטר לאחת מקופות הצדקה המונחות על דלפק סניף הדואר שלי. מי אמר שאין אנשים טובים באמצע הדרך?
לאדם במצבי כל פעולה, גם הפשוטה ביותר היא אתגר.
לאחר שאני מתעורר בבוקר, האתגר הראשון הוא לקום מהמיטה. כן, אתם בטח אומרים לעצמכם שגם שלכם. אבל... אצלי זה לא רק בגלל העצלנות.
והמטפלים עוזרים לי לעשות זאת. אני קורא להם והם עוזרים לי בכל דבר שאני צריך: לעבור מהמיטה לכיסא, להתארגן, להתלבש. לאחר מכן, אני מגיע למחשב ומתחיל לעבוד בניהול: שני סניפי הדואר שלי. למעשה, מדובר בסוכנויות דואר פרטיות, זכייניות מול חברת דואר ישראל, שפעילותן מתרחשת כמו בדואר רגיל. סוכנות אחת היא סניף עסקי שנמצא באזור תעשייה הכולל בעיקר חברות, והשנייה בתחנה המרכזית בתל אביב המספקת שירותים בעיקר לעובדים זרים.
בוקר רגיל מתחיל במטלה הכי פחות סימפטית עבורי, ולהערכתי, עבור כל בעל עסק עצמאי, שיחות גבייה (מעניין אם זה מקרי שזה נשמע כמו גווייה). אני עובר מול מסך המחשב על רשימת הלקוחות שאמורים לשלם, לאחר מכן, אני יוצר איתם קשר טלפוני. זו שיחת גבייה רגילה כמו אצל כל בעל עסק. עם חלק מהלקוחות צריך להיות קצת יותר קשוח ולפעמים אף לשאול אותם בציניות אם הם רוצים שאני אעשה להם קניות, אם אני כבר משלם על הוצאות הדואר שלהם מבלי לקבל את התשלום מהם בזמן. פעם אחת אף שאלתי לקוח, עורך דין במקצועו, אם עליי לסמן את החוב שלו כתרומה לנזקקים. בתגובה הוא איים עליי בתביעה. רוב הלקוחות קבועים, אז גם הבעייתיים נשארים בעייתיים כל הזמן. אני יודע איך לדבר, איך להזכיר להם שעליהם גם לשלם ולא רק לקבל שירות. הגינות בסיסית. כשאני משתמש במחשב והידיים שלי כמעט לא זזות, הכול מתבצע בעזרת העיניים. על המסך מותקנת מצלמה מיוחדת שרואה את העיניים שלי ולפי מבטי יודעת להזיז את העכבר, ללחוץ על מקלדת וירטואלית — לעשות הכול. ואם אני צריך להתקשר ולגעור בהם בעזרת הסמרטפון, כרגע אני נעזר במטפלים שלי, אף שהבנתי שיש טכנולוגיה מיוחדת גם לדברים האלה ואני אמור להזמין בקרוב כשאמצא זמן לכך. לוח הזמנים שלי, כמו שתבינו בהמשך, מאוד עמוס.
העסק השני הוא חנות לבגדי מותגים בתל אביב כשאני היזם, הבעלים, המוציא והמביא. למעשה, אני קונה את הסחורה, גרושתי מנהלת שם את המכירות ביום־יום כי היא מתמחה מאוד בכך, אבל הכול מתבצע בשיתוף אתי, כדבריי. גם החנות, כמוני, עברה עם השנים שינויים בהתאם למציאות שנכפתה עליה. כאשר ראיתי שהמכירות יורדות והבנתי שהלקוחות מעדיפים להגיע למרכזי חנויות העודפים, החלטתי לנצל את המקום להפעלת עסקים נוספים. פתחתי במקום סוכנות דואר נוספת ואת העסקים המפורטים בהמשך.
העסק השלישי הוא סוכנות נסיעות המתמחה בטיפול בעובדים זרים אשר טסים למדינה ממנה באו, אם לביקור או לצמיתות בסוף תקופת שהותם בארץ.
העסק הרביעי הוא שירותים של משלוחי כספים לחו״ל. גם עסק זה נותן שירות בעיקר לעובדים זרים השולחים את משכורתם למשפחה שנשארה מאחור.
כמו כן, כיוון שנשאר לי 'המון' זמן פנוי, אני מעביר הרצאות שמטרתן להכניס את המאזינים לפרופורציות, להבין שלמרות הבעיות השונות המטרידות את כולנו, אפשר להגיע ולכבוש את כל היעדים.
לאחרונה אף התחלתי לעסוק באימון/ייעוץ פיננסי לשכירים ובעלי עסקים קטנים. אנשים רבים, רבים מדי, מתנהלים מיום ליום מבלי שהם יודעים כמה כסף הם מוציאים על משק בית, בילויים, הוצאות עסקיות, אם יש. אני עוזר להם לקבל תמונה ברורה של מצבם הפיננסי, שזה הצעד הראשון בדרך לעצמאות כלכלית.
והיד עוד נטויה.
