פתח דבר
האגדה המוכרת במסדרונות המוסד מספרת שראש המוסד, ראובן שילוח, עצר יום אחד מונית לא הרחק מלשכתו. הנהג שאל אותו לאן, ושילוח חמור הסבר השיב: זה לא עניינך. שילוח, מופנם ושומר סוד מובהק, סבר כי איש מודיעין חייב להקפיד תמיד על שפתיים קפוצות. מעטים בישראל ידעו אז, בראשית שנות החמישים, וגם שנים רבות אחר כך, ש"המוסד" בכלל קיים; הצנזורה אסרה על התקשורת להזכיר את השם המפורש.
דרך ארוכה עברה קהילת המודיעין הישראלית מאז שראובן שילוח, מייסד המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, נכנס למונית ליד מושבת הטמפלרים שרונה, הלוא היא הקריה בתל אביב, ועד שיוסי כהן התיישב בכורסת הרמס"ד (ראש המוסד) בלשכתו המטופחת, בקומה השלישית במטה הראשי של הארגון בגבעה הצופה פני צומת גלילות.
יוסי כהן הוא ראש המוסד ה־12 וניגודו הגמור של הראשון. הוא מוחצן, איש רעים להתרועע, מקפיד מאוד על לבושו ולא מהסס להיראות בערבי שירה ובהופעות של זמרים ולפזז כמו שאר הקהל. הוא מרבה יחסית להופיע בפומבי ולקדם את יחסי הציבור של ארגונו, וגם את אלה שלו. למגינת לבם של זקני המוסד, בימי יוסי כהן הארגון נחשף לתקשורת יותר מבכל תקופה אחרת בתולדותיו. שילוח, לו היה עד לזה, היה מתחלחל.
אם יש בכל זאת משהו משותף לשילוח ולכהן, מלבד המקצועיות שלהם, הרי שזה היותם אנשים פוליטיים עם השקפת עולם ברורה. ראובן שילוח העריך את ראש הממשלה דוד בן־גוריון, ויוסי כהן מעריך ואף מעריץ את ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו.
שלושים שנה חלפו מאז ראתה אור המהדורה הראשונה של הספר הזה, בקיץ 1990, והוא היה לרב־מכר, גם ברשימת "הניו יורק טיימס". אך בטרם פורסם, עשה בו הצנזור שמות. לדוגמה, נאסר עלינו לציין את שמם של מי שכיהנו אז בראשות המוסד והשב"כ. הס היה מלהזכיר את שמו של ארגון "נתיב", שעסק בהעלאת יהודי ברית המועצות והגוש הקומוניסטי וגם באיסוף מודיעין. אפשר לכתוב ספר שלם על פסילות הצנזורה ואיסורי ביטחון השדה.
במרוצת השנים שחלפו מאז עברה קהילת המודיעין של ישראל שינויים רבים, תוך התאמה לרוח הזמן. בשלבים מסוימים השתייכו אליה חמישה ארגונים. במאה ה־21 נותרו שלושה: אמ"ן, המוסד ושב"כ. נושאים רבים שהיו אסורים אז לפרסום מותרים כיום. הצנזורה עברה שינוי מחשבתי, אם כי גם כיום יש מקום לשיפור. היא עדיין מחמירה מדי, וכך גם בתי המשפט, שממהרים להוציא צווי איסור פרסום ומנהלים יותר מדי דיונים בדלתיים סגורות ולעתים גם במעמד צד אחד. האיזון עדיין מוטה לטובת הביטחון על חשבון הערכים הדמוקרטיים.
היום אנו יודעים יותר, ועדיין אין אנו מתיימרים לטעון כי אנו יודעים על כל מבצע ועל כל פעולה. רחוק מכך. הביון מושתת על עקרון המידוּר, לפיו גם אלה שעובדים למען "האחווה החשאית" אינם צריכים לדעת ואינם יודעים הכול.
כאז כן עתה, המכשולים שניצבים לפנינו רבים וקשים. סוכנויות המודיעין לא אוהבות לחלוק את סודותיהן עם הציבור. הן אינן מפרסמות את מסמכיהן והן גונזות את ניירות העבודה שלהן. הן ממשיכות לחסות בצל הצנזורה ונהנות מהגנה של בתי המשפט. הארכיונים של שב"כ והמוסד ורוב רובו של אמ"ן עדיין סגורים בפני הציבור.
לטובת הספר, ראיינו מאות אנשי מודיעין, בארץ ובחו"ל, אחדים בשירות פעיל ורבים שכבר פרשו ומצאו כי יש חיים גם אחרי הקריירה החשאית. רשימת המרואיינים היתה יכולה להיות ארוכה יותר, אך חלקם העמידו תנאי מוקדם ולא הסכימו שנציין את שמותיהם.
בספר זה אנו מבקשים לספק לקורא דין וחשבון מאוזן, מדויק ככל האפשר ומלא ככל הניתן על ההישגים והכישלונות של סוכנויות הביון של ישראל. בסופו של דבר, קהילת מודיעין היא בבואה של החברה שבה היא פועלת, וכך גם במקרה של קהילת המודיעין הישראלית: כוונות טובות המובילות לעתים למעשים רעים, רעיונות נשגבים לצד הזיות אוויליות, נפשעות או מסוכנות, אהבה ושנאה, קנאה, מין וסגפנות, הקרבה וניצול.
דיוויד קורנוול, המוכר יותר בשם העט ג'ון לה קארה, שהיה בעברו איש ביון, היטיב אולי יותר מכל סופר אחר להבין ולתאר את נפש איש המודיעין. והוא היה זה שאמר כי "ארגוני הביון הם הביטוי האמיתי לתת־מודע של האומה".
יוסי מלמן, תל אביב
2020
1
קו הזינוק
חבורה של גברים לבושים בגדי חאקי הגיעו, כל אחד בנפרד, אל בית מספר 85 ברחוב בן־יהודה בתל אביב. מבנה בן ארבע קומות, שלא היה שונה במראהו משאר הבתים בסביבה. זה היה ב־7 ביוני 1948. יום אופייני לקיץ תל־אביבי: שמש חזקה יוקדת, חם ולח מאוד. הגברים מיהרו להיבלע בחדר המדרגות ועלו לקומה הראשונה, שמעל חנות פרחים. על דלת הדירה היה שלט סתמי, "שירותי ייעוץ". בפועל, מאחורי הדלת שכן מטה הש"י, ראשי תיבות של שירות ידיעות, יחידת המודיעין של ההגנה, ששם הקוד שלה היה "טנא".
כשהוכרז ב־15 במאי על הקמת מדינת ישראל, הפכה ההגנה, ארגון המחתרת הגדול ביותר של היישוב היהודי בארץ ישראל, למסד שעליו הוקם צה"ל, צבא ההגנה לישראל. כעת, כמה שבועות לאחר מכן, כונסה ישיבה סודית ודרמטית כדי להחליט על פירוק הש"י. באותה ישיבה אפשר לראות גם את הרגע שבו נוסדה קהילת המודיעין של ישראל, ונקבעה חלוקת התפקידים והגזרות שלה. מבנה אחד פורק ואחר קם על חורבותיו.
שעות אחדות קודם לכן זימן ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן־גוריון ללשכתו במושבת הטמפלרים שרונה שני אנשים: את איש סודו ויועצו למשימות מיוחדות, ראובן שילוח, שנשא בתפקיד רשמי במחלקה המדינית של הסוכנות, ואת איסר בארי (בירנצוויג), המנהל בפועל של הש"י. את תוצאות הפגישה סיכם בן־גוריון ביומנו:
"יש להקים שרות ידיעות צבאי ע"י המטה [= המטכ"ל] תחת ראשות איסר [בארי] וויויאן [חיים הרצוג]. הש"י הצבאי יהיה אחראי לביטחון (זהירות), צנזורה ואנטי ריגול.
"שרות ידיעות פנימי תחת איסר (הקטן) [איסר הלפרין, לימים איסר הראל] ויוסף י. [יוסף יזרעאלי].
"שרות ידיעות מדיני חיצוני — ראובן שילוח יעמוד בראשו. יהיה כפוף עד תום המלחמה למשרד הביטחון; אחר כך אולי למשרד החוץ".
לאחר פגישתו עם בן־גוריון, שם איסר בארי פעמיו למשרדו ברחוב בן־יהודה. היו לו גבות עבותות וקרחת בשלב מתקדם, אבל יותר מכול היה גובהו לסימן ההיכר שלו. בגללו זכה לכינוי "איסר הגדול". על פי ההנחיות שקיבל מבן־גוריון, הודיע בארי כי הוחלט לפרק רשמית את הש"י, אך להשתמש באנשיו ובמשאביו כתשתית להקמתה של קהילת מודיעין חדשה. נקבע כי היא תורכב מארבעה גופים עיקריים:
1. מודיעין צבאי: בארי הכריז כי הוא עצמו יעמוד בראש מחלקת מודיעין שתפעל במסגרת צה"ל. יחידותיה נקראו "שירות מודיעין" (ש"מ) והוצמד לכל אחת מהן מספר משתיים עד שמונה. לימים, ב־1953, הוסב שמה ל"אגף מודיעין" (אמ"ן). בישיבה נמסר כי המודיעין הצבאי יעסוק באיסוף מידע, בצנזורה על העיתונות, ידאג לביטחון הצבא, וגם יוטלו עליו משימות של ריגול נגדי: חשיפת מרגלים.
2. שירות ביטחון פנימי: בארי הודיע לאיסר הראל, שבמסגרת תפקידו בש"י התמחה בפיקוח ובמעקב אחר יריבי ההגנה, במיוחד האצ"ל והלח"י, כי יעמוד בראש הסוכנות החדשה. אבל, למעשה רק לקראת תום מלחמת העצמאות, ב־8 בפברואר 1949, יצאה הנחיה ברורה ומסודרת להקמת שירות ביטחון. באותו יום הורה בן־גוריון לנסח מסמך שמורה למטה הכללי של צה"ל להקים את "שירות הביטחון" (ש.ב, שביולי 1950 שונה שמו לשירות ביטחון כללי — שב"כ), שיהיה אחראי לטיפול בכל בעיות הביטחון במדינה. הוא הוקם כיחידה צבאית, שמספרה 184. ב־1950 הופרד הארגון מצה"ל ואנשיו פשטו את מדיהם, אך הוא המשיך להיות כפוף לשר הביטחון. רק ב־1963, בעקבות המלצת ועדה של מזכיר הממשלה זאב שרף והרמטכ"ל לשעבר יגאל ידין, הוחלט שהשב"כ יופרד ממשרד הביטחון ויוכפף ישירות לראש הממשלה.
התפקיד הלם היטב את הראל. הוא היה חשדן גדול, חשש מפני אויבים מבית וראה בהם סכנה גדולה לקיומה של ישראל. היו להראל אוזניים גדולות ופנים עגולות והוא היה מוצק ולא גבוה, ולכן ניתן לו הכינוי "איסר הקטן", להבדילו מאיסר הגדול.
3. המוסד לעלייה ב': באותה ישיבה ברחוב בן־יהודה הודיע בארי כי המוסד לעלייה ב', שנוסד על ידי ההגנה ב־1937, ימשיך בעבודתו החשאית. שמו העיד על מטרתו: לארגן את העלייה החשאית, הבלתי לגאלית, שנאסרה על ידי הבריטים. אף שעם סיום המנדט והכרזת העצמאות חלף מן העולם הצורך להבריח יהודים ארצה, החליט בן־גוריון להמשיך ולהפעיל את הגוף הזה. בראש המוסד לעלייה ב' עמד שאול אביגור. הוא נולד ב־1899 בלטביה בשם שאול מאירוב, עלה לארץ והיה לאחד מבכירי ההגנה שהקימו את הש"י. עם מות בנו גור במלחמת השחרור, שינה את שם המשפחה שלו לזכר בנו.
4. שירות מודיעין חיצוני: המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית — שהיתה בפועל ממשלת היישוב בתקופת המנדט הבריטי — שעברה למשרד החוץ. עיקר עיסוקה היה איסוף מידע מחוץ לגבולות המדינה. בן־גוריון ביומנו אמנם מינה את שילוח לעמוד בראש שירות המודיעין החיצוני, אך בארי הודיע כי בוריס גוריאל הוא שיעמוד בראשו. לגוריאל היה ניסיון רב עם זרים. כחייל בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה נפל בשבי הגרמנים. עם שחרורו מהשבי וסיום המלחמה, נמסרו לו סמכויות המעקב אחר שלטונות המנדט בארץ ישראל והערכת כוונותיהם.
לרשות הגוף החדש עמדה שלוחה מבצעית קטנה של הש"י, שפעלה בחו"ל. ביוני 1948 נשלח אשר (ארתור) בן־נתן לפריז לפקד על מחלקת מבצעים זו, שהחלה קורמת עור וגידים וכונתה "דעת". בן־נתן, שנולד בווינה ב־1921, עלה לארץ ב־1938 והיה פעיל, לאחר מלחמת העולם השנייה, במוסד לעלייה ב' וברכישת נשק ליישוב.
למרות ההנחיות, עדיין היתה אי־בהירות רבה לגבי חלוקת הסמכויות בין הגופים השונים. בן־גוריון התנגד עקרונית למתן פומבי לעצם קיומם של שירותי מודיעין וביטחון. בשל תפיסתו זו הוא מנע עיגון בחוק של מטרותיהם, תפקידיהם, משימותיהם, סמכויותיהם, תקציביהם והזיקה ההדדית ביניהם. התיחום בין הגופים השונים לא היה תמיד ברור, ולעתים חדר האחד לתחומי פעילותו של האחר.
לא פלא שעל רקע זה אירעו שורה של כישלונות מביכים בארץ ובחו"ל, שחלקם יוחסו לחוסר תפקוד, להיעדר מנהיגות וכריזמה וללקויות הניהול של ראובן שילוח, שנחשב ל"מר מודיעין" או ל"אבי המודיעין הישראלי".
