עד קצה העולם

1. אייס רוד

 

 

לוק

לוק מעולם לא טבע, מעולם לא הרגיש כיצד מי מלח מלוכלכים ממלאים את ריאותיו, או מצא את סביבת הראייה שלו נהפכת שחורה ומדכאת. תמיד יש פעם ראשונה לכל דבר.

באי הולדתו, לייק טאון, הוא נהג לשחות באגם הרחב שעל שמו קרוי האי.

נדמה שהסיטואציה מעט שונה במקרה הזה: השחייה אז, באגם הגדול, נעשתה ברוגע תחת שמש חמימה ובמים מתוקים.

הטביעה התרחשה במי הים הסוערים, תחת ענני הסערה האפורים, הברקים המבזיקים בכל כמה שניות והגלים שאיימו למלא את ריאותיו במימיו המלוחים של הים הגועש.

"זאת סירה משובחת, נערי. והיא תגיע כמובן, עם המחיר הנכון. התורן, שאלת? הא, זה רק סדק קטן. תאמין לי, המותק הזאת מותאמת למרחקים ארוכים. אני מבטיח, היא לא תאכזב אותך לעולם אם תטפל בה היטב," כך טען הספן, בניסיונו לשכנע את לוק לקנות את הסירה הקטנה והרעועה שבמלאי הסירות שלו.

לוק הבטיח לעצמו שאם, במקרה נדיר, יגיע לאייס רוד (כשהוא עוד בין החיים), עליו לחזור לאחר מכן ללייק טאון ולהכריח את הספן להחזיר לידיו כל גרוש ששילם על סירת העץ הקטנה והרעועה.

המחשבה על לייק טאון גרמה לו להתחרט על כך שיצא לעבר אייס רוד, דווקא היום. דווקא כשבאופק נגלתה סערה עצומה, משדרת סכנה ברורה.

לוק ניער את ראשו והעלים את מחשבותיו על אי הולדתו. אחרי הכול, אם היה יוצא מלייק טאון ביום אחר, הוא לא היה מגיע לאייס רוד בזמן המתאים, ולא היה מצליח להשלים את המשימה שלשמה יצא לדרך המסוכנת שבחר לעצמו.

וכפי שזה נראה כעת, המשימה אבודה בכל מקרה. גם חייו.

לוק תפס בסירתו ההפוכה, לא משחרר את אחיזתו ולו לרגע אחד. הוא המשיך לעשות כך במשך דקות ארוכות, שנדמו כימים. הגלים הוטחו שוב ושוב בפניו, מבלי שיכול היה לראותם, מאלצים אותו לבלוע מי ים מלוחים.

הוא השתעל וירק מים, עיניו עצומות בכוח. אם יפקח אותן ברגע שבו הגלים יעניקו לו מתנה מלוחה נוספת, הוא עשוי לוותר על פקיחת העיניים לאורך השעה הקרובה, כשהמלח ישרוף ויצרוב אותן.

אחיזתו בסירה התהדקה - הוא לא מתכנן לאבד את יכולתו היחידה לצוף בגלים האימתניים מבלי להשתמש בגופו כדי לשחות ולהתיש את עצמו אפילו יותר.

אייס רוד, האי המיועד שלו, נעלם מטווח ראייתו מאז שהסירה התהפכה. הוא לא ידע לאיזה כיוון עליו לשחות. וגם אם היה יודע את הכיוון, הסיכויים שישרוד עד שיגיע לאי הם... מעטים עד אפסיים.

תנועתו של גל מתקרב נשמעה מאחוריו. הוא סובב את ראשו לצד, פוקח חריץ קטן בעינו הימנית ומביט בגל, הגבוה בהרבה מקודמיו.

היה נעים להכיר אותך, עולם.

לוק עצם את עיניו בחוזקה ועצר את נשימתו, מכין את עצמו להתנגשות. הגל פגע בו, הופך אותו ואת סירתו. לוק הרגיש חבטה חזקה בראשו, ככל הנראה מהסירה עצמה, ולאחר מכן חש כיצד הכרתו מתחילה לעזוב אותו, כאשר צלל מטה, מטה, לעבר קרקעית הים החשוכה...

"ברוך שובך."

קום כבר.

לוק הניח את כפות ידיו על האדמה, נעזר בהן כדי להרים את גופו עד לעמידה.

אחת מידיו חשה בחום מרתיע שייבש את העור, והיה עלול לגרום לכוויה אילו יד זו לא הייתה מורמת מהאדמה כעבור רגע בודד. בידו השנייה הרגיש במרקם נעים של דשא, שעליו טיפות טל שהרטיבו את ידו בקור מצנן.

"תיארתי לעצמי שאגיע לכאן. אני מת?" שאל לוק, מודע לחלוטין למקום שבו הוא נמצא ומסוגל לזהות את האדם המשונה שעומד לפניו. זאת לא הפעם הראשונה שלוק מבקר במקום הזה, אך הוא קיווה שהיא גם לא תהיה האחרונה.

כמו בפעמים הקודמות שבהן הגיע לכאן, לוק לא הצליח כלל לסובב את ראשו לאחור, אלא היה מסוגל להביט אך ורק קדימה, לעבר העולם החצוי שנמצא היישר מולו.

חציו הראשון של העולם היה גן עדן, לפחות כך האמין לוק. גן עדן נצץ בהילה זהובה, ייתכן בגלל שהיה עשוי לחלוטין מזהב. מתחת לגן עדן נפרש גרם מדרגות ארוך, עשוי זהב טהור ובוהק. לצד המדרגות, היכן שאלו נגעו בקרקע שעליה עמד לוק, צמח דשא זקוף ובריא. בקצה המדרגות, למעלה בשמיים, זהרה לה העיר עשוית הזהב.

לוק תהה אם כך אכן נראה גן עדן, או שמא המראה הזה מסמל את מה שלוק רצה להשיג, רצה להגיע אליו. קצה העולם. עיר הזהב, שבה נמצא האולימפוס.

את מה שמסמל צידו השני של העולם הזה היה ניתן לנחש בקלות. אומנם הייתה כאן אפשרות להתבלבל ולחשוב שזהו בעצם הר געש, נהר לבה, אולי אפילו סדנת עינויים, אך היה זה שילוב של כולם.

מצידו האחר של העולם שבו נמצא כעת לוק - עמד הגיהינום.

תהום, בור ללא תחתית, שאליו זרמה לבה געשית, מעלה אדים ובועות חום. צרחות ייסורים נשמעו מתוך התהום, קולותיהם של האנשים אשר נשלחו לשם.

לוק עמד מול הבחירה הזאת, או בעצם מול חוסר הבחירה.

"מת? עדיין לא," האדם שנמצא מול לוק סוף כל סוף השיב לדבריו, צועד קדימה, רגל אחת דורכת בשטחו של גן עדן, והאחרת בגיהינום.

לוק תהה אם עליו להתאכזב או לפרוץ בשמחה מכך שנותר בחיים.

"הזמן שלך מתקרב," הוסיף אותו אדם. לוק לא ידע את שמו, אך תמיד אהב לכנות אותו בתואר מלאך המוות. מלאך מוות שנראה אנושי להפליא. שערו השחור, החלק כמו נייר, הגיע עד מרכז גבו. על גופו הצנום נלבשה גלימה ארוכה, חצויה לשני צבעים - שחור ולבן.

עיניו נראו רגילות, מלבד צבע העין שהיה שחור לחלוטין, והתמזג עם האישון. בידו החזיק מלאך המוות, כמה מפתיע, את הנשק שמאפיין את מלאכי המוות מהסיפורים ששמע לוק בלייק טאון, כשהיה צעיר. סיפורים שבעקבותיהם התקשה לישון בחלק מהלילות. נשקו היה חרמש.

הזמן שלי מתקרב? חזר לוק בראשו על דבריו של מלאך המוות. נראה שאי אפשר למנוע את זה. לפחות לא עכשיו.

"אם אני לא מת עדיין, תחזיר אותי בחזרה. לוח הזמנים שלי צפוף, למקרה שלא שמת לב."

זוויות פיו של מלאך המוות אפילו לא נעו למצב של גיחוך קל. הוא מעולם לא חייך לעבר לוק, או הפגין רגש כלשהו. מלאך המוות היה כמו עמוד קרח שלא ניתן להפשרה.

"אתה תחזור," הודיע מלאך המוות ללוק, מניע את זרועו ואת ידו האוחזות בחרמש. צבעו של החרמש היה שחור כזפת, וניתן היה לחוש שבוקע מתוכו רוע מסוים. לוק תיאר זאת כשד שחבוי בתוך הנשק. שד שדורש להשתחרר.

"משכתי אותך לכאן כדי שאוכל להזהיר אותך. המסע שלך, לוק רייבן, נועד לכישלון. אך ורק מוות ויגון מחכים לך בסופו. לא עיר הזהב."

לוק צמצם את עיניו לעבר מלאך המוות. "האזהרות שלך לא יעזרו, ונראה שאצטרך להוכיח לך אחרת. כן אצליח."

"או לפחות כך אתה מאמין."

החרמש הונף לעבר לוק, משייט אל גרונו. הלהב שרק באוויר, עיניו של לוק עוקבות אחריו ומוחו מנסה לעכל את מה שקורה, מאמין שאולי הפעם הוא יצליח להתחמק. רק אולי.

המכה פגעה, ולוק לא חש בדבר. כמו בכל הפעמים הקודמות.

מלאך המוות נעלם מעיניו, וכך גם גן עדן והגיהינום.

"הוא מתחיל להתעורר."

"הממ... לפי דעתי הוא נותר באותו המצב. קווין, עדיף שתנסה להחיות אותו שוב, רק ליתר ביטחון."

"אוקיי... הינה אני בא..."

לוק פקח מייד את עיניו ודחף הרחק את האדם המבוגר שניגש לעברו, מתכוון להנשים אותו מפה לפה. לוק הניע את ראשו הצידה, השתעל וירק מי מלח מלוכלכים שצרבו את גרונו בכל שיעול מייגע.

"אמרתי לכם שהוא מתחיל להתעורר."

לאחר שהצליח להוציא את המים מריאותיו, לוק הביט קדימה בבלבול. הסביבה שקטה לפתע, כאשר לוק בחן את שלושת האנשים שעמדו מולו, מנסה להסיר מפניו את ההבעה המופתעת לגמרי שלבש.

אלה היו שני גברים מבוגרים, בשנות הארבעים לחייהם, לבושי מדים לבנים, שלוק זיהה בקלות כמדי משמר החוף של אייס רוד. בין שני הגברים המבוגרים עמדה נערה בעלת גזרה קטנה ורזה, שנדמה כי צעירה מלוק בכמה שנים. היא הביטה בו בסקרנות בעיניה הכהות, שבחנו בעיקר את שערו האדמוני. כאשר הביט בה היא הסמיקה קלות, ממהרת להסיט את מבטה במבוכה פתאומית.

"אני חי..." מלמל לוק בחוסר אמונה, והמשיך לבחון את סביבתו. הוא נמצא על סיפון ספינה רחבת היקף, שעגנה בקרבת מפרץ. לא נראה כל סימן לסערה כלשהי בשמיים. הוא ראה בהם רק שמש חמימה, ואת קרניה הנעימות שכבר הספיקו לייבש את המים מבגדיו.

"מה שמך, נערי?" שאל אחד מהגברים את לוק, והחל להציג את עצמו: "אני ברנרד, והאדם שניסה לנשק אותך ולהנשים אותך לפני רגע הוא קווין. הנערה שבמרכז היא בתי, לולה. כפי שבטח כבר הבחנת, אנחנו שייכים למשמר החוף של אייס רוד."

לפני שלוק מסר את שמו הוא חיכה עוד כמה שניות שבהן הביט בשלושה. מבטיהם נראו חביבים וסקרניים, עובדה שגרמה ללוק להירגע במעט ולהבין שהוא נמצא בסביבה בטוחה. או לפחות כך קיווה.

מחצית משערו של ברנרד כבר נשר, ועל פניו בצבצו זיפים שחורים ועבותים. לבתו, לולה, היו עיניים כהות וחודרות שלא הפסיקו להעיף מבטים חטופים בלוק. היא לא לבשה את מדי משמר החוף, אלא שמלה לבנה ופשוטה.

קווין בחן גם כן את לוק, ונראה מאוכזב מעט מכך שלא זכה להנשים אותו מפה לפה פעם נוספת.

הם נראים ידידותיים. אני יכול לסמוך עליהם, לפחות לעת עתה, על אף שהם שייכים למשמר החוף.

"אתם... הצלתם אותי?" שאל לוק, רק כדי לוודא את העניין.

ברנרד הנהן באישור. "ראינו ממרחק את הסירה הקטנה שלך מתהפכת, והחלטנו להושיט לך יד. נראה שבסופו של דבר זו הייתה החלטה נבונה. הצלחנו להציל אותך מטביעה."

לוק התרומם על רגליו. ראשו פעם בכאב ושריריו איימו לקרוס תחת משקלו, אך הוא נותר איתן ושלח יד ללחיצה לעבר ברנרד.

"אני חב לכם את חיי. שמי לוק."

"שמח על כך שהצלנו אותך, לוק," ברנרד לחץ את ידו. לחיצתו הייתה איתנה, מתאימה ללחיצת יד של איש העובד במשמר החוף של אייס רוד.

בגלל טוּב הלב הרב שהפגינו האנשים, ידע לוק שעליו להתרחק מהם כמה שיותר מהר, לפני שיכניס אותם לצרותיו הרגילות, שמהן הם עלולים להיפגע.

"אנחנו עוגנים באייס רוד?"

"האי האחד והיחיד. ברוך הבא, נערי," השיב לו ברנרד בחיוך.

לוק צעד אל קצה הסיפון, משעין את ידיו על חרטום הספינה וצופה באי שנגלה לפניו. הוא מעולם לא עזב את לייק טאון, ולכן מראה אי שונה היה מרהיב אפילו יותר מששיער לעצמו.

במרכז האי שכנה עיירה רחבת ידיים, מוקפת ברכסי הרים. על ההרים גדלו עצים, צבע העלים שלהם חום וזהוב. בין רכסי ההרים נגלו מדשאות רחבות, ומעט אחריהן נראתה העיירה עצמה. בניינים צבועים לבן, גגות בתיהם שחורים ואפורים. לצד העיירה זרם נחל קטן, מימיו נובעים ממעלה אחד ההרים הקרובים.

סוף כל סוף אני כאן... באייס רוד.

לוק מתח את שריריו לרגע ארוך. הוא ניער מעט את ראשו, והתכונן לקפוץ מעבר לסיפון הספינה ולנחות על החול הרך בחוף האי.

"היי, חכה רגע!" קרא ברנרד, אוחז בזרועו של לוק ועוצר אותו. "אם תקפוץ מכאן, מגובה שכזה, אתה עשוי להיפגע ולהיהרג! לפחות תרד בסולם. עשינו מאמץ גדול כדי להציל את הישבן שלך, ולא נרצה שתזרוק את החיים שלך ברגע אחד."

לוק צחק. "קפיצה שכזאת לא תהרוג אותי, ואפילו לא תפגע בי... אבל אין בעיה. אקח את הסולם."

הם ירדו מהספינה, נותרים לעמוד לצד החוף. שחפים רבים נחתו על הספינה העוגנת, מצייצים ומנקים את כנפיהם הלבנות.

קווין, שלא אמר כמעט מילה מאז לוק התעורר, פתח את פיו ושאל בסקרנות גלויה, ומעט נימה של חטטנות: "חייבת להיות סיבה מסוימת לכך שהגעת לכאן, לא כך? יצאת לעבר אייס רוד רק בעזרת סירה קטנה, כשידעת שסערה עצומה מחכה לך בדרך."

לוק חייך, נושם את ניחוחות הים ומביט במדיו הלבנים של קווין. "כן, האמת היא שיש לי סיבה טובה מאוד להגיע לכאן. בטח כבר הבנתם שהגעתי מלייק טאון הענייה. החלטתי שהגיע הזמן לעזוב את הבית, ולמצוא עבודה ראויה באייס רוד."

זה היה שקר, סיפור כיסוי שלוק נאלץ לספר. הוא לא רצה לשקר לאנשים שהצילו את חייו, אך לא הייתה לו ברירה. אילו היה מגלה להם את הסיבה האמיתית לשמה הגיע לאי הזה, נחמדותם של האנשים הייתה נעלמת מהר יותר מכפי שהופיעה.

"אני מבין," קווין הנהן. "אם כך, אני מציע לך לעבוד במשמר החוף שלנו. המשכורת סבירה, והתנאים מצוינים. המדים מעט מעיקים, אבל זה לא משהו שאי-אפשר להתרגל אליו בחלוף הזמן."

"ומלבד זאת," הוסיף ברנרד, "נראה שאתה בנוי ומוכן היטב לעבודה שכזו. במיוחד עם הנשק שאתה נושא עליך."

לוק אחז בניצב חרבו, שהיה קשור היטב לחגורתו. הוא תמיד נשא על מותניו את החרב השחורה והקצרה, ושמח על כך שהנשק נותר קשור אליו גם אחרי הסערה ואחרי טביעתו בים.

"עבודה שכזאת לא תתאים לי," סירב בנחמדות לוק להצעה. הוא הפנה את מבטו לעבר אייס רוד המרהיבה, מתחיל לצעוד לכיוון העיירה. הוא הרים את זרועו ונופף בידו לשלום. "תודה על הכול! אזכור אתכם!"

"היי, היי, חכה רק רגע!" צעק ברנרד, מופתע מעזיבתו המוקדמת של לוק. "לפחות תן לנו להביא לך מעט מים, מזון או כסף כדי שתוכל להסתדר."

"אין צורך," השיב לוק, ממשיך לנופף בידו ולהתקדם לעבר העיירה. "שמרו על עצמכם! הסופות מתחזקות בעונות האלה."

הוא נפרד מהשלושה, שככל הנראה המשיכו ללטוש בו מבטים עד שנעלם מטווח ראייתם. לוק לקח נשימה עמוקה ועצם את עיניו, מודה על מזלו הטוב שהצליח להביא אותו לכאן.

הוא הניח את אחת מידיו על ניצב חרבו, ואת השנייה שלח לעבר צווארו ואחז בתליון התלוי שם. אצבעותיו התהדקו על התליון הפשוט, שאליו מחובר צדף ים לבן.

כאן מתחילה הדרך שלי... כפי שהבטחתי, כך אני גם מקיים, תאליה.

הוא נכנס לעיירה בנינוחות, מודע למבטים הסקרניים שתושבי העיירה נעצו בו. זו הייתה שעת צהריים מאוחרת, שבה הדוכנים שבעיר החלו להיסגר.

אנשי משמר העיר הסתובבו ברחובות וסיירו ברחבי העיירה. לוק התרחק מהם באלגנטיות, ופנה לרחוב צדדי בכל פעם שהבחין באחד מאנשי המשמר.

מזל שהאנשים שהצילו אותי לא באו בעקבותיי לעיירה. כך עדיף. בסופו של דבר הייתי עשוי לפגוע בהם. המזל הרע שלי ככל הנראה לא ינטוש אותי לעולם.

לוק לא הגיע לאייס רוד מתוך כוונות טובות וטהורות. הוא אכן התכוון להשיג כסף, אך לא בעזרת עבודה, אלא בכך שיגנוב את מלאי המטבעות המוחזקים בבנק העיירה. ולפני שיעשה זאת, הוא מתכנן תפנית קטנה בתוכנית, שתכלול את שחרורו לחופשי של פושע מסוכן שנמצא במעצר באי הזה.

כי אחרי הכול, לוק הוא לא גיבור. הוא הרבה מעבר לכך.