הפואטיקה של החלל
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הפואטיקה של החלל
הוספה למועדפים

הפואטיקה של החלל

4 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    • תרגום: מור קדישזון
    • הוצאה: ידיעות ספרים, בבל
    • תאריך הוצאה: מרץ 2020
    • קטגוריה: עיון
    • מספר עמודים: 392 עמ' מודפסים

    גסטון בשלאר היה פילוסוף צרפתי. עיקר תרומתו הייתה בחקר הפואטיקה והפילוסופיה של המדע. בשלאר הניח את היסודות לניתוח הקשיים של תורת ההכרה אותם כינה "השבר ההכרתי". בשלאר היה מבכירי האקדמיה הצרפתית למדעים, והשפיע רבות על פילוסופים צרפתיים אחרים כגון מישל פוקו, לואי אלתוסר, ז'אק דרידה ודומיניק לקור. 

    תקציר

    "נשמתנו היא בית. וכאשר אנו נזכרים בבתים, בחדרים, אנו לומדים לשכון בתוך עצמנו. ניתן לראות זאת כבר עכשיו, דימויי הבית צועדים בשני הכיוונים: הם נמצאים בתוכנו בה–במידה שאנו נמצאים בתוכם."
    גסטון בשלאר, הפואטיקה של החלל
     
    הפואטיקה של החלל, מספריו המוכרים והאהובים של גסטון בשלאר, חוקר במבט מקורי ופואטי את כל המקומות, הבתים, הנופים והחללים המקיפים את האדם; מעליית הגג ועד לקן הציפור, מהמרתף ועד למיניאטורה, חללים שמציתים את דמיוננו ומזמינים אותנו לשכון בהם.
    מאז יצא לראשונה ב-1957 ועד היום נקרא ספרו זה של בשלאר בקרב קהלים רבים ומגוונים - לא רק פילוסופים, אנשי ספרות, ופסיכולוגים אלא גם ארכיטקטים, אמנים, קולנוענים, גיאוגרפים ועוד.
    גסטון בשלאר, שהיה במקביל פילוסוף של המדע ושל הדמיון הפואטי, הוא קול ייחודי בפילוסופיה הצרפתית של המאה העשרים, קול מלא אהבת אדם ואהבת עולם הפותח בפנינו דרכים חדשות להתבוננות בעולם שסביבנו ובתוכנו. במסגרת המטאפיזיקה של הדמיון שפיתח, ביקש בשלאר להצביע על מקומה החשוב של החלימה בקשר של האדם עם העולם, וראה בדמיון הפואטי בשעת חלימה אחד מכוחות היצירה החשובים בחיי הרוח האנושית.
    זהו ספרו הראשון של גסטון בשלאר הרואה אור בעברית.

    פרק ראשון

    הקדמה
     
     
    1.
     
    פילוסוף אשר גיבש את כל הגותו בזיקה הדוקה לנושאי היסוד בפילוסופיה של המדעים ועקב, מקרוב ככל האפשר, אחר ציר הרציונליזם הפעיל, ציר הרציונליזם הצומח מן המדע העכשווי, חייב לשכוח את הידע שלו ולהתנתק מכל ההרגלים שרכש במחקריו הפילוסופיים, אם ברצונו לחקור את הסוגיות שמעלה הדמיון הפואטי. כאן, עברה של התרבות אינו נחשב; המאמץ הממושך והתמידי המושקע בקישורים ובמבנים של רעיונות, מאמץ בן שבועות וחודשים, הוא חסר תועלת. על הפילוסוף להיות נוכח, נוכח מול הדימוי ברגע היווצרותו של הדימוי: אם קיימת פילוסופיה של השירה, פילוסופיה זו צריכה להיוולד שוב ושוב לאורה של שורה דומיננטית, בדבקות מוחלטת בדימוי בודד, ליתר דיוק, באקסטזה של חדשנות הדימוי. הדימוי הפואטי הוא תבליט פתאומי של חיי הנפש, תבליט שלא נחקר כראוי בחקר הסיבות הפסיכולוגיות המשניות. עקרונות כלליים ומתואמים גם הם אינם יכולים לשמש בסיס לפילוסופיה של השירה. מושג העיקרון, מושג ה"בסיס", יהיה הרסני במקרה זה. הוא יחסום את העכשוויות המהותית, את החדשנות הנפשית המהותית של השיר. בעוד חשיבה פילוסופית הפועלת בזיקה למחשבה מדעית שגובשה לאורך זמן רב דורשת הטמעה של הרעיון החדש בגוף של רעיונות מוכחים, גם אם הרעיון החדש מחייב שינוי עמוק של גוף זה, כפי שקורה בכל המהפכות במדע בן־זמננו, הפילוסופיה של השירה צריכה להכיר בכך שלפעולה הפואטית אין עבר, לפחות לא עבר קרוב שאפשר לעקוב לאורכו אחר נסיבות היווצרותה ושלבי התפתחותה.
     
    בהמשך, כשנעמוד על הקשר שבין דימוי פואטי חדש ובין ארכיטיפ רדום במעמקי הלא־מודע, יהיה עלינו להבהיר כי קשר זה איננו סיבתי במובן הצר. הדימוי הפואטי אינו משועבד לְדחף. הוא אינו הד העבר. ההפך הוא הנכון: בהבזקו של דימוי מהדהדים צלילי העבר הרחוק, וקשה לדעת עד לאיזה עומק יהדהדו עד שיידמו. הדימוי הפואטי, בחדשנותו, בפעילותו, הוא הוויה1 ייחודית, פעילות ייחודית. הוא שייך לאונטולוגיה ישירה. את האונטולוגיה הזאת אני מבקש לחקור.
     
    לפיכך, לעתים קרובות למדי אנו מגלים את מידותיה האמיתיות של הוויית הדימוי הפואטי דווקא בניגוד לסיבתיות, כלומר בתהודה שאותה חקר מינקובסקי (Minkowski)2 בתבונה כה רבה. בתהודה זו יהיה לדימוי הפואטי צליל של הוויה. המשורר מדבר על סף ההוויה. כדי להגדיר את הווייתו של הדימוי הפואטי, יהיה עלינו אפוא להרגיש, בסגנון הפנומנולוגיה של מינקובסקי, את תהודתו.
     
    לומר שהדימוי הפואטי חומק מסיבתיות זו בהחלט הצהרה מרחיקת לכת, אך הסיבות שעליהן מסתמכים הפסיכולוג והפסיכואנליטיקאי לעולם לא תוכלנה להסביר כראוי את אופיו הבלתי־צפוי באמת של הדימוי החדש, גם לא את הדבקות שהוא מעורר בנפש שאינה מעורבת בתהליך היווצרותו. המשורר אינו מכניס אותי בסוד עברו של הדימוי שלו, ובכל זאת, דימויו מכה בי מיד שורשים. יכולת המסירה של דימוי ייחודי היא בעלת משמעות אונטולוגית רבה. עוד נחזור לשיתופיות זו באמצעות פעולות קצרות, מבודדות ופעילות. הדימויים סוחפים - בדיעבד - אבל הם אינם תופעות של היסחפות. במחקרים פסיכולוגיים אפשר אמנם להתחשב בשיטות פסיכואנליטיות כדי להגדיר את אישיות המשורר, וכך למצוא את מידת הדחק - בעיקר ההדחקה - שנאלץ המשורר לשאת במהלך חייו, אבל הפעולה הפואטית, הדימוי הפתאומי, התלקחות ההוויה בדמיון - כל אלה חומקים ממחקר מסוג זה. כדי לבאר באופן פילוסופי את סוגיית הדימוי הפואטי, יש לפנות לפנומנולוגיה של הדמיון. משתמע מכך שיש ללמוד את תופעת הדימוי הפואטי ברגע שבו הדימוי מפציע בתודעה כתוצר ישיר של הלב, של הנשמה, של הוויית האדם הנתפס בעכשוויותו.

    גסטון בשלאר היה פילוסוף צרפתי. עיקר תרומתו הייתה בחקר הפואטיקה והפילוסופיה של המדע. בשלאר הניח את היסודות לניתוח הקשיים של תורת ההכרה אותם כינה "השבר ההכרתי". בשלאר היה מבכירי האקדמיה הצרפתית למדעים, והשפיע רבות על פילוסופים צרפתיים אחרים כגון מישל פוקו, לואי אלתוסר, ז'אק דרידה ודומיניק לקור. 

    עוד על הספר

    • תרגום: מור קדישזון
    • הוצאה: ידיעות ספרים, בבל
    • תאריך הוצאה: מרץ 2020
    • קטגוריה: עיון
    • מספר עמודים: 392 עמ' מודפסים
    הפואטיקה של החלל גסטון בשלאר
    הקדמה
     
     
    1.
     
    פילוסוף אשר גיבש את כל הגותו בזיקה הדוקה לנושאי היסוד בפילוסופיה של המדעים ועקב, מקרוב ככל האפשר, אחר ציר הרציונליזם הפעיל, ציר הרציונליזם הצומח מן המדע העכשווי, חייב לשכוח את הידע שלו ולהתנתק מכל ההרגלים שרכש במחקריו הפילוסופיים, אם ברצונו לחקור את הסוגיות שמעלה הדמיון הפואטי. כאן, עברה של התרבות אינו נחשב; המאמץ הממושך והתמידי המושקע בקישורים ובמבנים של רעיונות, מאמץ בן שבועות וחודשים, הוא חסר תועלת. על הפילוסוף להיות נוכח, נוכח מול הדימוי ברגע היווצרותו של הדימוי: אם קיימת פילוסופיה של השירה, פילוסופיה זו צריכה להיוולד שוב ושוב לאורה של שורה דומיננטית, בדבקות מוחלטת בדימוי בודד, ליתר דיוק, באקסטזה של חדשנות הדימוי. הדימוי הפואטי הוא תבליט פתאומי של חיי הנפש, תבליט שלא נחקר כראוי בחקר הסיבות הפסיכולוגיות המשניות. עקרונות כלליים ומתואמים גם הם אינם יכולים לשמש בסיס לפילוסופיה של השירה. מושג העיקרון, מושג ה"בסיס", יהיה הרסני במקרה זה. הוא יחסום את העכשוויות המהותית, את החדשנות הנפשית המהותית של השיר. בעוד חשיבה פילוסופית הפועלת בזיקה למחשבה מדעית שגובשה לאורך זמן רב דורשת הטמעה של הרעיון החדש בגוף של רעיונות מוכחים, גם אם הרעיון החדש מחייב שינוי עמוק של גוף זה, כפי שקורה בכל המהפכות במדע בן־זמננו, הפילוסופיה של השירה צריכה להכיר בכך שלפעולה הפואטית אין עבר, לפחות לא עבר קרוב שאפשר לעקוב לאורכו אחר נסיבות היווצרותה ושלבי התפתחותה.
     
    בהמשך, כשנעמוד על הקשר שבין דימוי פואטי חדש ובין ארכיטיפ רדום במעמקי הלא־מודע, יהיה עלינו להבהיר כי קשר זה איננו סיבתי במובן הצר. הדימוי הפואטי אינו משועבד לְדחף. הוא אינו הד העבר. ההפך הוא הנכון: בהבזקו של דימוי מהדהדים צלילי העבר הרחוק, וקשה לדעת עד לאיזה עומק יהדהדו עד שיידמו. הדימוי הפואטי, בחדשנותו, בפעילותו, הוא הוויה1 ייחודית, פעילות ייחודית. הוא שייך לאונטולוגיה ישירה. את האונטולוגיה הזאת אני מבקש לחקור.
     
    לפיכך, לעתים קרובות למדי אנו מגלים את מידותיה האמיתיות של הוויית הדימוי הפואטי דווקא בניגוד לסיבתיות, כלומר בתהודה שאותה חקר מינקובסקי (Minkowski)2 בתבונה כה רבה. בתהודה זו יהיה לדימוי הפואטי צליל של הוויה. המשורר מדבר על סף ההוויה. כדי להגדיר את הווייתו של הדימוי הפואטי, יהיה עלינו אפוא להרגיש, בסגנון הפנומנולוגיה של מינקובסקי, את תהודתו.
     
    לומר שהדימוי הפואטי חומק מסיבתיות זו בהחלט הצהרה מרחיקת לכת, אך הסיבות שעליהן מסתמכים הפסיכולוג והפסיכואנליטיקאי לעולם לא תוכלנה להסביר כראוי את אופיו הבלתי־צפוי באמת של הדימוי החדש, גם לא את הדבקות שהוא מעורר בנפש שאינה מעורבת בתהליך היווצרותו. המשורר אינו מכניס אותי בסוד עברו של הדימוי שלו, ובכל זאת, דימויו מכה בי מיד שורשים. יכולת המסירה של דימוי ייחודי היא בעלת משמעות אונטולוגית רבה. עוד נחזור לשיתופיות זו באמצעות פעולות קצרות, מבודדות ופעילות. הדימויים סוחפים - בדיעבד - אבל הם אינם תופעות של היסחפות. במחקרים פסיכולוגיים אפשר אמנם להתחשב בשיטות פסיכואנליטיות כדי להגדיר את אישיות המשורר, וכך למצוא את מידת הדחק - בעיקר ההדחקה - שנאלץ המשורר לשאת במהלך חייו, אבל הפעולה הפואטית, הדימוי הפתאומי, התלקחות ההוויה בדמיון - כל אלה חומקים ממחקר מסוג זה. כדי לבאר באופן פילוסופי את סוגיית הדימוי הפואטי, יש לפנות לפנומנולוגיה של הדמיון. משתמע מכך שיש ללמוד את תופעת הדימוי הפואטי ברגע שבו הדימוי מפציע בתודעה כתוצר ישיר של הלב, של הנשמה, של הוויית האדם הנתפס בעכשוויותו.