הדשא של השכנה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הדשא של השכנה
מכר
מאות
עותקים
הדשא של השכנה
מכר
מאות
עותקים

הדשא של השכנה

4.5 כוכבים (71 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2944מקורי
ספר מודפס
65 מחיר מוטבע על הספר 94
תאריך לסיום המבצע 01/05/2025

עוד על הספר

קרין אהרון

קרין אהרון, סופרת ('שומרי המחברת', 'גנים טובים', 'הדשא של השכנה', 'עד הכוכבים'), עורכת ספרותית, מרצה, מנחת סדנאות כתיבה ויועצת לסופרים בנושא הוצאה עצמית של ספרים.

תקציר

שירי, טלי ורעות הן שכנות טובות בשכונת פרוורים, שחושבות כי הן מכירות היטב זו את זו. הן אינן יודעות כי השנה שבפתח תביא עמה שרשרת אירועים שתטלטל את עולמן ואחריה דבר לא ישוב להיות כפי שהיה. 
שירי, מתכנתת חרוצה ואם לשלוש בנות, מתמוטטת יום אחד על רצפת משרדה ונאלצת להתמודד עם הפחד הכי גדול שלה; טלי, מנהלת שאפתנית ומצליחה, מנסה להציל את משפחתה מההרפתקאות המסוכנות של בעלה; רעות, מאמנת כושר צעירה ויפה, מקווה סוף-סוף להתחתן עם אבי ילדיה ונחושה לגלות את הסוד שבתו המתבגרת מסתירה מכולם. 
הדשא של השכנה הוא רומן סוחף ומרגש, החושף את עולמן הפנימי של שלוש נשים הנאלצות להתמודד עם מציאות שלא תמיד מסתדרת עם התוכניות שלהן. בפשטות, בכנות ובהומור מתארת קרין אהרון את הפער בין מה שאנחנו רואים מעבר לגדר של שכנינו, לבין מה שבאמת מתחולל בחייהם.
קרין אהרון, סופרת, מרצה, נשואה ואם לשלושה מתבגרים רעבים, גרה בהרצליה, יש לה שכנות מהממות, עץ לימון ודשא סינטטי. ספר הביכורים שלה, גֵנים טובים, יצא לאור בשנת 2019 וזכה לתגובות נלהבות ולאהבת הקוראים.

פרק ראשון

טלי
 
 
"אז מה עושים עכשיו?" אני מביטה בעורכת הדין עליזה גרנות, ה־מומחית בדיני משפחה. היה נכון יותר לקרוא לה מומחית בפירוקים.
"קודם כול, אל תגידי לאף אחד, שליאור לא ישמע על זה במקרה. חשוב לשמור על אלמנט ההפתעה. אולי ככה נוכל להקדים אותו ולתת לך יתרון משפטי." בכל הפעמים שנפגשנו לא ראיתי אותה מחייכת.
"בסדר גמור." אני מהנהנת.
"ועוד משהו חשוב, תתחילי לארגן כל דבר שיכול להיות רלוונטי, למשל מסמכים על נכסים משותפים, מידע על העסק שלו... כל הדברים שצריך להתייחס אליהם בהסכם. ותנסי לבדוק אם יש כספים או נכסים אחרים שהוא מסתיר ממך."
"אוקיי. אז מה עכשיו?"
"את חותמת לי על ייפוי כוח ונתקדם." היא מניחה מולי דף מלא במלל משפטי שהשם שלי מוקלד עליו, ולצדו עט כחול.
אני חותמת ומחייכת אליה, אבל היא לא מחזירה לי חיוך.
"את חושבת שהוא ישתף פעולה עם הגישור?" היא שואלת בזמן שהיא מתקתקת במחשב שלה. "זה יקל מאוד על שניכם."
אני נזכרת בשיחה האחרונה שלי עם ליאור. הוא הסתכל עליי כאילו הוא לא מבין את המילים שיוצאות לי מהפה. כאילו אנחנו מדברים בשתי שפות שונות. הוא לא אמר הרבה. מדי פעם זרק שאני מדברת שטויות. כרגיל. הוא תמיד חושב שהוא יודע הכול, אבל בקרוב הוא יגלה שהוא לא יודע כלום.
 
 
 
רעות
 
"לא חייבים אירוע גדול או משהו כזה. אפשר משהו צנוע אצל ההורים שלי במושב." אלון ואני מתכרבלים במיטה ואני מניחה עליו את ראשי. עם האצבע שלי אני מציירת עיגולים על החזה שלו, והוא מלטף את היד שלי.
"זה לא עניין של גודל האירוע, זה עניין עקרוני. את יודעת שאני נגד כל המוסד הזה שנקרא 'רבנות'."
"אבל גם אני פה. מה עם הדברים שאני רוצה? למה אני צריכה להמשיך לוותר כל הזמן?"
אלון נאנח והליטוף העדין שלו מפסיק. "מה רע במצב עכשיו?"
"המצב עכשיו הוא שאנחנו חיים כאילו שאני המאהבת שלך, האישה שלך מהצד, לא בת הזוג שלך."
"באמת שאני לא מבין מה את רוצה ממני. חתיכת נייר, זה מה שחסר לך? שיהיה כתוב איפשהו? את ילדה קטנה שצריכה תעודה להראות לאמא?"
"זה לא הנייר, זו התחושה שגם אני חלק מהדבר הזה, שמכבדים את המקום שלי. אתה מבין מה אני אומרת?"
אלון נשען על המרפק ומסתכל לי בעיניים.
"לא, אני לא מבין. ברור שאת חלק. את אמא של הילדים שלי, אנחנו גרים יחד. אנחנו משפחה. לא צריך כלום חוץ מזה."
"אני כן צריכה."
"זה לא הזמן לדבר על זה," אלון קובע ככה סתם. "מה את רוצה ממני?"
"שתגיד את האמת. אני רוצה שתגיד שזה בגלל נועה. עברנו לשכונה הזו בשביל נועה. שיניתי את כל החיים שלי בגללה, אבל עם כל הכבוד לבת שלך, יש לנו שני ילדים וזה לא לעניין שההורים שלהם לא נשואים."
"מה רע בזה שאני רוצה שנועה תגדל קצת? עברו עליה שנים קשות עם כל העניין של הגירושים. היא לא צריכה עוד דברים להתמודד איתם..."
"רק שתדע שאני לא מוכנה להמשיך ככה. אני לא מתכוונת להישאר במצב הזה כל החיים בגלל שמה שעומד בראש סדר העדיפויות שלך זה הילדה שלך, ונמאס לי שהחיים שלי בהמתנה. תעשה עם זה מה שאתה רוצה." אני קמה מהמיטה ויוצאת מהחדר, משאירה אותו עם המבט המופתע שלו על המיטה.
אני לא מתכוונת לוותר על מה שחשוב לי בגלל הילדה המעצבנת הזו. את כל החיים היא הורסת לי ונמאס. פשוט נמאס לי לחכות.
 
 
 
שירי
 
שינויי מזג האוויר הביאו אותי לחשוב... שהגיע הזמן לעשות סדר בארון.
אני פותחת את הדלתות ועומדת מול ארון הבגדים שלי. הוא עמוס בבגדים שאני כמעט לא לובשת יותר. אין לי לאן ללכת.
אני מוציאה ערמה של מכנסיים מחויטים שעדיין מדיפים ריח של ניקוי יבש ומתלבטת מה לעשות איתם. אני כבר לא משתמשת בהם, אז אולי הגיע הזמן שאעביר אותם למדפים העליונים, אלו שאני צריכה לטפס על כיסא כדי להגיע אליהם. לא, אני אשמור עליהם זמינים במדפים נגישים. בתקופה האחרונה אני קצת חוששת לטפס על כיסא עם הסחרחורות שאופפות אותי. אני מחזירה אותם למקום ומחליטה להתחיל קודם עם הנעליים.
בתקופה שבה עוד עבדתי, בשל הגובה המאתגר שלי שנושק למטר שישים מלמטה, רכשתי זוגות רבים של נעלי עקב. בלעדיהן הרגשתי כמו ילדה שהתחפשה למתכנתת.
אני מוציאה מהמגירה את נעלי העקב השחורות האהובות עליי, אלו שנעלתי גם לחתונות מרוב שהן היו נוחות. בזמנו, השקעתי בנעליים איכותיות במיוחד. אבל מאז התחילו הכאבים בכפות הרגליים, אני לא יכולה לנעול אותן יותר. הן לא נוחות לי. אני מרגישה שאני דורכת על סיכות והשיפוע רק מחמיר את הכאב. אני מכניסה אותן בצער לשקית שהכנתי לדברים שיימסרו.
ארון התלייה צפוף מדי. בין השמלות נדחקות גם חולצות שאהבתי ללבוש. אני שולפת את חולצת המשי הכחולה עם הפרחים הסגולים, מלטפת אותה בעדינות ונזכרת בתחושה שלה על העור שלי. בתחושה שלי לבושה בה לפגישה שבה דרור הודיע לי שקודמתי להיות ראש צוות הפיתוח. אני זוכרת שישבתי מולו והתרגשתי. כמה תוכניות היו לי.
אהבתי להתלבש יפה לעבודה ולהרגיש את המבטים המעריצים מצד הצוות שלי. קצת שיחקתי תפקיד והבגדים עזרו לי להיכנס לדמות. כן, הם העריכו אותי ולא רק בגלל הלבוש, וכל מילה שאמרתי נרשמה והופנמה. לא כמו בבית עם הבנות שלי.
אני מניחה את החולצה על החזה שלי ומביטה במראה שמולי. לרגע אני לא מזהה את עצמי. השיער הבלונדיני שלי מתמלא משנה לשנה בעוד ועוד שערות לבנות. הוא אסוף ב"גולגול" מרושל, שונה לגמרי מהקוקו הגבוה שנאסף בהידוק בשילוב החולצה עם הפרחים הסגולים שלבשתי בפעם האחרונה.
הבטן שלי עוד לא חזרה לעצמה בשלוש השנים שעברו מאז הלידה של ליה. אני רזה, אבל עדיין נראית בהיריון. לפעמים אני קולטת את המבטים האלה, שחוששים לשאול. היום דווקא לא רואים את הבטן דמוית ההיריון שלי. הטי־שירט האפורה מספיק רחבה כדי להסתיר אותה. הנה, מצאתי יתרון בבגדיי החדשים.
כן. החולצה עדיין מתאימה לי. השאלה אם אני עדיין מתאימה לה.
אני מחזירה את החולצה למקום וסוגרת את דלת הארון ואיתה את החיים הקודמים שלי.

קרין אהרון

קרין אהרון, סופרת ('שומרי המחברת', 'גנים טובים', 'הדשא של השכנה', 'עד הכוכבים'), עורכת ספרותית, מרצה, מנחת סדנאות כתיבה ויועצת לסופרים בנושא הוצאה עצמית של ספרים.

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
71 דירוגים
49 דירוגים
12 דירוגים
9 דירוגים
1 דירוגים
0 דירוגים
12/10/2024

ספר נהדר מאוד נהנתי לקרוא כחולת טרשת הרגשתי הזדהות והכרות עם הרבה נקודות בספר אבל לא צריך להיות חולה כדי להתחבר לסיפור והדמויות

14/10/2022

מדהים. סופרת מוכשרת עם יכולת נדירה להיכנס אל הלב עם כל דמות שעליה היא כותבת. מאוד מתחברת להרבה ממה שאת כותבת, ולא רק בספר הזה. תודה לך

22/3/2022

ספר כיפי מאוד

13/2/2022

ספר יפה, כתוב ברגישות, מספר בפשטות את חיי היום יום ואת רגע גילוי הטרשת נפוצה, הרגשתי כמעט כאילו סיפרתי את סיפור חיי.

14/12/2021

הספר השאיר אותי עם הרבה תהיות ובעיקר הוקרת תודה על המשפחה והחברים שיש לי ושתומכים גם ברגעים הקשים של התמודדויות בחיים. תודה על ספר מקסים שמראה ברגישות ובקסם כמה הדשא לא ירוק וכמה חשובה החברות והאכפתיות.

12/12/2021

ספר טוב שכתוב ברגישות אין קץ. מספר בין היתר על ההתמודדות של החולה ומשפחתו בתוך העולם הזה שנקרא טרשת נפוצה. עושה שירות טוב לציבור בכל בקשור להעלאה לתודעה. שמחה מאוד שנפל בחלקי לקרוא אותו וממליצה עליו בחום גם למתמודדים על המחלה וגם לכאלה שלא.

10/11/2021

ספר מצוין, אמיתי, מרגש

29/9/2021

אהבתי מאוד. ספר מצויין, קליל מצחיק ומעורר הזדהות בנקודות הקטנות של החיים.

21/9/2021

אהבתי!

15/9/2021

מעניין

10/9/2021

מקסים!

11/8/2021

אהבתי. ספר מקסים ומרגש. כתוב בפשטות אך מתאר את המתרחש בלב בבהירות ובכנות.

6/7/2021

ספר קליל ומתוק לקריאה! נהדר לחופשת הקיץ.

5/7/2021

מקסים

10/4/2021

ספר נפלא שקשה להניח מהיד. נהניתי לקרוא והצטערתי כשסיימתי ביום אחד.

7/3/2021

קצת אתנחתא

29/1/2021

מרגש ומהנה מאוד!

19/1/2021

סוחף,לא יכולתי להפסיק לקרוא

17/12/2020

ספר מצוין.נהניתי מכל רגע!

5/12/2020

מקסים מקסים מקסים. נהניתי מכל רגע רק חבל שנגמר ....

21/11/2020

אני רוצה להיות בחבורה שלך :) נהנתי מכל רגע. גמעתי את הספר בסופ"ש גשום ומפנק. תודה!

30/10/2020

ספר מקסים לא ניתן להניח אותו ואז חבל שנגמר. אמיתי על עבודה ילדים קריירה עבודה רגשי אשמה נפלא

20/10/2020

ספר מהמם!! סוחף ומרתק. מומלץ בחום!!

18/10/2020

מצויין! נהנתי מאוד

17/10/2020

ספר מקסים, לא יכלתי להניח אותו מהיד מומלץ ביותר

17/10/2020

וואו איזה ספר מקסים מהיר זורם וכייפי מומלץ!

14/10/2020

ספר מקסים, מלא בחוש הומור, שנינות והרבה רגש. מומלץ בחום!!

12/10/2020

12/10/2020 ספר מרתק ואמיתי מחיי היום יום שלנו! מומלץ בחום! נהניתי מאד לקרוא אותו!

18/6/2020

ספר שיש בו הכל - רגש, הומור, אהבה ומערכות יחסים. קליל וכיפי לקריאה. ממליצה בחום!

13/6/2020

קולח, כייפי, זורם התרגשתי לגלות שמספרת בעצם מנסיון אישי. ממליצה :)

13/6/2020

נהניתי לקרוא אותו. ניתוח פסיכולוגי מעניין. כתוב בצורה כנה. מדבר בפתיחות על מטלות האימהות על היחסים המסובכים בין כלות לחמות ובנות ואימהותיהן.

30/5/2020

מאד אהבתי את הספר. כתוב בצורה רהוטה ומאד מושך לקרוא ולקרוא. האמת, הצטערתי כשסיימתי אותו. מעלה הרבה מחשבות בקשר למחלה השקופה - טרשת נפוצה. קראתיו כדי להבין טוב יותר קרובת משפחה אהובה, שחלתה, והספר באמת נותן עוד יותר הבנה ומתוך זה, אמפתיה. תודה לקרין אהרון.

13/5/2020

אין על הכתיבה החכמה והקולחת של קרין. ממליצה בחום.

20/4/2020

קשה להניח אותו מהידיים

17/4/2020

פשוט מהמם. נהניתי מכל רגע של קריאה

10/3/2020

מקסים, לא הנחתי מהיד. הצטערתי שיש חלק אוטוביוגרפי בספר

23/2/2020

ספר מרתק! מומלץ מאוד!

9/2/2020

מרגש, סוחף, אמיתי, מזמן לא סיימתי ספר ביום... מחכה בקוצר רוח לספר הבא

2/2/2020

סוחף, מצחיק וכל כך אמיתי! התחברתי מיד ולא יכולתי לעצור את הקריאה עד הסוף. קרין אהרון מפתיעה מחדש - מומלץ מאוד.

27/5/2022

נחמד. קולח ומעניין. קצת הפריע לי כמות הכתיבה על ענייני סידור הבית והאוכל, כאילו אני באיזו קבוצת נשים בפייסבוק.

27/7/2021

ספר שרק רוצים להמשיך לקרוא, להכיר את הדמויות עוד ועוד, קל להתחבר אליהם ולחיים שלהן. שם זרקור על הנושא החשוב של חיים עם מחלה כרונית.

13/7/2021

מרגש תודה. בעיקר הסוף. וכולו זרם. התחברתי ונהניתי להכיר את הדמויות ולחוות את מורכבויות היומיום שלהןם. במשך היום התגעגעתי אליהן וחיכיתי לערב שבו אוכל לחזור ולהתעדכן מה קורה עם כל אחת (: כמה טעויות הגהה קטנות, אבל לקראת הסוף זרם כל כך שהצלחתי להתעלם מהן. כל הכבוד - התמודדות מעניינת עם המחלה והמצב הבלתי נתפס הזה. הלוואי והייתי מוצא את המילים הנכונות - הספר מבהיר עד כמה מי שלא חווה לא מבין. חיבוק ובהצלחה.

22/6/2021

נעים לקרוא ובסוף מאד מרגש.

20/6/2021

קליל ומגניב - אחלה ספר!

13/2/2021

נהניתי קולח זורם מתחברים לדמויות ובא להמשיך לקרוא גם כשהספר מסתיים

9/12/2020

ספר נחמד. קצת הלכתי לאיבוד עם כל השמות הרבים שהופיעו בספר.

19/9/2020

קריאה קולחת ונעימה.

4/7/2020

חמוד, קליל, הסתיים תוך כמה שעות. חשבתי שהעלילה תתפתח בצורה אחרת...

29/6/2020

ספר טוב. ההתחלה קצת היתה לי קשה כי הדמויות התערבבו אבל ההמשך היה ממש סבבה. סיפור אנושי ורגיש.

21/7/2021

סיפור יפה ואף מושך לקרא, למרות שצפוי וברור. הדבר שפוגם בעיניי בקריאה היא השפה הרדודה. הספר כתוב בשפת דיבור ולעיתים זה ממש מפריע לקריאה. עם עריכה טובה ניתן היה להביא את הספר לדרגה גבוהה יותר ולהנאת קריאה מלאה.

4/1/2021

קולח אך שטחי

1/11/2020

קליל ונחמד אבל די חוזר על עצמו

2/12/2024

ספר כיפי לקריאה.

הדשא של השכנה קרין אהרון
טלי
 
 
"אז מה עושים עכשיו?" אני מביטה בעורכת הדין עליזה גרנות, ה־מומחית בדיני משפחה. היה נכון יותר לקרוא לה מומחית בפירוקים.
"קודם כול, אל תגידי לאף אחד, שליאור לא ישמע על זה במקרה. חשוב לשמור על אלמנט ההפתעה. אולי ככה נוכל להקדים אותו ולתת לך יתרון משפטי." בכל הפעמים שנפגשנו לא ראיתי אותה מחייכת.
"בסדר גמור." אני מהנהנת.
"ועוד משהו חשוב, תתחילי לארגן כל דבר שיכול להיות רלוונטי, למשל מסמכים על נכסים משותפים, מידע על העסק שלו... כל הדברים שצריך להתייחס אליהם בהסכם. ותנסי לבדוק אם יש כספים או נכסים אחרים שהוא מסתיר ממך."
"אוקיי. אז מה עכשיו?"
"את חותמת לי על ייפוי כוח ונתקדם." היא מניחה מולי דף מלא במלל משפטי שהשם שלי מוקלד עליו, ולצדו עט כחול.
אני חותמת ומחייכת אליה, אבל היא לא מחזירה לי חיוך.
"את חושבת שהוא ישתף פעולה עם הגישור?" היא שואלת בזמן שהיא מתקתקת במחשב שלה. "זה יקל מאוד על שניכם."
אני נזכרת בשיחה האחרונה שלי עם ליאור. הוא הסתכל עליי כאילו הוא לא מבין את המילים שיוצאות לי מהפה. כאילו אנחנו מדברים בשתי שפות שונות. הוא לא אמר הרבה. מדי פעם זרק שאני מדברת שטויות. כרגיל. הוא תמיד חושב שהוא יודע הכול, אבל בקרוב הוא יגלה שהוא לא יודע כלום.
 
 
 
רעות
 
"לא חייבים אירוע גדול או משהו כזה. אפשר משהו צנוע אצל ההורים שלי במושב." אלון ואני מתכרבלים במיטה ואני מניחה עליו את ראשי. עם האצבע שלי אני מציירת עיגולים על החזה שלו, והוא מלטף את היד שלי.
"זה לא עניין של גודל האירוע, זה עניין עקרוני. את יודעת שאני נגד כל המוסד הזה שנקרא 'רבנות'."
"אבל גם אני פה. מה עם הדברים שאני רוצה? למה אני צריכה להמשיך לוותר כל הזמן?"
אלון נאנח והליטוף העדין שלו מפסיק. "מה רע במצב עכשיו?"
"המצב עכשיו הוא שאנחנו חיים כאילו שאני המאהבת שלך, האישה שלך מהצד, לא בת הזוג שלך."
"באמת שאני לא מבין מה את רוצה ממני. חתיכת נייר, זה מה שחסר לך? שיהיה כתוב איפשהו? את ילדה קטנה שצריכה תעודה להראות לאמא?"
"זה לא הנייר, זו התחושה שגם אני חלק מהדבר הזה, שמכבדים את המקום שלי. אתה מבין מה אני אומרת?"
אלון נשען על המרפק ומסתכל לי בעיניים.
"לא, אני לא מבין. ברור שאת חלק. את אמא של הילדים שלי, אנחנו גרים יחד. אנחנו משפחה. לא צריך כלום חוץ מזה."
"אני כן צריכה."
"זה לא הזמן לדבר על זה," אלון קובע ככה סתם. "מה את רוצה ממני?"
"שתגיד את האמת. אני רוצה שתגיד שזה בגלל נועה. עברנו לשכונה הזו בשביל נועה. שיניתי את כל החיים שלי בגללה, אבל עם כל הכבוד לבת שלך, יש לנו שני ילדים וזה לא לעניין שההורים שלהם לא נשואים."
"מה רע בזה שאני רוצה שנועה תגדל קצת? עברו עליה שנים קשות עם כל העניין של הגירושים. היא לא צריכה עוד דברים להתמודד איתם..."
"רק שתדע שאני לא מוכנה להמשיך ככה. אני לא מתכוונת להישאר במצב הזה כל החיים בגלל שמה שעומד בראש סדר העדיפויות שלך זה הילדה שלך, ונמאס לי שהחיים שלי בהמתנה. תעשה עם זה מה שאתה רוצה." אני קמה מהמיטה ויוצאת מהחדר, משאירה אותו עם המבט המופתע שלו על המיטה.
אני לא מתכוונת לוותר על מה שחשוב לי בגלל הילדה המעצבנת הזו. את כל החיים היא הורסת לי ונמאס. פשוט נמאס לי לחכות.
 
 
 
שירי
 
שינויי מזג האוויר הביאו אותי לחשוב... שהגיע הזמן לעשות סדר בארון.
אני פותחת את הדלתות ועומדת מול ארון הבגדים שלי. הוא עמוס בבגדים שאני כמעט לא לובשת יותר. אין לי לאן ללכת.
אני מוציאה ערמה של מכנסיים מחויטים שעדיין מדיפים ריח של ניקוי יבש ומתלבטת מה לעשות איתם. אני כבר לא משתמשת בהם, אז אולי הגיע הזמן שאעביר אותם למדפים העליונים, אלו שאני צריכה לטפס על כיסא כדי להגיע אליהם. לא, אני אשמור עליהם זמינים במדפים נגישים. בתקופה האחרונה אני קצת חוששת לטפס על כיסא עם הסחרחורות שאופפות אותי. אני מחזירה אותם למקום ומחליטה להתחיל קודם עם הנעליים.
בתקופה שבה עוד עבדתי, בשל הגובה המאתגר שלי שנושק למטר שישים מלמטה, רכשתי זוגות רבים של נעלי עקב. בלעדיהן הרגשתי כמו ילדה שהתחפשה למתכנתת.
אני מוציאה מהמגירה את נעלי העקב השחורות האהובות עליי, אלו שנעלתי גם לחתונות מרוב שהן היו נוחות. בזמנו, השקעתי בנעליים איכותיות במיוחד. אבל מאז התחילו הכאבים בכפות הרגליים, אני לא יכולה לנעול אותן יותר. הן לא נוחות לי. אני מרגישה שאני דורכת על סיכות והשיפוע רק מחמיר את הכאב. אני מכניסה אותן בצער לשקית שהכנתי לדברים שיימסרו.
ארון התלייה צפוף מדי. בין השמלות נדחקות גם חולצות שאהבתי ללבוש. אני שולפת את חולצת המשי הכחולה עם הפרחים הסגולים, מלטפת אותה בעדינות ונזכרת בתחושה שלה על העור שלי. בתחושה שלי לבושה בה לפגישה שבה דרור הודיע לי שקודמתי להיות ראש צוות הפיתוח. אני זוכרת שישבתי מולו והתרגשתי. כמה תוכניות היו לי.
אהבתי להתלבש יפה לעבודה ולהרגיש את המבטים המעריצים מצד הצוות שלי. קצת שיחקתי תפקיד והבגדים עזרו לי להיכנס לדמות. כן, הם העריכו אותי ולא רק בגלל הלבוש, וכל מילה שאמרתי נרשמה והופנמה. לא כמו בבית עם הבנות שלי.
אני מניחה את החולצה על החזה שלי ומביטה במראה שמולי. לרגע אני לא מזהה את עצמי. השיער הבלונדיני שלי מתמלא משנה לשנה בעוד ועוד שערות לבנות. הוא אסוף ב"גולגול" מרושל, שונה לגמרי מהקוקו הגבוה שנאסף בהידוק בשילוב החולצה עם הפרחים הסגולים שלבשתי בפעם האחרונה.
הבטן שלי עוד לא חזרה לעצמה בשלוש השנים שעברו מאז הלידה של ליה. אני רזה, אבל עדיין נראית בהיריון. לפעמים אני קולטת את המבטים האלה, שחוששים לשאול. היום דווקא לא רואים את הבטן דמוית ההיריון שלי. הטי־שירט האפורה מספיק רחבה כדי להסתיר אותה. הנה, מצאתי יתרון בבגדיי החדשים.
כן. החולצה עדיין מתאימה לי. השאלה אם אני עדיין מתאימה לה.
אני מחזירה את החולצה למקום וסוגרת את דלת הארון ואיתה את החיים הקודמים שלי.