ואף על פי כן

מבוא

 

 

באמצע יולי 2014 פתחתי חשבון אישי עם הטרור הפלסטיני.

 

‘מהערב אהיה מנותק קשר’, עדכן רועי בכורי. וידע את אשר אמר. ‘צוק איתן’ קראו לו. מבצע נרחב לחיסול איום מנהרות הטרור מרצועת עזה. גם רועי לחם שם. עד שאמרו די.

 

במהלך המבצע, שהתארך כל כך, היינו זוגתי ואני מקור עידוד והשראה למשפחות חבריו הלוחמים. בלילות, כשנותרנו לבד, נצמדנו זה לזאת בסלון, צפינו בדממה במבזקי החדשות, שילבנו ידיים והתפללנו שיחזור.

 

הוא חזר. 67 אחרים לא. וגם חמישה אזרחים.

 

בראשית דצמבר 2018 הגיע תורו של הקטנצ׳יק. אורן. ‘אני עולה צפונה’, אמר ולא פירט. ואז שמענו שצה’ל פתח במבצע ‘מגן צפוני’ לחשיפת ונטרול מנהרות טרור משטח דרום לבנון. ‘בינתיים לא נרשמו תקריות חריגות’, דיווחו אמצעי התקשורת.

 

ורק אצלנו מפלס החרדה שוב יצא מהתרדמת.

 

***

 

רגע לפני בחירות 2019, צרוב ב’חוויות’ שהעניקו לי שני אוצרותיי הפרטיים, שורשיי נטועים עמוק בין רגבי המדינה, התחדדה אצלי דילמה. בעולם התובנות שלי, שמירת חומותיה וביטחונה של מדינת ישראל היא הדבר החשוב ביותר, הנדרש ביותר. אין ביטחון? אין חיים. אין חיים? אין דרך לתקן את יתר הדברים שדורשים שיפור מהותי: חינוך. צמצום הקיטוב. לימוד ההקשבה לזולת. בעולם התובנות שלי, אני גם מייחל לשלום עם השכנים הערבים. ואני בעד מדינה בעלת רוב יהודי וזהות יהודית. ואני לא רוצה לשלוט בתושבים אחרים, יהיו שמם וכינוים אשר יהיו.

 

האם יש דרך להתיר את הפלונטר? האם יש דרך לקיים את זה וגם את זה?

 

12 השנים האחרונות של עבודתי הוקדשו בעיקר למחקר. מכיוון שכך ידעתי שקודם כל, ולפני הכול, אני צריך להתבונן לשאלות שהצפתי בלבן של העיניים. לחזור אל הבסיס, אל העובדות. להעמיד מראה מול ‘הזיכרון הקולקטיבי’ שאפשר לכנותו גם ‘מדורת השבט’, ‘גאוות יחידה’, ‘חשיבת יחד’ ואפילו ‘קנאות ארגונית’.

 

בהתבסס על ניסיוני כחוקר, ידעתי ש’זיכרון קולקטיבי’ הוא (בדרך כלל) עיוות האמת המחקרית, ותוצריו, המעוותים (בדרך כלל), משווקים (בדרך כלל) כאמירות נחרצות, פסקניות, ידעניות, ש(בדרך כלל) אינן יותר משליפות, תחושות, השערות, משאלות, מחשבות, מאוויים, רצונות, הרגלים, שמשקפים דפוס חיים וגם צורך בהזדהות מגדרית או שבטית עם המקום שבו נולדת. עם התרבות שבה צמחת. עם המשפחה. עם מקום העבודה. עם המעגל החברתי.

 

ומכיוון שכך, ובגלל כל אלה השאלות והבחירות שעמדו בפתח ושתוצאותיהן יכלו להשפיע על דרכי הטיפול בפלונטר — החלטתי לרענן את זיכרוני, וגם את זיכרונכם. בעובדות. בעיקר בעובדות. תהיה זאת טעות לגבש חזון, ובעקבותיו דרכי פעולה להתרת הפלונטר, ללא הכרת המסד העובדתי.

 

***

 

על מנת להתמודד עם השאלות הנגשתי עובדות (בעיקר) מ־140 השנים האחרונות. יחד עם זאת: ‘עם שאינו יודע את עברו ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל’ (יגאל אלון). ולכן ‘ואף על פי כן’ מתחיל המון שנים קודם. בהצבעה האלוקית על ‘העם הנבחר’. משם, ללא השתהות מיותרת, הוא פורץ בשעטה ומרפרף על פני אלפי שנות סיפורי המקרא ועל פני הגלויות ועל פני הממשלים הזרים ששלטו בחלקת הארץ הקטנה שאליה הגיעו צאצאי אברהם, יצחק ויעקב. ברבע האחרון של המאה ה־19 נעצר מסע הדילוגים המהיר של רכבת ההיסטוריה, ונהג הקטר, עבדכם, עובר למריחות מכחול עבות יותר, עזות יותר, על תקופה שהיא פסיק מכלל ההיסטוריה של העם היהודי. מפרוץ הציונות ועד ימינו אלה. גם שם, בתוך החצר המגודרת של 140 השנים האחרונות, אני ממקד את אלומת הזרקור בעובדות הקשורות בביטחון ישראל, ועוד יותר ביחסי הגומלין מול הערבים המקומיים. הפלסטינים.

 

ומכיוון שכך ובשם המטרה שהצבתי בפני עצמי — הצנעתי, או בכלל לא נתתי ביטוי, להמון־המון אירועים חשובים שהתרחשו כאן מרגע הפיכתנו לעם הנבחר, וגם כמה וכמה אירועים שהיו מנת חלקנו במאה וארבעים השנים האחרונות. יתר על כן, כמעט כל הנושאים שהונחו בפניכם כטעימות מידע זעירות ראויים למחקר מקיף בפני עצמם. על חלקם כבר עשו כאלה. אפילו על אריק איינשטיין, ששיריו מלווים אותי מהרגע שעמדתי על דעתי ועד עצם הרגע הזה כששירו ‘אני ואתה נשנה את העולם’ מתנגן בפעם המי יודע כמה במערכת הרמקולים הקטנה, מתחת לאדן החלון שצופה ליהודה ושומרון.

 

***

 

הספר, כאמור לעיל, מבוסס ברובו על עובדות. וגם לא. בריאת העולם בשישה ימים? נוח בתיבה עם שניים־שניים מכל החי? יונה הנביא מעביר 72 שעות בבטן הדג?

 

מהי נקודת הזמן שבה ניתן להבדיל בין עובדות למעשיות?

 

אם נקבע את נקודת הזמן שבה הופיע על אדמת כדור הארץ הכחול ההומו הביליס — שימפנזה משודרג שלימד את עצמו להכין כלים לשימוש קבע — בתור נקודת ההתחלה של מה שכינו חכמינו המון שנים אחר כך ‘פרה־היסטוריה’, ואת הופעת הכתב כנקודת הסיום של התקופה הזאת וכתחילתה של ה’היסטוריה’, חישוב מתמטי פשוט יראה שמתוך השלם — ה־100 אחוז שהם סך הזמן שלנו מרגע הופעת האב הקדמון הטכנולוגי ועד ימינו — 99.8 אחוז בוזבזו על הפרה־היסטוריה.

 

הכתב הראשון המוכר לנו הופיע בערך לפני 5,500 שנה. שימושו העיקרי היה לתיעוד עניינים של הון ושלטון. בהדרגה החל הכתב לשמש גם כלי לתיעוד אירועים כלליים ועדיין, עשה זאת תוך פזילה ברורה לעבר מאוויי השליט והנחיותיו. לפני כ־2,500 שנה נעשתה קפיצת דרך משמעותית. לא עוד תיעוד מטעם ו/או מעשיות וכרוניקות שעברו מאב לבן, אלא תיאור מחקרי מובנה ומסודר של שרשרת האירועים. הרודוטוס היווני היה הראשון ששבר את תקרת הזכוכית של מקדש המיתוסים בתיעוד ובמחקר שעשה על מלחמת יוון וספרטה מול האימפריה הפרסית — עבודה שזיכתה אותו ברבות השנים, בצדק כנראה, בתואר ‘אבי ההיסטוריה’.

 

מכל האמור עד כאן אפשר להבין שעוד טרם הולדת הכתב, וגם אחרי שהגיח לאוויר העולם, התרגשו רבבות אנשים מאינספור סיפורים נטולי תימוכין עובדתיים. זה נכון גם לגבי הסיפורים שנתפרו על מנת לחזק את נרטיב ‘עם הבחירה’. חלקם הומצאו, בחלקם היה גרעין של אמת, וכולם, במידה כזאת או אחרת, הועצמו והואדרו כיאה לעם שראה עצמו כבחירתו הייחודית של הקדוש ברוך הוא. יתר על כן, היום אנחנו יודעים שהתנ’ך נכתב על ידי מחברים שונים, בתקופות שונות. וכך, ללא צוות עוזרי מחקר קפדנים, עיצב כל אחד ממחבריו את הסיפור שיצא מתחת ידו כמיטב דמיונו, השראתו ואולי גם השקפת עולמו — וגם החליט מה לספר ומה לא. את מה להביא לקדמת הבמה ומה לדחוק לשוליים.

 

ולכן לפרקים הראשונים בספר התייחסתי עם קריצה — למרות המודעות שלי למקומם בסיפור המופלא של העם היהודי ושיבתו לארצו. להיותם הלב, הגרעין והשורש של היהדות, שבלעדיהם לא היו יודעים המוני בני ישראל מה הם הציוויים של אחד אלוהינו, ואיך צריך להתנהג, ומהן המסורת והמורשת של אבות אבותיהם שדחפו אותם כל השנים להתמיד ולהמשיך. וגם לחזור.

 

אם לסיפורים מהתקופה הפרה־היסטורית אני מתייחס בספקנות גדולה, לסיפורים מרגע המצאת הכתב, ובעיקר מרגע פרוץ הדיסציפלינה ההיסטורית, אני מתייחס בספקנות חלקית. ככל שהשעון ההיסטורי מתקדם, הסיפורים מקלפים את גלימת המעשייה ועוטים חליפה עובדתית. ומה שעוזר להגיע להכרה הזאת, לסימן הקריאה, לידיעה שהפעם מדובר בסיפור שלכל הפחות המעטפת שלו הייתה גם הייתה באמת, זאת הארכיאולוגיה, שהיא בעצם זרקור מדעי־מחקרי שמאפשר לאשש או להפריך את הכתוב.

 

האם קיימת נקודת זמן בספר שממנה ואילך הסיפור או לכל הפחות מסגרתו הם בבואה המשקפת נאמנה את הכתוב? כן.

 

רוב הארכיאולוגים מסכימים שסיפורי התנ’ך המתארים את התקופה שאחרי מות שלמה המלך הם פחות או יותר אותנטיים, וחלקם גם מגובים בממצאים ארכיאולוגיים. ומה עם התקופה שקדמה לשלמה המלך? השאלה את מי שואלים. ‘הפלג הירושלמי’ (קבוצת ארכיאולוגים ברובם מהאוניברסיטה העברית) טוען שסיפור הממלכה המאוחדת בימי המלכים שאול־דוד־שלמה גם הוא מגובה בממצאים. ‘הפלג התל אביבי’ (קבוצת ארכיאולוגים ברובם מאוניברסיטת תל אביב) טוען שלא כך הוא. ומכאן למסקנה. החל מתיאור גלות ממלכות ישראל ויהודה על ידי האשורים והבבלים ועד ימינו אלה — יש הסכמה גורפת שמדובר במה שהיה באמת. (כמעט) עובדות לאשורן. חלקן ממוסמכות. חלקן מלוות בממצאים ארכיאולוגיים. רובן גם וגם.

 

***

 

הערת אזהרה.

 

במהלך המסע, בניגוד להרגלי כחוקר הנסמך על ריאיונות אישיים, הקלטות קשר ומסמכים (מה שמכונה בעגה המקצועית ‘מקורות ראשוניים’) נעזרתי רק ב’מקורות משניים’. הרבה כאלה. אנשים כתבו ספרים. עשו מחקרים. פרסמו מאמרים. ליקטתי את העובדות שמצאתי. הצלבתי. בדקתי. שוב הצלבתי ושוב בדקתי.

 

אחר כך ניסיתי להנגיש זאת באופן שווה לכל נפש.

 

ייתכן שפה ושם הוטעיתי. והטעיתי (ראו רשימת מקורות בסוף הספר). אשמח לקבל תגובות, הערות והארות. במידת הצורך — הן ימצאו את מקומן במהדורה הבאה.

 

אבירם ברקאי