שותפים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שותפים
מכר
אלפי
עותקים
שותפים
מכר
אלפי
עותקים
4 כוכבים (130 דירוגים)
ספר דיגיטלי
37
ספר מודפס
59 מחיר מוטבע על הספר 98

עוד על הספר

כריסטינה לורן

כריסטינה לורן הוא שמן המאוחד של שתי סופרות/חברות הכי טובות/ידידות נפש ותאומות מוח -  כריסטינה הובס ולורן בילינגס. הן סופרות רבי המכר. יחד הן הוציאו ארבעה עשר כותרים, כולם קיבלו ביקורות נרחבות וביקורות של חמישה כוכבים מ-  Kurkis Reviews,  ו- Publishers Weekly. הן זכו בספר המצטיין של השנה ממגזין RT-Romantic Times וברומן השנה של אמזון. 
הן היו מועמדות לעשרות פרסים ב - goodreads. 
השתיים מכרו למעלה מ – 2.3 מליון עותקים מ- 14 הכותרים שהוציאו.

תקציר

כריסטינה לורן מחברות רבי המכר של ה-NY Times, מביאות לנו ספר יחיד ומיוחד, קומדיה רומנטית כתובה בשנינות ובאהבה, כמו שרק הן יודעות לכתוב.

נישואי נוחות יכולים להיות כל כך... לא נוחים.

במשך חודשים ארוכים הולנד באקר המציאה לעצמה תירוצים שיביאו אותה לרדת אל תחנת הרכבת התחתית הסמוכה לדירתה, נמשכת לשם בחבלי קסם של המוזיקה שנגן הרחוב עליו היא נדלקה, מנגן. לא היה לה אומץ לגשת אליו וממש לפתוח איתו בשיחה, עד שערב אחד הגורל החליט להתערב בדמותו של שיכור תוקפן. קלווין מק'לוכלין נחלץ לעזרתה, אך נעלם ברגע שהמשטרה הגיעה ושאלות החלו להישאל. 

הולנד מנצלת את המשאב היחידי שעומד לרשותה במטרה לגמול למוזיקאי המבריק, ומשיגה לקלווין מבחן במה אצל דוד שלה, המנהל המוזיקאי הלוהט ביותר בברודווי. קלווין עובר את האודישן בהצלחה מסחררת וזוכה בכרטיס כניסה לברודווי – עד שמתבהרת הסיבה להיעלמותו בערב התקיפה: הוא שוהה במדינה באופן בלתי חוקי, לאחר שתוקף אשרת הסטודנט שלו פג לפני שנים רבות.

כיוון שהדוד שלה זקוק לקלווין בדיוק כמו שקלווין זקוק לו, עולה במוחה רעיון פרוע ופזיז להינשא לגבר האירי שאיננו מודע כלל לרגשותיה כלפיו. 

בעוד מערכת היחסים שלהם מתפתחת, וקלווין הופך למוזיקאי הנחשק של ברודווי, בעולם בו העמדת הפנים היא שם המשחק, הולנד וקלווין צריכים להבין שהם כבר מזמן לא מעמידים פנים.

"... דמויות אותנטיות ועלילה שובה" - Publishers Weekly-Stared Review 

פרק ראשון

פרק 1
______________________________________
 
האגדה המשפחתית מספרת שנולדתי על רצפה של מונית.
 
אני בת הזקונים מתוך חמישה, ומתברר שאמא עברה ממצב של "אני מרגישה קצת צירים, אבל קודם אסיים להכין את ארוחת הצהריים", למצב של "שלום, הולנד לינה באקר", בתוך פרק זמן של כארבעים דקות.
 
בתור מי שהיגרה מדה מוין לניו יורק, זאת תמיד המחשבה הראשונה שעולה במוחי ברגע שאני נכנסת למונית. אני שמה לב לכך שאני צריכה להחליק במאמץ רב לאורך המושב הדביק; למיליוני טביעות אצבעות מיותמות וכתמי מריחה לא מזוהים המכסים את החלונות ואת מחסום הפלקסיגלס; ועד כמה הרצפה של מונית היא באמת ובתמים מקום נורא לתינוקת לפגוש בו את העולם בפעם הראשונה.
 
אני טורקת את דלת המונית כדי לחסום את הרוח המייללת של ברוקלין. "רחוב חמישים, תחנת A/C, מנהטן."
 
עיניו של הנהג פוגשות בעיניי דרך המראה הפנימית, ואני יכולה לדמיין אילו מחשבות חולפות בראשו: את רוצה לנסוע במונית לרכבת התחתית במנהטן? גברת, את יכולה לקחת לשם את רכבת A בשלושה דולרים.
 
"השדרה השמינית פינת רחוב ארבעים ותשע," אני אומרת, מתעלמת מפרץ המודעות שמכרסם בי ואומר לי שאני מגוחכת. במקום לנסוע במונית ישירות הביתה, אני מבקשת מהנהג לקחת אותי מפארק סלופ לתחנת הרכבת התחתית בהלס קיטשן, הנמצאת במרחק שני רחובות מהבניין שלי. אני לא עושה זאת מתוך זהירות יתרה או כדי שנהג המונית לא ידע היכן אני גרה, וגם לא מפני ששעות הלילה האלה מסוכנות במיוחד להליכה ברחובות.
 
אני עושה זאת מפני שהיום יום שני, כמעט אחת־עשרה וחצי, וג'ק יהיה שם.
 
ליתר דיוק, הוא אמור להיות שם. מאז הפעם הראשונה שראיתי אותו בתחנה של רחוב חמישים לפני כחצי שנה, הוא נמצא שם מדי ערב בימי שני, מדי בוקר בימי רביעי וחמישי לפני העבודה, ובימי שישי בשעת ארוחת הצהריים. ביום שלישי הוא איננו, ומעולם לא ראיתי אותו שם בסוף השבוע.
 
ימי שני הם האהובים עליי ביותר, מפני שיש עוצמה באופן שבו הוא רוכן מעל הגיטרה שלו, מערסל אותה, מפתה אותה. המוזיקה שלו, שכמו היתה לכודה בקרבו במשך כל סוף השבוע, יוצאת לחופשי, מופרת רק בצליל המטבעות שמדי פעם נזרקים אל תיק הגיטרה הפתוח המונח לרגליו, או בשאון רכבת המתקרבת לתחנה.
 
אין לי מושג מה מעשיו בשעות שהוא לא נמצא שם. אני גם די בטוחה שלא קוראים לו ג'ק, אבל הייתי צריכה למצוא לו כינוי אחר חוץ מ"בדרן הרחוב", ולאחר שהענקתי לו שם האובססיה שלי נראתה פחות מעוררת חמלה.
 
בערך.
 
נהג המונית לא אומר מילה; הוא אפילו לא מאזין לתוכנית ראיונות ברדיו או לשום פס־קול מחריש אוזניים אחר שכל תושב ניו יורק רגיל לשמוע בזמן נסיעה במונית. אני מסיטה את מבטי מצג הטלפון שלי, מפיד האינסטגרם העמוס בחתולים, בספרים ובסרטוני איפור, ומתבוננת בהמולת הגשם והבוץ בחוץ. השפעת הקוקטייל ששתיתי מתפוגגת בקצב איטי יותר מכפי שקיוויתי, וגם כאשר אנחנו עוצרים ליד המדרכה ואני משלמת על הנסיעה, אני עדיין מרגישה את הסחרור והתסיסה בתוך הוורידים שלי.
 
מעולם לא יצא לי לראות את ג'ק בזמן שאני שיכורה, וזה יכול להתברר כדבר נפלא או מזעזע. אני משערת שתכף נגלה.
 
ברגע שאני מגיעה למדרגות, אני קולטת אותו מכוון את הגיטרה שלו ועוצרת במרחק מטרים ספורים ממנו, סוקרת אותו במבטי. כשראשו מורכן, ואור פנסי הרחוב רוחץ את המדרגות, שערו בגוון החום בהיר נראה כסוף כמעט.
 
המראה שלו מוזנח — כיאה לדור שלנו — אבל הוא נראה נקי, לכן אני אוהבת לדמיין שיש לו דירה נחמדה ועבודה רגילה עם שכר משתלם, ושהוא מנגן ברחוב בתור תחביב בלבד. יש לו שיער מהסוג שאינני יכולה לעמוד בפניו, מסודר וקצוץ בצדדים, אבל פראי ופרוע מלמעלה. שערו גם נראה רך, והוא בוהק באור פנסי הרחוב. מסוג השיער שהיית רוצה להעביר בו את כף ידך. אני לא יודעת מה צבע עיניו, מפני שהוא אף פעם לא נושא את מבטו בעודו מנגן, אבל אני אוהבת לדמיין שעיניו בצבע חום או ירוק כהה; צבע עמוק מספיק ללכת לאיבוד בתוכן.
 
מעולם לא ראיתי אותו מגיע או עוזב, אני תמיד חולפת על פניו, מניחה שטר של דולר בתיק הגיטרה שלו וממשיכה בדרכי. ואז, מבלי שיהיה ניתן להבחין בי מהרציף, אני מעיפה מבט — כפי שרבים מאיתנו עושים — למקום שבו הוא יושב על השרפרף שלו בסמוך למדרגות, שעה שאצבעותיו מרפרפות במעלה ובמורד צוואר הגיטרה. כף ידו השמאלית פורטת את התווים כאילו מדובר בפעולה פשוטה כמו נשימה.
 
נשימה. בתור מי ששואפת להיות סופרת, זאת הקלישאה הכי פחות אהובה עליי, אבל היא היחידה שמתאימה. מעולם לא ראיתי מישהו מזיז ככה את אצבעותיו, כאילו הוא אפילו לא צריך לחשוב על זה. במובנים מסוימים נדמה שהוא מעניק לגיטרה קול אנושי.
 
הוא נושא את עיניו בזמן שאני זורקת שטר לתוך תיק הגיטרה שלו, קורץ לעברי ואומר לי "תודה" בקול חרישי.
 
הוא מעולם לא עשה את זה עד עכשיו — נשא את מבטו כשמישהו זרק כסף לתוך תיק הגיטרה שלו — ואני נתפסת לא מוכנה כאשר מבטינו נפגשים.
 
ירוקות, העיניים שלו ירוקות. וחולפות כמה שניות לפני שהוא מסב את מבטו.
 
אז במקום לומר, "אין בעד מה" או "בשמחה" — או שום דבר בכלל, כפי שכל תושב ניו יורק אחר היה עושה — אני פולטת סדרת מילים במהירות כזאת שהיא נשמעת כמו מילה אחת:
 
"אניכלכךאוהבתאתהמוזיקהשלך."
 
אני זוכה להבזק של חיוך צנוע, ושגורם כמעט לקצר במוחי המבוסם. הוא נושך את שפתו התחתונה ואומר, "תודה. אני אוהב לנגן."
 
יש לו מבטא אירי כבד, וקולו גורם עקצוצים באצבעותיי.
 
"איך קוראים לך?"
 
שלוש שניות מייסרות חולפות לפני שהוא עונה בחיוך מופתע. "קלווין. ומה שמך?"
 
זאת כבר ממש שיחה. אלוהים אדירים, אני מנהלת שיחה עם הזר שאני דלוקה עליו כבר כמה חודשים טובים.
 
"הולנד," אני אומרת. "כמו המחוז בתוך נידארלנד. כולם חושבים שזה שם נרדף להולנד, אבל זה לא."
 
אווף.
 
הלילה הסקתי שתי מסקנות בנוגע לג'ין: יש לו טעם של צנוברים, ואין לי שמץ של ספק שמדובר במשקה של השטן.
 
קלווין נושא אליי את מבטו, ואני לא מצליחה להחליט אם הניצוץ המשועשע בעיניו נמצא שם מפני שאני מטומטמת, או מפני שהאדם מאחוריי עושה משהו מדהים. "מקסים."
 
מכיוון שלא יצאתי לדייטים כבר נצח, אין לי שמץ של מושג לאן השיחה אמורה להמשיך מפה, לכן אני בורחת מהמקום. אני ממש רצה את חמשת המטרים עד לרציף. לאחר שאני עוצרת, אני מפשפשת בתיק היד שלי בבהילות האופיינית לאישה המעמידה פנים שיש משהו חשוב שהיא חייבת למצוא ממש ברגע זה.
 
המילה מקסים נקלטת בתודעתי כחצי דקה מאוחר מדי.
 
הוא התכוון לשם שלי, לא אליי, בזה אני בטוחה. אני לא אומרת את זה בצניעות מזויפת. אני וחברתי הטובה ביותר לולו מסכימות שמבחינה אובייקטיבית, במנהטן אנחנו נחשבות נשים מדרג בינוני — שזה די נהדר ברגע שאת עוזבת את ניו יורק. אבל קלווין זוכה למבטים מתעניינים מגברים ומנשים מכל מיני סוגים — החל מילדי שמנת מרדנים משדרות מדיסון וכלה בסטודנטים מרוששים מביי רידג'; למען האמת, הוא היה יכול לבחור שותפות למיטה כאוות נפשו, אילו רק היה טורח לשאת את מבטו ולהביט בפנים שלנו.
 
בניסיון לאשש את התיאוריה שלי, מבט חטוף במראת הארנק שלי חושף את המריחה הליצנית של המסקרה מתחת לעיניי, ואת חיוורון רוח הרפאים בחלק התחתון של פניי. אני שולחת את ידי ומנסה לסדר את סבך קווצות השיער החומות שבכל רגע אחר בחיי מונחות ישרות ונטולות חיים, אבל עכשיו הצליחו להימלט מגבולות תסרוקת הקוקו שלי ומפרות את כללי כוח הכבידה סביב ראשי.
 
כרגע אני בהחלט לא מקסימה.
 
המוזיקה של קלווין שוב מגיעה אליי, והיא ממלאת את התחנה השקטה בצלילים מהדהדים ומסתוריים שגורמים לי להרגיש שיכורה אף יותר מכפי שאני. למה באתי הנה הלילה? למה דיברתי איתו? עכשיו אני צריכה לעבד כל מיני פרטים חדשים במוחי, כמו העובדה שלא קוראים לו ג'ק ושלעיניו יש צבע מוגדר. הידיעה שהוא ממוצא אירי כמעט גורמת לי להרגיש מטורפת מספיק כדי לגשת אליו ולהתיישב בחיקו.
 
איכס. להידלק על מישהו זה ממש מבאס, אבל עכשיו אני מבינה שהידלקות מרחוק הרבה יותר קלה. עדיף שאמשיך להמציא סיפורים בתוך ראשי ולהשקיף מרחוק כמו כל מעריצה כפייתית ממוצעת. עכשיו הוסרה המחיצה בינינו, ואם הוא ידידותי כפי שעיניו מעידות עליו, ייתכן שהוא ישים לב אליי בפעם הבאה שאשליך כסף לתיק הגיטרה שלו, ואז יכפה עליי לנהל איתו אינטראקציה קולחת או לברוח בכיוון הנגדי. ייתכן שאני בחורה מהדרג הבינוני כשהפה שלי סגור, אבל בשנייה שאני מתחילה לדבר עם גברים, לולו קוראת לי הולנדוחה, משום שאני נהיית לא מושכת בצורה דוחה. מובן שלא לחינם זכיתי לכינוי הזה. ועכשיו אני מזיעה מתחת למעיל הוורוד שלי, הפנים שלי נמסות, ומתעורר בי דחף בלתי נשלט כמעט למשוך את הגרבונים שלי עד לבתי השחי, מפני שהם לאט־לאט החליקו מתחת לחצאית שלי, ואני מתחילה להרגיש כאילו אני לובשת מכנסי הרמון צמודים.
 
באמת כדאי שפשוט אמשוך אותם במעלה מותניי, מפני שחוץ ממני ומברנש המוטל ישן על ספסל סמוך, רק אני וקלווין נמצאים פה, והוא כבר לא מקדיש לי כל תשומת לב.
 
אבל אז הברנש הישן מתעורר, נעמד בתנועות כבדות ועצלות ועושה צעד מרושל בכיווני. תחנות הרכבת התחתית הן המקום הכי גרוע בעולם כשהן ריקות. אז הן הופכות למאורות של המגפפים, המטרידנים, חושפי האיברים. השעה עוד לא מאוחרת עד כדי כך — אפילו עוד לא חצות — אבל ברור לי שפספסתי כרגע רכבת.
 
אני פונה שמאלה, מתרחקת מהרציף, ושולפת את הטלפון שלי בניסיון להיראות עסוקה. אני אמורה לדעת שגברים שיכורים ועקשנים לא משתכנעים בקלות מעיסוק בנייד, והוא ממשיך להתקרב בכיווני.
 
אני לא יודעת אם זה בגלל רטט הפחד שעובר בגופי, או בשל פרץ רוח העובר בתחנה, אבל פתאום אני מריחה צחנה חולנית ומלוחה של ריר; צחנת הריקבון של משקה מוגז שנשפך ויושב במשך חודשים ארוכים בקרקעיתו של פח אשפה.
 
הוא מרים יד ומצביע. "את לקחת לי את הטלפון."
 
אני מגדילה את הפער בינינו, בעודי מסתובבת בחזרה לעבר המדרגות וקלווין. האצבע שלי מרחפת מעל החיוג המהיר אל רוברט.
 
הוא ממשיך לעקוב אחריי. "את. בואי הנה. את לקחת לי את הטלפון."
 
בלי לטרוח לשאת את מבטי אני אומרת בקול רגוע ככל האפשר, "עוף ממני, לכל הרוחות."
 
אני לוחצת על שמו של רוברט ומצמידה את הטלפון לאוזני. הצלצול מהדהד באוזני, צלצול אחד על כל חמש פעימות לבי.
 
עוצמת המוזיקה של קלווין גוברת, וכבר נשמעת בקולי קולות. האם הוא לא קולט את האדם הזה שעוקב אחריי בתחנה? ואז עולה בראשי המחשבה המגוחכת שזה מרשים עד כמה הוא שקוע בנגינה שלו.
 
הגבר מתחיל לרוץ לעברי בתנועות מגושמות, והמוזיקה הבוקעת מהגיטרה של קלווין הופכת לפס־הקול של המטורף הרודף אחריי לאורך הרציף. הגרביונים הצמודים מונעים ממני לרוץ במהירות או באלגנטיות, אבל ריצתו המגושמת מתחילה לצבור תאוצה ונעשית יעילה ככל שהוא צובר ביטחון.
 
מבעד לטלפון אני שומעת את הקול המתכתי של רוברט. "היי, דובשנית."
 
"לעזאזל, רוברט. אני נמצאת ב —"
 
הגבר שולח את ידו, לופת את שרוול מעילי ומרחיק את הטלפון מאוזני.
 
"רוברט!"
 
"הולס?" צועק רוברט. "חומד, איפה את?"
 
אני נאבקת בניסיון להיאחז בדבר־מה, שכן יש לי תחושה מעוררת בחילה שאני מאבדת שיווי משקל. הפחד שולח בגופי גל צונן ומפכח: הגבר לא עוזר לי לשמור על שיווי משקל, הוא דוחף אותי.
 
צעקה אימתנית נשמעת מרחוק: "הי!"
 
הטלפון שלי נשמט על רצפת הבטון. "הולנד?"
 
זה קורה כל כך מהר — אני משערת שדברים כאלה תמיד קורים מהר; אם הם היו קורים באיטיות, אני רוצה לחשוב שהייתי עושה משהו, כל דבר — אבל רגע אחד אני על קו הביטחון הצהוב, רגע לאחר מכן אני נופלת אל פסי הרכבת.

כריסטינה לורן

כריסטינה לורן הוא שמן המאוחד של שתי סופרות/חברות הכי טובות/ידידות נפש ותאומות מוח -  כריסטינה הובס ולורן בילינגס. הן סופרות רבי המכר. יחד הן הוציאו ארבעה עשר כותרים, כולם קיבלו ביקורות נרחבות וביקורות של חמישה כוכבים מ-  Kurkis Reviews,  ו- Publishers Weekly. הן זכו בספר המצטיין של השנה ממגזין RT-Romantic Times וברומן השנה של אמזון. 
הן היו מועמדות לעשרות פרסים ב - goodreads. 
השתיים מכרו למעלה מ – 2.3 מליון עותקים מ- 14 הכותרים שהוציאו.

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
130 דירוגים
50 דירוגים
43 דירוגים
24 דירוגים
9 דירוגים
4 דירוגים
28/5/2024

ספר מעולה!!! כמו כל הספרים שלכריסטינה לורן, המון רומנטיקה, עלילה סוחפת ודמויות שובות לב ממליצה בחום

19/4/2024

מהמם! נהנתי מכל רגע

26/9/2023

חוץ מהסוף שנראה כאילו ממהרים לסיים את הספר (והיה נחמד אם היה גם אפילוג) הספר מקסים וסוחף

29/1/2023

חמוד

19/12/2022

ההתחלה היתה קשה לי אך בהמשך מצאתי עצמי נהנית מכתיבה המיטיבה לתאר לעומק דמויות ומצבים מורכבים. בקיאות בתיאור מוזיקלי ..עשיר ומהנה מאוד...הפתעה בז'אנר. לקרוא

4/12/2022

איזה ספר מתוק . אהבתי מאוד

15/10/2022

לספר הזה הגעתי מ״אין ברירה״… לא מצאתי מה לקרוא, ואמרתי יאללה ניתן ניסיון. חבל… חבל שלא קראתי קודם. ספר מקסים. לכאורה- עלילה מוכרת בז׳אנר אבל כתוב באופן אחר ושונה. הדמויות עמוקות יותר. דמויות משנה מעניינות. ממש ספר כייפי. שורה תחתונה: לא להתלבט- לקרוא…

17/9/2022

אחלה סופרות. ספר עם עלילה סוחפת ומרגשת. עברה לה שבת נחמדת😊

17/6/2022

נהניתי מאוד!

1/6/2022

מושלם !! הכי כייפי שקראתי

28/5/2022

ספר שקשה להניח מהיד הנאה צרופה

2/4/2022

מצון, קליל ולא קיטשי

15/7/2021

סיפור חמוד. וקליל. מומלץ

12/4/2021

ספר ממש מעולה לטעמי. נבנה לאט כמו שצריך, רק נגמר קצת בפתאומיות. אבל לחלוטין אקרא שוב.

15/2/2021

חמוד, משעשע וכייפי לקריאה מהנה

29/1/2021

ספר מקסים

15/1/2021

חמוד חמוד! לא ספר גדול אבל אנושי וכייפי, ועד כמה שהסיטואציה שבו חריגה עד כדי מופרכת הכתיבה קולחת והדמויות אמיתיות.

29/8/2020

כל כך נהנתי מהקריאה. קראתי תוך שעות.מרתק ומקסים

16/8/2020

ספר מושלם, ברגע שהתחלתי לא הצלחתי להניח אותו עד שסיימתי, רומנטי ומצחיק פשוט נהנתי מכל רגע. ממליצה בחום!

14/7/2020

סיפור קיטשי אבל חמוד מאוד! שווה קריאה

26/6/2020

ספר מהנה, רומן חביב מאוד

23/5/2020

כתוב טוב, קולח. מעניין

14/5/2020

ספר מתוק, מצחיק שווה קריאה

17/4/2020

מעולה

8/3/2020

טוב מאוד

12/2/2020

הספר הכי נחמד של צמד הסופרות הזה... בלי יותר מידי סצנות סקס(בניגוד לספרים האחרים שלהן) היה ממש כיף לקרוא

6/2/2020

מקסים, אהבתי, ממליצה בחום. כיף לקרוא מההתחלה ועד הסוף,. אכן - רומן רומנטי , יחד עם זאת הספר והכתיבה לא שגרתיים כלל.

30/1/2020

ספר מקסים כל כך כיפי רומנטי נעים ומיוחד מומלץץץ

28/1/2020

כייף של ספר.

27/1/2020

מקסים כמו כל הספרים של הצמד הזה

26/1/2020

נו, בסדר כזה. קצת מפוספס ולא נוגע מספיק.

24/1/2020

מקסים, קליל, כריסטינה לורן סופרת מצוינת. דמויות נעימות. מעביר את הזמן בכיף

24/1/2020

וואו איזה ספר מדהים, כל כך אהבתי את ההתנהגות של קלווין לאורך כל הספר. הרגשתי כאילו אני רואה סרט והוא היה מעולה!!

23/1/2020

ספר מעולה. כזה שלא תרצו להוריד מהידיים.

22/1/2020

כמו תמיד, זוג סופרות מנצח

31/12/2024

נחמד מאוד...סגנון שונה משהו מספרי רומנטיקה אחרים...שלא תבינו לא נכון - הספר בהחלט רומנטי... ועם זאת איכשהו מאוד אמין ומציאותי ואולי אני קיטשית אבל אני דווקא מעדיפה פחות מציאותיות בימים אלו...בכל אופן, יש המון תיאורים...המון...אבל יש משהו בתיאורים האלה כי איכשהו המשכתי לקרוא מבלי לדלג וזה אומר הרבה על סגנון הכתיבה. הדמויות חביבות מאוד -נראה שדמויות המחוברות למוזיקה, יש בהן רכות, עדינות,סבלנות והמון תשוקה - בעיניי תכונות מדהימות ואפילו סקסיות 🤗. האם הדברים שכתבתי אומרים שאני ממליצה על הספר🤔? לצערי, אין לי תשובה חד משמעית ...

22/3/2023

נחמד

24/11/2022

ספר חמוד וקליל, ועם זאת קשה להניח מהיד עד לסופו. מומלץ

19/11/2022

מהמם אבל מה הן לא כותבות אפילוג

27/10/2022

קליל, מתוק וכיפי

14/8/2022

לא התחברתי לספר הזה כמו שהתחברתי לספרים אחרים שלהן(כמו שקרן יפיפיה). הוא נכנס לקטגוריה הספרים הקלילים והנחמדים שלא הייתי חוזרת לקרוא שוב. כל אלו מכיוון שהדמות דרמטית מידי, חבל שאין את הצד של קלווין והסוף לא באמת סגור. אם יכולתי הייתי מביאה ציון של שלוש וחצי כוכבים אך זה לא אפשרי ולכן עיגלתי ללמעלה, תהנו:)

3/7/2022

חמוד מאוד , קליל, זורם , אחלה להעביר איתו שבת

2/5/2022

לא סוג הספרים שאני מחבבת,אבל די חמוד כהפוגה קטנה מהחיים....

5/3/2022

חמוד

23/9/2021

לקח לי זמן לרכוש אבל שווה , נחמד קליל.

15/4/2021

נחמד, רומן רומנטי

26/3/2021

ספר נפלא. ממש נהנתי . כתיבה זורמת

10/11/2020

קליל,חביב.מתאים לימי קורונה.

19/10/2020

ספר ממש חמוד אבל נגמר בפתאומיות, אין אפילוג

26/9/2020

כתיבה יפה ורהוטה, בסה״כ הספר טוב. יש חזרתיות מעצבנת של מחשבות הגיבורה הראשית שאינה מאמינה בעצמה, אינה מעריכה את עצמה כלל, בשלב מסוים זה הופך להיות מעיק.

15/8/2020

ספר חמוד, קליל וזורם.

12/7/2020

ספר חמוד וקליל:)

6/7/2020

סוכריה מתוקה

14/5/2020

ספר קריא ומרגש, שונה מאד באופיו מהספרים הקודמים שלהן. אהבתי.

29/4/2020

מדהים. עדין, כתוב טוב, עלילה מתפתחת היטב, ספר שונה (לטובה) משאר הספרים של צמד הכותבות. מומלץ מאוד.

4/4/2020

ספר חביב , משעש ..

8/3/2020

נהניתי מאד!

4/3/2020

ספר נחמד ,קצת נמרח ואז בסוף ניסו לחבר את כל הקצוות אבל לא בהצלחה גדולה קליל וחביב

6/2/2020

חביב ביותר

1/2/2020

עלילה טובה ספר מהנה

29/1/2020

חמוד , מקסים, קשה להניח מהיד כתוב באופן משעשע וזורם כיף

23/1/2020

חמוד, קליל, זורם

26/7/2024

ככה וככה.... די מאכזב....

21/10/2023

חמוד, קליל רק שהסוף רץ מהר מדי

29/7/2023

קליל, חמוד. טוב לנסיעות

9/2/2023

לא משהו. יש הרבה יותר טובים

14/1/2023

נחמד לא יותר מזה, בדרך כלל אני מסיימת ספר בכמה שעות, את הספר הזה לקח לי יותר מחודש..

3/7/2022

חמוד ומשעשע

21/10/2021

דיי משעמם... נחמד כדי להעביר את הזמן ולא יותר

19/9/2021

מתקתק, קצת קשה להתחבר ואולי מתאים יותר לנערות..

31/8/2021

קליל ו קראתי הרבה יותר טובים לז'אנר

2/7/2021

ספר נחמד, נהיה מעניין וזורם חלקית רק בחצי השני של הספר. החצי הראשון נמרח מאוד. העלילה עצמה מקורית והסיפור נחמד,אבל כתוב באופן די מייגע לפחות עד המחצית הראשונה.

4/5/2021

רוב הספר כתוב את המחשבות או הרגשות שלה. חיכיתי לאיזו תפנית גדולה. נחמד

26/9/2020

ספר דלוח למדי. הוא לא נוראי, העריכה טובה, שפה נעימה, אבל מדובר על נוסחה של רומן רומנטי ואין שום הפתעות. הדמויות פלקטיות ואינן חוות התקדמות או שינוי במהלך העלילה אפשר לקרוא אבל יש טובים ממנו.

12/7/2020

קיצ'י וצפוי, אבל קריא.

9/3/2020

נחמד לא יותר מזה..

29/1/2020

חביב

26/1/2020

ספר נחמד, מצחיק, קליל,

25/1/2020

ספר חביב מתאים לטיסה

25/8/2024

חביב. משהו היה חסר... לא הודגש מספיק המשיכה שלו אליה , או איך התאהב בה, הכל היה די סביבה אז זה קצת הוריד ולא משך אותי . ספר סביר ולא יותר בעיני.

22/12/2022

נחמד.. לא מעבר. קראתי יותר טובים

13/4/2020

נמרח מאוד...מתחיל להיות קצת מעניין לקראת הסוף רק וחבל

29/1/2020

80 אחוז מהספר היה משעמם מדי ורק הסוף איכשהו תפס תאוצה, לא ספר חובה אפשר לוותר!

28/1/2020

סביר לא יותר מזה, לא הספר הכי טוב שלהן, המון מלל מחשבתי מעט עלילה. לא הבנתי על מה עפו פה בביקורות

14/8/2024

הספר התחיל טוב אך בהנשך נמתח כמו מסטיק של שעמום.

13/11/2021

משעמם בצורה לא רגילה אני תולעת ספרים,קוראת אפילו רכיבים של במבה וזה היה יותר משעמם מזה

5/8/2021

באמת שציפיתי וכל כך התאכזבתי משעמם מאוד ולא זורם. חבל הצוות הזה בדרך כלל יוצר ספרים כיפיים פה זה לא קרה.

שותפים כריסטינה לורן
פרק 1
______________________________________
 
האגדה המשפחתית מספרת שנולדתי על רצפה של מונית.
 
אני בת הזקונים מתוך חמישה, ומתברר שאמא עברה ממצב של "אני מרגישה קצת צירים, אבל קודם אסיים להכין את ארוחת הצהריים", למצב של "שלום, הולנד לינה באקר", בתוך פרק זמן של כארבעים דקות.
 
בתור מי שהיגרה מדה מוין לניו יורק, זאת תמיד המחשבה הראשונה שעולה במוחי ברגע שאני נכנסת למונית. אני שמה לב לכך שאני צריכה להחליק במאמץ רב לאורך המושב הדביק; למיליוני טביעות אצבעות מיותמות וכתמי מריחה לא מזוהים המכסים את החלונות ואת מחסום הפלקסיגלס; ועד כמה הרצפה של מונית היא באמת ובתמים מקום נורא לתינוקת לפגוש בו את העולם בפעם הראשונה.
 
אני טורקת את דלת המונית כדי לחסום את הרוח המייללת של ברוקלין. "רחוב חמישים, תחנת A/C, מנהטן."
 
עיניו של הנהג פוגשות בעיניי דרך המראה הפנימית, ואני יכולה לדמיין אילו מחשבות חולפות בראשו: את רוצה לנסוע במונית לרכבת התחתית במנהטן? גברת, את יכולה לקחת לשם את רכבת A בשלושה דולרים.
 
"השדרה השמינית פינת רחוב ארבעים ותשע," אני אומרת, מתעלמת מפרץ המודעות שמכרסם בי ואומר לי שאני מגוחכת. במקום לנסוע במונית ישירות הביתה, אני מבקשת מהנהג לקחת אותי מפארק סלופ לתחנת הרכבת התחתית בהלס קיטשן, הנמצאת במרחק שני רחובות מהבניין שלי. אני לא עושה זאת מתוך זהירות יתרה או כדי שנהג המונית לא ידע היכן אני גרה, וגם לא מפני ששעות הלילה האלה מסוכנות במיוחד להליכה ברחובות.
 
אני עושה זאת מפני שהיום יום שני, כמעט אחת־עשרה וחצי, וג'ק יהיה שם.
 
ליתר דיוק, הוא אמור להיות שם. מאז הפעם הראשונה שראיתי אותו בתחנה של רחוב חמישים לפני כחצי שנה, הוא נמצא שם מדי ערב בימי שני, מדי בוקר בימי רביעי וחמישי לפני העבודה, ובימי שישי בשעת ארוחת הצהריים. ביום שלישי הוא איננו, ומעולם לא ראיתי אותו שם בסוף השבוע.
 
ימי שני הם האהובים עליי ביותר, מפני שיש עוצמה באופן שבו הוא רוכן מעל הגיטרה שלו, מערסל אותה, מפתה אותה. המוזיקה שלו, שכמו היתה לכודה בקרבו במשך כל סוף השבוע, יוצאת לחופשי, מופרת רק בצליל המטבעות שמדי פעם נזרקים אל תיק הגיטרה הפתוח המונח לרגליו, או בשאון רכבת המתקרבת לתחנה.
 
אין לי מושג מה מעשיו בשעות שהוא לא נמצא שם. אני גם די בטוחה שלא קוראים לו ג'ק, אבל הייתי צריכה למצוא לו כינוי אחר חוץ מ"בדרן הרחוב", ולאחר שהענקתי לו שם האובססיה שלי נראתה פחות מעוררת חמלה.
 
בערך.
 
נהג המונית לא אומר מילה; הוא אפילו לא מאזין לתוכנית ראיונות ברדיו או לשום פס־קול מחריש אוזניים אחר שכל תושב ניו יורק רגיל לשמוע בזמן נסיעה במונית. אני מסיטה את מבטי מצג הטלפון שלי, מפיד האינסטגרם העמוס בחתולים, בספרים ובסרטוני איפור, ומתבוננת בהמולת הגשם והבוץ בחוץ. השפעת הקוקטייל ששתיתי מתפוגגת בקצב איטי יותר מכפי שקיוויתי, וגם כאשר אנחנו עוצרים ליד המדרכה ואני משלמת על הנסיעה, אני עדיין מרגישה את הסחרור והתסיסה בתוך הוורידים שלי.
 
מעולם לא יצא לי לראות את ג'ק בזמן שאני שיכורה, וזה יכול להתברר כדבר נפלא או מזעזע. אני משערת שתכף נגלה.
 
ברגע שאני מגיעה למדרגות, אני קולטת אותו מכוון את הגיטרה שלו ועוצרת במרחק מטרים ספורים ממנו, סוקרת אותו במבטי. כשראשו מורכן, ואור פנסי הרחוב רוחץ את המדרגות, שערו בגוון החום בהיר נראה כסוף כמעט.
 
המראה שלו מוזנח — כיאה לדור שלנו — אבל הוא נראה נקי, לכן אני אוהבת לדמיין שיש לו דירה נחמדה ועבודה רגילה עם שכר משתלם, ושהוא מנגן ברחוב בתור תחביב בלבד. יש לו שיער מהסוג שאינני יכולה לעמוד בפניו, מסודר וקצוץ בצדדים, אבל פראי ופרוע מלמעלה. שערו גם נראה רך, והוא בוהק באור פנסי הרחוב. מסוג השיער שהיית רוצה להעביר בו את כף ידך. אני לא יודעת מה צבע עיניו, מפני שהוא אף פעם לא נושא את מבטו בעודו מנגן, אבל אני אוהבת לדמיין שעיניו בצבע חום או ירוק כהה; צבע עמוק מספיק ללכת לאיבוד בתוכן.
 
מעולם לא ראיתי אותו מגיע או עוזב, אני תמיד חולפת על פניו, מניחה שטר של דולר בתיק הגיטרה שלו וממשיכה בדרכי. ואז, מבלי שיהיה ניתן להבחין בי מהרציף, אני מעיפה מבט — כפי שרבים מאיתנו עושים — למקום שבו הוא יושב על השרפרף שלו בסמוך למדרגות, שעה שאצבעותיו מרפרפות במעלה ובמורד צוואר הגיטרה. כף ידו השמאלית פורטת את התווים כאילו מדובר בפעולה פשוטה כמו נשימה.
 
נשימה. בתור מי ששואפת להיות סופרת, זאת הקלישאה הכי פחות אהובה עליי, אבל היא היחידה שמתאימה. מעולם לא ראיתי מישהו מזיז ככה את אצבעותיו, כאילו הוא אפילו לא צריך לחשוב על זה. במובנים מסוימים נדמה שהוא מעניק לגיטרה קול אנושי.
 
הוא נושא את עיניו בזמן שאני זורקת שטר לתוך תיק הגיטרה שלו, קורץ לעברי ואומר לי "תודה" בקול חרישי.
 
הוא מעולם לא עשה את זה עד עכשיו — נשא את מבטו כשמישהו זרק כסף לתוך תיק הגיטרה שלו — ואני נתפסת לא מוכנה כאשר מבטינו נפגשים.
 
ירוקות, העיניים שלו ירוקות. וחולפות כמה שניות לפני שהוא מסב את מבטו.
 
אז במקום לומר, "אין בעד מה" או "בשמחה" — או שום דבר בכלל, כפי שכל תושב ניו יורק אחר היה עושה — אני פולטת סדרת מילים במהירות כזאת שהיא נשמעת כמו מילה אחת:
 
"אניכלכךאוהבתאתהמוזיקהשלך."
 
אני זוכה להבזק של חיוך צנוע, ושגורם כמעט לקצר במוחי המבוסם. הוא נושך את שפתו התחתונה ואומר, "תודה. אני אוהב לנגן."
 
יש לו מבטא אירי כבד, וקולו גורם עקצוצים באצבעותיי.
 
"איך קוראים לך?"
 
שלוש שניות מייסרות חולפות לפני שהוא עונה בחיוך מופתע. "קלווין. ומה שמך?"
 
זאת כבר ממש שיחה. אלוהים אדירים, אני מנהלת שיחה עם הזר שאני דלוקה עליו כבר כמה חודשים טובים.
 
"הולנד," אני אומרת. "כמו המחוז בתוך נידארלנד. כולם חושבים שזה שם נרדף להולנד, אבל זה לא."
 
אווף.
 
הלילה הסקתי שתי מסקנות בנוגע לג'ין: יש לו טעם של צנוברים, ואין לי שמץ של ספק שמדובר במשקה של השטן.
 
קלווין נושא אליי את מבטו, ואני לא מצליחה להחליט אם הניצוץ המשועשע בעיניו נמצא שם מפני שאני מטומטמת, או מפני שהאדם מאחוריי עושה משהו מדהים. "מקסים."
 
מכיוון שלא יצאתי לדייטים כבר נצח, אין לי שמץ של מושג לאן השיחה אמורה להמשיך מפה, לכן אני בורחת מהמקום. אני ממש רצה את חמשת המטרים עד לרציף. לאחר שאני עוצרת, אני מפשפשת בתיק היד שלי בבהילות האופיינית לאישה המעמידה פנים שיש משהו חשוב שהיא חייבת למצוא ממש ברגע זה.
 
המילה מקסים נקלטת בתודעתי כחצי דקה מאוחר מדי.
 
הוא התכוון לשם שלי, לא אליי, בזה אני בטוחה. אני לא אומרת את זה בצניעות מזויפת. אני וחברתי הטובה ביותר לולו מסכימות שמבחינה אובייקטיבית, במנהטן אנחנו נחשבות נשים מדרג בינוני — שזה די נהדר ברגע שאת עוזבת את ניו יורק. אבל קלווין זוכה למבטים מתעניינים מגברים ומנשים מכל מיני סוגים — החל מילדי שמנת מרדנים משדרות מדיסון וכלה בסטודנטים מרוששים מביי רידג'; למען האמת, הוא היה יכול לבחור שותפות למיטה כאוות נפשו, אילו רק היה טורח לשאת את מבטו ולהביט בפנים שלנו.
 
בניסיון לאשש את התיאוריה שלי, מבט חטוף במראת הארנק שלי חושף את המריחה הליצנית של המסקרה מתחת לעיניי, ואת חיוורון רוח הרפאים בחלק התחתון של פניי. אני שולחת את ידי ומנסה לסדר את סבך קווצות השיער החומות שבכל רגע אחר בחיי מונחות ישרות ונטולות חיים, אבל עכשיו הצליחו להימלט מגבולות תסרוקת הקוקו שלי ומפרות את כללי כוח הכבידה סביב ראשי.
 
כרגע אני בהחלט לא מקסימה.
 
המוזיקה של קלווין שוב מגיעה אליי, והיא ממלאת את התחנה השקטה בצלילים מהדהדים ומסתוריים שגורמים לי להרגיש שיכורה אף יותר מכפי שאני. למה באתי הנה הלילה? למה דיברתי איתו? עכשיו אני צריכה לעבד כל מיני פרטים חדשים במוחי, כמו העובדה שלא קוראים לו ג'ק ושלעיניו יש צבע מוגדר. הידיעה שהוא ממוצא אירי כמעט גורמת לי להרגיש מטורפת מספיק כדי לגשת אליו ולהתיישב בחיקו.
 
איכס. להידלק על מישהו זה ממש מבאס, אבל עכשיו אני מבינה שהידלקות מרחוק הרבה יותר קלה. עדיף שאמשיך להמציא סיפורים בתוך ראשי ולהשקיף מרחוק כמו כל מעריצה כפייתית ממוצעת. עכשיו הוסרה המחיצה בינינו, ואם הוא ידידותי כפי שעיניו מעידות עליו, ייתכן שהוא ישים לב אליי בפעם הבאה שאשליך כסף לתיק הגיטרה שלו, ואז יכפה עליי לנהל איתו אינטראקציה קולחת או לברוח בכיוון הנגדי. ייתכן שאני בחורה מהדרג הבינוני כשהפה שלי סגור, אבל בשנייה שאני מתחילה לדבר עם גברים, לולו קוראת לי הולנדוחה, משום שאני נהיית לא מושכת בצורה דוחה. מובן שלא לחינם זכיתי לכינוי הזה. ועכשיו אני מזיעה מתחת למעיל הוורוד שלי, הפנים שלי נמסות, ומתעורר בי דחף בלתי נשלט כמעט למשוך את הגרבונים שלי עד לבתי השחי, מפני שהם לאט־לאט החליקו מתחת לחצאית שלי, ואני מתחילה להרגיש כאילו אני לובשת מכנסי הרמון צמודים.
 
באמת כדאי שפשוט אמשוך אותם במעלה מותניי, מפני שחוץ ממני ומברנש המוטל ישן על ספסל סמוך, רק אני וקלווין נמצאים פה, והוא כבר לא מקדיש לי כל תשומת לב.
 
אבל אז הברנש הישן מתעורר, נעמד בתנועות כבדות ועצלות ועושה צעד מרושל בכיווני. תחנות הרכבת התחתית הן המקום הכי גרוע בעולם כשהן ריקות. אז הן הופכות למאורות של המגפפים, המטרידנים, חושפי האיברים. השעה עוד לא מאוחרת עד כדי כך — אפילו עוד לא חצות — אבל ברור לי שפספסתי כרגע רכבת.
 
אני פונה שמאלה, מתרחקת מהרציף, ושולפת את הטלפון שלי בניסיון להיראות עסוקה. אני אמורה לדעת שגברים שיכורים ועקשנים לא משתכנעים בקלות מעיסוק בנייד, והוא ממשיך להתקרב בכיווני.
 
אני לא יודעת אם זה בגלל רטט הפחד שעובר בגופי, או בשל פרץ רוח העובר בתחנה, אבל פתאום אני מריחה צחנה חולנית ומלוחה של ריר; צחנת הריקבון של משקה מוגז שנשפך ויושב במשך חודשים ארוכים בקרקעיתו של פח אשפה.
 
הוא מרים יד ומצביע. "את לקחת לי את הטלפון."
 
אני מגדילה את הפער בינינו, בעודי מסתובבת בחזרה לעבר המדרגות וקלווין. האצבע שלי מרחפת מעל החיוג המהיר אל רוברט.
 
הוא ממשיך לעקוב אחריי. "את. בואי הנה. את לקחת לי את הטלפון."
 
בלי לטרוח לשאת את מבטי אני אומרת בקול רגוע ככל האפשר, "עוף ממני, לכל הרוחות."
 
אני לוחצת על שמו של רוברט ומצמידה את הטלפון לאוזני. הצלצול מהדהד באוזני, צלצול אחד על כל חמש פעימות לבי.
 
עוצמת המוזיקה של קלווין גוברת, וכבר נשמעת בקולי קולות. האם הוא לא קולט את האדם הזה שעוקב אחריי בתחנה? ואז עולה בראשי המחשבה המגוחכת שזה מרשים עד כמה הוא שקוע בנגינה שלו.
 
הגבר מתחיל לרוץ לעברי בתנועות מגושמות, והמוזיקה הבוקעת מהגיטרה של קלווין הופכת לפס־הקול של המטורף הרודף אחריי לאורך הרציף. הגרביונים הצמודים מונעים ממני לרוץ במהירות או באלגנטיות, אבל ריצתו המגושמת מתחילה לצבור תאוצה ונעשית יעילה ככל שהוא צובר ביטחון.
 
מבעד לטלפון אני שומעת את הקול המתכתי של רוברט. "היי, דובשנית."
 
"לעזאזל, רוברט. אני נמצאת ב —"
 
הגבר שולח את ידו, לופת את שרוול מעילי ומרחיק את הטלפון מאוזני.
 
"רוברט!"
 
"הולס?" צועק רוברט. "חומד, איפה את?"
 
אני נאבקת בניסיון להיאחז בדבר־מה, שכן יש לי תחושה מעוררת בחילה שאני מאבדת שיווי משקל. הפחד שולח בגופי גל צונן ומפכח: הגבר לא עוזר לי לשמור על שיווי משקל, הוא דוחף אותי.
 
צעקה אימתנית נשמעת מרחוק: "הי!"
 
הטלפון שלי נשמט על רצפת הבטון. "הולנד?"
 
זה קורה כל כך מהר — אני משערת שדברים כאלה תמיד קורים מהר; אם הם היו קורים באיטיות, אני רוצה לחשוב שהייתי עושה משהו, כל דבר — אבל רגע אחד אני על קו הביטחון הצהוב, רגע לאחר מכן אני נופלת אל פסי הרכבת.

עוד ספרים של כריסטינה לורן