איזה מין יצורים אנחנו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
איזה מין יצורים אנחנו
הוספה למועדפים

איזה מין יצורים אנחנו

עוד על הספר

תקציר

השאלה הכללית שאני מבקש לעסוק בה בספר הזה היא עתיקת יומין: איזה מין יצורים אנחנו? אני לא שוגה באשליות שיש ביכולתי לספק תשובה הולמת לשאלה הזאת, אבל נראה לי סביר להניח שלכל הפחות בתחומים מסוימים, ובמיוחד ביחס לטבע הקוֹגניטיבי שלנו, ישנן תובנות מעניינות ומשמעותיות, חלקן חדשות, שבעזרתן נוכל לסלק כמה מן המכשולים המקשים על הרחבת החקירה המדעית, לרבות כמה דוקטרינות רוֹוחוֹת, שרגליהן ניצבות על קרקע הרבה פחות מוצקה מכפי שמקובל לחשוב.

 

אני אבחן שלוש שאלות ספציפיות, כל אחת מהן סבוכה מקודמתה: מה היא שפה? מָהם גבולות ההבנה האנושית (אם יש כאלה)? ומהו הטוב המשותף שאליו עלינו לחתור?

 

מעטים ההוגים בני זמננו שיאֶה להם התואר הכפול מדען־פילוסוף, ונדמה שנועם חומסקי הוא הנציג הבולט ביותר לשושלת הנכחדת הזאת, נציג שמזה שישה עשורים ויותר מתעקש על המקף המחבר־ולא־מפריד הזה, מתעקש לדון בעולם העובדות מתוך נקודת־מבט פילוסופית, ומתעקש להכפיף את הדיון הפילוסופי לעוּלן של העובדות הידועות. כך במדע וכך גם בפוליטיקה. החל מפירסומיו הראשונים, בסוף שנות ה־1950, מיקם חומסקי את עצמו באופן מודע על רצף אינטלקטואלי שראשיתו במהפכה המדעית של המאות 18-16 באירופה. וגם הספר שלפנינו, שנכתב בעשור התשיעי לחייו, נקרא כסידרה של פרקים בהיסטוריה האינטלקטואלית, עד שלא פעם קשה להבחין האם הדוֹבר הוא הפילוסוף דייוויד יוּם, הכימאי ג'וזף פְּריסטלי, או נועם חומסקי שמצטט אותם ומשכלל עוד ועוד את רעיונותיהם. וכל העושר המחקרי והיצירתי הזה מוביל אל הניסיון לענות על החידה הגדולה: איזה מין יצורים אנחנו?

 

עידן לנדו הוא פרופסור לבלשנות באוניברסיטת בן גוריון. הוא מתמחה בתחביר גֶנֶרָטיבי, ופירסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחום. בעברית ראה אור ספרו טיפּה אפלה בקליפה, ובו מסות על השפה ותעתועיה. הוא כותב ברשת בלוג פוליטי רדיקלי בשם "לא למות טיפש".

פרק ראשון

מה היא שפה?
 
השאלה הכללית שאני מבקש לעסוק בה בספר הזה היא עתיקת יומין: איזה מין יצורים אנחנו? אני לא שוגה באשליות שיש ביכולתי לספק תשובה הולמת לשאלה הזאת, אבל נראה לי סביר להניח שלכל הפחות בתחומים מסוימים, ובמיוחד ביחס לטבע הקוֹגְניטיבי שלנו, ישנן תובנות מעניינות ומשמעותיות, חלקן חדשות, שבעזרתן נוכל לסלק כמה מן המכשולים המקשים על הרחבת החקירה המדעית, לרבות כמה דוקטרינות רוֹוְחות, שרגליהן ניצבות על קרקע הרבה פחות מוצקה מכפי שמקובל לחשוב.
 
אני אבחן שלוש שאלות ספּציפיוֹת, כל אחת סבוכה מקודמתה: מה היא שפה? מָהם גבולות ההבנה האנושית (אם יש כאלה)? ומהו הטוב המשותף שאליו עלינו לחתור? אתחיל בשאלה הראשונה ואנסה להראות כיצד שאלות שבמבט ראשון נראות די מצומצמות וטכניות מסוגלות להוביל, בסופו של עיון קפדני, למסקנות מרחיקות־לכת וחשובות כשלעצמן, העומדות בניגוד מובהק להנחות המקובלות הנחשבות לפעמים להנחות יסוד בתחומי המחקר הרלוונטיים: המדעים הקוֹגניטיביים במובן הרחב, כולל בלשנות, והפילוסופיה של השפה ושל הנפש.
 
בדיון כולו אתרכז בשורה של אמיתוֹת שנראות לי טריוויאליות, אבל יש בהן משהו משונה: על־פי־רוב הן נפסלות ונדחות. זה מציב דילֶמָה, לפחות בפנַי. ואולי גם אתם תמצאו עניין בפיתרונה.
 
באשר לשפה, מזה 2,500 שנה היא נחקרת ביסודיות ועם תוצאות מרשימות, אך עדיין אין לנו תשובה ברורה לַשאלה מה היא שפה. בהמשך אזכיר כמה הצעות בולטות. ואפשר לשאול: עד כמה בכלל חשוב לענות על כך? ככל שהדברים נוגעים לחקירת היבט כלשהו של השפה, התשובה צריכה להיות ברורה. רק אם יש בידינו תשובה לשאלה הזאת, ולוּ גם תשובה מובלעת, נוכל להמשיך ולחקור שאלות רציניות על השפה: רכישת שפה והשימוש בה, מקור השפה ושינוייה, שוֹנוּת בין שפות ותכונות משותפות להן, שפה בחברה, המנגנונים הפנימיים שמיישמים את מערכת השפה, הן את המערכת הקוֹגניטיבית עצמה והן את שימושיה — משימות נפרדות גם אם קשורות זו לזו. שום ביולוג לא יציע הסבר להתפתחות או לאֶבוֹלוּציה של העין, לדוגמה, בלי לומר לנו משהו מוגדר די הצורך על מה זאת עין, והאמת הטריוויאלית הזאת חלה גם על חקירת השפה. או צריכה לחוּל עליה. ומעניין שעל־פי־רוב לא כך נתפסו השאלות האלה, עניין שעוד אחזור אליו.
 
אבל ישנן סיבות הרבה יותר עקרוניות לנסות ולקבוע בבהירות מה היא שפה, והן נוגעות ישירות לשאלה איזה מין יצורים אנחנו. דרווין לא היה הראשון שהסיק כי "בעלי־החיים הנמוכים שונים מן האדם אך ורק בכך שבכוחו לצרף את הצלילים והמחשבות המגוּונים ביותר, באופן העולה כמעט אינסופית על כושרם של בעלי־החיים".1 "כמעט אינסופית" הוא ביטוי שגור שכיום יש להבין אותו כאינסופי בפועל. אבל דרווין היה הראשון שביטא את הרעיון המסורתי הזה במסגרת התיאוריה המתהווה והולכת של אבוֹלוּציית האדם.
 
גירסה עכשווית נמצאת בדבריו של אחד המדענים המובילים בימינו בחקר אבוֹלוּציית האדם, איאן טַטֶרְסָל (Tattersall). בסקירה מן הזמן האחרון של הראָיות המדעיות הזמינות לנו, הוא מציין כי היה נהוג לחשוב שהתיעוד האבוֹלוּציוני יספק "בשׂורות מוקדמות [ראָיות] על אודות העצמי (self) שלנו. אבל המציאות היא שונה. יותר ויותר מתחוור לנו שהתהווּתה של התבונה האנושית, המודרנית במובהק, היתה דווקא אירוע מאוחר ופתאומי [...] ומה שסייע באופן מהותי לביטוי התבונה החדשה הזאת, כמעט בלי צל של ספק, היה המצאת היכולת הבולטת ביותר בעצמי המודרני שלנו: השפה".2 אם כך, התשובה לשאלה "מה היא שפה?" היא בעלת חשיבות מכרעת עבור כל מי שמבקש להבין את העצמי המודרני שלנו.
 
טַטֶרְסָל מְתַארך את האירוע הפתאומי הזה לחלון צר מאוד שמשתרע איפשהו בין לפני 100 אלף שנה ועד לפני 50 אלף שנה. התאריכים המדויקים לא ידועים, והם לא רלוונטיים לדיון הנוכחי, אבל הפתאומיות של הופעת השפה כן רלוונטית. בהמשך אחזור אל הספרות הענפה של השערות שצצה לאחרונה בנושא הזה, ספרות שבדרך כלל נוקטת גישה שונה משלי.
 
אם התיאור של טַטֶרְסָל בעיקרו נכון, כפי שעולה מן הראָיוֹת האֶמפּיריוֹת המועטות, כי אז מה שהגיח בתקופת החלון הצר היה הכושר האינסופי "לצרף את הצלילים והמחשבות המגוּונים ביותר", במילותיו של דרווין. הכושר האינסופי הזה, כמובן, שוכן במוח סופי. הרעיון של מערכות סוֹפיוֹת בעלות פּוֹטנציאל אינסופי כבר היה מובן היטב עד אמצע המאה ה-20. כך התאפשר ניסוח ברור של התכונה שאותה עלינו לראות כתכונה הבסיסית ביותר של השפה, ושאליה אתייחס בפשטות כאל התכונה הבסיסית: כל שפה מסַפקת מאגר בלתי מוגבל של צירופים בעלי מיבנה הִיֶירַרכי, שמקבלים פירוש בשני מימשקים — מימשק חוּשי־מוֹטוֹרי להחצנת השפה, ומימשק מוּשׂגי־כַּוונתי לתהליכים מֶנְטָליים. זהו פשר חדש וממשי לַכּוֹשר האינסופי שדרווין הזכיר, או אם נרחיק הרבה לפניו — לאמירה של אריסטו כי שפה היא צלילים עם משמעות; עם זאת, מחקרים עדכניים01 מלמדים כי "צלילים" הוא איפיון צר מדי, וישנן סיבות טובות, שאשוב אליהן, להניח כי הניסוח הקלאסי מטעה במובנים חשובים.
 
01 הכוונה למחקרים על שפות סימנים של קהילות חירשים, שמהן עולה כי המיבנים היסודיים ומנגנוני היצירה הלשוניים מתקיימים גם בנפרד מדיבור ושמיעה.
 
[כל ההערות בתחתית העמודים, המצוינות בכוכביות, הן הערות המתרגם. הערות המחבר מצוינות במספרים, וההערות עצמן ניתנות במרוכז בסוף הספר, בחלוקה לפרקים.]
 
אם כן, כל שפה עושה שימוש, לכל הפחות, בהליך חישובי שממַמֵש את "התכונה הבסיסית". לכן תיאוריה של שפה תהיה, בהגדרה, דקדוק גֶנֶרָטיבי (generative), וכל שפה היא מה שמכונה בעגה הטכנית I-language — ה-I מציין כאן Internal, Individual, Intensional: ענייננו הוא לגלות את ההליך החישובי עצמו, ולא את קבוצת העצמים (= מַבָּעים לשוניים) שהוא מפיק; מה שהוא מייצר "באופן חזק" (strongly generates), במינוח הטכני, בדומה להוכחות שמופקות בידי מערכת אַקְסיוֹמוֹת.
 
ישנו גם "ייצור חלש" — קבוצת המבעים שמופקת, בדומה לקבוצת המשפטים המתמטיים שמוּכחים. ישנו גם מושג ה-E-language, שמייצג שפה חיצונית (external), שרבים — לא אני — מזהים עם גוף של נתונים, או עם קבוצה אינסופית כלשהי שמיוצרת באופן חלש. לעיתים קרובות, פילוסופים, בלשנים, מדענים קוֹגניטיביים ומדעני מַחשב הבינו "שפה" כְּמה שמיוצר באופן חלש (weakly generated).3 אבל לא ברור אם מושג הייצור החלש ניתן אפילו להגדרה עבור שפות אנושיות. לכל היותר הוא נגזר מן המושג היסודי יותר של I-language. הנושאים האלה זכו לדיון מעמיק בשנות ה-1950, אבל לדעתי לא הוטמעו בצורה מספקת.4
 
אני אתרכז כאן ב-I-language, שהיא תכונה ביולוגית של בני־אדם, תת־מרכיב של המוח (בעיקר), איבר של המוח/נפש במובן הגמיש המשמש את הביולוגים כשהם מדברים היום על "איברים". יש להבין "נפש" (mind) כהפשטה של המוח ברמה מסוימת; זו הגישה שמכונה לעיתים "המסגרת הביו־בלשנית". היא נתפסת כשנויה במחלוקת, אבל לדעתי ללא בסיס.
 
בתקופות מוקדמות יותר, היה קשה לנסח בבהירות את "התכונה הבסיסית". אם נחזור לקלאסיקה, עבור הבלשן פרדיננד דה סוֹסיר (de Saussure), שפה (במובן הרלוונטי) היא מאגר של דימויי מילים בנפשם של בני קהילה לשונית, מאגר ש"מתקיים רק הודות לסוג של אמנה שנחתמה בין חברי הקהילה". עבור בלשן אחר, לאונרד בּלוּמפילד (Bloomfield), שפה היא מערך של הרגלי תגובה לסיטואציות חברתיות באמצעות צלילי דיבור מוסכמים, והרגלי תגובה לצלילים הללו באמצעות פעולות. במקום אחר הגדיר בּלוּמפילד שפה כ"סך כל המבעים שמופקים בקהילת דיבור" — בדומה לתפיסה המוקדמת יותר של ויליאם דווייט ויטְני (Whitney) של השפה כ"אוסף של סימנים מופקים ונקלטים שהם ערוץ הביטוי העיקרי למחשבה בחברה האנושית", כלומר "סימנים צליליים למחשבה", אף־על־פי שיש הבדלים בין שתי הגירסאות, שאליהם עוד אשוב. והבלשן אדוארד סַפּיר (Sapir) הגדיר שפה כ"שיטה לא אינסטינקטיבית וייחודית לאדם להעברת רעיונות, רגשות ורצונות באמצעות מערכת של סמלים שמופקים באופן רצוני".5
 
תפיסות כאלה מובילות באופן טבעי למה שמרטין ג'וּס (Joos) כינה "המסורת הבּוֹאָזית" (על שם פרנץ בּוֹאז [Boas]), ולפיה ההבדלים בין השפות הם שרירותיים, וכל שפה חדשה יש לחקור ללא כל הנחות מוקדמות.6 בהתאם לכך, התיאוריה הבלשנית מתמצה בשיטות אנליטיות שמטרתן לפשט גוף לשוני לצורה מאורגנת כלשהי, כלומר טכניקות של קיטוע ומיון. הפיתוח המשוכלל ביותר של התפיסה הזאת היה הספר שיטות בבלשנות סטרוקטורלית (Methods in Structural Linguistics) מאת זֶליג האריס (Harris) שראה אור ב-1951. לפי הגירסה העכשווית שלה, התיאוריה הבלשנית היא מערכת של שיטות לעיבוד מבעים לשוניים. לדעתי זוהי נסיגה לאחור, שמבלבלת בין שני המושגים השונים בתכלית של כּשירוּת וביצוע — בתיאור גס: מה שאנחנו יודעים לעומת מה שאנחנו עושים — מושגים שבשיטתו של האריס דווקא נשמרו מובחנים.
 
בעבר, היה אפשר להבין מדוע השאלה "מה היא שפה?" מקבלת תשובות לא מוגדרות כמו אלה שהוזכרו כאן, תשובות שמתעלמות מן "התכונה הבסיסית". ומפתיע לגלות שתשובות דומות עדיין ניתנות במדעים הקוֹגניטיביים של זמננו. דוגמה אופיינית היא מחקר בן־זמננו על האבוֹלוּציה של השפה, שנפתח בהצהרת המחברים: "אנחנו מבינים 'שפה' כסך־כל היכולות שממַפּוֹת צלילים למשמעות, לרבות התשתית שתומכת בהן";7 זו למעשה חזרה על הסיסמה של אריסטו, רק שהיא מעורפלת מכדי להדריך את המחקר המדעי. ושוב, שום ביולוג לא יחקור את האבוֹלוּציה של מערכת הראייה בהסתמך על הנחה שאומרת כי הפֶנוֹטִיפּ אינו יותר מאשר כלל היכולות שממַפּוֹת גירויים לדימויי תחושה, לרבות התשתית שתומכת בהן.
 
בתקופה מוקדמת הרבה יותר, עם הוּלדת המדע המודרני, נזרעו כבר הזרעים לַתמונה שעולה מכתביהם של דרווין וּוִיטני. גליליאו השתאה על "תבונתו העילאית" של מי ש"הגה את הרעיון למסור את מחשבותיו הכמוסות ביותר לזולת [...] באמצעות סידורים שונים של עשרים אותיות על דף", הישג ש"מגמד את ההמצאות הכבירות ביותר", כולל אלה של "מיכלאנג'לו, רפאל, או טיציאן".8 במהרה התגבשה הבנה דומה כגרעין של המדע והפילוסופיה של דֶקארט וממשיכיו, ואיתה עניין עמוק יותר בהיבט היצירתי של השימוש הרגיל בשפה — למעשה היבט שנתפס כקריטריון ראשוני לקיומה של הנפש כעצם (substance) נבדל. ההיגיון הזה הוביל באופן טבעי למאמצים — כמו אלה של זֶ'רוֹ דֶה קוֹרדֶמוּאָה (Cordemoy) — לתכנן מבחן שיזהה אם יצור כלשהו הוא בעל נפש כשלנו.9 הם לא היו שונים כל־כך מ"מבחן טיוּרינג" (Turing Test), למרות הרקע השונה שלהם. הניסויים של קוֹרדֶמוּאָה היו דומים למבחן לַקְמוּס לחוּמציוּת, והוא תפס אותם כניסיון להסיק מסקנות אודות העולם האמיתי; למשחק החיקוי של טיוּרינג, כפי שהוא עצמו הבהיר, לא היו יומרות כאלה.
 
אם נניח בצד את השאלות החשובות האלה, אין היום סיבה לפקפק בתובנה הקַרְטֶזיאנית הבסיסית ולפיה השימוש בשפה ניחן באופי יצירתי: הוא מתאפיין בחדשנות ללא גבולות, הוא הולם את הסיטואציה התקשורתית אבל לא נגרם על ידה — הבחנה מהותית — והוא מחולל אצל האחרים מחשבות שהם תופסים כמחשבות שהיו יכולים להביע בעצמם. הנסיבות וההתניות הפנימיות אולי "מעוררות או מטות" אותנו לדבר באופן מסוים ולא אחר, אבל אף פעם אינן "כופות" זאת עלינו, כפי שניסחו זאת ממשיכיו של דקראט. כדאי גם לזכור שהמיכתם המצוטט־תכופות של וילהלם פון הוּמְבּוֹלְדט (von Humboldt), כי שפה עושה שימוש אינסופי באמצעים סופיים, נסוב על שימוש. בטקסט המקורי הוא כתב: "בפני השפה, באופן ייחודי, משׂתרע עולם נטול גבולות לחלוטין, תמצית כל מה שניתן לחשוב עליו. לכן השפה חייבת לעשות שימוש אינסופי באמצעים סופיים, וזה מתאפשר הודות למנגנון שמבטיח את הזהות בין שפה ומחשבה".10 הוּמְבּוֹלְדט, אם כן, מיקם את עצמו במסורת של גליליאו ואחרים, שהניחו זיקה הדוקה בין השפה למחשבה, ואף הרחיק לכת מהם. בו־בזמן הוא העניק ניסוח משלו לתפיסה המסורתית ולפיה השפה היא "הדבר היחיד המדהים שאפשר לייחס לנו כבני־אדם מודרנים", אם להשתמש בביטוי שטבע לאחרונה טַטֶרְסָל.
 
חלה התקדמות עצומה בדרך שבה אנחנו מבינים את האמצעים הסופיים שמכוחם מתאפשר השימוש האינסופי בשפה, אבל השימוש האינסופי הזה הוא עדיין בגדר תעלומה. גם ההתקדמות המשמעותית בנושא המצומצם יותר של הבנת המוסכמות המדריכות שימוש הולם בשפה לא פיזרה את הערפל סביב התעלומה של היצירתיות. כמה גדולה התעלומה? זאת שאלה טובה שאחזור אליה בפרק 2.
 
לפני מאה שנים הציג הבלשן הדֵני אוטו יֶסְפֶּרְסֶן (Jespersen) את השאלה כיצד המיבנים של השפה "מפציעים במוחו של הדובר" על בסיס התנסות סופית, ומפיקים "מושג של מיבניוּת" "ברור דיו כדי להדריך את הדובר ביצירת משפטים משלו", ובאופן מיוחד, "צירופים חופשיים" שעל־פי־רוב הם חדשים הן לדובר והן לנמען. משימתו של הבלשן, אם כן, היא לגלות את המנגנונים האלה וכיצד הם מופיעים במוח, להמשיך הלאה ולחשוף את "העקרונות היסודיים שמשותפים לכל השפות", ומתוך כך להגיע לידי "הבנה עמוקה יותר של הטבע הכמוס של השפה והמחשבה האנושית".11 הרעיונות האלה נשמעים היום הרבה פחות מוזרים מכפי שנשמעו בתקופת הסטרוּקטוּרליזם ומדעי ההתנהגות, שמשלו בכיפה בתקופתו של יֶסְפֶּרְסֶן וגזרו על עבודתו ועל המסורת שממנה ינק מעמד שולי וזניח.
 
בניסוח מחודש של התוכנית של יֶסְפֶּרְסֶן, האתגר העיקרי הוא לחקור את טיבם האמיתי של המימשקים (עם המחשבה ועם הצליל) ושל התהליכים הגֶנֶרָטיביים שמקשרים ביניהם במימושים שונים של ה-I-language, ולקבוע כיצד הם מופיעים במוח ונרתמים לשימוש לשוני, בדגש כמובן על הרעיון של "צירופים חופשיים". בהמשך, עלינו לחשוף את התכונות הביולוגיות המשותפות לנו שמגדירות אֵילו סוגי I-language נגישים לבני־אדם, מוקד המחקר של הדקדוק האוניברסלי. הדקדוק הזה — Universel Grammar (או בקיצור UG) — הוא הגלגול המודרני של "העקרונות היסודיים שמשותפים לכל השפות", שעל אודותם דיבר יֶסְפֶּרְסֶן, וכעת הוא מנוסח כשאלה שנוגעת למטען הגֶנֶטי המאפשר את יכולת השפה הייחודית של האדם ואת המימושים המסוימים שלה במסגרות שונות של I-language.
 
באמצע המאה ה-20 חלה תזוזה בפּרספּקטיבה לעבר הדקדוק הגֶנֶרָטיבי, במסגרת המחקר הבִּיוֹ־בלשני, וכך נסללה הדרך למחקרים הרבה יותר מרחיקי־לכת בשפה ובנושאים הקשורים לה. חל גידול עצום בהיקף המימצאים האֶמפּיריים ממיגוון טיפּוֹלוֹגי רחב מאוד של שפות, והם נחקרים בדרגת עומק שאי־אפשר היה בכלל לדמיין אותה לפני שישים שנה. התזוזה הזאת גם העשירה מאוד את סוגי הראָיוֹת שנכללו במחקר של שפות אינדיבידואליות: רכישת שפה, מדעי מוח, דיסוֹציאַציוֹת נוֹירוֹלוֹגיוֹת ועוד, וכן מה שנלמד ממחקר של שפות אחרות — על בסיס ההנחה המוצקה שהיכולת הלשונית נשענת על מטען ביולוגי משותף.
 
מייד עם הניסיונות המוקדמים ביותר לבנות דקדוקים גֶנֶרָטיביים מפורשים, לפני כשישים שנה, התגלו תופעות מפליאות רבות, שאף אחד לא השגיח בהן לפני שהמחקר ניסח והתעמת בבהירות עם "התכונה הבסיסית"; עד אז, התחביר היה לא יותר מ"שימוש במילים" שהוסדר באמצעות מוסכמות ואנלוגיות. זה מזכיר לא מעט את ראשיתו של המדע המודרני. במשך אלפי שנים הסתפקו המלומדים ואנשי המדע בהסברים פשוטים לתופעות מוכרות: אבנים נופלות וזרמי מים גואים כיוון שהם חותרים אל מקומם הטבעי; אינטראקציה בין עצמים נובעת מכוחות אֶמפַּתיה ואנטיפַּתיה; אנחנו תופסים את דמות המשולש כי צורתו מעופפת באוויר ומטביעה את עצמה במוחנו; וכן הלאה. אבל מרגע שגליליאו ואחרים הרשו לעצמם להשתאוֹת מתופעות הטבע ולראות בהן חידות, נוסד המדע המודרני, ועד מהרה התגלה כי רבות מן הדעות שלנו נטולות יסוד, וכי האינטואיציה לעיתים קרובות מוליכה שולל. הנכוֹנוּת להשתאוֹת היא תכונה רבת־ערך, ויש לטפח אותה, מן הילדוּת ועד למחקר המתקדם ביותר.
 
לפני כשישים שנה התגלתה חידה מרכזית אודות השפה שעדיין נמצאת במוקד של דיונים ערים גם בימינו, ואני חושב שההשלכות שלה משמעותיות מאוד. בבסיס החידה הזאת עומדת עובדה פשוטה אך משונה. נבחן את המשפט:
 
 
 
"אינסטינקטיבית, נשרים שעפים שׂוֹחים".
 
 
 
תואר הפועל "אינסטינקטיבית" מתקשר לפועל, אבל זה חייב להיות הפועל "שׂוֹחים", ולא הפועל "עפים". אין שום בעיה במחשבה שנשרים שעפים אינסטינקטיבית שׂוֹחים, אבל את המחשבה הזאת אי־אפשר לבטא בצורה שניסחנו כאן את המשפט. בדומה לכך, השאלה "האם יכולים נשרים שעפים לשׂחוֹת?" מתייחסת ליכולת לשׂחוֹת, לא ליכולת לעוף.
 
המוזר כאן הוא שבשני המקרים, המילה הראשונה — "אינסטינקטיבית" או "יכולים" — יוצרת זיקה עם הפועל המרוחק יותר ("שׂוֹחים"/"לשׂחוֹת") ולא עם הפועל הקרוב יותר ("עפים"); הזיקה הזאת מבוססת על יחס מיבני מסוים, ולא על יחס של רצף קווי לינֵיאָרי, אף־על־פי שרצף לִינֵיאָרי קרוב כזה יהיה פשוט יותר מבחינה חישובית, ואוֹפּטימלי לצורך עיבוד השפה. השפה משתמשת בתכונה של מרחק מיבני מינימלי (minimal structural distance), ואף פעם לא בתכונה של מרחק לינֵיאָרי מינימלי (minimal linear distance), הפשוטה הרבה יותר; כאן ובמקרים רבים אחרים, מנגנון השפה מתעלם מקַלוּת העיבוד. במונחים טכניים, הכללים הם תמיד תלויי־מִיבנה (stucture-dependent), ומתעלמים מסֵדר לינֵיאָרי. והחידה היא: למה זה כך — לא רק באנגלית, אלא בכל שפה, לא רק במיבנים הדקדוקיים האלה אלא גם במיגוון רחב של מיבנים אחרים.
 
יש הסבר פשוט וסביר לכך שהילד יודע, באופן מיידי, את התשובה הנכונה במקרים כאלה, למרות שהראָיות קלושות או לא קיימות: סדר לינֵיאָרי פשוט לא נגיש ללומד השפה שנתקל בדוגמאות האלה; במקום זה הוא מודרך על־ידי עיקרון עמוק שתוחם את החיפוש למרחק מיבני מינימלי, ופוסל מלכתחילה את הפעולה הפשוטה הרבה יותר של מרחק לינֵיאָרי מינימלי. הרעיון הזה כמובן טעון הסבר נוסף. למה זה כך? מהו הדבר בבסיס הגֶנֶטי לשפה — הדקדוק האוניברסלי, UG — שמכתיב את התנאי הספציפי הזה?
 
עקרון המרחק המינימלי רוֹוח מאוד במנגנון השפה, ויש להניח שהוא מקרה פרטי של עיקרון כללי יותר, שאפשר לכנותו "חישוב מינימלי", שהוא כשלעצמו כנראה מקרה פרטי של תכונה כללית הרבה יותר בטבע האורגני ואולי מעֵבר לו. עם זאת, חייב להיות במנגנון השפה משהו ייחודי שמגביל את החישוב המינימלי למרחק מיבני ולא לינֵיאָרי, למרות הפּשטוּת הרבה יותר של המרחק הלינֵיאָרי לצורכי חישוב ועיבוד.
 
ראיות בלתי תלויות, ממקורות נוספים, כולל מדעי המוח, מחזקות את המסקנה הזאת. קבוצת מחקר במילאנו חקרה פעילות מוחית של נבדקים שהוצגו בפניהם שני סוגי גירויים: שפות מומצאות שמצייתות לדקדוק האוניברסלי, וכאלה שלא מצייתות לו; במקרה השני, לדוגמה, היה כלל ליצירת שלילה שממקם את מילת השלילה אחרי המילה השלישית במשפט, פעולה פשוטה הרבה יותר מבחינה חישובית מכללי השלילה של השפה האנושית בפועל. הם מצאו כי במקרה שבו ישנה התאמה לדקדוק האוניברסלי, ישנה פעילות רגילה באזורי השפה, אבל לא כך במקרה שבו משתמשים בסדר לינֵיאָרי. במקרה הזה, הפעילות המוחית מעידה על כך שהמטלה מעובדת בדומה לחידה לא־לשונית.
 
מחקר של ניל סמית (Smith) ואיאַנטי־מריה צימְפְּלי (Tsimpli) על אדם שניחן בכישורי שפה יוצאי־דופן לצד ליקויים קוֹגניטיביים כלליים, הגיע למסקנות דומות. באופן מעניין, התגלה שגם נבדקים נורמלים אינם מסוגלים להתמודד עם הֲפָרוֹת של הדקדוק האוניברסלי שעושות שימוש בסדר לינֵיאָרי. כפי שמסכם זאת סמית: "התבנית הלשונית של הניסוי מנעה מהם, כנראה, להפיק את ההכללות הנכונות, שהיו לא מיבניות, אף־על־פי שהיה ביכולתם לפתור בקלות בעיות דומות שהוצגו בהקשר לא לשוני".12
 
ישנה "תעשייה" מחקרית קטנה במדע קוֹגניטיבי חישובי ששָׂמה לה למטרה להראות כי אפשר ללמוד את תכונות השפה האלה באמצעות ניתוח סטטיסטי של בּיג דאטָה. לאמיתו של דבר התלות המיבנית של ההכללות הלשוניות היא אחת מתכונות השפה המהותיות הבודדות שבכלל זכו לטיפול במונחים האלה. אלא שכל ניסיון שהיה ברור מספיק כדי להיבחן, הוכח ככישלון גמור.13 מה שיותר חשוב, המאמצים האלה אינם יורדים לשורש הבעיה. גם אילו הצליחו — מה שלא יכול לקרות — הם יותירו על כנה את השאלה המקורית, היחידה שחשובה: מדוע השפה, באופן שיטתי, עושה שימוש בתכונת המרחק המיבני המינימלי, המסובכת מבחינה חישובית, ותמיד מתעלמת מן האפשרות הפשוטה הרבה יותר, של מרחק לינֵיאָרי מינימלי? להחמיץ את הנקודה הזאת פירושו לא להיות מוכן להתפלא, להשתאות, לעשות אותו צעד ראשון שהזכרתי קודם בחקירה מדעית רצינית, כפי שעושים זאת במדעים המדויקים לפחות מאז תקופת גליליאו.
 
טענה רחבה יותר היא כי סדר לינֵיאָרי אף פעם אינו נגיש לחלקים המרכזיים בשפה שעניינם תחביר וסמנטיקה. בראִייה הזאת, סדר לינֵיאָרי הוא היבט פֶּריפֶראלי של השפה, שמתחייב מתכונותיה של המערכת החוּשית־מוֹטוֹרית: אנחנו לא יכולים לדבר בכמה ערוצים במקביל, או להפיק מיבנים — רק שרשראות של מילים. המערכת החוּשית־מוֹטוֹרית לא מותאמת במיוחד לשפה: החלקים שלה שמאפשרים את החצנת הדיבור וקליטתו, כך נראה, התקיימו במוח האנושי הרבה לפני הופעת השפה. יש ראיות לכך שמערכת השמיעה של שימפנזים עשויה להיות מותאמת היטב לדיבור אנושי,14 למרות שקופים לא מסוגלים אפילו לעשות את הצעד הראשון ברכישת השפה: לחלץ נתונים לשוניים מתוך "המהומה הרעשנית" שאופפת אותם, כפי שתינוקות אנושיים כן עושים בן־רגע, באופן אוטומטי — הישג לגמרי לא־מבוטל. אומנם היכולת לשלוט במיתרי הקול לצורך דיבור נראית ייחודית לאדם, אבל אין לייחס משמעות רבה מדי לעובדה הזאת, מן הסיבה שמערכת הפקת השפה אינה תלויה בדיבור; כך עולה ממחקרים מן העת האחרונה על שפות סימנים. מאחר שלא נראה סביר שלקופים יש כישורי הַחְוָוָיה (gesturing) הנחוצים לשפת סימנים, פירוש הדבר שתכונות קוֹגניטיביוֹת עמוקות הרבה יותר הן שעומדות בבסיס מנגנון השפה ורכישתה.
 
אף־על־פי שהנושא עדיין לא הוכרע, כבר יש לא מעט ראָיות לנכונותה של הטענה הרחבה יותר: מנגנון השפה הבסיסי מתעלם מסדר לינֵיאָרי ומסידורים חיצוניים אחרים. ובמיוחד: פירוש סֵמַנטי, ביסודו, תלוי בהיֶירַרכיה תחבירית, לא בַּסדר הלינֵיאָרי שבא לידי ביטוי בצורות המוחצנות של השפה. אם כך, "התכונה הבסיסית" שונה מעט מכפי שהיא נוסחה קודם לכן, וגם בספרות המקצועית (גם במאמרים שלי). מוטב לומר כי "התכונה הבסיסית" היא הפקה של מערך לא־מוגבל של צירופים בעלי מיבנה היֶירַרכי, שמְמוּפּים לַמימשק המוּשׂגי־התכַּוונוּתי (מערכת החשיבה), ומספקים מעין "שפת מחשבה"; וסביר גם להניח כי זהו הסוג היחיד של שפת מחשבה, אף־על־פי שמתעוררות כאן שאלות מעניינות. גם על אודות מעמדו ואופיו של המיפוי הזה מתעוררות שאלות מעניינות וחשובות, שאלות שאניח בצד כעת.
 
אם קו המחשבה הזה נכון באופן עקרוני, כי אז יש סיבות טובות לחזור אל התפיסה המסורתית של השפה כ"כלי למחשבה", ולעדכן את הסיסמה של אריסטו בהתאם: שפה איננה צלילים עם משמעות, אלא משמעות עם צלילים, או באופן כללי יותר, משמעות עם צורה כלשהי של החצנה — על־פי־רוב בצלילים, אבל אפשר גם החצנה במודאליוּת אחרת כלשהי. המחקר בעשורים האחרונים על שפות סימנים גילה דמיון יוצא־דופן לשפות דיבור רגילות בהיבטים כמו מיבנה, רכישה, וייצוג נוֹירוֹלוגי, למרות שכמובן יש הבדלים במוֹדאליוּת.
 
צריך לזכור שרק לעיתים נדירות נעשה שימוש בהחצנה. רובו המכריע של השימוש בשפה הוא לא שימוש מוחצן, אלא מתנהל כסוג של דיאלוג פנימי, והמחקר המועט בנושא, שמקורו בהבחנות של הפסיכולוג הרוסי לב ויגוֹצקי (Vygotsky),15 מאשר את מה שעולה מתוך התבוננות פנימית — לפחות זו שלי: מה שחוצה את סף המוּדעוּת אינו אלא רסיסים פזורים. לפעמים, צירופים שלמים מופיעים בן־רגע בעיני רוחנו, מהר מכדי שיהיו מעורבות בכך פעולות של מנגנון ההגִייה, או אפילו הוראות להפעלתו. זהו נושא מעניין שבקושי נחקר, אף־על־פי שהדבר הוא בר־ביצוע, ויש לו השלכות נרחבות.
 
אם נחזור לנקודה העיקרית, חקר מנגנון השפה מספק סיבות טובות לקחת ברצינות את התפיסה המסורתית של השפה ככלי מחשבה. ההחצנה, אם כן, תהיה תהליך־עזר צדדי, ותכונותיה ינבעו ברובן או בשלמותן מן המערכת החוּשית־מוֹטוֹרית העצמאית. המסקנה הזאת נתמכת בראיות נוספות. משתמע ממנה כי עיבוד השפה הוא תהליך מישני, וכי שימושים של שפה התלויים בהחצנה, כמו תקשורת, הם מישניים אף יותר — בניגוד גמור לדוֹגמה השלטת בתחום ללא שום בסיס רציני. עוד משתמע כאן כי ההשערות הרוֹוחוֹת בשנים האחרונות על האבוֹלוּציה של השפה, אלה שמדגישות את תפקידה התקשורתי, מחטיאות את העיקר.
 
התפיסה שלפיה הפונקציה של השפה היא תקשורת היא ממש סוג של דוֹגמה. הנה ניסוח אופייני לרעיון הזה, מתוך המאמר על לוֹק באנציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד: "יש חשיבות לכך שבקרב קהילה של דוברי שפה תהיה למילים משמעות זהה. התנאי הזה, מרגע שהוא מתקיים, תורם למטרה העיקרית של השפה, שהיא תקשורת. אם איננו משתמשים במילים במשמעות שאחרים מייחסים להן, לא נצליח לתקשר איתם ביעילות. כך נכשיל את התכלית העיקרית של השפה".16
 
ראשית, יש משהו מוזר במחשבה שיש לשפה מטרה. שפות הן לא מכשירים שעוצבו בידי אדם, אלא אוֹבּייקטים ביולוגיים, כמו מערכת הראִייה, או החיסון, או העיכול. לפעמים אומרים כי לאיברים האלה יש פונקציות, כי הם מיועדים למטרה מסוימת. אבל גם הרעיון הזה מעורפל. קחו את עמוד השדרה. האם הפונקציה שלו היא להחזיק אותנו זקופים, להגן על סיבי עצב, לייצר תאי דם, לאגור סידן, או כולם גם יחד? שאלות דומות מתעוררות כשבוחנים את הפונקציה ואת המיבנה של השפה. כאן נכנסים לתמונה שיקולים אבוֹלוּציוניים, אלא שכמו במקרה של עמוד השדרה, הם רחוקים מלהיות טריוויאליים. ביחס לשפה, הספּקוּלציוֹת האבוֹלוּציוניוֹת על־פי־רוב שואבות השראה מסוגים שונים של מערכות תקשורת המצויות בממלכת החי, אבל גם זה רק ביטוי נוסף של הדוֹגמה המודרנית, וסביר שהיא מובילה למבוי סתום, מן הטעמים שהזכרתי ועוד אשוב אליהם.
 
זאת ועוד; אפילו כשהשפה משמשת לתקשורת, אין כל הכרח שהמשמעויות, או הצלילים, או המיבנים, יהיו משותפים. תקשורת היא לא עניין של "כן או לא" אלא של "יותר או פחות". כשהשיתוף אינו מספיק, התקשורת משתבשת ברמה מסוימת, כפי שקורה בחיים דרך שיגרה. גם אם המונח "תקשורת" מרוקן מרוב משמעותו ונותר סתם שם־גג לאינטראקציה חברתית מסוגים שונים, יש לו רק חלק שולי מתוך שלל השימושים בשפה.
 
בקיצור, אין כל בסיס לדוֹגמה הסטנדרטית, והצטברו די והותר ראיות משמעותיות נגדה. בלי ספק השפה משמשת לעיתים לתקשורת, וכך עושים גם סגנון לבוש, הבעות פנים, תנוחות גוף, וכדומה. אבל תכונות יסודיות של מנגנון השפה מצביעות על כך שהצדק הוא עם מסורת ענֵפה הגורסת כי השפה היא ביסודה מכשיר למחשבה, גם אם לא נרחיק לכת עד פון הוּמבּוֹלדט, שהניח זהוּת בין השתיים.
 
המסקנה הזאת מתחזקת כשבוחנים יותר מקרוב את "התכונה הבסיסית". כמובן, אנחנו מחפשים את ההסבר הפשוט ביותר לתכונה הבסיסית, את התיאוריה שמניחה הכי פחות הנחות שרירותיות, שכל אחת מהן בהכרח תרחיק אותנו מן ההסבר הסופי על מקורה של השפה. והשאלה שאנחנו שואלים היא כמה רחוק אפשר להגיע דרך יישום השיטה המדעית המקובלת.
 
הפעולה החישובית הפשוטה ביותר, שבדרך זו או אחרת תשתלב בכל תהליך חישובי, לוקחת שני אוֹבּייקטים שכבר נוצרו, X ו-Y, ויוצרת מהם אובייקט חדש Z. הבה נקרא לה מיזוג. העיקרון של "החישוב המינימלי" קובע שהמיזוג לא יחולל שינוי ב-X וב-Y, ושלא יוגדר סדר ביניהם ב-Z. כלומר:
 
 
 
מיזוג (X,Y} = (X,Y}
 
 
 
כמובן, אין פירוש הדבר שהמוח מכיל קבוצות (כפי שכמה פירושים מוטעים גורסים), אלא שהייצוג המוחי, יהיה אשר יהיה, יש לו תכונות שאפשר לתאר אותן נכון במונחים האלה — בדיוק כשם שבכימיה לא היינו מצפים למצוא את התרשים של קֶקוּלֶה (Kekulé) למולקולת הבֶּנְזֶן בתוך מבחנה.
 
אם השפה אכן מצייתת בדרך זו לעיקרון של "חישוב מינימלי", יש בידינו תשובה מעמיקה לשאלה מדוע סדר לינֵיאָרי הוא רק תכונה מישנית של השפה, תכונה שככל הנראה איננה זמינה לליבת החישובים התחביריים והסֵמַנטיים: מנגנון השפה הוא מושלם במובן הזה (ושוב עלינו לשאול למה זה כך). וכשאנחנו מוסיפים להתבונן, ישנה הצטברות של ראיות למסקנה הזאת.
 
נניח ש-X ו-Y מוזגו, ואף אחד מהם הוא לא חלק מן השני; כמו למשל מה שמתקבל מצירופם של "קרא" ו"את הספר" לכדי "קרא את הספר". נקרא לפעולה הזאת מיזוג חיצוני. נניח כעת ש-Y הוא חלק מ-X, למשל:
 
 
 
"ג'ון קרא איזה ספר" = X, "איזה ספר" = Y
 
 
 
כך שהמיזוג שלהם יוצר:
 
 
 
"איזה ספר ג'ון קרא איזה ספר".
 
 
 
פעולות נוספות שעוד נשוב אליהן ממירות את המיבנה הזה ל:
 
 
 
"איזה ספר ג'ון קרא?"
 
 
 
זוהי דוגמה לתופעה הנפוצה של הַתָקָה (displacement) בשפה הטבעית: צירופים נשמעים במיקום אחד, אבל הם מתפרשים גם בו וגם במיקום אחר. במקרה שלנו, המשפט מובן כך:
 
 
 
"עבור איזה ספר w, ג'ון קרא את הספר w".
 
 
 
במקרה הזה התוצאה של מיזוג X ו-Y היא שוב {X,Y}, אבל יש בה שני עותקים של Y (= "איזה ספר"), האחד העותק המקורי שנמצא בתוך X, והשני העותק שהותק ומוזג עם X. נקרא לפעולה הזאת מיזוג פנימי.
 
חשוב להישמר מטעות נפוצה שאפשר למצוא גם בספרות המקצועית: אין שום פעולה מיוחדת של העתקה או של מיזוג־מחדש. מיזוג פנימי אומנם יוצר שני עותקים, אבל זוהי תוצאה של עקרון החישוב המינימלי, שמגדיר את פעולת המיזוג באופן הפשוט ביותר, כך שהיא לא תשנה אף אחד משני האוֹבּייקטים שעוברים מיזוג. מושגים חדשים כמו העתקה או מיזוג־מחדש הם לא רק מיותרים; הם גם מעוררים קשיים ניכרים, אלא אם כן יוגבלו באופן חמור כך שיפעלו רק תחת התנאים המסוימים מאוד של פעולת המיזוג, תנאים שמתקיימים ממילא במסגרת המושג הפשוט ביותר של מיזוג.02
 
02 כלומר, הרְכיב "איזה ספר" במשפט "ג'ון קרא איזה ספר" איננו מוכפל כדי ליצור את השאלה "איזה ספר ג'ון קרא איזה ספר?" (שבסופו של דבר, אחרי מחיקת העותק המקורי, תהיה מבוטאת כ"איזה ספר ג'ון קרא?"). עלינו לחשוב על העותק החדש, בתחילת המשפט, כגילום נוסף של העותק המקורי. "עקירת" העותק המקורי ממקומו היתה משנה את האוֹבּייקט שכבר נוצר, ובמובן הזה היתה מסובכת יותר מהשארתו במקומו, ומפירה את עקרון החישוב המינימלי.
 
מיזוג חיצוני ומיזוג פנימי הם שני הסוגים היחידים האפשריים של פעולת המיזוג הבּינארית. לשניהם אין כל עלות, מרגע שמגדירים את המיזוג באופן אוֹפּטימלי, כך שיפעל על כל שני אוֹבּייקטים תחביריים שכבר נוצרו, ללא תנאים נוספים. למעשה, יידרשו תנאים שרירותיים כדי למנוע, או לסבך, את שני סוגי המיזוג או אחד מהם. זאת עובדה חשובה. שנים ארוכות שלטה ההנחה — גם אצלי — שהַתָקָה היא מעין "פגם" בשפה, תכונה משונה שיש לתרץ את קיומה באמצעות מנגנונים והנחות מסובכים יותר ביחס לדקדוק האוניברסלי. אבל מסתבר שההנחה הזאת אינה נכונה. קיומה של הַתָקָה נובע מן ההנחות הפשוטות ביותר. היה זה "פגם" אלמלא היתה הַתָקָה בשפה. יש הסבורים שמיזוג חיצוני הוא פשוט יותר ובשל כך יש לו קדימות במנגנון הלשוני או באבוֹלוּציה. לאמונה הזאת אין בסיס. אם כבר, אפשר לטעון שדווקא מיזוג פנימי הוא פשוט יותר, מפני שהוא נדרש לחיפוש הרבה יותר מצומצמם בחלל העבודה החישובי, גם אם אין סיבה לייחס חשיבות רבה לשיקול הזה.03
 
03 מאחר שאין ברשותנו סרגל מוסכם למדידת המושג "עומס חישובי" קוֹגניטיבי, קשה לדעת אם מיזוג פנימי, שמתבסס על חיפוש בתוך העץ התחבירי בלבד, פשוט יותר ממיזוג חיצוני, שבו הרְכיב החדש נשלף לאחר חיפוש נרחב יותר בלקסיקון (או אולי רק בחלק מתוחם שלו, שמוקצה לגזירה התחבירית הנוכחית).
 
עובדה חשובה נוספת היא שמיזוג פנימי בצורתו הפשוטה ביותר — המצייתת לעיקרון החובק־כל של חישוב מינימלי — מפיק על־פי־רוב את המיבנה הנאות לפירוש סֵמַנטי, כפי שהודגם קודם לכן במקרה הפשוט של "איזה ספר ג'ון קרא". אלא שהמיבנים האלה אינם נאותים למערכת החוּשית־מוֹטוֹרית: באופן אוניברסלי בשפה, העותק היחיד שנֶהֱגֶה הוא זה שנמצא בעמדה מיבנית גבוהה יותר, כמו במקרה הנוכחי; העותק התחתון נמחק. ישנה קבוצת מקרים חריגים,04 מאירת עיניים, שבפועל מאששת את התֵזה הכללית, אבל אניח אותה בצד.17
 
04 במקרים החריגים האלה, גם העותק התחתון נֶהֱגֶה, וכך מתקבלת הכפלה פוֹנוֹלוֹגית. למשל, בעברית אפשר להתיק את הפועל לתחילת המשפט, כך שהוא יקבל את צורת המקור, ולהשאיר עותק עם נטייה בעמדה המקורית: "נתתי לו לדבר, אבל להסכים לא הסכמתי עם כלום".
 
מחיקה של עותקים נובעת מיישום נוסף, שאינו שנוי במחלוקת, של עקרון החישוב המינימלי: חַשֵב ובַטֵא מעט ככל האפשר. התוצאה היא שהמשפטים המבוטאים מכילים עמדות ריקות. על המאזין להבין היכן נמצא החומר החסר. חקר התפיסה והניתוח הלשוני מלמדים אותנו שהתכונה הזאת מערימה קשיים על עיבוד השפה — מה שמכונה בעיות "filler-gap", בעיות של מילוי פערים. גם בתחום הנרחב של התופעות האלה, מנגנון השפה מעדיף חישוב מינימלי ומתעלם מן הסיבוכים שנלווים לעיבוד השפה ולשימוש בה.
 
צריך לשים לב לכך שכל תיאוריה לשונית שתחליף את פעולת המיזוג הפנימי במנגנון אחר נושאת בנטל הוכחה כפול: עליה להצדיק את מניעת השימוש במיזוג פנימי, וגם את המנגנונים החדשים שאמורים להסביר את תופעת ההַתָקָה — בפועל, הַתָקָה השומרת על עותקים, בדרך כלל הפורמט הנכון לפירוש הסֵמַנטי.05 מקרים מורכבים יותר מובילים למסקנות דומות. נבחן את המשפט:
 
05 הפירוש הסמנטי של "איזה ספר" בשאלה "איזה ספר אתה חושב שג'ון קרא?" קושר אותו לפועל "קרא" בדיוק כפי שהמושא הישיר של פועל זה נקשר אליו. היחס הסמנטי הזה מסביר מדוע שמות עצם שאינם קבילים סמנטית בעמדת המושא ("ג'ון קרא את ריח הלָבֶנְדֶר") גם אינם קבילים סמנטית בעמדת השאלה ("איזה ריח לָבֶנְדֶר אתה חושב שג'ון קרא?"). ההנחה כי עותק "מחוק" של צירוף השאלה "איזה..." עדיין נמצא אחרי הפועל מסבירה את העובדה הזאת.
 
 
 
"[איזו מהתמונות שלו] הם שיכנעו את המוזיאון ש[כל צייר] מעדיף?"
 
 
 
המשפט הזה נגזר מן המיבנה הסמוי:
 
 
 
"[איזו מהתמונות שלו] הם שיכנעו את המוזיאון ש[כל צייר] מעדיף [איזו מהתמונות שלו]?"
 
 
 
— מיבנה שנוצר ישירות באמצעות מיזוג פנימי, עם התקה ושני עותקים של "[איזו מהתמונות שלו]". הצירוף [איזו מהתמונות שלו] שנהגה בתחילת המשפט מובן כמושא הישיר של "מעדיף", בעמדה הריקה, בדומה ל"אחת מהתמונות שלו" במשפט "הם שיכנעו את המוזיאון ש[כל צייר] מעדיף [אחת מהתמונות שלו]". וזה בדיוק הפירוש שהמיבנה הסמוי עם שני העותקים מייצר.
 
זאת ועוד: יחס הכַּמָת־מִשתַנֶה (quantifier variable) בין "כל" ל"שלו" נשמר במשפט:
 
 
 
"[איזו מהתמונות שלו] הם שיכנעו את המוזיאון ש[כל צייר] מעדיף?"
 
 
 
התשובה יכולה להיות "התמונה הראשונה שלו", שתהיה שונה עבור כל צייר, בדומה לפירוש אפשרי של "הם שיכנעו את המוזיאון ש[כל צייר] מעדיף [אחת מהתמונות שלו]". בניגוד לכך, פירוש כזה אינו אפשרי במשפט
 
 
 
"[איזו תמונה שלו] שיכנעה את המוזיאון ש[כל צייר] אוהב פרחים?"
 
 
 
במקרה הזה, "תמונה שלו" אינו נופל בתוך הטווח של "כל צייר". משתמע מכך שהעותק שאינו נֶהֱגֶה של "תמונה שלו" מספק את המיבנה הדרוש לכבילת המִשתַנֶה בידי הכַּמָת, וכן לפירוש המושא הישיר של הפועל. התוצאות האלה נובעות ישירות ממיזוג פנימי ומחיקת עותקים בשל הצורך בהחצנת הדיבור.06 ישנן עוד דוגמאות רבות שמצביעות על קיומם של עותקים "מחוקים" במיבנה התחבירי, והן מעוררות בעיות מעניינות ככל שהמורכבות שלהן עולה.
 
06 כלומר, היכולת שלנו להבין את "שלו" כמשתנה שערכו תלוי בערכו של "כל צייר" במשפט "איזו מהתמונות שלו הם שיכנעו את המוזיאון שכל צייר מעדיף?", מצביעה על קיומו של עותק "מחוק" של "התמונות שלו" אחרי הפועל "מעדיף"; והעותק הזה מתחייב מן ההנחה שמיזוג פנימי לא משנה דבר במיבנה שעליו הוא פועל.
 
בדיוק כמו במקרים הפשוטים, למשל "אינסטינקטיבית, נשרים שעפים שׂוֹחים", אין זה מתקבל על הדעת שעיבוד נתונים מסוג כלשהו אחראי לתוצאות האלה. הנתונים הרלוונטיים לא זמינים ללומד השפה. על כן התוצאות נובעות מ"ידו המקורית של הטבע", בניסוחו של יוּם, ובמונחים שלנו היום, מן המטען הגנטי; ליתר דיוק, מן הארכיטקטורה של השפה, תולדת המיפגש בין הדקדוק האוניברסלי לבין עקרונות כלליים כמו חישוב מינימלי. בדרך זו יש ביכולתנו להסיק מסקנות מרחיקות־לכת, אך מוצקות, על אודות טבעו של הדקדוק האוניברסלי.
 
לעיתים מזומנות נתקלים בספרות המחקרית ומחוץ לה בטענה שהדקדוק האוניברסלי הופרך, או שאינו קיים. אבל זו אינה אלא אי־הבנה. להכחיש את קיומו של הדקדוק האוניברסלי — כלומר, של בסיס ביולוגי ליכולת הלשונית — זה להניח שהעובדה שלבני־אדם יש שפה ולאורגניזמים אחרים אין היא בגדר פלא. הטענה, אם כך, אינה מתייחסת לדקדוק האוניברסלי, אלא להכללות תיאוּריוֹת — למשל, האוניברסלים הלשוניים החשובים מאוד שהוצעו על ידי ג'וזף גרינברג (Greenberg). לדוגמה, בהקדמה של פטרישיה צֶ'רְצְ'לנד (Churchland) למהדורה החדשה של הספר של קְוַויין (Quine) מילה ואוֹבּייקט (Word and Object)18 היא כותבת, תוך היעזרות בציטוט לא רלוונטי, כי "אוניברסלים לשוניים, בָּבת־עינם של בלשנים מדורי דורות, נפלו זה אחר זה כאשר נתקלו בנתונים סותרים של מחקרי שדה בלשניים". יש להניח שהיא רואה בכך אישור להשקפתו של קְוַויין ש"בחינה מתבקשת של הראָיות ושיטות המחקר צריכה להשתיק את הדיבורים על אוניברסלים לשוניים", כלומר, הכללות על אודות השפה. אלא שבמציאות, מחקרי השדה הבלשניים הם אלה שחשפו ואישרו לא רק את ההכללות החשובות והתקֵפוֹת על־פי־רוב, אלא גם את התכונות הקבועות של הדקדוק האוניברסלי. המונח "מחקרי שדה בלשניים" מתייחס לבלשנים שעוסקים בנתונים אֶמפּיריים, בין שהם עובדים בג'ונגל באַמַזוֹנָס, במשרדים שלהם בבֶּלֶם שבברזיל, או בניו יורק.
 
שבריר האמת בטענות של קְוַויין וצֶ'רְצְ'לנד הוא שלהכללות יש כנראה חריגים; אבל אלה מתַפקדים כתמריץ רב ערך לחקירה נוספת — כמו למשל, החריגים למחיקת עותקים תחביריים, שהזכרתי קודם. זהו מצב שכיח במדע. גילוי הסטיות במסלולו של אוּראנוֹס מסביב לשמש לא הוביל לנטישת עקרונות המכאניקה של ניוטון וחוקי קֶפְּלֶר, וגם לא למסקנה הקיצונית יותר שאין שום חוקים פיזיקליים; במקום זה, הגילוי הוביל להיפּוֹתֵזָה שקיים כוכב־לכת נוסף, ומאוחר יותר הוא אכן התגלה — זהו נֶפְּטוּן. חריגים להכללות תיאוּריוֹת שהן נכונות ברובן ממלאים תפקיד דומה בכל המדעים, וכך גם עשו, שוב ושוב, בחקר השפה.
 
ישנן אפוא ראיות מרחיקות־לכת ומשכנעות לכך שבמידה שהשפה בנויה באופן אוֹפּטימלי, המיבנים שהיא תפיק יתאימו לפירוש סֵמַנטי אבל יערימו קשיים על התפיסה ועל העיבוד הלשוני (ולכן על התקשורת). דוגמאות יש למכביר. קחו למשל את מיבנה הסָבִיל. ישנה טענה שהסביל מאשש את ההשקפה שהשפה מותאמת היטב לתקשורת. למשל, אם ברצוננו להבליט את "הספרים" במשפט "הנערים לקחו את הספרים", נוכל להשתמש בצורת הסביל "הספרים נלקחו על־ידי הנערים". לאמיתו של דבר, המסקנה בדיוק הפוכה, שכן מנגנון השפה לא מאפשר את הפעולה הזאת במקרה הכללי. אם נרצה להבליט את "הספרייה" במשפט "הנערים לקחו את הספרים מן הספרייה", לא נוכל להשתמש בסביל כמו "הספרייה נלקחה את הספרים מן על־ידי הנערים". משהו במנגנון הלשוני לא מאפשר פעולה כזאת, דבר שהוא מכשול נוסף לתקשורת.
 
במקרים המעניינים, יעילות חישובית מתנגשת ישירות עם יעילות תקשורתית. ובכל אחד מהם, היעילות החישובית גוברת, על חשבון התקשורתיות. אנחנו מכירים הרבה מקרים כאלה, בכללם דו־משמעות מיבנית ומשפטֵי "שבילים מתפצלים", כמו
 
 
 
"בזמן שהטַבּח בישל מרק נשפך על הרצפה",
 
 
 
שנתפסים לא דקדוקיים בשמיעה ראשונה. עוד מקרה מעניין הוא מה שנקרא אִיִים, מיבנים שהוֹצָאה תחבירית מתוכם (מיזוג פנימי) איננה אפשרית, במידה שהם מוסברים באורח שיטתי בעזרת יעילות חישובית. אם ניקח את המשפט
 
 
 
"הם ביררו אם המכונאים תיקנו את המכוניות"
 
 
 
ונרצה לשאול "כמה מכוניות", נקבל:
 
 
 
"כמה מכוניות הם ביררו אם המכונאים תיקנו?"
 
 
 
אבל אם נרצה לשאול "כמה מכונאים", נקבל:
 
 
 
"כמה מכונאים הם ביררו אם תיקנו את המכוניות?"
 
 
 
השאלה השנייה גרועה הרבה יותר מן הראשונה (טכנית, הֲפָרָה של עיקרון הנקרא ECP).07 אף־על־פי שאין כל בעיה לחשוב על השאלה "כמה מכונאים" בהקשר הזה, אין דרך ישירה לבטא אותה, וניאלץ להשתמש בניסוח עקלקל ועקיף; שוב — מכשול לתקשורתיות.
 
07 Empty Category Principle. המגבלה הזאת מתייחסת להַתָקָה של נושא מפסוקית משועבדת, הַתָקָה שיוצרת רצף לינֵיאָרי של ראש הפסוקית (כמו "אם") ועותק "מחוק" של הנושא שהוּתק.
 
גם כאן ישנן, לכאורה, דוגמאות־נגד, כמו באיטלקית. אבל חשיפת הדוגמאות הנגדיות הללו הובילה את הבלשן לואיג'י ריצי (Rizzi)19 לתגליות חשובות על אודות טיבן של שפות עם נושאים ריקים.08 והתגליות האלה רק חיזקו את העיקרון של ECP. זאת עוד דוגמה לערכן של הכללות ושל החריגים לכאורה.
 
08 נושא ריק הוא כינוי גוף שאינו נהגה, למשל במשפט "הלכתי לסרט" שבו כינוי הגוף "אני" הוא ריק. בשפות כמו איטלקית, שמאפשרות נושאים ריקים, נצפות לכאורה הפרות של מגבלת ה-ECP, אבל הן נובעות מכך שהנושא הותק מעמדה שאיננה סמוכה לינֵיאָרית לראש הפסוקית אלא מופיעה רק לאחר הפועל.
 
יש עוד הרבה מקרים דומים. ככל שאנחנו מבינים אותם, הרושם הוא שהמיבנים הדקדוקיים נוצרים מהפעלה חופשית של הכללים הפשוטים ביותר, שדווקא מקשים על התפיסה והעיבוד הלשוניים. בכל מקרה ידוע של התנגשות בין שני הצרכים, קלות העיבוד והיעילות התקשורתית מוקרבות לטובת יעילות חישובית במנגנון השפה. זה מחזק את תפיסת השפה כמכשיר למחשבה, מכשיר שמבחינות מסוימות מתוכנן אוֹפּטימלית, בעוד ההחצנה היא תהליך מישני, ובכלל זה תקשורת ושימושים אחרים בשפה מוחצנת. כפי שקורה לא אחת, התופעות הנִגלוֹת מציירות תמונה מטעה של העקרונות היסודיים. האמנות המהותית של המדע, כפי שניסח זאת זוכה פרס נובל בפיזיקה, ז'אן בַּטיסְט פֶּרֶן (Perrin), היא "רֶדוּקציה של המוּרכּבוּת הנצפֵּית לפשטוּת סמויה".
 
אפשר להפוך את הטיעון שהוצג כאן על מנת לחדד את הנקודה העקרונית. אנחנו יוצאים מן "התכונה הבסיסית" של השפה, ובדרך המדעית הרגילה שואלים איזו מערכת חישובית אוֹפּטימלית תפיק אותה. התשובה היא מיזוג בצורתו הפשוטה ביותר, על שני סוגיו, מיזוג חיצוני ומיזוג פנימי; התֵזה שתנועה תחבירית משאירה עותקים בעמדה המקורית נובעת ישירות ממיזוג פנימי. מה שמתקבל מכך, במיגוון חשוב ורחב של מקרים, הוא הצורות המתאימות לפירוש סֵמַנטי במימשק המוּשׂגי־כַּוונתי, צורות שנעדר מהן סֵדר לינֵיאָרי או כל סידור אחר. בשלב הזה, תהליך מישני של החצנה ממיר את האוֹבּייקטים המֶנְטָליים שנוצרו לצורה שהולמת את המערכת החוּשית־מוֹטוֹרית, עם סידור שנקבע בהתאם למוֹדאליוּת החוּשית שנבחרה להחצנה. גם ההחצנה מצייתת לחישוב מינימלי, ולכן נמחקים עותקים תחביריים, מה שמערים קשיים על העיבוד והשימוש בשפה (לרבות המקרה הפרטי של תקשורת). תוצאה אוטומטית של ההנחות האוֹפּטימליוֹת היא שהכללים הדקדוקיים הם תמיד תלויי־מיבנה, ובכך באה על פיתרונה החידה שבה פתחנו את הדיון ואחרות כדוגמתה.
 
פרויקט מחקרי רחב יותר, שזכה בשנים האחרונות לכינוי "התוכנית המינימליסטית", מתחיל בהנחה האוֹפּטימלית ("התֵזָה המינימליסטית החזקה") ובוחן עד כמה אפשר לדבוק בה לנוכח המורכבות והגיווּן הנצפים בשפות העולם. במקרה שמתגלה פער הסברי, המטרה תהיה לבדוק האם ניתן לפרש את הנתונים באופן אחר, או לעדכן את עקרונות החישוב המינימלי, על מנת לפתור את הבעיות במסגרת התֵזָה המינימליסטית החזקה; אם כן, יהיה בכך אישוש, מכיווּן מפתיע ומעניין, של התפיסה הגָלילֵיאית שהטבע הוא פשוט, ושהמשׂימה של המדען היא להוכיח זאת. המשימה כמובן מאתגרת. להערכתי, היא נראית כיום יותר מציאותית מכפי שנראתה לפני שנים ספורות בלבד, למרות שנותרו עדיין בעיות כבירות.
 
השאלה שמתעוררת לאור הדברים האלה היא: למה שהשפה תהיה בנויה באופן אוֹפּטימלי, במידה שהתֵזָה המינימליסטית החזקה אכן נכונה? השאלה הזאת מוליכה אותנו להרהר במקורות השפה. התֵזָה המינימליסטית החזקה מתיישבת עם הראיות הזעומות שיש בידינו אודות הופעת השפה האנושית, ככל הנראה בנקודה פתאומית ומאוחרת יחסית בקנה־מידה אבוֹלוּציוני, כפי שטען טַטֶרְסָל. השערה אחת, שטומנת בחובה אפשרויות פוריות למחקר, היא שחיווּט־מחדש קל של המוח חולל את פעולת המיזוג, כמובן בצורתה הפשוטה ביותר, והוא שהניח את היסוד לחשיבה יצירתית נטולת גבולות, "הקפיצה הגדולה קדימה" שנחשפת במימצאים הארכיאולוגיים, ולהבדלים הדרמטיים בין בני־האדם המודרניים לבין אבותיהם הקדומים ושאר ממלכת החי. אם יש תימוכין להשערה הזאת, תהיה לנו תשובה לשאלות אודות מה שנראה כתיכנון אוֹפּטימלי של השפה: זה מה שנצַפה לראות כשנתונות לנו הנסיבות הללו, ללא לחצים של תהליך הברירה או לחצים אחרים מכיווּן האבוֹלוּציה; המערכת פשוט תצמח בכפוף לחוקי הטבע, במקרה הזה עקרון החישוב המינימלי — בדומה לאופן שבו נוצר פתית שלג.09
 
09 לפתיתי שלג יש סימטריה משוּשָה. האירגון הסימטרי של מולקולות המים במצב הקפוא שלהן הוא האירגון היציב ביותר ששומר על רמת אנרגיה מינימלית.
 
ההערות האלה בקושי מגרדות את פני השטח. אולי יש בכוחן להמחיש מדוע התשובה לשאלה "מה היא שפה?" חשובה כל־כך, וגם כיצד בחינה מדוקדקת של השאלה היסודית הזאת עשויה להניב מסקנות שיש להן השלכות רחבות בנוגע לחקר השאלה איזה מין יצורים אנחנו.
 
 
 
 

עוד על הספר

איזה מין יצורים אנחנו נועם חומסקי
מה היא שפה?
 
השאלה הכללית שאני מבקש לעסוק בה בספר הזה היא עתיקת יומין: איזה מין יצורים אנחנו? אני לא שוגה באשליות שיש ביכולתי לספק תשובה הולמת לשאלה הזאת, אבל נראה לי סביר להניח שלכל הפחות בתחומים מסוימים, ובמיוחד ביחס לטבע הקוֹגְניטיבי שלנו, ישנן תובנות מעניינות ומשמעותיות, חלקן חדשות, שבעזרתן נוכל לסלק כמה מן המכשולים המקשים על הרחבת החקירה המדעית, לרבות כמה דוקטרינות רוֹוְחות, שרגליהן ניצבות על קרקע הרבה פחות מוצקה מכפי שמקובל לחשוב.
 
אני אבחן שלוש שאלות ספּציפיוֹת, כל אחת סבוכה מקודמתה: מה היא שפה? מָהם גבולות ההבנה האנושית (אם יש כאלה)? ומהו הטוב המשותף שאליו עלינו לחתור? אתחיל בשאלה הראשונה ואנסה להראות כיצד שאלות שבמבט ראשון נראות די מצומצמות וטכניות מסוגלות להוביל, בסופו של עיון קפדני, למסקנות מרחיקות־לכת וחשובות כשלעצמן, העומדות בניגוד מובהק להנחות המקובלות הנחשבות לפעמים להנחות יסוד בתחומי המחקר הרלוונטיים: המדעים הקוֹגניטיביים במובן הרחב, כולל בלשנות, והפילוסופיה של השפה ושל הנפש.
 
בדיון כולו אתרכז בשורה של אמיתוֹת שנראות לי טריוויאליות, אבל יש בהן משהו משונה: על־פי־רוב הן נפסלות ונדחות. זה מציב דילֶמָה, לפחות בפנַי. ואולי גם אתם תמצאו עניין בפיתרונה.
 
באשר לשפה, מזה 2,500 שנה היא נחקרת ביסודיות ועם תוצאות מרשימות, אך עדיין אין לנו תשובה ברורה לַשאלה מה היא שפה. בהמשך אזכיר כמה הצעות בולטות. ואפשר לשאול: עד כמה בכלל חשוב לענות על כך? ככל שהדברים נוגעים לחקירת היבט כלשהו של השפה, התשובה צריכה להיות ברורה. רק אם יש בידינו תשובה לשאלה הזאת, ולוּ גם תשובה מובלעת, נוכל להמשיך ולחקור שאלות רציניות על השפה: רכישת שפה והשימוש בה, מקור השפה ושינוייה, שוֹנוּת בין שפות ותכונות משותפות להן, שפה בחברה, המנגנונים הפנימיים שמיישמים את מערכת השפה, הן את המערכת הקוֹגניטיבית עצמה והן את שימושיה — משימות נפרדות גם אם קשורות זו לזו. שום ביולוג לא יציע הסבר להתפתחות או לאֶבוֹלוּציה של העין, לדוגמה, בלי לומר לנו משהו מוגדר די הצורך על מה זאת עין, והאמת הטריוויאלית הזאת חלה גם על חקירת השפה. או צריכה לחוּל עליה. ומעניין שעל־פי־רוב לא כך נתפסו השאלות האלה, עניין שעוד אחזור אליו.
 
אבל ישנן סיבות הרבה יותר עקרוניות לנסות ולקבוע בבהירות מה היא שפה, והן נוגעות ישירות לשאלה איזה מין יצורים אנחנו. דרווין לא היה הראשון שהסיק כי "בעלי־החיים הנמוכים שונים מן האדם אך ורק בכך שבכוחו לצרף את הצלילים והמחשבות המגוּונים ביותר, באופן העולה כמעט אינסופית על כושרם של בעלי־החיים".1 "כמעט אינסופית" הוא ביטוי שגור שכיום יש להבין אותו כאינסופי בפועל. אבל דרווין היה הראשון שביטא את הרעיון המסורתי הזה במסגרת התיאוריה המתהווה והולכת של אבוֹלוּציית האדם.
 
גירסה עכשווית נמצאת בדבריו של אחד המדענים המובילים בימינו בחקר אבוֹלוּציית האדם, איאן טַטֶרְסָל (Tattersall). בסקירה מן הזמן האחרון של הראָיות המדעיות הזמינות לנו, הוא מציין כי היה נהוג לחשוב שהתיעוד האבוֹלוּציוני יספק "בשׂורות מוקדמות [ראָיות] על אודות העצמי (self) שלנו. אבל המציאות היא שונה. יותר ויותר מתחוור לנו שהתהווּתה של התבונה האנושית, המודרנית במובהק, היתה דווקא אירוע מאוחר ופתאומי [...] ומה שסייע באופן מהותי לביטוי התבונה החדשה הזאת, כמעט בלי צל של ספק, היה המצאת היכולת הבולטת ביותר בעצמי המודרני שלנו: השפה".2 אם כך, התשובה לשאלה "מה היא שפה?" היא בעלת חשיבות מכרעת עבור כל מי שמבקש להבין את העצמי המודרני שלנו.
 
טַטֶרְסָל מְתַארך את האירוע הפתאומי הזה לחלון צר מאוד שמשתרע איפשהו בין לפני 100 אלף שנה ועד לפני 50 אלף שנה. התאריכים המדויקים לא ידועים, והם לא רלוונטיים לדיון הנוכחי, אבל הפתאומיות של הופעת השפה כן רלוונטית. בהמשך אחזור אל הספרות הענפה של השערות שצצה לאחרונה בנושא הזה, ספרות שבדרך כלל נוקטת גישה שונה משלי.
 
אם התיאור של טַטֶרְסָל בעיקרו נכון, כפי שעולה מן הראָיוֹת האֶמפּיריוֹת המועטות, כי אז מה שהגיח בתקופת החלון הצר היה הכושר האינסופי "לצרף את הצלילים והמחשבות המגוּונים ביותר", במילותיו של דרווין. הכושר האינסופי הזה, כמובן, שוכן במוח סופי. הרעיון של מערכות סוֹפיוֹת בעלות פּוֹטנציאל אינסופי כבר היה מובן היטב עד אמצע המאה ה-20. כך התאפשר ניסוח ברור של התכונה שאותה עלינו לראות כתכונה הבסיסית ביותר של השפה, ושאליה אתייחס בפשטות כאל התכונה הבסיסית: כל שפה מסַפקת מאגר בלתי מוגבל של צירופים בעלי מיבנה הִיֶירַרכי, שמקבלים פירוש בשני מימשקים — מימשק חוּשי־מוֹטוֹרי להחצנת השפה, ומימשק מוּשׂגי־כַּוונתי לתהליכים מֶנְטָליים. זהו פשר חדש וממשי לַכּוֹשר האינסופי שדרווין הזכיר, או אם נרחיק הרבה לפניו — לאמירה של אריסטו כי שפה היא צלילים עם משמעות; עם זאת, מחקרים עדכניים01 מלמדים כי "צלילים" הוא איפיון צר מדי, וישנן סיבות טובות, שאשוב אליהן, להניח כי הניסוח הקלאסי מטעה במובנים חשובים.
 
01 הכוונה למחקרים על שפות סימנים של קהילות חירשים, שמהן עולה כי המיבנים היסודיים ומנגנוני היצירה הלשוניים מתקיימים גם בנפרד מדיבור ושמיעה.
 
[כל ההערות בתחתית העמודים, המצוינות בכוכביות, הן הערות המתרגם. הערות המחבר מצוינות במספרים, וההערות עצמן ניתנות במרוכז בסוף הספר, בחלוקה לפרקים.]
 
אם כן, כל שפה עושה שימוש, לכל הפחות, בהליך חישובי שממַמֵש את "התכונה הבסיסית". לכן תיאוריה של שפה תהיה, בהגדרה, דקדוק גֶנֶרָטיבי (generative), וכל שפה היא מה שמכונה בעגה הטכנית I-language — ה-I מציין כאן Internal, Individual, Intensional: ענייננו הוא לגלות את ההליך החישובי עצמו, ולא את קבוצת העצמים (= מַבָּעים לשוניים) שהוא מפיק; מה שהוא מייצר "באופן חזק" (strongly generates), במינוח הטכני, בדומה להוכחות שמופקות בידי מערכת אַקְסיוֹמוֹת.
 
ישנו גם "ייצור חלש" — קבוצת המבעים שמופקת, בדומה לקבוצת המשפטים המתמטיים שמוּכחים. ישנו גם מושג ה-E-language, שמייצג שפה חיצונית (external), שרבים — לא אני — מזהים עם גוף של נתונים, או עם קבוצה אינסופית כלשהי שמיוצרת באופן חלש. לעיתים קרובות, פילוסופים, בלשנים, מדענים קוֹגניטיביים ומדעני מַחשב הבינו "שפה" כְּמה שמיוצר באופן חלש (weakly generated).3 אבל לא ברור אם מושג הייצור החלש ניתן אפילו להגדרה עבור שפות אנושיות. לכל היותר הוא נגזר מן המושג היסודי יותר של I-language. הנושאים האלה זכו לדיון מעמיק בשנות ה-1950, אבל לדעתי לא הוטמעו בצורה מספקת.4
 
אני אתרכז כאן ב-I-language, שהיא תכונה ביולוגית של בני־אדם, תת־מרכיב של המוח (בעיקר), איבר של המוח/נפש במובן הגמיש המשמש את הביולוגים כשהם מדברים היום על "איברים". יש להבין "נפש" (mind) כהפשטה של המוח ברמה מסוימת; זו הגישה שמכונה לעיתים "המסגרת הביו־בלשנית". היא נתפסת כשנויה במחלוקת, אבל לדעתי ללא בסיס.
 
בתקופות מוקדמות יותר, היה קשה לנסח בבהירות את "התכונה הבסיסית". אם נחזור לקלאסיקה, עבור הבלשן פרדיננד דה סוֹסיר (de Saussure), שפה (במובן הרלוונטי) היא מאגר של דימויי מילים בנפשם של בני קהילה לשונית, מאגר ש"מתקיים רק הודות לסוג של אמנה שנחתמה בין חברי הקהילה". עבור בלשן אחר, לאונרד בּלוּמפילד (Bloomfield), שפה היא מערך של הרגלי תגובה לסיטואציות חברתיות באמצעות צלילי דיבור מוסכמים, והרגלי תגובה לצלילים הללו באמצעות פעולות. במקום אחר הגדיר בּלוּמפילד שפה כ"סך כל המבעים שמופקים בקהילת דיבור" — בדומה לתפיסה המוקדמת יותר של ויליאם דווייט ויטְני (Whitney) של השפה כ"אוסף של סימנים מופקים ונקלטים שהם ערוץ הביטוי העיקרי למחשבה בחברה האנושית", כלומר "סימנים צליליים למחשבה", אף־על־פי שיש הבדלים בין שתי הגירסאות, שאליהם עוד אשוב. והבלשן אדוארד סַפּיר (Sapir) הגדיר שפה כ"שיטה לא אינסטינקטיבית וייחודית לאדם להעברת רעיונות, רגשות ורצונות באמצעות מערכת של סמלים שמופקים באופן רצוני".5
 
תפיסות כאלה מובילות באופן טבעי למה שמרטין ג'וּס (Joos) כינה "המסורת הבּוֹאָזית" (על שם פרנץ בּוֹאז [Boas]), ולפיה ההבדלים בין השפות הם שרירותיים, וכל שפה חדשה יש לחקור ללא כל הנחות מוקדמות.6 בהתאם לכך, התיאוריה הבלשנית מתמצה בשיטות אנליטיות שמטרתן לפשט גוף לשוני לצורה מאורגנת כלשהי, כלומר טכניקות של קיטוע ומיון. הפיתוח המשוכלל ביותר של התפיסה הזאת היה הספר שיטות בבלשנות סטרוקטורלית (Methods in Structural Linguistics) מאת זֶליג האריס (Harris) שראה אור ב-1951. לפי הגירסה העכשווית שלה, התיאוריה הבלשנית היא מערכת של שיטות לעיבוד מבעים לשוניים. לדעתי זוהי נסיגה לאחור, שמבלבלת בין שני המושגים השונים בתכלית של כּשירוּת וביצוע — בתיאור גס: מה שאנחנו יודעים לעומת מה שאנחנו עושים — מושגים שבשיטתו של האריס דווקא נשמרו מובחנים.
 
בעבר, היה אפשר להבין מדוע השאלה "מה היא שפה?" מקבלת תשובות לא מוגדרות כמו אלה שהוזכרו כאן, תשובות שמתעלמות מן "התכונה הבסיסית". ומפתיע לגלות שתשובות דומות עדיין ניתנות במדעים הקוֹגניטיביים של זמננו. דוגמה אופיינית היא מחקר בן־זמננו על האבוֹלוּציה של השפה, שנפתח בהצהרת המחברים: "אנחנו מבינים 'שפה' כסך־כל היכולות שממַפּוֹת צלילים למשמעות, לרבות התשתית שתומכת בהן";7 זו למעשה חזרה על הסיסמה של אריסטו, רק שהיא מעורפלת מכדי להדריך את המחקר המדעי. ושוב, שום ביולוג לא יחקור את האבוֹלוּציה של מערכת הראייה בהסתמך על הנחה שאומרת כי הפֶנוֹטִיפּ אינו יותר מאשר כלל היכולות שממַפּוֹת גירויים לדימויי תחושה, לרבות התשתית שתומכת בהן.
 
בתקופה מוקדמת הרבה יותר, עם הוּלדת המדע המודרני, נזרעו כבר הזרעים לַתמונה שעולה מכתביהם של דרווין וּוִיטני. גליליאו השתאה על "תבונתו העילאית" של מי ש"הגה את הרעיון למסור את מחשבותיו הכמוסות ביותר לזולת [...] באמצעות סידורים שונים של עשרים אותיות על דף", הישג ש"מגמד את ההמצאות הכבירות ביותר", כולל אלה של "מיכלאנג'לו, רפאל, או טיציאן".8 במהרה התגבשה הבנה דומה כגרעין של המדע והפילוסופיה של דֶקארט וממשיכיו, ואיתה עניין עמוק יותר בהיבט היצירתי של השימוש הרגיל בשפה — למעשה היבט שנתפס כקריטריון ראשוני לקיומה של הנפש כעצם (substance) נבדל. ההיגיון הזה הוביל באופן טבעי למאמצים — כמו אלה של זֶ'רוֹ דֶה קוֹרדֶמוּאָה (Cordemoy) — לתכנן מבחן שיזהה אם יצור כלשהו הוא בעל נפש כשלנו.9 הם לא היו שונים כל־כך מ"מבחן טיוּרינג" (Turing Test), למרות הרקע השונה שלהם. הניסויים של קוֹרדֶמוּאָה היו דומים למבחן לַקְמוּס לחוּמציוּת, והוא תפס אותם כניסיון להסיק מסקנות אודות העולם האמיתי; למשחק החיקוי של טיוּרינג, כפי שהוא עצמו הבהיר, לא היו יומרות כאלה.
 
אם נניח בצד את השאלות החשובות האלה, אין היום סיבה לפקפק בתובנה הקַרְטֶזיאנית הבסיסית ולפיה השימוש בשפה ניחן באופי יצירתי: הוא מתאפיין בחדשנות ללא גבולות, הוא הולם את הסיטואציה התקשורתית אבל לא נגרם על ידה — הבחנה מהותית — והוא מחולל אצל האחרים מחשבות שהם תופסים כמחשבות שהיו יכולים להביע בעצמם. הנסיבות וההתניות הפנימיות אולי "מעוררות או מטות" אותנו לדבר באופן מסוים ולא אחר, אבל אף פעם אינן "כופות" זאת עלינו, כפי שניסחו זאת ממשיכיו של דקראט. כדאי גם לזכור שהמיכתם המצוטט־תכופות של וילהלם פון הוּמְבּוֹלְדט (von Humboldt), כי שפה עושה שימוש אינסופי באמצעים סופיים, נסוב על שימוש. בטקסט המקורי הוא כתב: "בפני השפה, באופן ייחודי, משׂתרע עולם נטול גבולות לחלוטין, תמצית כל מה שניתן לחשוב עליו. לכן השפה חייבת לעשות שימוש אינסופי באמצעים סופיים, וזה מתאפשר הודות למנגנון שמבטיח את הזהות בין שפה ומחשבה".10 הוּמְבּוֹלְדט, אם כן, מיקם את עצמו במסורת של גליליאו ואחרים, שהניחו זיקה הדוקה בין השפה למחשבה, ואף הרחיק לכת מהם. בו־בזמן הוא העניק ניסוח משלו לתפיסה המסורתית ולפיה השפה היא "הדבר היחיד המדהים שאפשר לייחס לנו כבני־אדם מודרנים", אם להשתמש בביטוי שטבע לאחרונה טַטֶרְסָל.
 
חלה התקדמות עצומה בדרך שבה אנחנו מבינים את האמצעים הסופיים שמכוחם מתאפשר השימוש האינסופי בשפה, אבל השימוש האינסופי הזה הוא עדיין בגדר תעלומה. גם ההתקדמות המשמעותית בנושא המצומצם יותר של הבנת המוסכמות המדריכות שימוש הולם בשפה לא פיזרה את הערפל סביב התעלומה של היצירתיות. כמה גדולה התעלומה? זאת שאלה טובה שאחזור אליה בפרק 2.
 
לפני מאה שנים הציג הבלשן הדֵני אוטו יֶסְפֶּרְסֶן (Jespersen) את השאלה כיצד המיבנים של השפה "מפציעים במוחו של הדובר" על בסיס התנסות סופית, ומפיקים "מושג של מיבניוּת" "ברור דיו כדי להדריך את הדובר ביצירת משפטים משלו", ובאופן מיוחד, "צירופים חופשיים" שעל־פי־רוב הם חדשים הן לדובר והן לנמען. משימתו של הבלשן, אם כן, היא לגלות את המנגנונים האלה וכיצד הם מופיעים במוח, להמשיך הלאה ולחשוף את "העקרונות היסודיים שמשותפים לכל השפות", ומתוך כך להגיע לידי "הבנה עמוקה יותר של הטבע הכמוס של השפה והמחשבה האנושית".11 הרעיונות האלה נשמעים היום הרבה פחות מוזרים מכפי שנשמעו בתקופת הסטרוּקטוּרליזם ומדעי ההתנהגות, שמשלו בכיפה בתקופתו של יֶסְפֶּרְסֶן וגזרו על עבודתו ועל המסורת שממנה ינק מעמד שולי וזניח.
 
בניסוח מחודש של התוכנית של יֶסְפֶּרְסֶן, האתגר העיקרי הוא לחקור את טיבם האמיתי של המימשקים (עם המחשבה ועם הצליל) ושל התהליכים הגֶנֶרָטיביים שמקשרים ביניהם במימושים שונים של ה-I-language, ולקבוע כיצד הם מופיעים במוח ונרתמים לשימוש לשוני, בדגש כמובן על הרעיון של "צירופים חופשיים". בהמשך, עלינו לחשוף את התכונות הביולוגיות המשותפות לנו שמגדירות אֵילו סוגי I-language נגישים לבני־אדם, מוקד המחקר של הדקדוק האוניברסלי. הדקדוק הזה — Universel Grammar (או בקיצור UG) — הוא הגלגול המודרני של "העקרונות היסודיים שמשותפים לכל השפות", שעל אודותם דיבר יֶסְפֶּרְסֶן, וכעת הוא מנוסח כשאלה שנוגעת למטען הגֶנֶטי המאפשר את יכולת השפה הייחודית של האדם ואת המימושים המסוימים שלה במסגרות שונות של I-language.
 
באמצע המאה ה-20 חלה תזוזה בפּרספּקטיבה לעבר הדקדוק הגֶנֶרָטיבי, במסגרת המחקר הבִּיוֹ־בלשני, וכך נסללה הדרך למחקרים הרבה יותר מרחיקי־לכת בשפה ובנושאים הקשורים לה. חל גידול עצום בהיקף המימצאים האֶמפּיריים ממיגוון טיפּוֹלוֹגי רחב מאוד של שפות, והם נחקרים בדרגת עומק שאי־אפשר היה בכלל לדמיין אותה לפני שישים שנה. התזוזה הזאת גם העשירה מאוד את סוגי הראָיוֹת שנכללו במחקר של שפות אינדיבידואליות: רכישת שפה, מדעי מוח, דיסוֹציאַציוֹת נוֹירוֹלוֹגיוֹת ועוד, וכן מה שנלמד ממחקר של שפות אחרות — על בסיס ההנחה המוצקה שהיכולת הלשונית נשענת על מטען ביולוגי משותף.
 
מייד עם הניסיונות המוקדמים ביותר לבנות דקדוקים גֶנֶרָטיביים מפורשים, לפני כשישים שנה, התגלו תופעות מפליאות רבות, שאף אחד לא השגיח בהן לפני שהמחקר ניסח והתעמת בבהירות עם "התכונה הבסיסית"; עד אז, התחביר היה לא יותר מ"שימוש במילים" שהוסדר באמצעות מוסכמות ואנלוגיות. זה מזכיר לא מעט את ראשיתו של המדע המודרני. במשך אלפי שנים הסתפקו המלומדים ואנשי המדע בהסברים פשוטים לתופעות מוכרות: אבנים נופלות וזרמי מים גואים כיוון שהם חותרים אל מקומם הטבעי; אינטראקציה בין עצמים נובעת מכוחות אֶמפַּתיה ואנטיפַּתיה; אנחנו תופסים את דמות המשולש כי צורתו מעופפת באוויר ומטביעה את עצמה במוחנו; וכן הלאה. אבל מרגע שגליליאו ואחרים הרשו לעצמם להשתאוֹת מתופעות הטבע ולראות בהן חידות, נוסד המדע המודרני, ועד מהרה התגלה כי רבות מן הדעות שלנו נטולות יסוד, וכי האינטואיציה לעיתים קרובות מוליכה שולל. הנכוֹנוּת להשתאוֹת היא תכונה רבת־ערך, ויש לטפח אותה, מן הילדוּת ועד למחקר המתקדם ביותר.
 
לפני כשישים שנה התגלתה חידה מרכזית אודות השפה שעדיין נמצאת במוקד של דיונים ערים גם בימינו, ואני חושב שההשלכות שלה משמעותיות מאוד. בבסיס החידה הזאת עומדת עובדה פשוטה אך משונה. נבחן את המשפט:
 
 
 
"אינסטינקטיבית, נשרים שעפים שׂוֹחים".
 
 
 
תואר הפועל "אינסטינקטיבית" מתקשר לפועל, אבל זה חייב להיות הפועל "שׂוֹחים", ולא הפועל "עפים". אין שום בעיה במחשבה שנשרים שעפים אינסטינקטיבית שׂוֹחים, אבל את המחשבה הזאת אי־אפשר לבטא בצורה שניסחנו כאן את המשפט. בדומה לכך, השאלה "האם יכולים נשרים שעפים לשׂחוֹת?" מתייחסת ליכולת לשׂחוֹת, לא ליכולת לעוף.
 
המוזר כאן הוא שבשני המקרים, המילה הראשונה — "אינסטינקטיבית" או "יכולים" — יוצרת זיקה עם הפועל המרוחק יותר ("שׂוֹחים"/"לשׂחוֹת") ולא עם הפועל הקרוב יותר ("עפים"); הזיקה הזאת מבוססת על יחס מיבני מסוים, ולא על יחס של רצף קווי לינֵיאָרי, אף־על־פי שרצף לִינֵיאָרי קרוב כזה יהיה פשוט יותר מבחינה חישובית, ואוֹפּטימלי לצורך עיבוד השפה. השפה משתמשת בתכונה של מרחק מיבני מינימלי (minimal structural distance), ואף פעם לא בתכונה של מרחק לינֵיאָרי מינימלי (minimal linear distance), הפשוטה הרבה יותר; כאן ובמקרים רבים אחרים, מנגנון השפה מתעלם מקַלוּת העיבוד. במונחים טכניים, הכללים הם תמיד תלויי־מִיבנה (stucture-dependent), ומתעלמים מסֵדר לינֵיאָרי. והחידה היא: למה זה כך — לא רק באנגלית, אלא בכל שפה, לא רק במיבנים הדקדוקיים האלה אלא גם במיגוון רחב של מיבנים אחרים.
 
יש הסבר פשוט וסביר לכך שהילד יודע, באופן מיידי, את התשובה הנכונה במקרים כאלה, למרות שהראָיות קלושות או לא קיימות: סדר לינֵיאָרי פשוט לא נגיש ללומד השפה שנתקל בדוגמאות האלה; במקום זה הוא מודרך על־ידי עיקרון עמוק שתוחם את החיפוש למרחק מיבני מינימלי, ופוסל מלכתחילה את הפעולה הפשוטה הרבה יותר של מרחק לינֵיאָרי מינימלי. הרעיון הזה כמובן טעון הסבר נוסף. למה זה כך? מהו הדבר בבסיס הגֶנֶטי לשפה — הדקדוק האוניברסלי, UG — שמכתיב את התנאי הספציפי הזה?
 
עקרון המרחק המינימלי רוֹוח מאוד במנגנון השפה, ויש להניח שהוא מקרה פרטי של עיקרון כללי יותר, שאפשר לכנותו "חישוב מינימלי", שהוא כשלעצמו כנראה מקרה פרטי של תכונה כללית הרבה יותר בטבע האורגני ואולי מעֵבר לו. עם זאת, חייב להיות במנגנון השפה משהו ייחודי שמגביל את החישוב המינימלי למרחק מיבני ולא לינֵיאָרי, למרות הפּשטוּת הרבה יותר של המרחק הלינֵיאָרי לצורכי חישוב ועיבוד.
 
ראיות בלתי תלויות, ממקורות נוספים, כולל מדעי המוח, מחזקות את המסקנה הזאת. קבוצת מחקר במילאנו חקרה פעילות מוחית של נבדקים שהוצגו בפניהם שני סוגי גירויים: שפות מומצאות שמצייתות לדקדוק האוניברסלי, וכאלה שלא מצייתות לו; במקרה השני, לדוגמה, היה כלל ליצירת שלילה שממקם את מילת השלילה אחרי המילה השלישית במשפט, פעולה פשוטה הרבה יותר מבחינה חישובית מכללי השלילה של השפה האנושית בפועל. הם מצאו כי במקרה שבו ישנה התאמה לדקדוק האוניברסלי, ישנה פעילות רגילה באזורי השפה, אבל לא כך במקרה שבו משתמשים בסדר לינֵיאָרי. במקרה הזה, הפעילות המוחית מעידה על כך שהמטלה מעובדת בדומה לחידה לא־לשונית.
 
מחקר של ניל סמית (Smith) ואיאַנטי־מריה צימְפְּלי (Tsimpli) על אדם שניחן בכישורי שפה יוצאי־דופן לצד ליקויים קוֹגניטיביים כלליים, הגיע למסקנות דומות. באופן מעניין, התגלה שגם נבדקים נורמלים אינם מסוגלים להתמודד עם הֲפָרוֹת של הדקדוק האוניברסלי שעושות שימוש בסדר לינֵיאָרי. כפי שמסכם זאת סמית: "התבנית הלשונית של הניסוי מנעה מהם, כנראה, להפיק את ההכללות הנכונות, שהיו לא מיבניות, אף־על־פי שהיה ביכולתם לפתור בקלות בעיות דומות שהוצגו בהקשר לא לשוני".12
 
ישנה "תעשייה" מחקרית קטנה במדע קוֹגניטיבי חישובי ששָׂמה לה למטרה להראות כי אפשר ללמוד את תכונות השפה האלה באמצעות ניתוח סטטיסטי של בּיג דאטָה. לאמיתו של דבר התלות המיבנית של ההכללות הלשוניות היא אחת מתכונות השפה המהותיות הבודדות שבכלל זכו לטיפול במונחים האלה. אלא שכל ניסיון שהיה ברור מספיק כדי להיבחן, הוכח ככישלון גמור.13 מה שיותר חשוב, המאמצים האלה אינם יורדים לשורש הבעיה. גם אילו הצליחו — מה שלא יכול לקרות — הם יותירו על כנה את השאלה המקורית, היחידה שחשובה: מדוע השפה, באופן שיטתי, עושה שימוש בתכונת המרחק המיבני המינימלי, המסובכת מבחינה חישובית, ותמיד מתעלמת מן האפשרות הפשוטה הרבה יותר, של מרחק לינֵיאָרי מינימלי? להחמיץ את הנקודה הזאת פירושו לא להיות מוכן להתפלא, להשתאות, לעשות אותו צעד ראשון שהזכרתי קודם בחקירה מדעית רצינית, כפי שעושים זאת במדעים המדויקים לפחות מאז תקופת גליליאו.
 
טענה רחבה יותר היא כי סדר לינֵיאָרי אף פעם אינו נגיש לחלקים המרכזיים בשפה שעניינם תחביר וסמנטיקה. בראִייה הזאת, סדר לינֵיאָרי הוא היבט פֶּריפֶראלי של השפה, שמתחייב מתכונותיה של המערכת החוּשית־מוֹטוֹרית: אנחנו לא יכולים לדבר בכמה ערוצים במקביל, או להפיק מיבנים — רק שרשראות של מילים. המערכת החוּשית־מוֹטוֹרית לא מותאמת במיוחד לשפה: החלקים שלה שמאפשרים את החצנת הדיבור וקליטתו, כך נראה, התקיימו במוח האנושי הרבה לפני הופעת השפה. יש ראיות לכך שמערכת השמיעה של שימפנזים עשויה להיות מותאמת היטב לדיבור אנושי,14 למרות שקופים לא מסוגלים אפילו לעשות את הצעד הראשון ברכישת השפה: לחלץ נתונים לשוניים מתוך "המהומה הרעשנית" שאופפת אותם, כפי שתינוקות אנושיים כן עושים בן־רגע, באופן אוטומטי — הישג לגמרי לא־מבוטל. אומנם היכולת לשלוט במיתרי הקול לצורך דיבור נראית ייחודית לאדם, אבל אין לייחס משמעות רבה מדי לעובדה הזאת, מן הסיבה שמערכת הפקת השפה אינה תלויה בדיבור; כך עולה ממחקרים מן העת האחרונה על שפות סימנים. מאחר שלא נראה סביר שלקופים יש כישורי הַחְוָוָיה (gesturing) הנחוצים לשפת סימנים, פירוש הדבר שתכונות קוֹגניטיביוֹת עמוקות הרבה יותר הן שעומדות בבסיס מנגנון השפה ורכישתה.
 
אף־על־פי שהנושא עדיין לא הוכרע, כבר יש לא מעט ראָיות לנכונותה של הטענה הרחבה יותר: מנגנון השפה הבסיסי מתעלם מסדר לינֵיאָרי ומסידורים חיצוניים אחרים. ובמיוחד: פירוש סֵמַנטי, ביסודו, תלוי בהיֶירַרכיה תחבירית, לא בַּסדר הלינֵיאָרי שבא לידי ביטוי בצורות המוחצנות של השפה. אם כך, "התכונה הבסיסית" שונה מעט מכפי שהיא נוסחה קודם לכן, וגם בספרות המקצועית (גם במאמרים שלי). מוטב לומר כי "התכונה הבסיסית" היא הפקה של מערך לא־מוגבל של צירופים בעלי מיבנה היֶירַרכי, שמְמוּפּים לַמימשק המוּשׂגי־התכַּוונוּתי (מערכת החשיבה), ומספקים מעין "שפת מחשבה"; וסביר גם להניח כי זהו הסוג היחיד של שפת מחשבה, אף־על־פי שמתעוררות כאן שאלות מעניינות. גם על אודות מעמדו ואופיו של המיפוי הזה מתעוררות שאלות מעניינות וחשובות, שאלות שאניח בצד כעת.
 
אם קו המחשבה הזה נכון באופן עקרוני, כי אז יש סיבות טובות לחזור אל התפיסה המסורתית של השפה כ"כלי למחשבה", ולעדכן את הסיסמה של אריסטו בהתאם: שפה איננה צלילים עם משמעות, אלא משמעות עם צלילים, או באופן כללי יותר, משמעות עם צורה כלשהי של החצנה — על־פי־רוב בצלילים, אבל אפשר גם החצנה במודאליוּת אחרת כלשהי. המחקר בעשורים האחרונים על שפות סימנים גילה דמיון יוצא־דופן לשפות דיבור רגילות בהיבטים כמו מיבנה, רכישה, וייצוג נוֹירוֹלוגי, למרות שכמובן יש הבדלים במוֹדאליוּת.
 
צריך לזכור שרק לעיתים נדירות נעשה שימוש בהחצנה. רובו המכריע של השימוש בשפה הוא לא שימוש מוחצן, אלא מתנהל כסוג של דיאלוג פנימי, והמחקר המועט בנושא, שמקורו בהבחנות של הפסיכולוג הרוסי לב ויגוֹצקי (Vygotsky),15 מאשר את מה שעולה מתוך התבוננות פנימית — לפחות זו שלי: מה שחוצה את סף המוּדעוּת אינו אלא רסיסים פזורים. לפעמים, צירופים שלמים מופיעים בן־רגע בעיני רוחנו, מהר מכדי שיהיו מעורבות בכך פעולות של מנגנון ההגִייה, או אפילו הוראות להפעלתו. זהו נושא מעניין שבקושי נחקר, אף־על־פי שהדבר הוא בר־ביצוע, ויש לו השלכות נרחבות.
 
אם נחזור לנקודה העיקרית, חקר מנגנון השפה מספק סיבות טובות לקחת ברצינות את התפיסה המסורתית של השפה ככלי מחשבה. ההחצנה, אם כן, תהיה תהליך־עזר צדדי, ותכונותיה ינבעו ברובן או בשלמותן מן המערכת החוּשית־מוֹטוֹרית העצמאית. המסקנה הזאת נתמכת בראיות נוספות. משתמע ממנה כי עיבוד השפה הוא תהליך מישני, וכי שימושים של שפה התלויים בהחצנה, כמו תקשורת, הם מישניים אף יותר — בניגוד גמור לדוֹגמה השלטת בתחום ללא שום בסיס רציני. עוד משתמע כאן כי ההשערות הרוֹוחוֹת בשנים האחרונות על האבוֹלוּציה של השפה, אלה שמדגישות את תפקידה התקשורתי, מחטיאות את העיקר.
 
התפיסה שלפיה הפונקציה של השפה היא תקשורת היא ממש סוג של דוֹגמה. הנה ניסוח אופייני לרעיון הזה, מתוך המאמר על לוֹק באנציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד: "יש חשיבות לכך שבקרב קהילה של דוברי שפה תהיה למילים משמעות זהה. התנאי הזה, מרגע שהוא מתקיים, תורם למטרה העיקרית של השפה, שהיא תקשורת. אם איננו משתמשים במילים במשמעות שאחרים מייחסים להן, לא נצליח לתקשר איתם ביעילות. כך נכשיל את התכלית העיקרית של השפה".16
 
ראשית, יש משהו מוזר במחשבה שיש לשפה מטרה. שפות הן לא מכשירים שעוצבו בידי אדם, אלא אוֹבּייקטים ביולוגיים, כמו מערכת הראִייה, או החיסון, או העיכול. לפעמים אומרים כי לאיברים האלה יש פונקציות, כי הם מיועדים למטרה מסוימת. אבל גם הרעיון הזה מעורפל. קחו את עמוד השדרה. האם הפונקציה שלו היא להחזיק אותנו זקופים, להגן על סיבי עצב, לייצר תאי דם, לאגור סידן, או כולם גם יחד? שאלות דומות מתעוררות כשבוחנים את הפונקציה ואת המיבנה של השפה. כאן נכנסים לתמונה שיקולים אבוֹלוּציוניים, אלא שכמו במקרה של עמוד השדרה, הם רחוקים מלהיות טריוויאליים. ביחס לשפה, הספּקוּלציוֹת האבוֹלוּציוניוֹת על־פי־רוב שואבות השראה מסוגים שונים של מערכות תקשורת המצויות בממלכת החי, אבל גם זה רק ביטוי נוסף של הדוֹגמה המודרנית, וסביר שהיא מובילה למבוי סתום, מן הטעמים שהזכרתי ועוד אשוב אליהם.
 
זאת ועוד; אפילו כשהשפה משמשת לתקשורת, אין כל הכרח שהמשמעויות, או הצלילים, או המיבנים, יהיו משותפים. תקשורת היא לא עניין של "כן או לא" אלא של "יותר או פחות". כשהשיתוף אינו מספיק, התקשורת משתבשת ברמה מסוימת, כפי שקורה בחיים דרך שיגרה. גם אם המונח "תקשורת" מרוקן מרוב משמעותו ונותר סתם שם־גג לאינטראקציה חברתית מסוגים שונים, יש לו רק חלק שולי מתוך שלל השימושים בשפה.
 
בקיצור, אין כל בסיס לדוֹגמה הסטנדרטית, והצטברו די והותר ראיות משמעותיות נגדה. בלי ספק השפה משמשת לעיתים לתקשורת, וכך עושים גם סגנון לבוש, הבעות פנים, תנוחות גוף, וכדומה. אבל תכונות יסודיות של מנגנון השפה מצביעות על כך שהצדק הוא עם מסורת ענֵפה הגורסת כי השפה היא ביסודה מכשיר למחשבה, גם אם לא נרחיק לכת עד פון הוּמבּוֹלדט, שהניח זהוּת בין השתיים.
 
המסקנה הזאת מתחזקת כשבוחנים יותר מקרוב את "התכונה הבסיסית". כמובן, אנחנו מחפשים את ההסבר הפשוט ביותר לתכונה הבסיסית, את התיאוריה שמניחה הכי פחות הנחות שרירותיות, שכל אחת מהן בהכרח תרחיק אותנו מן ההסבר הסופי על מקורה של השפה. והשאלה שאנחנו שואלים היא כמה רחוק אפשר להגיע דרך יישום השיטה המדעית המקובלת.
 
הפעולה החישובית הפשוטה ביותר, שבדרך זו או אחרת תשתלב בכל תהליך חישובי, לוקחת שני אוֹבּייקטים שכבר נוצרו, X ו-Y, ויוצרת מהם אובייקט חדש Z. הבה נקרא לה מיזוג. העיקרון של "החישוב המינימלי" קובע שהמיזוג לא יחולל שינוי ב-X וב-Y, ושלא יוגדר סדר ביניהם ב-Z. כלומר:
 
 
 
מיזוג (X,Y} = (X,Y}
 
 
 
כמובן, אין פירוש הדבר שהמוח מכיל קבוצות (כפי שכמה פירושים מוטעים גורסים), אלא שהייצוג המוחי, יהיה אשר יהיה, יש לו תכונות שאפשר לתאר אותן נכון במונחים האלה — בדיוק כשם שבכימיה לא היינו מצפים למצוא את התרשים של קֶקוּלֶה (Kekulé) למולקולת הבֶּנְזֶן בתוך מבחנה.
 
אם השפה אכן מצייתת בדרך זו לעיקרון של "חישוב מינימלי", יש בידינו תשובה מעמיקה לשאלה מדוע סדר לינֵיאָרי הוא רק תכונה מישנית של השפה, תכונה שככל הנראה איננה זמינה לליבת החישובים התחביריים והסֵמַנטיים: מנגנון השפה הוא מושלם במובן הזה (ושוב עלינו לשאול למה זה כך). וכשאנחנו מוסיפים להתבונן, ישנה הצטברות של ראיות למסקנה הזאת.
 
נניח ש-X ו-Y מוזגו, ואף אחד מהם הוא לא חלק מן השני; כמו למשל מה שמתקבל מצירופם של "קרא" ו"את הספר" לכדי "קרא את הספר". נקרא לפעולה הזאת מיזוג חיצוני. נניח כעת ש-Y הוא חלק מ-X, למשל:
 
 
 
"ג'ון קרא איזה ספר" = X, "איזה ספר" = Y
 
 
 
כך שהמיזוג שלהם יוצר:
 
 
 
"איזה ספר ג'ון קרא איזה ספר".
 
 
 
פעולות נוספות שעוד נשוב אליהן ממירות את המיבנה הזה ל:
 
 
 
"איזה ספר ג'ון קרא?"
 
 
 
זוהי דוגמה לתופעה הנפוצה של הַתָקָה (displacement) בשפה הטבעית: צירופים נשמעים במיקום אחד, אבל הם מתפרשים גם בו וגם במיקום אחר. במקרה שלנו, המשפט מובן כך:
 
 
 
"עבור איזה ספר w, ג'ון קרא את הספר w".
 
 
 
במקרה הזה התוצאה של מיזוג X ו-Y היא שוב {X,Y}, אבל יש בה שני עותקים של Y (= "איזה ספר"), האחד העותק המקורי שנמצא בתוך X, והשני העותק שהותק ומוזג עם X. נקרא לפעולה הזאת מיזוג פנימי.
 
חשוב להישמר מטעות נפוצה שאפשר למצוא גם בספרות המקצועית: אין שום פעולה מיוחדת של העתקה או של מיזוג־מחדש. מיזוג פנימי אומנם יוצר שני עותקים, אבל זוהי תוצאה של עקרון החישוב המינימלי, שמגדיר את פעולת המיזוג באופן הפשוט ביותר, כך שהיא לא תשנה אף אחד משני האוֹבּייקטים שעוברים מיזוג. מושגים חדשים כמו העתקה או מיזוג־מחדש הם לא רק מיותרים; הם גם מעוררים קשיים ניכרים, אלא אם כן יוגבלו באופן חמור כך שיפעלו רק תחת התנאים המסוימים מאוד של פעולת המיזוג, תנאים שמתקיימים ממילא במסגרת המושג הפשוט ביותר של מיזוג.02
 
02 כלומר, הרְכיב "איזה ספר" במשפט "ג'ון קרא איזה ספר" איננו מוכפל כדי ליצור את השאלה "איזה ספר ג'ון קרא איזה ספר?" (שבסופו של דבר, אחרי מחיקת העותק המקורי, תהיה מבוטאת כ"איזה ספר ג'ון קרא?"). עלינו לחשוב על העותק החדש, בתחילת המשפט, כגילום נוסף של העותק המקורי. "עקירת" העותק המקורי ממקומו היתה משנה את האוֹבּייקט שכבר נוצר, ובמובן הזה היתה מסובכת יותר מהשארתו במקומו, ומפירה את עקרון החישוב המינימלי.
 
מיזוג חיצוני ומיזוג פנימי הם שני הסוגים היחידים האפשריים של פעולת המיזוג הבּינארית. לשניהם אין כל עלות, מרגע שמגדירים את המיזוג באופן אוֹפּטימלי, כך שיפעל על כל שני אוֹבּייקטים תחביריים שכבר נוצרו, ללא תנאים נוספים. למעשה, יידרשו תנאים שרירותיים כדי למנוע, או לסבך, את שני סוגי המיזוג או אחד מהם. זאת עובדה חשובה. שנים ארוכות שלטה ההנחה — גם אצלי — שהַתָקָה היא מעין "פגם" בשפה, תכונה משונה שיש לתרץ את קיומה באמצעות מנגנונים והנחות מסובכים יותר ביחס לדקדוק האוניברסלי. אבל מסתבר שההנחה הזאת אינה נכונה. קיומה של הַתָקָה נובע מן ההנחות הפשוטות ביותר. היה זה "פגם" אלמלא היתה הַתָקָה בשפה. יש הסבורים שמיזוג חיצוני הוא פשוט יותר ובשל כך יש לו קדימות במנגנון הלשוני או באבוֹלוּציה. לאמונה הזאת אין בסיס. אם כבר, אפשר לטעון שדווקא מיזוג פנימי הוא פשוט יותר, מפני שהוא נדרש לחיפוש הרבה יותר מצומצמם בחלל העבודה החישובי, גם אם אין סיבה לייחס חשיבות רבה לשיקול הזה.03
 
03 מאחר שאין ברשותנו סרגל מוסכם למדידת המושג "עומס חישובי" קוֹגניטיבי, קשה לדעת אם מיזוג פנימי, שמתבסס על חיפוש בתוך העץ התחבירי בלבד, פשוט יותר ממיזוג חיצוני, שבו הרְכיב החדש נשלף לאחר חיפוש נרחב יותר בלקסיקון (או אולי רק בחלק מתוחם שלו, שמוקצה לגזירה התחבירית הנוכחית).
 
עובדה חשובה נוספת היא שמיזוג פנימי בצורתו הפשוטה ביותר — המצייתת לעיקרון החובק־כל של חישוב מינימלי — מפיק על־פי־רוב את המיבנה הנאות לפירוש סֵמַנטי, כפי שהודגם קודם לכן במקרה הפשוט של "איזה ספר ג'ון קרא". אלא שהמיבנים האלה אינם נאותים למערכת החוּשית־מוֹטוֹרית: באופן אוניברסלי בשפה, העותק היחיד שנֶהֱגֶה הוא זה שנמצא בעמדה מיבנית גבוהה יותר, כמו במקרה הנוכחי; העותק התחתון נמחק. ישנה קבוצת מקרים חריגים,04 מאירת עיניים, שבפועל מאששת את התֵזה הכללית, אבל אניח אותה בצד.17
 
04 במקרים החריגים האלה, גם העותק התחתון נֶהֱגֶה, וכך מתקבלת הכפלה פוֹנוֹלוֹגית. למשל, בעברית אפשר להתיק את הפועל לתחילת המשפט, כך שהוא יקבל את צורת המקור, ולהשאיר עותק עם נטייה בעמדה המקורית: "נתתי לו לדבר, אבל להסכים לא הסכמתי עם כלום".
 
מחיקה של עותקים נובעת מיישום נוסף, שאינו שנוי במחלוקת, של עקרון החישוב המינימלי: חַשֵב ובַטֵא מעט ככל האפשר. התוצאה היא שהמשפטים המבוטאים מכילים עמדות ריקות. על המאזין להבין היכן נמצא החומר החסר. חקר התפיסה והניתוח הלשוני מלמדים אותנו שהתכונה הזאת מערימה קשיים על עיבוד השפה — מה שמכונה בעיות "filler-gap", בעיות של מילוי פערים. גם בתחום הנרחב של התופעות האלה, מנגנון השפה מעדיף חישוב מינימלי ומתעלם מן הסיבוכים שנלווים לעיבוד השפה ולשימוש בה.
 
צריך לשים לב לכך שכל תיאוריה לשונית שתחליף את פעולת המיזוג הפנימי במנגנון אחר נושאת בנטל הוכחה כפול: עליה להצדיק את מניעת השימוש במיזוג פנימי, וגם את המנגנונים החדשים שאמורים להסביר את תופעת ההַתָקָה — בפועל, הַתָקָה השומרת על עותקים, בדרך כלל הפורמט הנכון לפירוש הסֵמַנטי.05 מקרים מורכבים יותר מובילים למסקנות דומות. נבחן את המשפט:
 
05 הפירוש הסמנטי של "איזה ספר" בשאלה "איזה ספר אתה חושב שג'ון קרא?" קושר אותו לפועל "קרא" בדיוק כפי שהמושא הישיר של פועל זה נקשר אליו. היחס הסמנטי הזה מסביר מדוע שמות עצם שאינם קבילים סמנטית בעמדת המושא ("ג'ון קרא את ריח הלָבֶנְדֶר") גם אינם קבילים סמנטית בעמדת השאלה ("איזה ריח לָבֶנְדֶר אתה חושב שג'ון קרא?"). ההנחה כי עותק "מחוק" של צירוף השאלה "איזה..." עדיין נמצא אחרי הפועל מסבירה את העובדה הזאת.
 
 
 
"[איזו מהתמונות שלו] הם שיכנעו את המוזיאון ש[כל צייר] מעדיף?"
 
 
 
המשפט הזה נגזר מן המיבנה הסמוי:
 
 
 
"[איזו מהתמונות שלו] הם שיכנעו את המוזיאון ש[כל צייר] מעדיף [איזו מהתמונות שלו]?"
 
 
 
— מיבנה שנוצר ישירות באמצעות מיזוג פנימי, עם התקה ושני עותקים של "[איזו מהתמונות שלו]". הצירוף [איזו מהתמונות שלו] שנהגה בתחילת המשפט מובן כמושא הישיר של "מעדיף", בעמדה הריקה, בדומה ל"אחת מהתמונות שלו" במשפט "הם שיכנעו את המוזיאון ש[כל צייר] מעדיף [אחת מהתמונות שלו]". וזה בדיוק הפירוש שהמיבנה הסמוי עם שני העותקים מייצר.
 
זאת ועוד: יחס הכַּמָת־מִשתַנֶה (quantifier variable) בין "כל" ל"שלו" נשמר במשפט:
 
 
 
"[איזו מהתמונות שלו] הם שיכנעו את המוזיאון ש[כל צייר] מעדיף?"
 
 
 
התשובה יכולה להיות "התמונה הראשונה שלו", שתהיה שונה עבור כל צייר, בדומה לפירוש אפשרי של "הם שיכנעו את המוזיאון ש[כל צייר] מעדיף [אחת מהתמונות שלו]". בניגוד לכך, פירוש כזה אינו אפשרי במשפט
 
 
 
"[איזו תמונה שלו] שיכנעה את המוזיאון ש[כל צייר] אוהב פרחים?"
 
 
 
במקרה הזה, "תמונה שלו" אינו נופל בתוך הטווח של "כל צייר". משתמע מכך שהעותק שאינו נֶהֱגֶה של "תמונה שלו" מספק את המיבנה הדרוש לכבילת המִשתַנֶה בידי הכַּמָת, וכן לפירוש המושא הישיר של הפועל. התוצאות האלה נובעות ישירות ממיזוג פנימי ומחיקת עותקים בשל הצורך בהחצנת הדיבור.06 ישנן עוד דוגמאות רבות שמצביעות על קיומם של עותקים "מחוקים" במיבנה התחבירי, והן מעוררות בעיות מעניינות ככל שהמורכבות שלהן עולה.
 
06 כלומר, היכולת שלנו להבין את "שלו" כמשתנה שערכו תלוי בערכו של "כל צייר" במשפט "איזו מהתמונות שלו הם שיכנעו את המוזיאון שכל צייר מעדיף?", מצביעה על קיומו של עותק "מחוק" של "התמונות שלו" אחרי הפועל "מעדיף"; והעותק הזה מתחייב מן ההנחה שמיזוג פנימי לא משנה דבר במיבנה שעליו הוא פועל.
 
בדיוק כמו במקרים הפשוטים, למשל "אינסטינקטיבית, נשרים שעפים שׂוֹחים", אין זה מתקבל על הדעת שעיבוד נתונים מסוג כלשהו אחראי לתוצאות האלה. הנתונים הרלוונטיים לא זמינים ללומד השפה. על כן התוצאות נובעות מ"ידו המקורית של הטבע", בניסוחו של יוּם, ובמונחים שלנו היום, מן המטען הגנטי; ליתר דיוק, מן הארכיטקטורה של השפה, תולדת המיפגש בין הדקדוק האוניברסלי לבין עקרונות כלליים כמו חישוב מינימלי. בדרך זו יש ביכולתנו להסיק מסקנות מרחיקות־לכת, אך מוצקות, על אודות טבעו של הדקדוק האוניברסלי.
 
לעיתים מזומנות נתקלים בספרות המחקרית ומחוץ לה בטענה שהדקדוק האוניברסלי הופרך, או שאינו קיים. אבל זו אינה אלא אי־הבנה. להכחיש את קיומו של הדקדוק האוניברסלי — כלומר, של בסיס ביולוגי ליכולת הלשונית — זה להניח שהעובדה שלבני־אדם יש שפה ולאורגניזמים אחרים אין היא בגדר פלא. הטענה, אם כך, אינה מתייחסת לדקדוק האוניברסלי, אלא להכללות תיאוּריוֹת — למשל, האוניברסלים הלשוניים החשובים מאוד שהוצעו על ידי ג'וזף גרינברג (Greenberg). לדוגמה, בהקדמה של פטרישיה צֶ'רְצְ'לנד (Churchland) למהדורה החדשה של הספר של קְוַויין (Quine) מילה ואוֹבּייקט (Word and Object)18 היא כותבת, תוך היעזרות בציטוט לא רלוונטי, כי "אוניברסלים לשוניים, בָּבת־עינם של בלשנים מדורי דורות, נפלו זה אחר זה כאשר נתקלו בנתונים סותרים של מחקרי שדה בלשניים". יש להניח שהיא רואה בכך אישור להשקפתו של קְוַויין ש"בחינה מתבקשת של הראָיות ושיטות המחקר צריכה להשתיק את הדיבורים על אוניברסלים לשוניים", כלומר, הכללות על אודות השפה. אלא שבמציאות, מחקרי השדה הבלשניים הם אלה שחשפו ואישרו לא רק את ההכללות החשובות והתקֵפוֹת על־פי־רוב, אלא גם את התכונות הקבועות של הדקדוק האוניברסלי. המונח "מחקרי שדה בלשניים" מתייחס לבלשנים שעוסקים בנתונים אֶמפּיריים, בין שהם עובדים בג'ונגל באַמַזוֹנָס, במשרדים שלהם בבֶּלֶם שבברזיל, או בניו יורק.
 
שבריר האמת בטענות של קְוַויין וצֶ'רְצְ'לנד הוא שלהכללות יש כנראה חריגים; אבל אלה מתַפקדים כתמריץ רב ערך לחקירה נוספת — כמו למשל, החריגים למחיקת עותקים תחביריים, שהזכרתי קודם. זהו מצב שכיח במדע. גילוי הסטיות במסלולו של אוּראנוֹס מסביב לשמש לא הוביל לנטישת עקרונות המכאניקה של ניוטון וחוקי קֶפְּלֶר, וגם לא למסקנה הקיצונית יותר שאין שום חוקים פיזיקליים; במקום זה, הגילוי הוביל להיפּוֹתֵזָה שקיים כוכב־לכת נוסף, ומאוחר יותר הוא אכן התגלה — זהו נֶפְּטוּן. חריגים להכללות תיאוּריוֹת שהן נכונות ברובן ממלאים תפקיד דומה בכל המדעים, וכך גם עשו, שוב ושוב, בחקר השפה.
 
ישנן אפוא ראיות מרחיקות־לכת ומשכנעות לכך שבמידה שהשפה בנויה באופן אוֹפּטימלי, המיבנים שהיא תפיק יתאימו לפירוש סֵמַנטי אבל יערימו קשיים על התפיסה ועל העיבוד הלשוני (ולכן על התקשורת). דוגמאות יש למכביר. קחו למשל את מיבנה הסָבִיל. ישנה טענה שהסביל מאשש את ההשקפה שהשפה מותאמת היטב לתקשורת. למשל, אם ברצוננו להבליט את "הספרים" במשפט "הנערים לקחו את הספרים", נוכל להשתמש בצורת הסביל "הספרים נלקחו על־ידי הנערים". לאמיתו של דבר, המסקנה בדיוק הפוכה, שכן מנגנון השפה לא מאפשר את הפעולה הזאת במקרה הכללי. אם נרצה להבליט את "הספרייה" במשפט "הנערים לקחו את הספרים מן הספרייה", לא נוכל להשתמש בסביל כמו "הספרייה נלקחה את הספרים מן על־ידי הנערים". משהו במנגנון הלשוני לא מאפשר פעולה כזאת, דבר שהוא מכשול נוסף לתקשורת.
 
במקרים המעניינים, יעילות חישובית מתנגשת ישירות עם יעילות תקשורתית. ובכל אחד מהם, היעילות החישובית גוברת, על חשבון התקשורתיות. אנחנו מכירים הרבה מקרים כאלה, בכללם דו־משמעות מיבנית ומשפטֵי "שבילים מתפצלים", כמו
 
 
 
"בזמן שהטַבּח בישל מרק נשפך על הרצפה",
 
 
 
שנתפסים לא דקדוקיים בשמיעה ראשונה. עוד מקרה מעניין הוא מה שנקרא אִיִים, מיבנים שהוֹצָאה תחבירית מתוכם (מיזוג פנימי) איננה אפשרית, במידה שהם מוסברים באורח שיטתי בעזרת יעילות חישובית. אם ניקח את המשפט
 
 
 
"הם ביררו אם המכונאים תיקנו את המכוניות"
 
 
 
ונרצה לשאול "כמה מכוניות", נקבל:
 
 
 
"כמה מכוניות הם ביררו אם המכונאים תיקנו?"
 
 
 
אבל אם נרצה לשאול "כמה מכונאים", נקבל:
 
 
 
"כמה מכונאים הם ביררו אם תיקנו את המכוניות?"
 
 
 
השאלה השנייה גרועה הרבה יותר מן הראשונה (טכנית, הֲפָרָה של עיקרון הנקרא ECP).07 אף־על־פי שאין כל בעיה לחשוב על השאלה "כמה מכונאים" בהקשר הזה, אין דרך ישירה לבטא אותה, וניאלץ להשתמש בניסוח עקלקל ועקיף; שוב — מכשול לתקשורתיות.
 
07 Empty Category Principle. המגבלה הזאת מתייחסת להַתָקָה של נושא מפסוקית משועבדת, הַתָקָה שיוצרת רצף לינֵיאָרי של ראש הפסוקית (כמו "אם") ועותק "מחוק" של הנושא שהוּתק.
 
גם כאן ישנן, לכאורה, דוגמאות־נגד, כמו באיטלקית. אבל חשיפת הדוגמאות הנגדיות הללו הובילה את הבלשן לואיג'י ריצי (Rizzi)19 לתגליות חשובות על אודות טיבן של שפות עם נושאים ריקים.08 והתגליות האלה רק חיזקו את העיקרון של ECP. זאת עוד דוגמה לערכן של הכללות ושל החריגים לכאורה.
 
08 נושא ריק הוא כינוי גוף שאינו נהגה, למשל במשפט "הלכתי לסרט" שבו כינוי הגוף "אני" הוא ריק. בשפות כמו איטלקית, שמאפשרות נושאים ריקים, נצפות לכאורה הפרות של מגבלת ה-ECP, אבל הן נובעות מכך שהנושא הותק מעמדה שאיננה סמוכה לינֵיאָרית לראש הפסוקית אלא מופיעה רק לאחר הפועל.
 
יש עוד הרבה מקרים דומים. ככל שאנחנו מבינים אותם, הרושם הוא שהמיבנים הדקדוקיים נוצרים מהפעלה חופשית של הכללים הפשוטים ביותר, שדווקא מקשים על התפיסה והעיבוד הלשוניים. בכל מקרה ידוע של התנגשות בין שני הצרכים, קלות העיבוד והיעילות התקשורתית מוקרבות לטובת יעילות חישובית במנגנון השפה. זה מחזק את תפיסת השפה כמכשיר למחשבה, מכשיר שמבחינות מסוימות מתוכנן אוֹפּטימלית, בעוד ההחצנה היא תהליך מישני, ובכלל זה תקשורת ושימושים אחרים בשפה מוחצנת. כפי שקורה לא אחת, התופעות הנִגלוֹת מציירות תמונה מטעה של העקרונות היסודיים. האמנות המהותית של המדע, כפי שניסח זאת זוכה פרס נובל בפיזיקה, ז'אן בַּטיסְט פֶּרֶן (Perrin), היא "רֶדוּקציה של המוּרכּבוּת הנצפֵּית לפשטוּת סמויה".
 
אפשר להפוך את הטיעון שהוצג כאן על מנת לחדד את הנקודה העקרונית. אנחנו יוצאים מן "התכונה הבסיסית" של השפה, ובדרך המדעית הרגילה שואלים איזו מערכת חישובית אוֹפּטימלית תפיק אותה. התשובה היא מיזוג בצורתו הפשוטה ביותר, על שני סוגיו, מיזוג חיצוני ומיזוג פנימי; התֵזה שתנועה תחבירית משאירה עותקים בעמדה המקורית נובעת ישירות ממיזוג פנימי. מה שמתקבל מכך, במיגוון חשוב ורחב של מקרים, הוא הצורות המתאימות לפירוש סֵמַנטי במימשק המוּשׂגי־כַּוונתי, צורות שנעדר מהן סֵדר לינֵיאָרי או כל סידור אחר. בשלב הזה, תהליך מישני של החצנה ממיר את האוֹבּייקטים המֶנְטָליים שנוצרו לצורה שהולמת את המערכת החוּשית־מוֹטוֹרית, עם סידור שנקבע בהתאם למוֹדאליוּת החוּשית שנבחרה להחצנה. גם ההחצנה מצייתת לחישוב מינימלי, ולכן נמחקים עותקים תחביריים, מה שמערים קשיים על העיבוד והשימוש בשפה (לרבות המקרה הפרטי של תקשורת). תוצאה אוטומטית של ההנחות האוֹפּטימליוֹת היא שהכללים הדקדוקיים הם תמיד תלויי־מיבנה, ובכך באה על פיתרונה החידה שבה פתחנו את הדיון ואחרות כדוגמתה.
 
פרויקט מחקרי רחב יותר, שזכה בשנים האחרונות לכינוי "התוכנית המינימליסטית", מתחיל בהנחה האוֹפּטימלית ("התֵזָה המינימליסטית החזקה") ובוחן עד כמה אפשר לדבוק בה לנוכח המורכבות והגיווּן הנצפים בשפות העולם. במקרה שמתגלה פער הסברי, המטרה תהיה לבדוק האם ניתן לפרש את הנתונים באופן אחר, או לעדכן את עקרונות החישוב המינימלי, על מנת לפתור את הבעיות במסגרת התֵזָה המינימליסטית החזקה; אם כן, יהיה בכך אישוש, מכיווּן מפתיע ומעניין, של התפיסה הגָלילֵיאית שהטבע הוא פשוט, ושהמשׂימה של המדען היא להוכיח זאת. המשימה כמובן מאתגרת. להערכתי, היא נראית כיום יותר מציאותית מכפי שנראתה לפני שנים ספורות בלבד, למרות שנותרו עדיין בעיות כבירות.
 
השאלה שמתעוררת לאור הדברים האלה היא: למה שהשפה תהיה בנויה באופן אוֹפּטימלי, במידה שהתֵזָה המינימליסטית החזקה אכן נכונה? השאלה הזאת מוליכה אותנו להרהר במקורות השפה. התֵזָה המינימליסטית החזקה מתיישבת עם הראיות הזעומות שיש בידינו אודות הופעת השפה האנושית, ככל הנראה בנקודה פתאומית ומאוחרת יחסית בקנה־מידה אבוֹלוּציוני, כפי שטען טַטֶרְסָל. השערה אחת, שטומנת בחובה אפשרויות פוריות למחקר, היא שחיווּט־מחדש קל של המוח חולל את פעולת המיזוג, כמובן בצורתה הפשוטה ביותר, והוא שהניח את היסוד לחשיבה יצירתית נטולת גבולות, "הקפיצה הגדולה קדימה" שנחשפת במימצאים הארכיאולוגיים, ולהבדלים הדרמטיים בין בני־האדם המודרניים לבין אבותיהם הקדומים ושאר ממלכת החי. אם יש תימוכין להשערה הזאת, תהיה לנו תשובה לשאלות אודות מה שנראה כתיכנון אוֹפּטימלי של השפה: זה מה שנצַפה לראות כשנתונות לנו הנסיבות הללו, ללא לחצים של תהליך הברירה או לחצים אחרים מכיווּן האבוֹלוּציה; המערכת פשוט תצמח בכפוף לחוקי הטבע, במקרה הזה עקרון החישוב המינימלי — בדומה לאופן שבו נוצר פתית שלג.09
 
09 לפתיתי שלג יש סימטריה משוּשָה. האירגון הסימטרי של מולקולות המים במצב הקפוא שלהן הוא האירגון היציב ביותר ששומר על רמת אנרגיה מינימלית.
 
ההערות האלה בקושי מגרדות את פני השטח. אולי יש בכוחן להמחיש מדוע התשובה לשאלה "מה היא שפה?" חשובה כל־כך, וגם כיצד בחינה מדוקדקת של השאלה היסודית הזאת עשויה להניב מסקנות שיש להן השלכות רחבות בנוגע לחקר השאלה איזה מין יצורים אנחנו.