סוחרי המהירות: מלחמות מחשבים בוול-סטריט
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סוחרי המהירות: מלחמות מחשבים בוול-סטריט
מכר
מאות
עותקים
סוחרי המהירות: מלחמות מחשבים בוול-סטריט
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

סוחרי המהירות: מלחמות מחשבים בוול-סטריט

4.6 כוכבים (7 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    מייקל לואיס, יליד 1960, הוא כתב כלכלי וסופר אמריקאי מוערך. ספריו מתאפיינים במבט חודר ומפוכח על המערכות המשתנות שמניעות את השווקים הכלכליים, את הטכנולוגיה, את הנופים הפוליטיים ואת הערכים התרבותיים של תקופתנו. התובנות החדות שלו וכישרונו להפוך נושאים סבוכים השמורים ליודעי ח"ן בלבד לסיפורים מרתקים שנקראים על ידי רבים, עשו אותו לאחד הפרשנים החברתיים המובילים של ימינו, ואת ספריו לרבי מכר. הוא נשוי למגישת הטלוויזיה לשעבר טבית'ה סורן, ואב לשלושה ילדים. ב-2009 כתב ספר המתאר את חוויותיו כהורה בגידול ילדיו.

    תקציר

    עם התמוטטות הבורסה באוקטובר 1987, הגיבו הרשויות למשבר ושינו את החוקים: הן הקלו על מחשבים לעשות את העבודה שעשו עד כה בני האדם הבלתי מושלמים. בסופו של התהליך שהתניעה ההתמוטטות, החליפו מחשבים כליל את בני האדם. סוג חדש של תבונה פיננסית נולד. הרעיון הישן שלפיו בן אנוש צריך לעמוד בין משקיעים לבין השוק נפח את נשמתו. ה"בורסה" נהיתה קבוצת שרתי מחשבים שהכילו תוכנות ותו לא. לא משקיעים היו האחראים לרוב הצמיחה בהיקף המסחר, אלא מחשבים מהירים להפליא שנשלטים בידי חברות בעלות אינטרסים.
     
    האוטומציה המואצת יצרה מורכבויות מסוג חדש, בעלות השלכות בלתי צפויות רבות. שוק ההון כבר לא היה שוק במובן הישן, אלא אסופה של עשרות זירות שונות, פרטיות וציבוריות, שבהן מתנהלות מלחמות רובוטים. כל בנק השקעות המכבד את עצמו פיתח לעצמו מאגרים אפלים, שבהם אפשר לקנות ולמכור ניירות ערך הרחק מעין הציבור ולהטות את השוק. תעשייה שלמה החלה לסגוד לדאטה, כי מצד אחד קל מאוד להטות דאטה, ומצד שני קשה מאוד להשיג את הדאטה האמיתי.
     
    המסחר בשוק ההון האמריקאי מתבצע כיום בקופסאות שחורות, בבניינים מאובטחים היטב. קשה לומר מה בדיוק קורה בתוך הקופסאות האלה – הדו"חות הציבוריים על המתרחש בהן מטושטשים ולא אמינים, וגם מומחים לא יכולים לומר מה בדיוק קורה בהן, או מתי ולמה. למשקיע הממוצע, כמובן, אין שום סיכוי לדעת אפילו את המעט שהוא צריך לדעת.
     
    היכולת החדשה – לפעול במהירות מחשב ולא במהירות אדם – הביאה לעלייתו של מעמד חדש של סוחרים, שעוסקים בסוגים חדשים של מסחר. מערכה חדשה נפתחה בוול-סטריט, המערכה על יתרון המהירות. זמני ביצוע העסקאות נמדדים עכשיו במילי-שנייה, במיקרו-שנייה, בננו-שנייה, וכל מיקרו-שנייה, המהירה פי כמה וכמה משבריר מצמוץ, מעניקה יתרון עצום ליריב. טורף חדש נכנס לזירה, והטרף הקל הם כמובן המשקיעים.
     
    העולם נאחז עדיין בדימוי המקובל של שוק ההון כי הוא דימוי מרגיע; כי קשה כל כך לצייר תמונה שתחליף אותו; וכי למְעַט האנשים שמסוגלים לצייר אותה עבורנו, אין שום אינטרס לעשות זאת. הספר הזה הוא ניסיון לצייר את התמונה הכללית הזאת, המורכבת מכמה תמונות קטנות יותר.

    פרק ראשון

    מבוא 
    חלונות לעולם
     
     
    אני מניח שהספר הזה נולד כששמעתי לראשונה את סיפורו של סרגיי אלייניקוב, המתכנת הרוסי שעבד בגולדמן זקס. בקיץ 2009, אחרי שהתפטר, עצר אותו האף־בי־איי, וממשלת ארצות הברית האשימה אותו בגניבת קוד המחשב של גולדמן. חשבתי שזה מוזר: גולדמן זקס שיחק תפקיד כה חשוב במשבר הכלכלי, ואף על פי כן, העובד היחיד של הבנק שנאשם בפשע כלשהו היה העובד שלקח ממנו משהו. מוזר עוד יותר בעיני היה שהתובעים טענו כי אין לשחרר את הרוסי בערבות כי הקוד של גולדמן, בידיים הלא נכונות, עלול לשמש "להטיית השווקים בדרכים בלתי הוגנות" (והידיים של גולדמן הן הידיים הנכונות? אם גולדמן מסוגל להטות את השווקים, האם גם בנקים אחרים מסוגלים?) אבל אולי ההיבט המוזר ביותר של הפרשה הוא כמה קשה היה - למעטים שניסו - להסביר מה המתכנת הרוסי עשה. הכוונה לא רק להסביר את הפסול במעשיו, אלא גם מה עשה בפועל. מה היתה העבודה שלו. בדרך כלל תיארו אותו כמתכנת של מסחר בתדירות גבוהה, HFT (High Frequency Trading), אבל זה לא הסבר. זה מונח שמתאר אומנות שבקיץ 2009 רוב בני האדם - אפילו בוול־סטריט - לא שמעו עליה מעולם. מהו מסחר בתדירות גבוהה? למה הקוד שאיפשר לגולדמן זקס לבצע מסחר כזה היה חשוב כל כך עד שכאשר גילו שם שעובד מסוים העתיק אותו, היו צריכים להזעיק את האף־בי־איי? אם הקוד הזה היה בעת ובעונה אחת יקר ערך ומסוכן כל כך לשווקים הפיננסיים, איך הצליח הבחור הרוסי שעבד בגולדמן בסך הכול שנתיים להניח עליו את ידיו?
     
    בשלב כלשהו הלכתי לחפש מישהו שיוכל לענות על השאלות האלה. המחקר שלי הסתיים בחדר הצופה אל אתר מרכז הסחר העולמי, בליברטי פלאזה 1. בחדר הזה נאסף צבא קטן של אנשים שהיו מצויים להפליא בפרטים. הם התקבצו מכל פינה של וול־סטריט: מהבנקים הגדולים, מהבורסות המרכזיות ומחברות מסחר בתדירות גבוהה. רבים מהם עזבו עבודות שהרוויחו בהן משכורות עתק כדי להכריז מלחמה על וול־סטריט, מהלך שפירושו היה, בין היתר, לתקוף את אותה הבעיה ממש שגולדמן שכר את המתכנת הרוסי כדי ליצור. בדרך הם נעשו מומחים לשאלות שחיפשתי עליהן תשובות, לצד שאלות אחרות שלא העליתי על דעתי לשאול. ואלה, כך התברר, היו מעניינות לאין ערוך משציפיתי.
     
    כשיצאתי לדרך, לא היה לי עניין מיוחד בשוק ההון - אם כי, כמו רובנו, אני נהנה לצפות בו נוסק ומתרסק. כשהוא התרסק ב-19 באוקטובר 1987, הסתובבתי במקרה בקומה ה-40 של בניין המשרדים ניו יורק פלאזה 1, במחלקת המסחר והמכירות של המעסיק שלי אז סלומון בְּרָדֵ'רס. זה היה מעניין. אם מישהו נזקק אי פעם להוכחה שלאנשי וול־סטריט אין מושג מה עומד לקרות בוול־סטריט, הוא יכול היה למצוא אותה שם. רגע אחד הכול בסדר; רגע לאחר מכן הערך של כל שוק ההון האמריקאי צונח ב-22.61 אחוז, ואף אחד לא יודע למה. בזמן ההתמוטטות, כדי להתחמק מההוראות הרבות של הלקוחות למכור את המניות שלהם, היו ברוקרים שפשוט סירבו לקבל שיחות. זו לא היתה הפעם הראשונה שאנשי וול־סטריט מעלו באמון שנתנו בהם, אבל הפעם הרשויות הגיבו ושינו את החוקים: הן הקלו על מחשבים לעשות את העבודה שעד כה עשו האנשים הבלתי מושלמים האלה. התהליך שהתניעה התמוטטות הבורסה של 1987, היה בתחילה מתון, אך במרוצת השנים גבר, ובסופו החליפו מחשבים כליל את בני האדם.
     
    בעשור האחרון השתנו השווקים הפיננסיים מהר מכדי שהתמונה המנטלית שלהם המצטיירת בראשנו תישאר נאמנה למציאות. אני מהמר שאצל רובנו, התמונה הזאת עדיין מאוכלסת בבני אדם, ורואים בה טיקֵר עם ביצועי המניות המובילות שרץ לאורך תחתית מסך כלשהו, וזכרי אלפא בחליפות כהות ניצבים בעמדות המסחר שלהם וצורחים זה על זה. זו תמונה מיושנת; העולם שהיא מתארת מת. מאז 2007 בערך, גברים עבי צוואר בחליפות כהות לא מתייצבים עוד בעמדות המסחר; ואם כן, אין בזה שום טעם. אנשים עדיין עובדים בחדר המסחר של הבורסה לניירות ערך של ניו יורק, או בבורסות השונות של שיקגו, אבל הם כבר לא חולשים על שום שוק פיננסי ולא נהנים מיתרון כלשהו בגישה אליו. המסחר בשוק ההון האמריקאי מתבצע כיום בקופסאות שחורות, בבניינים מאובטחים היטב בניו ג'רזי ובשיקגו. קשה לומר מה קורה בתוך הקופסאות האלה - הטיקר שרץ בתחתית מסך הטלוויזיה לוכד רק חלק מזערי ביותר משוק ההון. הדו"חות הציבוריים על המתרחש בקופסאות השחורות האלה מטושטשים ולא אמינים - אפילו מומחה לא יכול לומר מה בדיוק קורה בהן, או מתי או למה. למשקיע הממוצע אין שום סיכוי לדעת, כמובן, אפילו את המעט שהוא צריך לדעת.
     
    הוא מתחבר לחשבון שלו באָמֵריטרֵייד או באי־טריידר או בשוּוָאבּ, 1 מזין את סימול המניה שהוא רוצה ומקיש על כפתור הקנייה. ואז מה? הוא אולי חושב שהוא יודע מה קורה אחרי שהוא מקיש על המקלדת, אבל, האמינו לי, הוא לא. אילו ידע, היה חושב פעמיים לפני שהקיש.
     
    העולם נאחז בדימוי המקובל של שוק ההון כי הדימוי הזה מרגיע; כי קשה כל כך לצייר תמונה שתחליף אותו; וכי למְעַט האנשים שמסוגלים לצייר אותה עבורנו, אין שום אינטרס לעשות זאת. הספר הזה הוא ניסיון לצייר את התמונה הזאת, המורכבת מכמה תמונות קטנות יותר: של וול־סטריט שלאחר המשבר; של סוג חדש של תבונה פיננסית; של מחשבים שתוכנתו לנהוג באורח בלתי אמצעי, כפי שהמתכנתים עצמם מעולם לא נהגו; של אנשים שמביאים איתם לוול־סטריט תפיסה מסוימת בנוגע לדברים שמניעים את המקום הזה, ומגלים שמניעים אותו דברים אחרים לגמרי. אחד האנשים האלה - בחור קנדי, תאמינו או לא - עומד במרכז התמונה, מארגן את כל התמונות הקטנות יותר לכדי תשבץ קוהרנטי. כשאני חושב על הנכונות שלו לקרוע לרווחה חלון אל העולם הפיננסי האמריקאי, נשימתי עדיין נעתקת.
     
    וגם כשאני חושב על מעצרו של המתכנת הרוסי של גולדמן בגין גניבת הקוד. כשעבד בשביל גולדמן, היה לו שולחן בקומה ה-42 של ניו יורק פלאזה 1, שתי קומות מעל המקום שבו חזיתי פעם בשוק ההון מתמוטט. הוא לא היה מעוניין להישאר בבניין הרבה יותר מכפי שהייתי אני, ובקיץ 2009 עזב כדי לחפש את מזלו במקום אחר. ב-3 ביולי 2009 הוא טס משיקגו לניוארק שבניו ג'רזי, עדיין בחסדי אי־הידיעה של מקומו בעולם. לא היתה לו שום דרך לדעת מה עומד לקרות לו כשינחת. עם זאת גם לא היה לו שום מושג לאילו ממדים הגיע המשחק הפיננסי שבו עזר לגולדמן להשתתף. למרבה הפלא, כדי להבין זאת, די היה להביט מחלון המטוס אל הנוף האמריקאי שמתחת.

    מייקל לואיס, יליד 1960, הוא כתב כלכלי וסופר אמריקאי מוערך. ספריו מתאפיינים במבט חודר ומפוכח על המערכות המשתנות שמניעות את השווקים הכלכליים, את הטכנולוגיה, את הנופים הפוליטיים ואת הערכים התרבותיים של תקופתנו. התובנות החדות שלו וכישרונו להפוך נושאים סבוכים השמורים ליודעי ח"ן בלבד לסיפורים מרתקים שנקראים על ידי רבים, עשו אותו לאחד הפרשנים החברתיים המובילים של ימינו, ואת ספריו לרבי מכר. הוא נשוי למגישת הטלוויזיה לשעבר טבית'ה סורן, ואב לשלושה ילדים. ב-2009 כתב ספר המתאר את חוויותיו כהורה בגידול ילדיו.

    סקירות וביקורות

    הזאבים מוול סטריט מייקל לואיס יודע להפוך סיפורים כלכליים לחומר סוחף, אבל 'סוחרי המהירות' מותיר את הקורא מותש ומבולבל בתחום העיון, מייקל לואיס הוא ז'אנר בפני עצמו. העדות הטובה ביותר לכך היא שסרטים המבוססים על ספריו - 'מאניבול', 'מכונת הכסף', 'הזדמנות שנייה' - הפכו לתת-סוגה הוליוודית מצליחה. לואיס ניחן ביכולת פנומנלית לזהות סיפור, לתחקר אותו לעילא ולהגיש אותו בצורה מפתה וחכמה, כשהוא תפור היטב מכל צדדיו. בקיצור, הוא בעל מלאכה מעולה בתחומו. החיסרון היחיד הוא איזו נימה אמריקאית במפגיע שמושלת בספריו: שילוב בין עסיסיות-יתר בניסוחים ובהצגת הדברים ("הוא הבין מה הבעיה של הקרן מקנזס סיטי: שהיא בקנזס סיטי"), דמויות עגולות מדי, ותפיסת עולם המועדת לפשטנות. במרעם, ספריו עלולים להפוך לכמוסה מרוכזת מדי של אמריקאיות. רוב הזמן, הם מהנים מאוד לקריאה. ב'סוחרי המהירות' (‭Flash Boys‬) האיזון הזה מופר. חציו הראשון אמנם מצליח לסחוף, בין היתר משום שהוא מבטיח הרבה, אבל החצי השני אינו מקיים ולכן מתיש ובלתי מתגמל. לזכות לואיס ייאמר שיש לזה קשר ישיר לנושא הספר - סצנת הסוחרים בתדירות גבוהה (תיקרא כאן סב"ג לצורכי פישוט) - ולמורכבותו הטכנית העצומה. 'סוחרי המהירות' מחזיר את לואיס, שבעצמו החל דרכו כאיש מכירות בבנק השקעות, לנושא שכבר עסק בו בעבר לא מעט: נלוזותה של וול סטריט. הנחת היסוד של הספר היא שבמוצאי המשבר הגדול ב-‭,2008‬ נדמה היה שוול סטריט השתנתה, או לפחות ניסתה להשתנות. אלא שבמקביל, תהליכים אחרים שינו בצורה יסודית בהרבה את פניו של השוק. האוטומציה ייתרה את המתווך האנושי בין המשקיעים לבין השוק והחליפה אותו במחשבים, ואת הבורסות - בשרתי מחשב. במציאות החדשה מהירות הפכה לגורם קריטי. שחקנים שכל מטרתם היא להקדים את שאר השוק בכמה מילי-שניות, מצליחים לזהות רצון של משקיעים במניה מסוימת, לקנות אותה בזול בבורסה אחת ולמכור להם אותה במחיר גבוה יותר בבורסה אחרת. היתרון הזה מושג בדרך כלל באמצעות שיפורים בחומרה, לרבות התקנת מחשבים וכבלים במקומות הפיזיים היעילים ביותר למטרה זו. הספר נפתח בתיאור מאלף של קורות אחד הסיבים האלה. הדפוס הזה של סב"ג, שמנהלים את פעולותיהם באמצעות אלגוריתמים, הוא רק אחד מני רבים. הם יודעים לנצל לטובתם בשלל צורות את המורכבות הלא-תיאמן של השוק ואת משטר התמריצים הסבוך שלו. למרבית השחקנים הוא נראה חסר פשר, אבל הדין וחשבון המפורט של לואיס ממחיש כיצד הוא בעצם עוצב מלכתחילה בכפוף לרצונותיהם ולאינטרסים של סב"ג - שאמונים על יותר ממחצית העסקאות בשוק. זה אולי מריח כמו פגר, אבל זה חוקי להפליא ועשה שמות בשוק. עד שבראד קצויאמה נכנס לתמונה. 'סוחרי המהירות' מתאר את ה"חקירה" שמנהל קצויאמה, בנקאי קנדי והגוד-גאי האולטימטיבי, בניסיון להבין קודם כל מדוע מחירי המניות שהוא רואה על מסך המחשב מתחלפים במחירים גבוהים יותר בדיוק ברגע שהוא שולח פקודה לרכישתן. בהמשך, החקירה מסתעפת עוד ועוד, אבל הממצאים ברורים: לסב"ג יש יתרון מובנה ובלתי הוגן בעליל. עם הזמן קצויאמה מגייס למערכה אנשים נוספים. גם הם, איש-איש וסיפורו, מתוארים באריכות ובאותה עסיסיות לואיסית. הסחף של הספר נעצר ברגע שהמיקוד עובר מתיאור הדמויות לתיאור הפתרון שיצרו - הקמת בורסה משלהם, ה-‭45‬ במספר בשוק האמריקאי, המבוססת על שקיפות, כזאת שמתבטל בה יתרון המהירות. או אז, בנקודה שבה הקורא ההדיוט מניח שהמורכבות הטכנית מאחוריו ומצפה להתפתחויות אמיתיות במציאות - הצלחות, כישלונות - מתגלה הסלמה נוספת בשיח הפרוצדורלי, עד כדי סכנת תלישת שיערות. לואיס, שבאופן כללי הוא עפר לרגלי גיבורו, עושה לו הנחה גדולה: הוא אמנם יוצא ידי חובה ומרפרף על שאר האפשרויות שעמדו בפני קצויאמה, כמו פנייה לעיתונות או לרגולטור, אבל לא מאתגר אותו בשאלה העקרונית, אם הפתרון הנכון למלחמה בסב"ג טמון בניסיון לעשות יותר כסף מהם. ביקורת שנכתבה על הספר כשיצא בארה"ב העירה שלואיס בעצם תופס את הצד של המשקיעים הגדולים: אותן קרנות גידור שמנהלות בין היתר חלק מהחסכונות של "האזרח הקטן", אבל עושקות אותו בדמי ניהול בשיעורים גבוהים בהרבה מאותו "מס" שמשיתים עליהן סב"ג. האם קצויאמה הצליח במהלכו? לא ממש ברור. הספר, שבעצם חשף אותו לעולם, מסתיים זמן קצר אחרי תחילת "הניסוי", מבלי שברורה מידת הצלחתו לאורך זמן. קריאת העשרה תגלה ש'סוחרי המהירות' דווקא הניע מספר תהליכים רגולטוריים ואחרים נגד סב"ג. אחרית דבר מאת מתקיני הספר, שהייתה סוקרת את ההתפתחויות בשטח מאז פרסומו ב-‭- 2014‬ נצח במונחי שוק ההון הכאוטי - הייתה יכולה להשלים את התמונה. עוד 3 ספרים של מייקל לואיס 1989 > פוקר שקרנים ‭ 2011‬> בומרנג 2016 > ענן של אפשרויות איתי זיו 7 לילות 28/02/2020 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות

    עוד על הספר

    סקירות וביקורות

    הזאבים מוול סטריט מייקל לואיס יודע להפוך סיפורים כלכליים לחומר סוחף, אבל 'סוחרי המהירות' מותיר את הקורא מותש ומבולבל בתחום העיון, מייקל לואיס הוא ז'אנר בפני עצמו. העדות הטובה ביותר לכך היא שסרטים המבוססים על ספריו - 'מאניבול', 'מכונת הכסף', 'הזדמנות שנייה' - הפכו לתת-סוגה הוליוודית מצליחה. לואיס ניחן ביכולת פנומנלית לזהות סיפור, לתחקר אותו לעילא ולהגיש אותו בצורה מפתה וחכמה, כשהוא תפור היטב מכל צדדיו. בקיצור, הוא בעל מלאכה מעולה בתחומו. החיסרון היחיד הוא איזו נימה אמריקאית במפגיע שמושלת בספריו: שילוב בין עסיסיות-יתר בניסוחים ובהצגת הדברים ("הוא הבין מה הבעיה של הקרן מקנזס סיטי: שהיא בקנזס סיטי"), דמויות עגולות מדי, ותפיסת עולם המועדת לפשטנות. במרעם, ספריו עלולים להפוך לכמוסה מרוכזת מדי של אמריקאיות. רוב הזמן, הם מהנים מאוד לקריאה. ב'סוחרי המהירות' (‭Flash Boys‬) האיזון הזה מופר. חציו הראשון אמנם מצליח לסחוף, בין היתר משום שהוא מבטיח הרבה, אבל החצי השני אינו מקיים ולכן מתיש ובלתי מתגמל. לזכות לואיס ייאמר שיש לזה קשר ישיר לנושא הספר - סצנת הסוחרים בתדירות גבוהה (תיקרא כאן סב"ג לצורכי פישוט) - ולמורכבותו הטכנית העצומה. 'סוחרי המהירות' מחזיר את לואיס, שבעצמו החל דרכו כאיש מכירות בבנק השקעות, לנושא שכבר עסק בו בעבר לא מעט: נלוזותה של וול סטריט. הנחת היסוד של הספר היא שבמוצאי המשבר הגדול ב-‭,2008‬ נדמה היה שוול סטריט השתנתה, או לפחות ניסתה להשתנות. אלא שבמקביל, תהליכים אחרים שינו בצורה יסודית בהרבה את פניו של השוק. האוטומציה ייתרה את המתווך האנושי בין המשקיעים לבין השוק והחליפה אותו במחשבים, ואת הבורסות - בשרתי מחשב. במציאות החדשה מהירות הפכה לגורם קריטי. שחקנים שכל מטרתם היא להקדים את שאר השוק בכמה מילי-שניות, מצליחים לזהות רצון של משקיעים במניה מסוימת, לקנות אותה בזול בבורסה אחת ולמכור להם אותה במחיר גבוה יותר בבורסה אחרת. היתרון הזה מושג בדרך כלל באמצעות שיפורים בחומרה, לרבות התקנת מחשבים וכבלים במקומות הפיזיים היעילים ביותר למטרה זו. הספר נפתח בתיאור מאלף של קורות אחד הסיבים האלה. הדפוס הזה של סב"ג, שמנהלים את פעולותיהם באמצעות אלגוריתמים, הוא רק אחד מני רבים. הם יודעים לנצל לטובתם בשלל צורות את המורכבות הלא-תיאמן של השוק ואת משטר התמריצים הסבוך שלו. למרבית השחקנים הוא נראה חסר פשר, אבל הדין וחשבון המפורט של לואיס ממחיש כיצד הוא בעצם עוצב מלכתחילה בכפוף לרצונותיהם ולאינטרסים של סב"ג - שאמונים על יותר ממחצית העסקאות בשוק. זה אולי מריח כמו פגר, אבל זה חוקי להפליא ועשה שמות בשוק. עד שבראד קצויאמה נכנס לתמונה. 'סוחרי המהירות' מתאר את ה"חקירה" שמנהל קצויאמה, בנקאי קנדי והגוד-גאי האולטימטיבי, בניסיון להבין קודם כל מדוע מחירי המניות שהוא רואה על מסך המחשב מתחלפים במחירים גבוהים יותר בדיוק ברגע שהוא שולח פקודה לרכישתן. בהמשך, החקירה מסתעפת עוד ועוד, אבל הממצאים ברורים: לסב"ג יש יתרון מובנה ובלתי הוגן בעליל. עם הזמן קצויאמה מגייס למערכה אנשים נוספים. גם הם, איש-איש וסיפורו, מתוארים באריכות ובאותה עסיסיות לואיסית. הסחף של הספר נעצר ברגע שהמיקוד עובר מתיאור הדמויות לתיאור הפתרון שיצרו - הקמת בורסה משלהם, ה-‭45‬ במספר בשוק האמריקאי, המבוססת על שקיפות, כזאת שמתבטל בה יתרון המהירות. או אז, בנקודה שבה הקורא ההדיוט מניח שהמורכבות הטכנית מאחוריו ומצפה להתפתחויות אמיתיות במציאות - הצלחות, כישלונות - מתגלה הסלמה נוספת בשיח הפרוצדורלי, עד כדי סכנת תלישת שיערות. לואיס, שבאופן כללי הוא עפר לרגלי גיבורו, עושה לו הנחה גדולה: הוא אמנם יוצא ידי חובה ומרפרף על שאר האפשרויות שעמדו בפני קצויאמה, כמו פנייה לעיתונות או לרגולטור, אבל לא מאתגר אותו בשאלה העקרונית, אם הפתרון הנכון למלחמה בסב"ג טמון בניסיון לעשות יותר כסף מהם. ביקורת שנכתבה על הספר כשיצא בארה"ב העירה שלואיס בעצם תופס את הצד של המשקיעים הגדולים: אותן קרנות גידור שמנהלות בין היתר חלק מהחסכונות של "האזרח הקטן", אבל עושקות אותו בדמי ניהול בשיעורים גבוהים בהרבה מאותו "מס" שמשיתים עליהן סב"ג. האם קצויאמה הצליח במהלכו? לא ממש ברור. הספר, שבעצם חשף אותו לעולם, מסתיים זמן קצר אחרי תחילת "הניסוי", מבלי שברורה מידת הצלחתו לאורך זמן. קריאת העשרה תגלה ש'סוחרי המהירות' דווקא הניע מספר תהליכים רגולטוריים ואחרים נגד סב"ג. אחרית דבר מאת מתקיני הספר, שהייתה סוקרת את ההתפתחויות בשטח מאז פרסומו ב-‭- 2014‬ נצח במונחי שוק ההון הכאוטי - הייתה יכולה להשלים את התמונה. עוד 3 ספרים של מייקל לואיס 1989 > פוקר שקרנים ‭ 2011‬> בומרנג 2016 > ענן של אפשרויות איתי זיו 7 לילות 28/02/2020 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות
    סוחרי המהירות: מלחמות מחשבים בוול-סטריט מייקל לואיס
    מבוא 
    חלונות לעולם
     
     
    אני מניח שהספר הזה נולד כששמעתי לראשונה את סיפורו של סרגיי אלייניקוב, המתכנת הרוסי שעבד בגולדמן זקס. בקיץ 2009, אחרי שהתפטר, עצר אותו האף־בי־איי, וממשלת ארצות הברית האשימה אותו בגניבת קוד המחשב של גולדמן. חשבתי שזה מוזר: גולדמן זקס שיחק תפקיד כה חשוב במשבר הכלכלי, ואף על פי כן, העובד היחיד של הבנק שנאשם בפשע כלשהו היה העובד שלקח ממנו משהו. מוזר עוד יותר בעיני היה שהתובעים טענו כי אין לשחרר את הרוסי בערבות כי הקוד של גולדמן, בידיים הלא נכונות, עלול לשמש "להטיית השווקים בדרכים בלתי הוגנות" (והידיים של גולדמן הן הידיים הנכונות? אם גולדמן מסוגל להטות את השווקים, האם גם בנקים אחרים מסוגלים?) אבל אולי ההיבט המוזר ביותר של הפרשה הוא כמה קשה היה - למעטים שניסו - להסביר מה המתכנת הרוסי עשה. הכוונה לא רק להסביר את הפסול במעשיו, אלא גם מה עשה בפועל. מה היתה העבודה שלו. בדרך כלל תיארו אותו כמתכנת של מסחר בתדירות גבוהה, HFT (High Frequency Trading), אבל זה לא הסבר. זה מונח שמתאר אומנות שבקיץ 2009 רוב בני האדם - אפילו בוול־סטריט - לא שמעו עליה מעולם. מהו מסחר בתדירות גבוהה? למה הקוד שאיפשר לגולדמן זקס לבצע מסחר כזה היה חשוב כל כך עד שכאשר גילו שם שעובד מסוים העתיק אותו, היו צריכים להזעיק את האף־בי־איי? אם הקוד הזה היה בעת ובעונה אחת יקר ערך ומסוכן כל כך לשווקים הפיננסיים, איך הצליח הבחור הרוסי שעבד בגולדמן בסך הכול שנתיים להניח עליו את ידיו?
     
    בשלב כלשהו הלכתי לחפש מישהו שיוכל לענות על השאלות האלה. המחקר שלי הסתיים בחדר הצופה אל אתר מרכז הסחר העולמי, בליברטי פלאזה 1. בחדר הזה נאסף צבא קטן של אנשים שהיו מצויים להפליא בפרטים. הם התקבצו מכל פינה של וול־סטריט: מהבנקים הגדולים, מהבורסות המרכזיות ומחברות מסחר בתדירות גבוהה. רבים מהם עזבו עבודות שהרוויחו בהן משכורות עתק כדי להכריז מלחמה על וול־סטריט, מהלך שפירושו היה, בין היתר, לתקוף את אותה הבעיה ממש שגולדמן שכר את המתכנת הרוסי כדי ליצור. בדרך הם נעשו מומחים לשאלות שחיפשתי עליהן תשובות, לצד שאלות אחרות שלא העליתי על דעתי לשאול. ואלה, כך התברר, היו מעניינות לאין ערוך משציפיתי.
     
    כשיצאתי לדרך, לא היה לי עניין מיוחד בשוק ההון - אם כי, כמו רובנו, אני נהנה לצפות בו נוסק ומתרסק. כשהוא התרסק ב-19 באוקטובר 1987, הסתובבתי במקרה בקומה ה-40 של בניין המשרדים ניו יורק פלאזה 1, במחלקת המסחר והמכירות של המעסיק שלי אז סלומון בְּרָדֵ'רס. זה היה מעניין. אם מישהו נזקק אי פעם להוכחה שלאנשי וול־סטריט אין מושג מה עומד לקרות בוול־סטריט, הוא יכול היה למצוא אותה שם. רגע אחד הכול בסדר; רגע לאחר מכן הערך של כל שוק ההון האמריקאי צונח ב-22.61 אחוז, ואף אחד לא יודע למה. בזמן ההתמוטטות, כדי להתחמק מההוראות הרבות של הלקוחות למכור את המניות שלהם, היו ברוקרים שפשוט סירבו לקבל שיחות. זו לא היתה הפעם הראשונה שאנשי וול־סטריט מעלו באמון שנתנו בהם, אבל הפעם הרשויות הגיבו ושינו את החוקים: הן הקלו על מחשבים לעשות את העבודה שעד כה עשו האנשים הבלתי מושלמים האלה. התהליך שהתניעה התמוטטות הבורסה של 1987, היה בתחילה מתון, אך במרוצת השנים גבר, ובסופו החליפו מחשבים כליל את בני האדם.
     
    בעשור האחרון השתנו השווקים הפיננסיים מהר מכדי שהתמונה המנטלית שלהם המצטיירת בראשנו תישאר נאמנה למציאות. אני מהמר שאצל רובנו, התמונה הזאת עדיין מאוכלסת בבני אדם, ורואים בה טיקֵר עם ביצועי המניות המובילות שרץ לאורך תחתית מסך כלשהו, וזכרי אלפא בחליפות כהות ניצבים בעמדות המסחר שלהם וצורחים זה על זה. זו תמונה מיושנת; העולם שהיא מתארת מת. מאז 2007 בערך, גברים עבי צוואר בחליפות כהות לא מתייצבים עוד בעמדות המסחר; ואם כן, אין בזה שום טעם. אנשים עדיין עובדים בחדר המסחר של הבורסה לניירות ערך של ניו יורק, או בבורסות השונות של שיקגו, אבל הם כבר לא חולשים על שום שוק פיננסי ולא נהנים מיתרון כלשהו בגישה אליו. המסחר בשוק ההון האמריקאי מתבצע כיום בקופסאות שחורות, בבניינים מאובטחים היטב בניו ג'רזי ובשיקגו. קשה לומר מה קורה בתוך הקופסאות האלה - הטיקר שרץ בתחתית מסך הטלוויזיה לוכד רק חלק מזערי ביותר משוק ההון. הדו"חות הציבוריים על המתרחש בקופסאות השחורות האלה מטושטשים ולא אמינים - אפילו מומחה לא יכול לומר מה בדיוק קורה בהן, או מתי או למה. למשקיע הממוצע אין שום סיכוי לדעת, כמובן, אפילו את המעט שהוא צריך לדעת.
     
    הוא מתחבר לחשבון שלו באָמֵריטרֵייד או באי־טריידר או בשוּוָאבּ, 1 מזין את סימול המניה שהוא רוצה ומקיש על כפתור הקנייה. ואז מה? הוא אולי חושב שהוא יודע מה קורה אחרי שהוא מקיש על המקלדת, אבל, האמינו לי, הוא לא. אילו ידע, היה חושב פעמיים לפני שהקיש.
     
    העולם נאחז בדימוי המקובל של שוק ההון כי הדימוי הזה מרגיע; כי קשה כל כך לצייר תמונה שתחליף אותו; וכי למְעַט האנשים שמסוגלים לצייר אותה עבורנו, אין שום אינטרס לעשות זאת. הספר הזה הוא ניסיון לצייר את התמונה הזאת, המורכבת מכמה תמונות קטנות יותר: של וול־סטריט שלאחר המשבר; של סוג חדש של תבונה פיננסית; של מחשבים שתוכנתו לנהוג באורח בלתי אמצעי, כפי שהמתכנתים עצמם מעולם לא נהגו; של אנשים שמביאים איתם לוול־סטריט תפיסה מסוימת בנוגע לדברים שמניעים את המקום הזה, ומגלים שמניעים אותו דברים אחרים לגמרי. אחד האנשים האלה - בחור קנדי, תאמינו או לא - עומד במרכז התמונה, מארגן את כל התמונות הקטנות יותר לכדי תשבץ קוהרנטי. כשאני חושב על הנכונות שלו לקרוע לרווחה חלון אל העולם הפיננסי האמריקאי, נשימתי עדיין נעתקת.
     
    וגם כשאני חושב על מעצרו של המתכנת הרוסי של גולדמן בגין גניבת הקוד. כשעבד בשביל גולדמן, היה לו שולחן בקומה ה-42 של ניו יורק פלאזה 1, שתי קומות מעל המקום שבו חזיתי פעם בשוק ההון מתמוטט. הוא לא היה מעוניין להישאר בבניין הרבה יותר מכפי שהייתי אני, ובקיץ 2009 עזב כדי לחפש את מזלו במקום אחר. ב-3 ביולי 2009 הוא טס משיקגו לניוארק שבניו ג'רזי, עדיין בחסדי אי־הידיעה של מקומו בעולם. לא היתה לו שום דרך לדעת מה עומד לקרות לו כשינחת. עם זאת גם לא היה לו שום מושג לאילו ממדים הגיע המשחק הפיננסי שבו עזר לגולדמן להשתתף. למרבה הפלא, כדי להבין זאת, די היה להביט מחלון המטוס אל הנוף האמריקאי שמתחת.