בשנת 2000 פקדה את עמק הוָרְטָה סופה איומה ונוראה. היא נמשכה שלושה ימים ושלושה לילות ללא הפוגה. חיות מבוהלות הסתתרו במאורותיהן במעמקי האדמה, ילדים רכים כיסו את ראשיהם בכריות כדי לא לשמוע את קולות הרעם הבלתי פוסקים. בבתים רבים כבה האור, גגות התעופפו ברוח.
ביום השלישי לסערה הכה ברק בעץ אלון אדיר ממדים ועתיק יומין שניצב בראש הגבעה, והוא התפוקק וקרס תחתיו. הבתים בעמק הזדעזעו והסופה שככה.
לא היה זה עץ אלון רגיל; היה זה עץ הקסמים. היה לו כוח עצום ומופלא, אך איש טרם גילה זאת.
העץ הובל אל בית החרושת, ושם ניסרו אותו ובנו ממנו חפצים שונים. בכל אחד מהם נשמר שביב של כוח הכישוף. חפצים לשימוש יומיומי קיבלו כוח שלא נודע כמותו בכל רחבי תבל. הם נשלחו לחנויות, ומאותו יום החלו להתרחש בעולם אירועים שהרעידו את אמות הסיפּים.
***
״איפה אנחנו?״ שאל קוּקִי.
״נראה לי שאנחנו טסים מעל איטליה!״ השיב פִילִיפּ בקול רם, בניסיון לגבור על שריקת הרוח. ״אבל אני לא בטוח, הג'י־פּי־אס הפסיק לפעול.״
״שום דבר כבר לא פועל,״ אמרה טוֹשְקָה בעגמומיות. ״ועוד קיר נסדק. ראיתם?״
״לא.״
״כי אבא הסתיר את הסדק, שלא נפחד.״
״הבית יתפרק וכולנו נמות,״ נאנחה ויקי.
״לא נכון!״ קרא קוקי. ״הכיסא האדום יגיע ויציל אותנו. בדוּק!״
״שטויות,״ מלמל פיליפ.
טושקה משכה בשרוול של אחיה ולחשה:
״אל תדבר ככה... עדיף שקוקי יאמין שהכיסא יציל אותנו, ככה לפחות הוא לא יפחד כל כך.״
אך כל אחד מהם חש היטב בפחד. הם הרי עמדו במרפסת של בניין שטס בגובה אלף מטרים מעל פני האדמה!
הכישוף של הכיסא האדום ניתק את הבניין שלהם מהרחוב ונשא אותו אל בין העננים. בבית טסו קוקי, טושקה, פיליפ והוריהם. ועימם גם ויקי הקטנה, שחוללה את האירוע הנורא הזה. היא שרצתה לטוס — וכיסא הקסמים הגשים את משאלתה. למרבה הצער, הוא עשה זאת כך: הבית נורה מעלה כמו טיל.1
הכיסא האדום נותר על הקרקע, לכן הם לא יכלו לבטל את הכישוף. הבניין טס מעל העננים כמו אווירון מוטרף, נישא ברוח סערה ובכוחה של אנרגיה מסתורית. לא היה כל סיכוי לעצור אותו או לנחות.
הם ניסו להתקשר בטלפונים שלהם כדי לקרוא לעזרה, אך בגובה הזה המכשירים לא פעלו. הם השליכו מטה מכתבי תחנונים להצלה, אך הרוח קרעה אותם לחתיכות.
לא היה להם סיכוי להינצל. וכבר אבדה כל תקווה.
קירות הבית המעופף חרקו והתבקעו. הרוח תלשה מהקיר החיצוני לוח פרסום עם כרזה של סוכריות ג'לי ג'וּ, והוא נותר מתנדנד על כבלי החשמל שלו כמו נדנדה מהגיהינום. הבית התנדנד. הילדים הרגישו כאילו הם מפליגים בספינה נטרפת.
״מה אתם עושים כאן?״ שאל אבא, שהציץ למרפסת. ״אמרתי לכם לא לצאת הנה. המרפסת עלולה להתנתק, ואנחנו במרחק של קילומטר מהאדמה! תיכנסו מיד!״
״גם בפנים מסוכן באותה מידה,״ נהם פיליפ. ״כל הבית עלול להתפרק.״
״אל תפחיד אותם,״ אמר אבא. ״הקירות חזקים. הם בטח לא יתבקעו.״
״כמה זמן הם יחזיקו?״
אבא לא ענה. הם שמעו את אמא קוראת:
״בואו לאכול צהריים!״
״שוב תהיה פסטה קרה,״ נאנח קוקי. ״בלילה חלמתי על פיצה פפרוני חמה.״
״אם אתה רוצה פיצה אתה יכול לקפוץ החוצה,״ גיחך פיליפ קדורנית. ״נראה לי שאנחנו טסים מעל ונציה, הם עושים שם פיצה נהדרת.״
קוקי רכן מעל מעקה המרפסת. למטה נראתה עיר שתעלות רבות חוצות אותה. לידה בהק ים כחול. עולם רגוע ובטוח, שאליו שוב לא יחזרו לעולם. אלא אם כן הכיסא האדום יגיע ויציל אותם...
״קוקי, בוא לאכול.״
אבא משך את בנו לחדר.
