פרק ראשון
זה היה רישמי.
היא היתה כישלון.
ג'ולייטה קונטה בהתה בקיר הצבוע קרם בביתה. מוזר, מעולם לא מצאה זמן לתלות כמה תמונות או תצלומים. הקירות החלקים, בלא פציעות של חורים של מסמרים, בדרך כלל הרגיעו אותה. הם הזכירו לה את סגנון החיים המסודרים, בשליטה, שהיא ניהלה בגאווה. אבל הלילה השלמות הפשוטה של הקיר רק גרמה לכך שהיא תרגיש ריקנות. היא חשה כמו מתחזה. או רוח רפאים.
צליל מוזר נמלט מבין שפתיה. היא הפסידה את העסקה הטובה ביותר שהוצעה אי פעם למאפיה שלה, אבל אובדן עשתונות לא היה אופציה בשלב הזה. חודש של מחקר, ניירת אינסופית, מעט שינה ואירועים חברתיים שונים הביאו לדחייה מצד מלון פלצו היוקרתי. והיא היתה כל כך בטוחה בהצלחה. במקום זה, היא נשארה רק עם הבוקר שבו הודתה בכישלון מול כל הצוות שלה.
היא הדקה את חלוק המשי בגון קקאו סביב גופה, חצתה את השטיח העבה אל המטבח המאובזר ומזגה לעצמה כוס קולה. קולות נמוכים בטלוויזיה פיטפטו מאחוריה, אבל הדממה הכבדה של ביתה צרחה.
מה לא בסדר איתה הלילה? היא כבר הפסידה בעסקים קודם לכן. רק לעתים רחוקות הרשתה לעצמה להתעמק בכישלונותיה - היא למדה איך להיות קשוחה ולפנות לעבר העסקה הרווחית הבאה. וזה לא היה ש"הדולצ'ה פמיליה" היתה בסכנה פיננסית כלשהי. זה לא היה עניין של חיים או מוות. עם זאת, היא נאלצה לוותר על השאיפה להטביע חותם על עולם העסקים ועל משפחתה, וזה היה הדבר היחיד שנשאר לה לתת. ועתה היא לא יכלה להשלים אפילו את זה.
צלצול תובעני עלה באוזניה. ג'ולייטה הוציאה את הטלפון שלה והביטה בטקסט. שוב. האם היתה זאת הודעת הטקסט השלישית או הרביעית הערב?
עשית את זה?
עצביה רטטו בקוצר רוח. אחותה הצעירה היתה נשואה באושר לחבר שבו היתה מאוהבת זמן רב ועמדה על כך שכישוף אהבה מופרך הוא שגרם לכך. אם זה היה נכון. כמה קלים יהיו החיים אם יהיה עלייך רק להרכיב רשימת תכונות שאת צריכה בגבר, לשרוף אותה במדורה לכבוד אמא אדמה, ולהישען אחורה ולחכות? כמובן, ג'ולייטה ניסתה להסביר בעדינות, זה כנראה לא היה הספר אלא העובדה הפשוטה שהם נועדו להיות יחד. קארינה סירבה להאמין בכך.
אז קארינה תחבה את הספר הכרוך בבד סגול לידיה של ג'ולייטה בעת ביקורה האחרון, והיא הכריחה אותה להישבע בקשר האחיות שלהן כי היא תנסה את הכישוף. קארינה האמינה שאם ג'ולייטה תעשה את כישוף האהבה הטיפשי הזה, הגבר הנכון יופיע בדלתה וישנה את חייה. אחרי שעה שבה נשטפה על חוסר היכולת שלה לראות מעבר לסדיניה אל העתיד, ג'ולייטה הסכימה, בטוחה בכך שאחותה תשכח את השיחה המגוחכת הזאת ותתקדם הלאה.
עברו שבועיים. עשרים הודעות טקסט. תריסר שיחות טלפון. ולא נראה שום סימן, שהיא תשכח.
אצבעותיה הקלידו שתי אותיות.
לא.
הטעם הקריספי של היין רקד בפיה. היא פתחה את המקרר, לקחה חופן ענבים וחזרה לחדר המגורים עצבנית. למה איש לא יכול להבין או להשלים עם העובדה שאישה רווקה יכולה להיות מאושרת? והיא היתה מאושרת. לכל הרוחות, מאושרת. מאז שהספר המגוחך בכריכת הבד הסגולה פרץ לדירתה, היא סבלה ללא הרף. קארינה נשבעה שהכישוף עבד עם אלכסה ועם מגי, ועזר להן למצוא את הנשמות התאומות שלהן.
גל עצום של חוסר ישע שטף אותה. היא נאבקה בפניקה פתאומית, התנשמה, ובחנה בקור רוח את רגשותיה. מובן, היא קנאה קצת באחיותיה. כולן היו מסודרות בנישואים מוצלחים ופטפטו על משפחות ועל כך שצריך להיפגש יותר. היא נתפסה כאישה הרווקה שתשעשע אותם בסיפורים על אהבה שהשתבשה ועל רומנים חמים החורכים את הסדינים.
הסמל של "לה דולצ'ה פמיליה" שהיה שומר המסך שלה לעג לה. במקום זאת, ג'ולייטה דיברה על מספרים ועל מכירות ועל העסקה הבאה שתרחיב עוד יותר את עסקי המשפחה. אפילו אמה התחילה להסתכל עליה בדאגה ואולי אף בקורטוב של רחמים.
היא נשכה נשיכה חזקה בעינב. עסיס התפוצץ על לשונה. חרא. למי אכפת? האין זה העידן שבו נשים שוב אינן זקוקות לגברים? סקס הוערך הרבה מעבר לערכו בפועל וזה לא היה דבר שהיא גילתה בו עניין רב בלאו הכי. חוסר היכולת שלה להתנסות באורגזמה או בקשר עמוק עם גבר תיסכל אותה במשך שנים עד שהיא נשבעה להוציא מחייה את החלק הזה על מנת לשמור על שפיותה. אולי מוחה השתוקק לאינטימיות פיזית, אבל גופה היה כולו קרח. אחרי ניסיונות רבים שבהם ניסתה להרגיש משהו - כל דבר - עם המין השני, היא הפסיקה ליילל והתחילה לחיות. בלי סקס.
הדירה האלגנטית והמעוצבת שלה העידה על עושרה, טעמה הטוב והצלחתה. אף שאחיותיה העדיפו רהיטים טוסקניים כבדים, ג'ולייטה אהבה קווים מודרניים נקיים, שהיו יעילים בצורה חסרת רחמים, והתאימו לחוש הסדר שלה. קירות לבנים עמעמו את השולחנות העשויים זכוכית ורגליים שחורות, ספות לשניים וכריות צבעוניות שנערמו מתחת לחלונות הגבוהים עד התקרה. החלונות הענקיים הזרימו פנימה אור ששטף את החדרים בשעות היום ונשקפו אל המראות הראוותניים של מילאנו בלילה. המטבח שלה כלל כסאות בר עשויים מעור אדום ודלפקי שיש שחורים. לא היה צורך בשולחן אוכל גדול כיוון שהיא תמיד אכלה לבדה. אם קראה על גדג'ט חדש למטבח, קנתה אותו. המקום היה מלא בטכנולוגיה החדישה ביותר, מהמחשבים השונים שלה והאינטרנט המהיר, עד טלוויזיה עם מסך קולנועי, ומערכות שמע שהזרימו מוסיקה לכל חדר.
אולי היא לא ניחנה בחוש של אחותה ונציה לצעקה האחרונה באופנה, אבל החליפות המחויטות שלה נתפרו במיוחד בשבילה וגזרתן היתה מאלפת. היא העריכה בגדים עשויים היטב ונתנה ביטוי לנערה שבה כשהיתה נכנסת לחדר הארונות המלא עור, זמש, סאטן ומשי. היא יכלה בקלות לקנות בית במשכורתה, אבל היא העדיפה את דירת הפאר שלה בלב מילאנו - קרוב לעבודה, לאנשים, לפעילות. שקט רב מדי בהרים גרם לה להשתגע. היא לעסה עוד כמה ענבים ואז הטלפון שלה רטט שוב.
ממה את פוחדת?
ג'ולייטה שלפה את הטלפון ועשתה את הבלתי ייאמן: היא לחצה על כפתור הכיבוי והענישה את אחותה בדרך היחידה שאפשרית - כופה עליה מרחב של שתיקה.
היא לא פחדה משום דבר מלבד כישלון. למרבה המזל, היא למדה שעבודה קשה ושליטה חסרת רגשות מובילים להצלחה. הדבר היחיד שלא הצליחה לשנות היה גופה, אז היא עשתה את הדבר הכי טוב הבא. היא השלימה איתו והתקדמה הלאה. ועכשיו כמה הודעות מאחותה הסעירו אותה והיא שקשקה כמו שיניים בשלד גרום.
מבטה עבר סביב ונח על הספר. נדמה היה שעטיפת הבד רוטטת, איכשהו דורשת, כמעט מפצירה בה לחצות את החדר. היא דחפה אותו למדף לצד הביוגרפיות שהיא אהבה, אבל הצבע הסגול המוזר סירב להתאים את עצמו לשדרות האחרות. אולי היא תציץ בספר ותגיד לקארינה שעשתה את הכישוף. ואז הן יוכלו להתקדם הלאה ולשכוח את הנושא הנלעג הזה.
היא הניחה את כוס היין שלה על תחתית, ניגשה למדף והוציאה את הספר מהשורה. הספר הקטן, המרובע, נראה לגמרי בלתי מזיק. ספר הכשפים. הממ. בלי שם מחבר. היא דפדפה בין הדפים הישנים, העדינים, ושום עשן מכשפות לא נפלט החוצה. החדר לא רעד. שום רוח קרה לא נשבה בדירה.
ג'ולייטה נשענה על הכריות. מוזר, כל הספר עסק רק בכישוף אחד: עשי רשימה של כל התכונות הדרושות בנפש התאומה. זה ודאי לא הבטיח נישואים או חיים באושר. הניחי עותק של הרשימה מתחת למזרן. העלי את הרשימה המקורית באש. זמזמי משהו מטופש לאמא אדמה. פיניטו.
זה הכל?
ג'ולייטה הנידה בראשה, סיננה קללה ולקחה את בלוק הכתיבה שתמיד החזיקה ליד המחשב הנייד. הדיו השחורה נבלעה בלובן הדפים בעוד היא כותבת בזעם, מסרבת להשתהות. הפעם בלי שום התעמקות או ניתוח. רק פלט רגשי שהיא הרשתה לעצמה רק לעיתים רחוקות, רשימה של כל מה שרצתה בבן זוג וידעה שאי אפשר למצוא.
ג'ולייטה לא קראה את אשר כתבה. היא קיפלה את שני הדפים לארבעה ריבועים והניחה אחד מתחת למזרן. ואז היא הלכה למטבח. היא ניגבה קערת אלחלד, הוציאה גפרור מהמגירה והדליקה את הדף השני.
הקצוות השחירו והסתלסלו. היא הפעילה את גלאי העשן וראתה כיצד הרשימה נעלמת. שפתיה מלמלו את ההשבעה המטופשת לאמא אדמה, ופניה בערו מהשפלה תוך כך. היא תהרוג את אחותה שאילצה אותה להתנהג כמו אידיוטית, אבל לפחות היא קיימה את הצד שלה בשבועה. עוד כמה נשימות עמוקות ודבר לא נותר בקערה מלבד אפר.
תחושה מוזרה של אסון אפפה אותה. לבה הלם בחוזקה. מדוע היא כתבה רשימה כזאת? היא צריכה להיצמד לתכונות הברורות, לאיכות הקרירה של בן זוג ולא להקדיש תשומת לב לצורך האפל שרעד עם כל מילה בנייר ההוא.
לא משנה. איש לא יידע או יחשוד. והואיל ואמא אדמה שתקה, ג'ולייטה היתה בטוחה.
היא לקחה את הטלפון, הפעילה אותו ותקתקה את ההודעה שלה.
זה נעשה. ועכשיו הניחי לי.
תודה לאל. עתה היא תחזור לחייה ותשאיר את כל האפיזודה הזאת מאחוריה.
ג'ולייטה התעלמה מן הריקנות שחשה בבטנה, והגבירה את עוצמת הקול של הטלוויזיה על מנת לשבור את השתיקה.
.jpg)
.jpg)
