בקיץ 2016 ישבנו על גדת נהר הצָ'לָקוּדִי, במרכז קֶרָלָה, תחת אשכולות בננה ועצי קוקוס מיתמרים, וצפינו במשך חמישה־עשר לילות במופע התאטרלי ״בקתת העלים״ — הצגה במסורת הקוְּדִיָאטָּם הקלאסית. על הבימה הלכה ונבנתה לעיני הצופים בקתת העלים שבה יגורו גיבורי הראמאיינה, האפוס הקלאסי של הודו: רָאמָה ואשתו סיתָא. הנסיך ראמה, היורש הלגיטימי לכתר אביו בעיר אָיוֹדְהְיָא, גלה ליער במצוות אביו כתוצאה מקנוניה בחצר המלוכה. אשתו העדינה, הנסיכה סיתא, התעקשה להתלוות אליו בגלות ארוכת השנים אל היער המסוכן, ואתם יצא גם אחיו האהוב של ראמה, לַקְשְׁמָנָה, שדאג לכל צורכיהם בתקופת גלותם. הוא גם זה שנשלח על ידי ראמה לבנות את הבקתה. אכן, ראינו אותו בונה אותה כמה פעמים, כל פעם במשך כמה שעות מאומצות שבהן הוא ניקה את האדמה, חפר יסודות, כרת ענפים לקורות, קטף עלים לקירות, הניח גג, ריפד את האדמה בפרחים ואפילו בנה כמה רהיטים. המופע מסתיים בתום כשישים שעות, לאחר שלקשמנה מזמין את בני הזוג להיכנס אל ביתם החדש, והם אכן נענים להזמנה ומתענגים על הבקתה. עם זאת, הסוף הזה הוא רק ההתחלה. המופע כולו הוא המערכה הראשונה של מחזה ארוך יותר, וכל הצופים יודעים מה מצפה לגיבורים בהמשכו: תחושת הביטחון הנעימה שמשרה בקתת העלים היא מזויפת, ומיד במערכה הבאה פורצת אל הזירה מפלצת אלימה בדמות אשה יפה, שׁוּרְפָּה־נַקְהָא, שהעימות שלה עם ראמה ולקשמנה עתיד להצית שורה של התרחשויות מטלטלות, ובראש ובראשונה חטיפתה של סיתא על ידי אחיה של אותה מפלצת, רָאוָנָה, מלך השדים.
בקריאה שלנו, אחת השאלות המרכזיות שעולות מן ההצגה — שאלה אנושית אוניברסלית — היא היכן ראוי לו לאדם לחיות: איפה ואיך הוא יכול לבנות את ביתו, האם בעיר או ביער, בחצר המלך או על גדת נהר בקרב חיות הבר והשדים? שאלה אחרת שצצה באופן בלתי נמנע אחרי צפייה במופע המאתגר בן שישים השעות, היא איך למקם אותו בזמן. אפשרויות רבות מציעות את עצמן, וכולן באופן פרדוקסלי נכונות: ראשית, זמן חיבור הראמאיינה, לפני כאלפיים שנה, לכאורה בידי המשורר הראשון של הודו, וַאלְמִיקִי. שנית, הזמן הפנימי של האפוס עצמו, ושל מאות ואלפי גלגוליו במסורות ובלשונות השונות של אסיה. זה אינו זמן היסטורי־עובדתי אלא סדרת אירועים שחוזרים על עצמם כל אימת שמספרים את סיפורו של ראמה (המסורת גם טוענת שבכל פעם ובכל מקום שמספרים את הסיפור נמצא בקהל יד ימינו, הקוף המופלא הָנוּמָאן, כאחד השומעים). זמן שלישי שמציע את עצמו הוא קרלה לפני כאלף שנה: מחזאי ושמו שַׁקְתִי־בְּהַדְרָה חיבר את הטקסט של המחזה שממנו לקוחה המערכה, ואולי אפילו ביים את ההופעות הראשונות בכיכובו. שקתי־בהדרה כתב את המחזה בסנסקרית ובפְּרַקְרִית, השפות הקלאסיות של התת־יבשת ההודית, וגם היום אלו הן השפות היחידות שנשמעות על הבימה, בהיגוי על גבול הצורמני. אבל למעשה, השפה הדומיננטית והרועשת ביותר במופע היא אילמת. היא מועברת באמצעות תנועות ידיים, עיניים וגוף, ומבטאת ללא ספק את השפה המדוברת בקרלה היום, מָלָיָאלָם. שפה זו נותנת לנו גם רובד טקסטואלי עם עיגון רביעי בזמן, בדמות מחברות הכתובות כתב יד, שעברו במשפחות השחקנים מדור לדור. מחברות אלו מתארות בפירוט יחסי את סדר האירועים בכל ערב, באופן שחורג הרבה מעבר למחזה המקורי של שקתי־בהדרה.
גם המחברות הללו אינן קופאות בזמן. כך, למשל, המחזה שצפינו בו עבר שכתוב משמעותי על ידי המורה הדגול של הלהקה הנוכחית, אָמָנוּר מַאדְהָוָה צָ'אְקיָאר, שהיה פעיל במחצית השנייה של המאה העשרים, והשחקנים עצמם ממשיכים לעדכן אותו מהופעה להופעה. יתרה מזאת: על הבימה, הטקסט הוא תמיד בסיס לאלתורים, פועל יוצא של חזונם של השחקנים בכל רגע נתון ושיתוף הפעולה הכמעט עיוור שלהם עם שלושת המתופפים שלצדם. אז ממתי ״בקתת העלים״: כמה ימים, או שנים או עידנים היא עומדת, ועד מתי תמשיך לעמוד? אפילו מהתיאור הקצרצר לעיל אפשר לראות שזו שאלה בלתי פתירה, המשקפת במורכבותה את הרציפות הרב־שכבתית שמאפיינת כל כך את הודו, ואולי ייחודית לה. אחרי הכול, קשה לדמיין שבאי יווני נידח ממשיכים עד היום להציג את אנטיגונה, במסורת ששורשיה בימי סופוקלס במאה החמישית לפנה"ס. והנה בקרלה המודרנית, במאה ה-21, בכפר השוכן כמה דקות נסיעה משדה התעופה של קוצ’י, יש מסורת כזאת שממשיכה להמציא את עצמה מחדש, באותו מקום, על אף חזון הנכאים של שחקניה, החוששים שהם הדור האחרון של נושאי הלפיד.
ואולי הזמן של המופע הוא בכלל אחר, פנימי ויחידאי, כזה שמתחיל ונגמר יחד עם המופע? אחרי הכול, כל מחזה קודיאטם מתחיל בכך שהשחקן הראשי עולה על הבימה בלילה הראשון ומיד מתחיל לברוא יקום שלם בתנועות גופו, מהאלוהים שמעל ועד לנמלים שמתחת, ובסופו של המחזה, ימים או שבועות אחר כך, הוא מפרק את היקום הזה ופורם אותו לגורמיו, עד לפעם הבאה.
אם נשאל את עצמנו בתחילת הספר הזה מהי הודו שעליה התיימרנו לכתוב, אולי נזדקק לדגם של הקודיאטם שזה עתה תיארנו (בקיצור משווע). באיזה מובן הדגם הזה ישים? מעבר לממד הצבעוני והאסתטי־החושני שבולט כל כך בקודיאטם ובתת־יבשת ההודית כולה, ההתהוות המתמדת של הודו מזכירה אורגניזם חי ששורשיו אי שם בפרה־היסטוריה וההווה שלו יונק ישירות משורשיו. בה בעת, היכולת של הודו להמציא את עצמה מחדש בכל תקופה ובכל מרחב, תוך כדי מגע עם תרבויות שונות ולרוב תוך כדי קונפליקטים מתמשכים ועזים, גם היא הולמת את החיוּת המפתיעה והשברירית לכאורה של בקתת העלים. כיום, רבים הקולות שטוענים שהציוויליזציה ההודית ההיסטורית נשחקה, סיימה את תפקידה, או מצויה על סף הכחדה בעולם הגלובלי של הבנק העולמי, הטוויטר והיוטיוב. כאמור, גם שחקני הקודיאטם עצמם חרדים לעתיד המסורת שלהם. עם זאת, לעניות דעתנו, האינדיקטור האמין ביותר לחוסן היחסי של ההודיות של הודו הוא הישרדותו של המערך הריטואלי — הביתי, השכונתי, העירוני, הקהילתי — שהתאטרון הזה הוא מרכיב קטן אחד בתוכו. בבואנו לבחון את רעיונות היסוד של הציוויליזציה ההודית ואת האינטואיציות העמוקות שמעצבות את השקפות העולם שצמחו בה, נוח להתחיל בתצפיות על אותו רצף ריטואלי הגלוי לעין בכל פינת רחוב או בצד הדרך ביער. לצורך תצפית זו, אין חשיבות אם מדובר במקדש הינדואי, אבן המגלמת את האלוהות, נהר המשמש אתר לעלייה לרגל, הר קדוש, תל נמלים, פסל של הבודהה, מדרסה, קבר שיח’ או כנסייה עם פסלי האלים מריה וישו.
סינדהו, אינדוס, אינדיה, הינד, הודו: גלגוליו של שם וטיול בתת־יבשת
המשפט האחרון מעלה את השאלה לאיזו הודו אנחנו מתכוונים. אפשר להתחיל בשם ״הודו״, המופיע כבר בתנ״ך. במגילת אסתר מסופר שאחשוורוש מלך ״מהודו ועד כוש״. כוש היא אתיופיה של היום. אבל היכן היא הודו של התנ״ך? השם העברי הזה נגזר מהמילה הסנסקריתית ״סינדהו״, שפירושה נהר, ובאופן ספציפי, נהר האינדוּס (וריאציה על אותה מילה), אחד הנהרות הגדולים בעולם. האינדוס, שאורכו מעל 3,000 קילומטרים, נובע מההרים הגבוהים במערב טיבט, זורם מערבה דרך עמק זַנְסְקָר, ואחר כך פונה פנייה חדה דרומה, מתמזג עם ארבעה נהרות גדולים נוספים — גְ’הֵלוּם, רָוִי, בֵּיאַס וסַתְלֶג’ — כדי לצור את הפַּנְגָ’אבּ (מילולית: אזור חמשת הנהרות), ונשפך לים הערבי בדלתה גדולה במחוז סינדְהְ (גם זו וריאציה על אותו שם) של פקיסטן של ימינו. האות ס’ בסנסקרית הופכת לה’ באיראנית עתיקה, כך שסינדהו הפך להינדו, או אינדו, ומשם התגלגל לאינדוס, ביוונית; אִינְדוֹיְ הם התושבים של אותו אזור, ומכאן גם השם האנגלי India (וגם הינדוסתאן, השפה הינדי, הדת הינדואיזם ושאר נאולוגיזמים). הערבים קראו לאזור אל־הינד, ובעברית, כאמור, הודו.
הודו, אם כן, היא מילה שהוראתה הצרה היא נהר הנמצא רובו ככולו בפינה הצפון־מערבית של התת־יבשת ההודית, ובפרט עמק סינדה שמצוי היום בפקיסטן. בהוראתה הרחבה, עם זאת, יכולה המילה, בשפות שונות, לחול על חצי עולם: התת־יבשת ההודית כולה, שלוחותיה התרבותיות באפגניסטן (בַּקְטְרִיָה), בהודו־סין, כלומר דרום־מזרח אסיה כולל אינדונזיה, ובתקופה העתיקה גם המושבות ההודיות על דרך המשי ממרכז אסיה ועד לעמק הטָרִים (בסין של היום), כל זאת בלי להחשיב את הזיהוי המוטעה של קולומבוס את אמריקה כאינדיה (ותושביה כאינדיאנים). במשמעותה המקובלת היום, הודו היא רפובליקה מודרנית וצעירה, שנולדה רק ב-1947 כתולדה של חלוקת התת־יבשת ההודית (הודו הגדולה) למדינות לאום שונות. איך קרה ששם הנהר המערבי הוחל אלפי קילומטרים מזרחה? השאלה מתחדדת כשחושבים על כך שעד לא מזמן, אף תושב של הודו לא חשב על עצמו כ״הודי״, ולמעשה עד לעידן המודרני מעולם לא הייתה מדינה ושמה הודו בהודו. החלת השם מעידה על נקודת מבט מערבית. ואכן, החל בפרסים, והמשך ביתר שאת עם היוונים, המוסלמים ולבסוף המעצמות האירופיות (ובפרט פורטוגל, הולנד, צרפת ואנגליה), כוחות כובשים שבאו להודו מן המערב והתקדמו מזרחה לקחו אתם את השם והרחיבו את הוראתו — תוך כדי הרחבת נחלתם.
בספר הזה נשתמש במילה הודו בשני מובנים עיקריים: לאורך רובו של הספר נתעלם מגבולותיה של הודו המודרנית ונתייחס במקום זאת לתרבות רציפה שמחברת באופן אורגני את כל התת־יבשת ההודית שמדרום לפסגות ההימאליה. היום מקובל לקרוא לאזור הזה דרום אסיה. לקראת סוף הספר, עם זאת, ניאלץ לקבל את החלוקה המדינית של התת־יבשת לכמה מדינות עיקריות: הודו, פקיסטן, בנגלדש, נפאל, האי סרי־לנקה וכיו״ב.
מה היא, אם כן, אותה תת־יבשת? מדובר במדף יבשה גדול בצורה כללית של משולש העומד על ראשו ומוקף ים משתי צלעותיו. ממערב נושקת הודו לים הערבי בואכה אפריקה וחצי האי ערב. מדרום היא מופרדת במצר קטן מהאי סרי־לנקה ששוכן באוקיינוס ההודי. ממזרח היא נושקת למפרץ בנגאל, חלק של אותו אוקיינוס שמפריד בין דרום אסיה ודרום־מזרחה. הצלע הצפונית של המשולש היא סדרה של שרשראות הרים שמסתעפת מהרי ההימאליה. הבה נשאל את המרכבה האווירית של ראמה, הפּוּשְׁפָּקָה וִימָאנָה (על ראמה ומרכבתו תוכלו לקרוא בפרק 4), ונצא לטיול בשמי המרחב הגדול של התת־יבשת כפי שעשו קודמינו, החל בראמה עצמו, במה שהפך להיות תבנית מקובלת בספרות ההודית. נתחיל מצפון, מהר קאיְלָאש, באזור הטיבטי, מעט צפונית לגבול עם נפאל. ההר מתנשא לגובה של 6,638 מטרים, ומשם משקיפים על העולם האל שיווה והבודהה דֶמְצ’וֹק, שמגלם בבודהיזם הטיבטי את האושר העילאי. בכלל, בגאוגרפיה הקדושה של הדתות ההודיות יש מקום של כבוד להרים הצפוניים והמעברים ביניהם. ההימאליה עצמו הוא חותנו של שיווה (אבי אשתו פָּארְוָתִי), וההרים והעמקים שביניהם זרועים מקדשים שבהם מתגוררים רבים מן האלים ההודים, גם אם יש להם משכנים אחרים.
אם כבר מדברים על מעברי ההרים, כדאי להזכיר את מעבר חָ’יבָּר בקצה המערבי של רכסי ההרים הגבוהים בפינה שבין פקיסטן לאפגניסטן. זהו השער להודו, ודרכו נכנסו אליה, בזה אחר זה, סדרה של מהגרים וכובשים מצפון וממערב. לצד התרבויות של יושבי ההרים הגבוהים — בדרך כלל רועים, חקלאים זעירים וציידים־לקטים — יש גם סדרה של עמקים פוריים שמשתרעים לרגלי ההרים הגבוהים, כמו עמק קולו או עמק קטמנדו. כאן ניתן למצוא כמעט משחר ההיסטוריה אוכלוסייה מיושבת שמעבדת את האדמה ומצויה במגע גם עם השבטים שבהרים וגם עם מרכזי האוכלוסייה הגדולים של המישורים של הודו דרומה משם. בעמקים אלה התפתחה גרסה ייחודית של הציוויליזציה ההודית, שיש בה פנתאון אלים מקומי ונטייה לפולחן אזוטרי.
ככל שאנחנו מדרימים במסענו האווירי, האדמה שמתחתנו נעשית שטוחה ומישורית, פורה ברובה ומושקית על ידי נהרות ענק שמנקזים אליהם את המשקעים הנקווים בשרשראות ההרים הגדולות שבצפון. הזכרנו כבר את אגן הניקוז של נהר האינדוס, חמשת הנהרות של הפנג’אב ושפך הנהר בסינדה, בפינה הצפון־מערבית של התת־יבשת. ממרום מעופנו נוכל להבחין גם במקורות הגנגא, לא רחוק מגַנְגוֹתְרִי של היום, ולעקוב אחר התעצמות הנהר שיורד ראשית דרומה, ואז פונה פנייה חדה מזרחה, לכיוון מפרץ בנגאל, ושם הוא נשפך אל הים בדלתה אדירה — לא לפני שהוא מתאחד עם נהר היָמוּנָא, שמסלולו כמעט מקביל אליו, ולבסוף עם נהר הבּרָהְמָה־פּוּתְרָה שיורד מהחזית הצפון־מזרחית. למרבה הצער, גם באמצעות משקפת חדה לא נוכל להבחין בנהר נוסף, הסָרַסְוָתי, שהמסורת ההודית טוענת בתוקף לקיומו במערכת הזאת, גם אם מתחת לפני השטח. בעברית אנו משתמשים בלשון זכר לתיאור גופי המים הללו, אבל יש לזכור שבשפות ההודיות ובתפיסה הרווחת מדובר תמיד (עם יוצא מן הכלל יחיד) באלוהויות ממין נקבה. הנהרות הן, אם כן, מושא חשוב לפולחן בכל התת־יבשת ההודית, והגנגא היא האם־טיפוס של כולן. למעשה, כל מקדש הינדואי מושקה על ידי הגנגא הנובעת לצדו בדרך מסתורית, לפעמים מהעולם התחתון (פָּאתָאלָה). הגנגא, אגב, היא נהר שמימי המשקה את עולמות האלים, והיא הורדה אל הארץ אחרי שסגפן ושמו בְּהָגִירָתְהָה כפה עליה ליפול אל הארץ כדי להוות נתיב חזרה לשמים, עבור אבות אבותיו שנשרפו למוות בנסיבות שתקצר היריעה לספרן. עוצמת המפל מעולם האלים איימה לרסק את עולם בני האדם, וכדי למנוע זאת נחלץ האל שיווה למשימת ריכוך, ועל כן הגנגא נופלת קודם כול על ראשו, עוברת דרך מחלפותיו הסבוכות, ורק אז זורמת משם אל הארץ. כל הודי יודע ששיווה נושא על ראשו את הגנגא ושהיא אחת מנשותיו.
הודות למעשה ההתנדבות הזה של שיווה נגלה לעינינו כרגע המישור רחב הידיים שמשתרע מים אל ים, ונהוג לכנותו המישור האינדו־גנגטי. זהו ערש הציוויליזציה ההודית. כאן בוראו לראשונה היערות הקדמונים, אולי ממערב למזרח, עם התקדמות דוברי הסנסקרית הקדומה. כאן נוסדה לראשונה חקלאות בקנה מידה שאִפשר את צמיחתן של ערים גדולות, וייתכן שכאן לראשונה גידלו אורז בשיטה של הצפה, בוודאי בתת־יבשת עצמה. אין זה מקרה שכאן הוקמו לראשונה ממלכות, ואתן התגבשו הדתות הגדולות שצמחו בתת־יבשת. על עיקול בנהר הגנגא אנחנו יכולים לראות את מקדשיה של בֵּנָרֵס / וָארָאנָסִי, וממש במרכז המישור, על גדת הימונא, את דלהי, בירתה של הודו המודרנית ועיר שלאורך רוב ההיסטוריה הייתה מרכז פוליטי ותרבותי חשוב. נתעכב לרגע על הנופים האופייניים של רצועת האדמה הענקית הזאת, המשתרעת מחוף אל חוף. הצבע הדומיננטי הוא חום־ירוק שמשקף את המתח בין הנוכחות האנושית — כפרים, ערים, שדות — ובין הנטייה הטבעית של האזור לחזור למצב מיוער בתנאים של מונסון טרופי, אם רק מפנים את תשומת הלב לרגע. החום־אדמדם הוא צבע האדמה כשבני האדם חושפים אותה לצורכיהם. הצבע הטבעי של הצמחייה — שיחים, שרכים וגם עצי ענק — הוא ירוק־כהה על גבול החום, בעוד ששדות האורז מוריקים בשמש בירוק־בהיר מסמא, על גבול הזהב. בין לבין נתקלת העין תדיר בכתמי צבע עזים: הסארים שלובשות בנות הכפר, הפסטלים של חזיתות הבתים, שלטי הפרסומות לתכשיטים או כרזות ענק של מועמדים למשרה פוליטית כזאת או אחרת.
במשך רוב השנה, המישור הגדול הזה מעלה אדים מהבילים של חום ספוג בלחות. מחודש מארס ועד סוף נובמבר בערך, הטמפרטורות המקסימליות הממוצעות אינן נופלות משלושים מעלות, ובשיא העונה החמה, מסוף אפריל ועד יוני, הן נושקות לארבעים בממוצע, וימים חמים באמת מגיעים לחמישים מעלות ואחוזי לחות גבוהים. מתישהו ביוני אמור לפקוד את המישור המונסון הדרום־מערבי. החום הגדול של המישורים יוצר לחץ אטמוספרי נמוך ששואב אליו עננים מסיביים מהאוקיינוס ההודי, ואלו מורידים כמויות גדולות של משקעים, לפעמים בתוך זמן קצר מאוד. חלקים מסוימים של צפון הודו זוכים בעשרה מטרים של משקעים בשנה טובה, מה שכמובן הופך את המישור למרבץ גדול של בוץ. עם בוא המונסון חלה התקררות מסוימת, והחיים נסבלים יותר. לקראת דצמבר־ינואר המישור מתקרר באמת: בלילות הטמפרטורות בעיר כמו דלהי יורדות מתחת לעשר מעלות, ולפעמים גם ביום עשוי להיות קריר למדי. פברואר ומארס הם חודשי האביב בשירה ההודית: עץ המנגו פורח, אל האהבה יורה את חציו ובני האדם נערכים לקראת החום הגדול שמתחיל לא פעם כבר במארס.
למערכת האקלימית הזאת של המישורים היו כמובן השלכות רבות על מהלך ההיסטוריה ההודית, ונזכיר כאן שתיים מהן. האחת, באזורים שלא הושקו באופן ישיר על ידי נהרות ונחלים, תמיד היה צריך לאגור את מי הגשמים ולהוביל אותם אל השדות. זה היה התפקיד ההיסטורי של השליטים, בתחום המקומי או במבנים פוליטיים גדולים יותר. זו גם עדות לתלות המוחלטת של רוב האזור בגשמים. לאורך ההיסטוריה היו תמיד תקופות שבהן המונסון בושש להגיע או שכח לבוא, דבר שהוביל לבצורות ורעב, ובו בזמן היו גם שנים של גשמים קשים ושיטפונות שפגעו בבתים וביבולים. ההשלכה השנייה היא הקושי לגדל ולהרבות בהודו את אחד מאמצעי התחבורה החשובים ביותר של אירואסיה העתיקה: הסוס. הסוסים מתקשים לשרוד ולהתרבות בתקופת החום במישורים הגדולים, ולאורך כל ההיסטוריה ההודית, יבוא סוסים ממערב, בדרך היבשה או בים, היה מפתח לעוצמה כלכלית, צבאית ופוליטית. נתוני הפתיחה של התת־יבשת ההודית, אם כן, ושל המישור האינדו־גנגטי בפרט, הם של מצבים אקלימיים קשים ולעתים קיצוניים.
המישור הגדול תחום מדרום ברצועת הרי וִינְדְהְיָה. אין אלה הרים בסדר גודל של ההימאליה, אם כי על פי המסורת, בעבר הם היו גבוהים עד כדי כך שחסמו את מעבר השמש והירח בשמים. האל שיווה שלח את החכם אָגַסְתְיָה, שגודלו כאגודל אך משקלו הסגולי עצום, לפתור את הבעיה, והוא הנמיך את ההרים לגובהם הנוכחי (בסביבות 500 עד 700 מטרים בממוצע). בדרכו דרומה הוא גם חילץ מהם הבטחה שלא לגבוה שוב עד אשר יחזור צפונה, והדבר בינתיים אכן לא קרה. מדובר לא רק בשינוי טופוגרפי. הרי וינדהיה הם הגבול המסורתי בין התרבויות של צפון הודו ודרומה. מדרום להם משתרעת רמה הררית הקרויה רמת הדקאן. המילה ״דֵקָאן״ נגזרת מן המילה הסנסקריתית ״דַקְשִׁינָה״ שפירושה דרום וגם ימין, והיא משקפת על כן את נקודת מבטו של אדם העומד מצפונה להם ומביט מזרחה, או קדמה. זהו אזור צחיח בהרבה מהמישורים שבצפון, ואדמתו סלעית וקשה לעיבוד, כך שהחקלאות תלויה תלות מוחלטת באגירה של מי גשמים ובמערכות השקיה משוכללות. כמה נהרות חוצים את הרמה, יוצרים עמקים פוריים בתוכה ודלתות עתירות מים הנושקות לחופים. בין הנהרות הללו ניתן למנות את הנַרְמָדָא והתַפְּתִי שזורמים מערבה, בחלק הצפוני של הדקאן, והגוֹדָאוָרִי והקרישנא, שזורמים מצפון־מערב לדרום־מזרח בחלק התחתון של הדקאן. הרמה הדקאנית היא באופן מסורתי אזור קשה למחיה, ותושביו הם רועים, נוודים ואיכרים קשוחים החולקים אתוס אינדיווידואליסטי. במבט־על אפשר לספר את ההיסטוריה של האזור כפועל יוצא של יחסי הגומלין והמתח בין שוכני הרמה, שמייצגים תרבות פחות ממוסדת, לבין תושבי הדלתות והחופים, בעלי תרבות כפרית ועירונית שנוטה למסגרות מקובעות יותר. דרך אחרת לתאר את ההדדיות הזאת היא להצביע על כך שרעיונות חדשניים ואפילו מהפכניים צצים באזורי הספר של הדקאן ונקלטים אחרי ביות באזורי הדלתה.
ככל שנדרים במסענו השמימי נראה שהמותניים של התת־יבשת הולכות ונעשות צרות, עד שמגיעים לדרום הרחוק: רצועה רזה יחסית שכוללת את המדינות הנוכחיות של תָמִיל־נָאדוּ במזרח וקרלה במערב. גם כאן זורמים נהרות גדולים, כמו הקָאוֵרִי והתָאמְרָה־פַּרְנִי באזור התמילי והנילא בקרלה. למעשה, קרלה היא כולה גן ירוק שמושקה בחסות הרי הגְהָאט המערביים, שגם חוצים בינה ובין תמיל־נאדו ועוצרים את העננים. זו אחת הסיבות שהאזור התמילי יבש יותר ותלוי בנהרות שהזכרנו, וכן במונסון הצפון־מזרחי שבא ממפרץ בנגאל בחודשים אוקטובר־נובמבר. אלו גשמים עזים וסופות ציקלון הגורמים תדיר לשיטפונות, ובו בזמן, יש שנים שבהן המונסון פשוט אינו מגיע. מן הראוי להדגיש שגם האזור התמילי וגם קרלה היו ערש לווריאנט ייחודי וחשוב של הציוויליזציה ההודית, בעל מסורת רציפה בת יותר מאלפיים שנה. יש גם הבדלים חשובים בין שני האזורים, למשל העובדה שבקרלה שרדו אמנויות וריטואלים עתיקי יומין שלא נשתמרו בשום מקום אחר בתת־יבשת. על האזור התמילי ותרבותו נרחיב את הדיבור בפרק 5.
פועל יוצא של המבנה הגאוגרפי־האקלימי שתיארנו ושל הממדים העצומים של דרום אסיה הוא קיומו של גיוון אנושי, תרבותי, היסטורי ולשוני עצום בהודו. באופן גס ניתן להצביע על החלוקה בין הודו העליונה, שמצפון להרי וינדהיה, ודרום הודו, כאזורים בעלי צביון תרבותי מובחן. נוסע שחוצה את הווינדהיה מצפון לדרום יגלה מיד שהתפריט השתנה (במקום צ’פאתי מגישים אורז, ולארוחת בוקר — אידלי או מסלה דוֹסה), וכך גם הלבוש והשפות: בצפון, כפי שנסביר בהמשך, מדברים לרוב בלשונות הודו־אירופיות (שפות־בת של הסנסקרית), ובדרום דומיננטיות השפות בנות המשפחה הדְראוִידִית. יש הטוענים שכל מה שמותר ומומלץ בצפון אסור בדרום ולהפך. הדוגמה הקלאסית היא נישואים ״צולבים״ של בני דודים, כלומר בין בת האח לבנה של אחותו. זהו הדפוס הנורמטיבי בדרום התמילי, אך טאבו בצפון. בכלל, קשה להגזים במגוון החברתי־התרבותי שמציעה התת־יבשת ההודית, שהנתונים הדמוגרפיים והגאוגרפיים שלה הם בסדר גודל של יבשת כמו אירופה. רק מהבחינה הלשונית, הודו דומה פחות למדינת לאום כמו גרמניה, איטליה או צרפת, ויותר ליבשת עם שלל שפות ותרבויות שלרבות מהן היסטוריה של מאות או אלפי שנים של יצירה, ממש כמו באירופה. כל זה הופך את היומרה של ספר מבוא כמו שלנו לחצופה במיוחד. אחרי הכול, איך אפשר לחבר נרטיב אחד על הודו כולה? מה מאחד את אזוריה השונים?
לטבוע בלי להירטב
במקום תשובה נציע סיפור. גיבורו של הסיפור הוא תוּקָארָאם, שנולד ב-1608 למשפחת סוחרים פשוטה בלב הודו, במדינת מָהָארָאשְׁטְרָה של היום, באזור הדובר מָרַאטְהִי. בהיותו בן שבע־עשרה התייתם משני הוריו ושלוש שנים אחר כך, כשהמונסון סירב להופיע, מתה אשתו הראשונה ברעב. מיד אחר כך הוא פשט את הרגל וגורש מכפרו על ידי מועצת הזקנים. הוא מצא מחסה במקדש האל וִיטהוֹבְָּא, התגלמות מקומית חשובה של קרישנה, ובילה את ימיו ולילותיו בשירי אהבה לאל. לילה אחד התגלה אליו האל בחלום יחד עם נַאמְדֵוו, אחד מחשובי המחברים של שירת האהבה לאל במראטהי (חי באמצע המאה הארבע־עשרה). אותו נאמדוו נדר בזמנו נדר שיכתוב לא פחות ממיליארד שירים בשבח ויטהובא, אך בפועל חיבר ״רק״ 4,000 שירים בז’אנר ה״אַבְּהַנְג״. בחלום מצווה האל על תוקאראם להשלים את השארית הקטנה מהחוב של נאמדוו. כדאי לציין שתוקאראם לא היה איש משכיל ומעולם לא קיבל הכשרה ספרותית מסודרת או אחרת. עם זאת, כשהאל מופיע בחלום ומצווה, גם אדם פשוט כתוקאראם הופך למשורר בעל כורחו. ואכן, השירים של תוקאראם היו לספרות קאנונית בדקאן ובהודו בכלל.
הנה אבהנג לדוגמה:
אֱלֹהִים אוֹהֵב אֶת כַּלְבּוֹ.
אֲנִי לֹא עֶבֶד שֶׁלּוֹ,
אֶלָּא רַק חַיַּת מַחְמָד.
הוּא אִלֵּף אוֹתִי
לָשֶׁבֶת לְצִדּוֹ,
לִהְיוֹת אִתּוֹ.
מֻתָּר לִי רַק לִנְהֹם
מִפַּעַם לְפַעַם.
כָּךְ אוֹמֵר תוּקָא:
כְּשֶׁהוּא מְלַטֵּף אוֹתִי
נִדְמֶה כִּמְעַט כְּאִלּו
אֲנִי קָדוֹשׁ.
אפילו מהטקסט הקצר הזה אפשר להבין מדוע נתקל תוקאראם בהתנגדות חריפה בקרב האורתודוקסיה הבראהמינית הממוסדת והאמונה על הסנסקרית (בניגוד למראטהי, שפת השיר). ככלל, בז’אנר האבהנג יש נימה של קִרבה אינטימית בין הדובר, המתייחס אל עצמו בשמו הפרטי, לבין האל האישי והחובק כול. שיקולי מעמד, מגדר, השכלה וכו’ הם זרים ואפילו מזיקים, וחסיד פשוט ופושט רגל כמו תוקאראם נראה בעמדת מיקוח מצוינת לזכות בתשומת לב אלוהית. אין פלא אפוא שבראהמין פדנטי אחד ושמו רָאמֶשְׁוָאר בְּהָט מצא טעם לפגם בשירה החדשה של תוקאראם ודרש ממנו בכל תוקף להשליך את הקורפוס כולו לנהר. תוקאראם הבין שאין לו ברירה אלא להיענות לדרישתו של בעל השררה. הוא עטף את כל מחברותיו בבד, קשר את הצרור כולו לאבן כבדה והשליך אותו לנהר האִינְדְרָאיָנָי. מיד לאחר מכן אחז בו יאוש עמוק, והוא חזר למקדש של ויטהובא והתחנן לאל שיציל את פרי עמלו. חלפו שלושה־עשר יום, וראו זה פלא: מתוך הנהר צץ הצרור עטוף בבד, ותוכנו אפילו לא נרטב. הסיפור על הנס שקרה לשיריו של תוקאראם נפוץ במהירות מפה לאוזן, ואנשים נהרו מכל עבר כדי לקבל ברכה מהקדוש החדש. ביניהם הסתופף גם אותו רמשוואר בהט, אויבו לשעבר, שאמר לו בעיניים דומעות: ״קראתי את כתבי הקודש ואת הפילוסופים הגדולים, אבל אין בכוחי לגרום לספר שהוטבע בנהר להישאר יבש. תוקאראם הוא מורה אמת, שיכול להציל כל אדם מאוקיינוס החיים״.
הסיפור על תוקאראם הוא חלק מסדרה ארוכה של מסורות דומות מהודו, ובכולן באים לביטוי מתחים המונחים ביסוד הציוויליזציה הזאת. בראש ובראשונה יש בסיפור קריאת תגר על המעמד המיוחד של סוכני התרבות הרשמיים, במקרה הזה וברבים אחרים הרי הם הבראהמינים שעליהם עוד ידובר רבות בספרנו. יש כאן ניגוד חריף בין המערכת החברתית הממוסדת וההיררכית לבין היחיד שבא מתחתית הסולם החברתי וכובש את פסגתו בזכות המגע הבלתי אמצעי עם האל וכשרונו כמשורר. נוסף לכך ישנם ניגודים מבניים שחוזרים בצורות שונות לאורך כל ההיסטוריה ההודית: שפת היוקרה העל־אזורית לעומת השפה המקומית המדוברת, הטוהר האלוהי מול הטומאה של הכלב הזוכה לליטופיו, ומשנה סדורה ורציונלית מול רגש גולמי שגולש וסוחף את סביבותיו. לאלו ניתן להוסיף מתח בלתי פתיר בין הצורך לקבע את האל באבן בבית יציב (סטופה, מקדש, או מסגד), לבין המחאה נגד כל קיבעון באשר הוא והמחויבות לאמת נזילה, תלוית הקשר ומצויה בתנועה מתמדת, כמו הנהר. להבנתנו, המתחים הללו מפרים ומבנים את ההיסטוריה ההודית. למשל במקרה של תוקאראם, הבראהמין, נציג הממסד, מתקף את כוחו ועליונותו של מי שמחה נגדו, ותוך כדי כך מביית את הדחפים החתרניים שהוא מגלם. אין זה יוצא דופן שהיום תוקאראם הוא דמות קאנונית־ממסדית, מושא לפולחן במקדשים משלו, ושיריו נלמדים בעל פה כיצירות מופת בבתי הספר של מהאראשטרה.
הבאנו סיפור קצר זה גם כדי לחסן את הקוראים מראש נגד גישות סנטימנטליות ורומנטיות הרווחות בספרות הפופולרית על הודו. גם בסיפור כמו של תוקאראם ניכרת בבירור המציאות החשופה של החיים בתת־יבשת: המונסון ההפכפך, עוצמתם של בעלי השררה וניסיונם להשתיק את יריביהם, התחרות הבלתי פוסקת על הבכורה והמשא ומתן על ערכי יסוד סותרים, שבקלות יכול להפוך למאבק כוחני. מי שחושב שהודו שיווקה לעולם רוגע והשלמה פטליסטית עם הגורל לא ירווה נחת מספרנו. ההודו שנציג היא ציוויליזציה תוססת, שלעולם אינה שלווה ולרגע אינה שוקטת על שמריה. אין בעצם הצדקה לדבר על ההיסטוריה של איזושהי הודו אלא דרך מתחים מבניים מהסוג שתיארנו. הודו, אם כן, אינה מושג תחום, מוגדר ויציב, ועל כן הנרטיב שנציע כאן יתמקד בהתגבשותם ארוכת השנים של אותם מתחים והאופן שבו באו לידי ביטוי ברגעים ובהקשרים היסטוריים שונים. למטרה זו נידרש תדיר, כמו שעשינו זה עתה, לחומרים מעולם השיר והסיפור. במובן הזה אנחנו מאמצים את הנטייה של המסורת ההודית עצמה לרפלקסיה עצמית באמצעות כוחו הבלתי נדלה של הדמיון, כפי שפגשנו אותו בפתיח בדמות השחקן בורא העולמות על בימת הקודיאטם.
