"בימים של מלחמה וחוסר ודאות,
ישנו גזע אחר של לוחמים הנכון להיענות לצו האומה.
אדם רגיל בעל צורך לא רגיל להצליח.
אני הוא האדם הזה.
אני משרת בגאווה, בשדה הקרב ומחוצה לו.
היכולת לשלוט ברגשותיי ובמעשיי, לא משנה מהן הנסיבות, היא המבדילה אותי משאר בני האדם.
יושרה בלתי מתפשרת היא אמת המידה שלי.
האומה שלי מצפה שאהיה חכם יותר וחזק יותר מאויביי.
אם אפול, אקום על רגליי, פעם אחר פעם.
אשאב מתוכי את טיפת הכוח האחרונה כדי להגן על חבריי לצוות וכדי למלא את המשימה שלנו.
לעולם לא אברח מהקרב.
אנחנו דורשים משמעת, אנחנו מצפים לחדשנות.
חייהם של חבריי לצוות והצלחת המשימה תלויים בי.
ההכשרה שלי לעולם לא נגמרת. אני מתאמן למלחמה ונלחם כדי לנצח.
אני עומד מוכן להביא את כל כוחי לשדה הקרב, כדי להשלים את המטרות שנקבעו בידי המדינה שלי.
ביצוע המשימות יהיה מהיר ואלים במידת הצורך, ויונחה על ידי אותם ערכים שעליהם אני מגן.
גיבורים רבים נלחמו ונפלו במטרה להאדיר ולשמור על אותה מסורת שנשבעתי לשמור.
בתנאים הגרועים ביותר, מורשת חבריי מחזקת את נחישותי ומנחה את כל מעשיי.
אני לא אכשל."1
1 שבועת אריות הים, מתוך אתר האינטרנט של יחידת אריות הים.
פרולוג
2018
איאן
בית חולים של הצי הימי
סן דייגו
קירות לבנים, סדינים לבנים, אוכל לבן, חומרי חיטוי לבנים. הכול לבן. מי שאמר שלבן הוא צבע מרגיע לא 'בילה' רגע מחייו במקום הזה. ליד כל מיטה עמוד מתכת, עליו תלויות שקיות שונות מלאות בנוזל צלול ומהן משתלשלים צינורות. זעקות. דמעות. כאב. גברים ונשים, שעד שהגיעו לכאן רק מטרה אחת הנחתה אותם בדרכם, נאלצים לפתע לעצור הכול, להתחיל מחדש ולשנן בכל יום את כל אותן מילים ששימשו אותם כשכוחם היה לצידם.
תעצומות נפש.
כוח רצון.
הדרך הקלה היא גם הדרך הבטוחה להפסיד.
לעולם לא לוותר, להמשיך עד השגת המטרה.
מדויק וקטלני.
ממוקד במטרה.
גם כאן, אין הנחות, אין הקלות ואין ויתורים. קשה לכם? תתמודדו.
בחודשים האחרונים נכנס לתפקידו מנהל חדש שחושב שהדרך הכי טובה להתחיל מחדש כל יום של מאבק היא בזריקת מוטיבציה. ולא, לעזאזל, זריקת המוטיבציה הזאת היא לא ההמנון והדגל שהביאו אותנו לכאן. אז כל בוקר מתחיל בזעקות המצמררות של Sia שמזכירה לכולנו שאחרי הכול אנחנו עדיין חיים.2
ובתוך כל הכאוס המאורגן הזה אני משנן רק דבר אחד:
Revenge is a dish best served cold.3
2 Sia – Alive.
3 נקמה היא מנה שמוטב להגישה קרה.
פרק 1
11 בספטמבר, 2001
איאן
סן דייגו
בקושי רב אני פוקח עין אחת, אור יום מציף את החדר. אני עוצם אותה לכמה שניות ופוקח שוב, השעון מראה שהשעה כבר שבע ועשרים. שיט. אני מתיישב במהירות, מחשב חישוב מהיר בתקווה שהשבוע טס ויום שבת היום. לא. חרא. רק יום שלישי. ועל הפרק מחכה לי מבחן מזוין במדעים שלא התכוננתי לקראתו. אני לא מבין איך אימא שלי עדיין לא הסתערה פנימה וגררה את התחת העצל שלי מהמיטה. כבר שבוע אני מורח את הלמידה לקראת הבחינה שתשבץ אותי למגמת מדעים לשנת הלימודים הזאת. אני שוקל לזייף כאב בטן או כאב גרון אבל יודע שזה לא יעבור בשתיקה.
הדלת נפתחת וג'קי הקרצייה נכנסת פנימה. אני מושך עליי את השמיכה, מתכונן להסתובב לצד השני ולנצל את מה שנראה כהתחלה מבטיחה של יום חופשי בלתי צפוי, אך אני קולט שג'קי, הקשקשנית הזאת, שתמיד יש לה מה לומר, שקטה באופן חריג. אני מתיישב שוב וסוקר אותה, "את עדיין בפיג'מה. למה?" היא לא עונה, השפה התחתונה שלה רועדת, "היי ג'קלין, הכול בסדר?" היא נדה בראשה וגלי הדבש של שערה מתנועעים בפראות. לפתע השקט החריג ברחוב, שבדרך כלל שוקק חיים בשעות הבוקר, רועם בעוצמתו. אני קם במהירות מהמיטה, חוצה את החדר ורץ במדרגות לקומה התחתונה. ההורים שלי עומדים מחובקים בסלון, מבטיהם ממוקדים במסך הטלוויזיה. "אבא? אימא?" שניהם מסובבים אליי את ראשיהם, על פניו של אבי מבט מבועת. "קרה משהו, נכון? מה קרה?" הוא מצביע לעבר מסך הטלוויזיה. אני מתקרב אליהם, לא יכול לשער את גודלה של הזוועה שמרצדת על המסך.
כותרות אדומות רצות על המסך במהירות. הכתב באולפן נראה מבולבל. שברי מידע מתחילים להיאסף. וסרטון אחד שנראה כאילו נלקח מתוך סרט מדע בדיוני שרק בהוליווד יכלו להעלות על הדעת, רץ על המסך שוב ושוב. אני מסתכל ולא מאמין למה שאני רואה.
שמונה ארבעים ושש בבוקר, שעון החוף המזרחי, מטוס נוסעים מתרסק לתוך המגדל הצפוני של מרכז הסחר העולמי בניו יורק. תשע ושלוש דקות מטוס נוסף מתרסק לתוך המגדל השני. המגדלים עולים באש ואז כמו מתוך חלום בלהות הם קורסים מטה ולוקחים איתם חיים וחלומות.
במשך שעות אנחנו עומדים בשתיקה וצופים בתמונות שלא ישכחו לעולם.
בסופו של יום ארור אחד אני יודע שהחיים שלי שינו את מסלולם לנצח.
