פרולוג
2018
איאן
בית חולים של הצי הימי
סן דייגו
קירות לבנים, סדינים לבנים, אוכל לבן, חומרי חיטוי לבנים. הכול לבן. מי שאמר שלבן הוא צבע מרגיע לא 'בילה' רגע מחייו במקום הזה. ליד כל מיטה עמוד מתכת, עליו תלויות שקיות שונות מלאות בנוזל צלול ומהן משתלשלים צינורות. זעקות. דמעות. כאב. גברים ונשים, שעד שהגיעו לכאן רק מטרה אחת הנחתה אותם בדרכם, נאלצים לפתע לעצור הכול, להתחיל מחדש ולשנן בכל יום את כל אותן מילים ששימשו אותם כשכוחם היה לצידם.
תעצומות נפש.
כוח רצון.
הדרך הקלה היא גם הדרך הבטוחה להפסיד.
לעולם לא לוותר, להמשיך עד השגת המטרה.
מדויק וקטלני.
ממוקד במטרה.
גם כאן, אין הנחות, אין הקלות ואין ויתורים. קשה לכם? תתמודדו.
בחודשים האחרונים נכנס לתפקידו מנהל חדש שחושב שהדרך הכי טובה להתחיל מחדש כל יום של מאבק היא בזריקת מוטיבציה. ולא, לעזאזל, זריקת המוטיבציה הזאת היא לא ההמנון והדגל שהביאו אותנו לכאן. אז כל בוקר מתחיל בזעקות המצמררות של Sia שמזכירה לכולנו שאחרי הכול אנחנו עדיין חיים.2
ובתוך כל הכאוס המאורגן הזה אני משנן רק דבר אחד:
Revenge is a dish best served cold.3
פרק 1
11 בספטמבר, 2001
איאן
סן דייגו
בקושי רב אני פוקח עין אחת, אור יום מציף את החדר. אני עוצם אותה לכמה שניות ופוקח שוב, השעון מראה שהשעה כבר שבע ועשרים. שיט. אני מתיישב במהירות, מחשב חישוב מהיר בתקווה שהשבוע טס ויום שבת היום. לא. חרא. רק יום שלישי. ועל הפרק מחכה לי מבחן מזוין במדעים שלא התכוננתי לקראתו. אני לא מבין איך אימא שלי עדיין לא הסתערה פנימה וגררה את התחת העצל שלי מהמיטה. כבר שבוע אני מורח את הלמידה לקראת הבחינה שתשבץ אותי למגמת מדעים לשנת הלימודים הזאת. אני שוקל לזייף כאב בטן או כאב גרון אבל יודע שזה לא יעבור בשתיקה.
הדלת נפתחת וג'קי הקרצייה נכנסת פנימה. אני מושך עליי את השמיכה, מתכונן להסתובב לצד השני ולנצל את מה שנראה כהתחלה מבטיחה של יום חופשי בלתי צפוי, אך אני קולט שג'קי, הקשקשנית הזאת, שתמיד יש לה מה לומר, שקטה באופן חריג. אני מתיישב שוב וסוקר אותה, "את עדיין בפיג'מה. למה?" היא לא עונה, השפה התחתונה שלה רועדת, "היי ג'קלין, הכול בסדר?" היא נדה בראשה וגלי הדבש של שערה מתנועעים בפראות. לפתע השקט החריג ברחוב, שבדרך כלל שוקק חיים בשעות הבוקר, רועם בעוצמתו. אני קם במהירות מהמיטה, חוצה את החדר ורץ במדרגות לקומה התחתונה. ההורים שלי עומדים מחובקים בסלון, מבטיהם ממוקדים במסך הטלוויזיה. "אבא? אימא?" שניהם מסובבים אליי את ראשיהם, על פניו של אבי מבט מבועת. "קרה משהו, נכון? מה קרה?" הוא מצביע לעבר מסך הטלוויזיה. אני מתקרב אליהם, לא יכול לשער את גודלה של הזוועה שמרצדת על המסך.
כותרות אדומות רצות על המסך במהירות. הכתב באולפן נראה מבולבל. שברי מידע מתחילים להיאסף. וסרטון אחד שנראה כאילו נלקח מתוך סרט מדע בדיוני שרק בהוליווד יכלו להעלות על הדעת, רץ על המסך שוב ושוב. אני מסתכל ולא מאמין למה שאני רואה.
שמונה ארבעים ושש בבוקר, שעון החוף המזרחי, מטוס נוסעים מתרסק לתוך המגדל הצפוני של מרכז הסחר העולמי בניו יורק. תשע ושלוש דקות מטוס נוסף מתרסק לתוך המגדל השני. המגדלים עולים באש ואז כמו מתוך חלום בלהות הם קורסים מטה ולוקחים איתם חיים וחלומות.
במשך שעות אנחנו עומדים בשתיקה וצופים בתמונות שלא ישכחו לעולם.
בסופו של יום ארור אחד אני יודע שהחיים שלי שינו את מסלולם לנצח.
פרק 2
2018
איאן
אי שם באזור גבול אפגניסטן־פקיסטן
בין מלחמה אחת לאחרת. מיבשת אחת לשנייה. בין מבצע חסר תקדים אחד למשנהו. בים, באוויר, ביבשה. אנחנו כאן כדי להגן על האינטרסים של ארצות הברית, בכל מקום. אנחנו כאן כדי לשמור שהעולם החופשי יישאר חופשי מכל חורשי המזימות. אנחנו כאן כדי לנסות להכניס מעט אור במקום שבו חושך שורר. אנחנו כאן כדי לתת תקווה למי שאיבד אותה. אנחנו כאן כי זו השליחות שלנו.
מחשבות. אין־ספור מחשבות. כאוס של מחשבות. אף אחת מהן לא בהירה מספיק להיאחז בה. הצלילים המצמררים של השיר האחרון4 ששמעתי מסתחררים במוחי. ראיין. שיט. אני שוקע מדי פעם לחוסר הכרה וחושב כמה החושך והעלטה הפכו למפלט שלי בימים האחרונים. ריח טחב מכה באפי בכל פעם שאני מנסה לנשום עמוק, אבל מתכווץ מייד בכאב, מודע לעומקו של החתך לאורך בטני, הצריבה בבטני מגיעה בגלים משתקים. חתך ארוך שנמתח לאורך פניי כבר יבש והדם הרב שזלג ממנו נקרש והותיר תחושה מוזרה על פניי. לפחות הכאב המטורף ברגל ימין שכך קצת בימים האחרונים. כדור הרובה הנעוץ ברגל ככל הנראה הפסיק בשלב זה לנוע והחל להיעטף ברקמת תאים. אני יודע מספיק על פציעות כאלה, הפצע מזדהם וככל שעובר הזמן גובר הסיכוי שהזיהום הזה יחדור למחזור הדם שלי. הידיים שלי אזוקות, הזרועות שלי מונפות מעלה וקשורות למוט המשתלשל מהתקרה. הכאבים מעייפים אותי, אבל כשאני ער אני לא יכול להרפות, כובד משקלי קורע אט אט רקמות בכתפיי.
אחותי תמיד אומרת שהחיים מפתיעים ומציאות הזויה עולה על כל דמיון.5 היא יודעת. כל מה שהמוח שלה רקח והיא העלתה על הכתב לא משתווה למציאות החיים שלה ושל ג'וש. אני תוהה, ברגעי ערות מעטים שיש לי, מה ג'קי הייתה אומרת על המציאות הרעה הזאת שנכפתה על כולנו. אני חושב עליה והלב שלי מתכווץ בדאגה, בשלב זה היא כבר יודעת. כולם יודעים. עבר מספיק זמן והפיקוד יודע שרק במצב כזה, או גרוע ממנו, אני מאשר להם לדווח למשפחה שלי מה קורה.
הדלת נפתחת והלב שלי מאיץ פעימותיו. כל גופי נדרך בבעתה. אוכל עבש ומים זורקים לי מתחת לדלת רק כשאני לא אזוק ומוגבל. לכן כשהדלת נפתחת אני יודע שהם נכנסים בשבילי. אני מאזן את הדופק על ידי נשימות עמוקות, משחזר במוחי כל מה שאומנתי לקראתו. אני יודע שהם לא רוצים ממני מידע. אין לי מידע לתת להם. אני רק קלף מיקוח, איזה סֵמֶל שהם הצליחו לקחת בשבי. לחדר נכנסים שלושה אנשים. שני חלאות אדם אכזריים שנמצאים כאן כבר כמה ימים ואחראים על מצבי הנוכחי, ואחד שלא ראיתי. אני ממקד בו את מבטי עד שהתמונה מתבהרת. אזבא גוג'אר. כשאני מבין מי עומד מולי אני נושך את פנים הלחי שלי כדי לעצור את שטף הקללות שעומד על קצה לשוני. הוא חכם מספיק וקורא את התגובה שעצרתי.
"המוניטין שלך לא מאכזב," הוא אומר באנגלית רהוטה אך במבטא אפגני כבד, "אתה אגוז קשה לפיצוח."
אני מסתכל עליו, בן זונה! נמצא במרחק יריקה ממני. האצבעות שלי מדגדגות, אם הוא יתקרב רק עוד קצת, אוכל לחנוק אותו בשארית כוחותיי בשתי הרגליים, במהירות, עוד בטרם יוכלו שני האפסים שלידו להגיב. הוא יודע. אני עונה בכל האיפוק שאני מצליח לגייס, "אזבא גוג'אר, חבל שאתה לא אומר את מה שיש לך להגיד כשאני לא קשור ואתה עומד מולי בלי שני רוצחים לידך."
הוא מחייך, "כל אחד צריך להכיר בחסרונות שלו. אתה," הוא מחווה אליי בסנטרו, "לוחם גדול. אני לא."
"אתה רוצח," אני אומר, אף שמאזן הכוחות בינינו הוא לגמרי לרעתי.
"אני לוחם חופש." התשובה שלו נזרקת כמו מנטרה ששינן היטב.
"לוחם חופש?" אני יורק לכיוונו, מחווה שידוע לי שעלולה לעלות לי בחיי במקום הזה, "שכחת את המטרה שלך לפני הרבה זמן."
"מצאתי מטרה חדשה," הוא יורה חזרה מבלי למצמץ.
"כן, מטרה נעלה. לרצוח חפים מפשע."
הוא לא נרתע מדבריי, "המדינה שלך היא הרבה דברים, אבל ממש לא חפה מפשע."
"המדינה שלי מצילה את העולם מאנשים כמוך," אני אומר בגאווה, "היום שלך יגיע. תהיה בטוח בכך."
"יכול להיות," הוא אומר בהרהור מעושה, "כמה חבל שאתה לא תהיה שם כדי לראות את זה." הוא מסמן להם משהו, מסובב את ראשו אליי, "היה שלום, לוטננט6 סאליבן." מתרחק מעט לאחור ויוצא מהחדר בלי מבט נוסף אליי.
"אל תהיה כל כך בטוח! אני מבטיח לך שאני אהיה הבן זונה האחרון שתראה בחיים שלך. הראש שלך שייך לי, אזבא גוג'אר!" אני קורא אחריו, אבל לא מאמין בעצמי למה שאני אומר. קול צחוקו המלגלג נשמע מבחוץ. אני יודע שבעוד רגעים ספורים הוא שוב ייעלם, כפי שנעלם עשרות פעמים בעבר. "פחדנים," אני לוחש לעברם, הם מחליפים מבטים וצוחקים, אחד מהם אוחז מקל ארוך שקצותיו משוננים וחובט בבטני, מעורר גל הלם בגופי מרוב כאב. ראשי מסתחרר וצונח מטה. הם מחליפים ביניהם כמה מילים בפַּשטוֹ,7 לא משערים שאני מצליח להבין אותם. אני מודה לקָארֵל על שכפה עלינו ללמוד את הבסיס של השפה אחרי האירועים בקנדאהר לפני כמה שנים.
זו ההזדמנות שלי.
פרק 3
11 בספטמבר 2008
איאן
בסיס אריות הים, קורונדו, קליפורניה
אלוהים. אדירים.
אזור הדמדומים. אני באזור הדמדומים.
או יותר הגיוני שאני בממד אחר.
לא יכול להיות שאנחנו בארצות הברית.
אנחנו בגיהינום.
ארבעה ימים בתוך סרט האימה הזה, שלא מתקרב לשום דבר שאני מכיר. כלום לא יכול להכין אותך ל'שבוע תופת'. אני מתחיל להכיר באפשרות המדאיגה שלא יהיו לי ילדים אחרי השבוע הזה, כי ביצים בטוח כבר לא נשארו לי. הן קפאו מתי שהוא לפני יומיים ונשרו לתוך הבוץ.
"סאליבן! אתה חולם על כוסיות?" הקול הצורם של הסמל קָארֵל, או כמו שאנחנו קוראים לו – השטן קארל, קוטע את המחשבות הנודדות שלי.
"לא הסמל," אני קורא.
"אז למה אתה מחייך?"
"חושב על הביצים שהיו לי עד לפני כמה ימים. הסמל."
"אל תדאג, אני מבטיח לך שבמקום שאליו אתה הולך לא תצטרך אותם, סאליבן. אתה רוצה לפרוש?"
"לא, הסמל." אני מתיישר לדום מתוח, מצדיע ולא מעז לנשום.
"למה?"
"כי אנחנו לא מוותרים. הסמל."
הוא עומד בתוך הפרצוף שלי ממש וצורח שוב, "למה, סאליבן?"
"כי לנו הכי קל כשקשה."8
"תחזרו למים," הוא פוקד ומסתובב.
אנחנו שוב צוללים פנימה, עם המדים, הנעליים, הנשק וכל החרא האחר שתלוי עלינו. אני מזכיר לעצמי שהתאריך הסמלי הזה שבו אני מסכם הכשרה ארוכה ומפרכת, הוא אותו התאריך שלפני שבע שנים היה הסיבה שבכלל יצאתי לדרך הזאת והגעתי לכאן. אני גם מזכיר לעצמי שיש לי שליחות ומטרה ולא חשוב עד כמה קשה הדרך, אני לא מתכוון לסגת ממנה. יודע שאעשה כל מה שביכולתי כדי לפטור את העולם מהמפלצות שאורבות בצללים.
המים קפואים והציוד הופך כבד עם משקל המים. פאק.
עוד שלושה ימים.
וחיים שלמים להסתיר מכולם – שאני כבר מזמן לא במרינס.
צוות שש.9
השטן קארל גייס אותי לאריות מסיירת הנחתים. הוא הבטיח לי חרא של חיים. וקיים.
עוד שלושה ימים.
שבועיים לאחר מכן, אחרי כמה ימים שקיבלנו להתאוששות, אני משובץ לצוות רוקט בפיקודו של קארל ואנחנו עולים על טיסה ראשונה לכיוון אסיה.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
