וניל
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
וניל
הוספה למועדפים
5 כוכבים (11 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    בתאל ביאו עובדת כמנהלת חנות ספרים, ולא מפסיקה לכתוב. וניל הוא ספרה הראשון, והספר השביעי שנבחר לסדרת פרא לספרות מקור עכשווית, המביאה לקוראות ולקוראים קולות חדשים ולא שגרתיים.

    תקציר

    היא קמה בקלילות ומושיטה לי את ידה. "אני אלכס." היד שלה דהויה ואצבעותיה ארוכות. "לא צריך..." היא מחליקה את ידיה אל הכיסים של הקפוצ'ון הצהוב שלה. "רק שתדעי , כולן רוצות לקחת את היד הזאת בסוף, אבל אז זה כבר מאוחר מדי."

    לירז שותקת. היא לא יודעת מה בדיוק גרם לה לשתוק, אבל זה מה שהוביל אותה לאשפוז במחלקה סגורה, הרחק מכל מי שהכירה, ומהחיים הקודמים שלה. כעת היא מוקפת בנערים ונערות שזרים לה, בפסיכיאטרים שנותנים כדורים מבלי להבין אותה, בחלונות מסורגים ועם רצון לברוח מסודות המאיימים להתגלות. אל תוך הבדידות הזאת מתפרצת אלכס, נערה קשוחה וטובת לב, המנסה לפרום את קשר השתיקה של לירז.

    "וניל" הוא סיפור על מילוט והתמודדות, על כאב שלא נותן מנוח ועל האופן שבו הנפש מגיבה למצבים קיצוניים. רומן נעורים מרגש הכורך יחד חברות ואהבה, פחד ועוצמה. 

    פרק ראשון

    פרק 1 
    אלכס ושרה
     
     
    הדמעות עומדות ממש בקצה, ואני נאבקת בהן בכל הכוחות שאני מצליחה לגייס. המקום הזה לא נראה לי כמו מקלט. החדר קטן, ואני צריכה לחלוק אותו עם שתי בנות. המיטה שקרובה לחלון פנויה. אני זורקת עליה את התיק שלי. מחפשת מקום לפרוק את תכולתו, אבל לא מוצאת. אין שידה, אין ארון, רק שלוש מיטות ברזל וחלון אחד. מישהי בערך בגילי עומדת מולו, עיניה מתגלגלות בקצב מסחרר כאילו היא רואה דברים שאף אחד אחר לא יכול לראות. על המיטה הרחוקה ממני יושבת נערה בגב זקוף, הגוף שלה מתוח ונוקשה. היא נעמדת ובוחנת אותי בפנים חתומות. השיער שלה סודק את החזות הקשוחה וגורם לה להיראות פחות רצינית. צבעו כחול זוהר, פה ושם מבצבצים שורשים בלונדיניים כמו קצף של מפל. אני משתהה על נעלי הספורט שלה — אין שרוכים. שתי פסיעות והיא כבר מולי, פחות מחצי מטר מפריד בינינו. לאט־לאט אני מרימה את מבטי אליה. העיניים שלה מפשיטות אותי, אבל לא כמו שבן מסתכל על בת. היא חודרת במבטה עמוק אל תוך העור שלי, קוראת אותי בחיטוט בלתי נעים ואז עושה את מה שלא ציפיתי שתעשה: היא מחייכת אלי, חיוך רך ומואר. הקשיחות שלה נעלמת — מישהי אחרת מביטה בי. היא מתחילה לצחוק ומתיישבת בקפיצה על המיטה שלי. אני בוחנת את תנועות גופה. היא נשענת לאחור על מרפקיה, מניחה רגל על רגל ומסתכלת עלי משועשעת. "הצלחתי להבהיל אותך, מה?"
     
    "את תמיד מצליחה. כל פעם מחדש," אומרת הנערה מול החלון. היא עדיין מסתכלת דרכו.
     
    "זאת שרה הצופה," היא מסבירה לי. "רוב הזמן היא נמצאת פה, ליד החלון." היא עושה תנועה מעגלית עם האצבע צמוד לרקה, ואז קמה בקלילות ומושיטה לי את ידה. "אני אלכס." היד שלה דהויה ואצבעותיה ארוכות, הציפורניים כסוסות והעור סביבן אכול; לא כמו שלי, לי יש ציפורניים מרובעות ואני לא אוכלת אותן. "לא צריך..." היא מחליקה את ידיה אל הכיסים של הקפוצ'ון הצהוב שלה. "רק שתדעי, כולן רוצות לקחת את היד הזאת בסוף, אבל אז כבר מאוחר מדי." אני מַפנה לה את גבי. לא באתי לפה לרכוש חברות. באתי — או יותר נכון הכניסו אותי הנה — כדי להשתקם ולהשתחרר מוקדם ככל האפשר. וגם אם איאלץ להישאר תקופה ארוכה, אני לא רוצה להתחבר למישהי כמוה או כמו שרה. אי אפשר לסמוך עליהן. "לירז?" אני מסתובבת אליה. בשנייה שהפניתי את גבי היא הפכה את התיק שלי. "זה השם שלך?" אני חוטפת ממנה את היומן שלי. "מה יש לנו פה... את מציירת?" היא מדפדפת במחברת הציורים שלי ואני חוטפת גם אותה ואת כל שאר הדברים ומחזירה אותם לתיק. "שכחת את זה." השרשרת שלי! אני שולחת את ידי, אבל היא חומקת ממני ותוך רגע היא מחוץ לחדר.
     
    אני מתכוונת לרוץ אחריה — לא תהיה לי בעיה לתפוס אותה, אבל אז שרה פותחת את הפה שלה. "אל תעשי כלום." היא מדגישה את ה"אל" כאילו חיי תלויים במילה הזאת. היא מתנתקת מהחלון ובוהה בי. עיניה חומות, ממוקדות, למרות השׂקים השחורים שמתחתן. "אלכס אוהבת תשומת לב. אם לא תתייחסי אליה, היא תרד ממך, ואם כן תתייחסי..." היא משתתקת ושבה לתצפת. אני מתנשפת ונשכבת על המיטה, מושכת את השמיכה המלאה בכתמים חומים וצהובים — שאריות של ארטיק לימון ושוקולד, אני מחליטה — ומתכסה... את התיק אני מצמידה אלי. בחוץ דמדומי ערב. השמים מתכהים בהדרגה והכוכבים יוצאים. עוברת שעה ושרה עדיין עומדת מול החלון. אני חושבת על האזהרה שלה. ואם כן? אז מה? מה האלכס הזאת יכולה לעשות לי?
    בתאל ביאו עובדת כמנהלת חנות ספרים, ולא מפסיקה לכתוב. וניל הוא ספרה הראשון, והספר השביעי שנבחר לסדרת פרא לספרות מקור עכשווית, המביאה לקוראות ולקוראים קולות חדשים ולא שגרתיים.

    עוד על הספר

    וניל בתאל ביאו
    פרק 1 
    אלכס ושרה
     
     
    הדמעות עומדות ממש בקצה, ואני נאבקת בהן בכל הכוחות שאני מצליחה לגייס. המקום הזה לא נראה לי כמו מקלט. החדר קטן, ואני צריכה לחלוק אותו עם שתי בנות. המיטה שקרובה לחלון פנויה. אני זורקת עליה את התיק שלי. מחפשת מקום לפרוק את תכולתו, אבל לא מוצאת. אין שידה, אין ארון, רק שלוש מיטות ברזל וחלון אחד. מישהי בערך בגילי עומדת מולו, עיניה מתגלגלות בקצב מסחרר כאילו היא רואה דברים שאף אחד אחר לא יכול לראות. על המיטה הרחוקה ממני יושבת נערה בגב זקוף, הגוף שלה מתוח ונוקשה. היא נעמדת ובוחנת אותי בפנים חתומות. השיער שלה סודק את החזות הקשוחה וגורם לה להיראות פחות רצינית. צבעו כחול זוהר, פה ושם מבצבצים שורשים בלונדיניים כמו קצף של מפל. אני משתהה על נעלי הספורט שלה — אין שרוכים. שתי פסיעות והיא כבר מולי, פחות מחצי מטר מפריד בינינו. לאט־לאט אני מרימה את מבטי אליה. העיניים שלה מפשיטות אותי, אבל לא כמו שבן מסתכל על בת. היא חודרת במבטה עמוק אל תוך העור שלי, קוראת אותי בחיטוט בלתי נעים ואז עושה את מה שלא ציפיתי שתעשה: היא מחייכת אלי, חיוך רך ומואר. הקשיחות שלה נעלמת — מישהי אחרת מביטה בי. היא מתחילה לצחוק ומתיישבת בקפיצה על המיטה שלי. אני בוחנת את תנועות גופה. היא נשענת לאחור על מרפקיה, מניחה רגל על רגל ומסתכלת עלי משועשעת. "הצלחתי להבהיל אותך, מה?"
     
    "את תמיד מצליחה. כל פעם מחדש," אומרת הנערה מול החלון. היא עדיין מסתכלת דרכו.
     
    "זאת שרה הצופה," היא מסבירה לי. "רוב הזמן היא נמצאת פה, ליד החלון." היא עושה תנועה מעגלית עם האצבע צמוד לרקה, ואז קמה בקלילות ומושיטה לי את ידה. "אני אלכס." היד שלה דהויה ואצבעותיה ארוכות, הציפורניים כסוסות והעור סביבן אכול; לא כמו שלי, לי יש ציפורניים מרובעות ואני לא אוכלת אותן. "לא צריך..." היא מחליקה את ידיה אל הכיסים של הקפוצ'ון הצהוב שלה. "רק שתדעי, כולן רוצות לקחת את היד הזאת בסוף, אבל אז כבר מאוחר מדי." אני מַפנה לה את גבי. לא באתי לפה לרכוש חברות. באתי — או יותר נכון הכניסו אותי הנה — כדי להשתקם ולהשתחרר מוקדם ככל האפשר. וגם אם איאלץ להישאר תקופה ארוכה, אני לא רוצה להתחבר למישהי כמוה או כמו שרה. אי אפשר לסמוך עליהן. "לירז?" אני מסתובבת אליה. בשנייה שהפניתי את גבי היא הפכה את התיק שלי. "זה השם שלך?" אני חוטפת ממנה את היומן שלי. "מה יש לנו פה... את מציירת?" היא מדפדפת במחברת הציורים שלי ואני חוטפת גם אותה ואת כל שאר הדברים ומחזירה אותם לתיק. "שכחת את זה." השרשרת שלי! אני שולחת את ידי, אבל היא חומקת ממני ותוך רגע היא מחוץ לחדר.
     
    אני מתכוונת לרוץ אחריה — לא תהיה לי בעיה לתפוס אותה, אבל אז שרה פותחת את הפה שלה. "אל תעשי כלום." היא מדגישה את ה"אל" כאילו חיי תלויים במילה הזאת. היא מתנתקת מהחלון ובוהה בי. עיניה חומות, ממוקדות, למרות השׂקים השחורים שמתחתן. "אלכס אוהבת תשומת לב. אם לא תתייחסי אליה, היא תרד ממך, ואם כן תתייחסי..." היא משתתקת ושבה לתצפת. אני מתנשפת ונשכבת על המיטה, מושכת את השמיכה המלאה בכתמים חומים וצהובים — שאריות של ארטיק לימון ושוקולד, אני מחליטה — ומתכסה... את התיק אני מצמידה אלי. בחוץ דמדומי ערב. השמים מתכהים בהדרגה והכוכבים יוצאים. עוברת שעה ושרה עדיין עומדת מול החלון. אני חושבת על האזהרה שלה. ואם כן? אז מה? מה האלכס הזאת יכולה לעשות לי?