מצאתי את עצמי לפתע שָׁכֵן לַציפורים.
לאהבת הציפורים באתי באיחור. במשך שנים לא ראיתי אותן אלא כרטט בשיפולי המבט. הן יודעות סבל ואושר במצבים פשוטים שאינם אפשריים בשבילנו. חייהן מחישים ומתחממים לקצב שלבבותינו לא ישיגו לעולם. הן דוהרות אל האבדון. עוד לא גמרנו לגדול, והן כבר זקנות.
בציוריו של פאולו אוצ'לו לא רואים ציפורים. מה קרה לציפורים, שלדברי וזארי מילאו פעם את בַּדָּיו? מי הניס אותן? ודאי החיילים, החוסמים את דרכי האוויר בחניתותיהם ומהסים קול ציוץ וסלסול בשאון נשקם. [...] אחת היא אם אויב או ידיד: כולנו בעלי ברית כנגד הציפורים.
כמו דדלוס, אני מרכיב לעצמי כנפיים. אני מרכיב אותן בהדרגה: מוסיף נוצה אחת כל יום.
1 דרור
כמה ימים לפני שסיימתי לכתוב את הספר הזה חלמתי שהוטל עלי לצייר דרור. היה אפשר לראות את הציפור בבירור. הוא עמד והביט בי. לא הצלחתי להתחיל. לא היו לי צבעים ולא נייר. מישהו אמר לי בחלום: "בסדר, תניח לו. במקום זה כתוב מכתב להורים שלך".
הדרור הוא אחת הציפורים הנפוצות ביותר בישראל, לצד העורב האפור, יונת הבית והצוצלת.5 הדרור הוא ציפור הבר הנפוצה בעולם. גוזל הדרור בוקע מביצה שמשקלה כשני גרמים ואורכה כשני סנטימטרים. כשבועיים לאחר הבקיעה מהביצה פורח הגוזל מהקן. דומה שהוא נמצא בכל מקום. משום כך יש שכינו אותו "הומלֶס" או "חולדה מעופפת". גם החולדה היא מן היונקים הנפוצים ביותר. חולדות מלמטה, דרורים מלמעלה, ובאמצע אנו ועולמנו.
בעונת החיזור משחיר מקורו של הזכר. הנקבות צבען חום בהיר ואפור, ולזכרים בעונת הקינון לחי לבנה, סינר שחור וראש אפור וערמוני. הזכר בונה קן ומכריז עליו בציוץ ממושך. הנקבה בוחנת את הקן, ואם הוא נראה לה מתוקן, תצטרף לזכר בהשלמת הבנייה. בכל הטלה יש בממוצע חמש עד שבע ביצים. הדגירה נמשכת כשבועיים. "שלא כציפורי שיר אחרות, ציפור זו אינה מִתרגלת לחיי שבי ולא ניתן לגדל אותה בכלובים".6 דברים דומים נאמרים בתלמוד הבבלי (ביצה כד, ע"א; שבת קו, ע"ב): "בצִפור דרור עסקינן, לפי שאינה מקבלת מרוּת. [...] למה נקרא שמה צִפור דרור? מפני שֶׁדרה בבית כבשדה". ורש"י מבאר: "שדרכה לדור בבית כבשדה ונשמטת [בבית] מזווית לזווית" (רש"י על שבת קו, ע"ב), ולכן קשה ללכוד אותה.
כפל מובנים זה מפותח בספר הזוהר:
רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאָמַר (תהלים פד, ד): "גַּם צִפּוֹר מָצְאָה בַיִת וּדְרוֹר קֵן לָהּ [...]" וְגוֹ'. "גַּם צִפּוֹר מָצְאָה בַיִת": אֵלּוּ צִפֳּרֵי שָׁמַיִם שֶׁמֵּהֶם שָׂמִים מְדוֹרֵיהֶם בַּחוּץ, וּמֵהֶם שָׂמִים מְדוֹרֵיהֶם בַּבַּיִת, כְּמוֹ הַדְּרוֹר, שֶׁהוּא עוֹף שֶׁעוֹשֶׂה דִירָתוֹ בְּבַיִת שֶׁל כָּל אָדָם וְלֹא מְפַחֵד. מַדּוּעַ? מִפְּנֵי שֶׁכֻּלָּם קוֹרְאִים לוֹ דְרוֹר. מַהוּ דְרוֹר? חֵרוּת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה, י): "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר", וְתַרְגּוּמוֹ: חֵרוּת.7
חידושו של הזוהר הוא ששמו של הדרור הוא שגורם לו להיות חופשי ולא לפחד. מפני שכולם מכנים אותו כך, הוא נוהג בדרך חירות בתנועה חופשית. אני מניח שכל אדם חשב פעם על שמו הפרטי ותהה אם היו חייו משתנים אילו היו הוריו מכנים אותו בשם אחר. הורים המכנים את בנם בשם של ציפור, בל יתפלאו לקבל ממנו כעבור כמה שנים ספר על ציפורים.
ג'ובאני דא אוּדינֶה, "דרור עף", 1515-1520, גיר אדום וגואש על נייר, 16.8x13.8 ס"מ, המוזיאון הלאומי, סטוקהולם
הדרור קרוב לבני האדם, אך אינו חלק מהם. הוא על הסף. הוא אינו נודד, אלא נותר נאמן לסביבת מחיה אחת. (אני יכול להעיד על כך, שכן להקת דרורים מתגוררת בפיקוס שמול חלוני זה שנים, דור אחרי דור.) עם זאת, גם דרורים עשויים לעוף למרחקים גדולים על מנת לשוב אל אתרי הקינון שלהם. חוקרים8 גירשו דרור (מהמין דרור לְבֶן כתר, השונה מדרור הבית) מדרום קליפורניה ללואיזיאנה (מרחק של כ-3,500 ק"מ מזרחה לרוחב היבשת). רבים מהם חזרו בשנה שלאחר מכן למקום שבו חרפו בקליפורניה. כמה מן הדרורים נעקרו בשנית והועברו למרילנד (מרחק של כ-4,500 ק"מ מזרחה), וגם הם שבו. אותם מדענים נחושים וקשֵי לב העבירו קבוצה אחרת של דרורים לִבני כתר לקוריאה - מרחק של כ-9,000 ק"מ מקליפורניה ומעבר לאוקיינוס השקט. דרורים אלו לא שבו.9
ג'ובאני דא אוּדינֶה (1487-1561) נולד כג'ובאני נאני בעיר האיטלקית הצפון־מזרחית אודינה, כפי שמרמז כינויו. מרחקה מרומא 650 ק"מ. הוא הגיע לרומא, ושם היה תלמידו של הצייר רפאל. הוא התמחה בציור פירות וציפורים, וסבורים כי אלו המופיעים בציוריו של רפאל ברומא יצאו ממכחולו. ג'ורג'ו וזארי מספר עליו כי עוד בילדותו הרשים בציורי החיות והציפורים שלו. וזארי מציין שג'ובאני הילד התלווה לאביו במסעות ציד, בהם התוודע לחיות, ובהם גם החל לציירן. הוא נשלח ללמוד אצל ג'ורג'ונֶה בוונציה (מרחק של כ-140 ק"מ), אך מששמע, מספר וזארי, על עבודתם של מיכלאנג'לו ושל רפאל, החליט לעבור לרומא. גם בבגרותו אהב ג'ובאני לצייר ציפורים מכל סוג, ותוך זמן קצר מילא ספר שלם (וזארי אינו מציין את מספר עמודיו) בציפורים - ספר שרפאל אהב לדפדף בו.10
הציפור שרשם דא אודינה היא, ככל הנראה, דרור איטלקי (Passer italiae) זכר. לדרור שברישום אין עיניים או רגליים. זהו דרור עיוור ופיסח. הוא נראה כאבן שהושלכה מעלה ונעצרה. כך נראתה הציפור הראשונה לפני שאלוהים נפח באפה נשמת חיים.
בטבע לא ניתן להתבונן בדרור כפי שצייר אותו ג'ובאני.11 רק מצלמות ומסרטות יכולות להקפיא כך את הכנפיים. הרישום משלב התבוננות ודמיון המקפיאים את המעוף, וייתכן שמקורו בהתבוננות בדרור מת. דרורים אינם דואים, אלא מנפנפים בכנפיהם. אף שגודל הדף מתאים לממדיו של דרור,12 הוא נראה כמעט מונומנטלי, כבד. חומרי הציור מתקשים בתפיסת רפרוף, זריזות ועֵרנות. אחוז הסוכר בדמן של ציפורים כפול מאחוזו בדם האדם (לרבות דם הציירים),13 ואך טבעי הוא שיד צייר, מוכשר ככל שיהיה, תתקשה מול מעוף ציפור.
ט' כרמי כתב שיר על הקושי לכתוב על מעוף:
נופים14
צִפּוֹר לְבָנָה עַל נָהָר יָרֹק, שְׁתַּיִם,
וְאַחַר כָּךְ שָׁלֹש.
עַמּוּד־חַשְׁמַל אֶחָד, שְׁנַיִם,
שְׁלֹשָה שִׂיחִים.
יוֹתֵר מִכָּךְ (גַּגּוֹת
וַעֲנָנִים וְגִבְעוֹלִים שֶׁל דֶּשֶׁא)
קָשֶׁה לִסְפֹּר בָּרַכֶּבֶת
וְלָכֵן אֵינֶנִּי מַזְכִּיר אוֹתָם.
בְּעֶצֶם אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁאֶרְשֹׁם
רַק צִפּוֹר אַחַת בִּלְבַד.
וְאוּלַי רַק אֶת כְּנָפֶיהָ.
השיר מתאר ניסיון לכתוב (ואולי לרשום, כמעשה הציירים) ואת כישלונו של הניסיון. תיעוד הכישלון הוא השיר. השיר נכשל בתיאור הנוף: כמעט שאיננו יודעים מה רואים שם. על הציפורים איננו יודעים דבר מלבד צבע אחת מהן. עם זאת, השיר מתאר היטב מוּדעוּת לתנועת תודעה. המילה "שתיים" בסוף השורה הראשונה מבטלת מיד את הרישא, שמנסה לתפוס משהו במציאות. אי־הדקדוקיות שלה ממחיש את הדחיפוּת לדבר מהר; אין זמן לנסח את המילים "שתי ציפורים". המבט עובר משם לצדדים, לציפור נוספת, לעמודי חשמל, לשיחים.
המציאוּת משתנה, והרכבת נוסעת ממקום למקום. המבט ניגף מפני שפע המידע שבנוף המתחלף. אך גם בישיבה במקום אחד, לא ברכבת נוסעת, היה המבט ניגף באופן דומה. מעניין שהשיר מזכיר שהוא נכתב ברכבת רק אחרי אמצעו. גם אם נשמיט מהשיר את המילה "ברכבת", הוא ייוותר בתוקפו ויהפוך לשיר של מבט מתרוצץ.
השיר יוצר כתיבה בתנועה ובכך מאפשר לנו, בני האנוש, לחוש משהו ממבט הציפורים בנו. האצת המבט על ידי הרכבת יוצרת שיר שציפורים רבות היו יכולות לכתוב במעופן אילו רק היו יודעות עברית.
אריאל הירשפלד קרא שיר זה במפורט, וקריאתי ממשיכה את קריאתו. הוא עמד על פתיחת השיר ב"מניה ומיון" והעיר על המטען הקצוב והמודרני של הרכבת הנוסעת, המשקשקת, שהוא כשיר מעשֵן שמשקלו אחיד, וזאת בניגוד לשירו של כרמי, שמשקלו משתנה כרכבת מקרטעת. כנגד הרכבת עומדות המציאות והציפורים, שאין להן יעד והן אינן נענות למסילה ולמקצב - גם לא למקצב השיר. הירשפלד מוסיף:
מהו "לרשום כנפיים"? הכנפיים הן המעוף. אי אפשר לספור או למיין מעוף, ואי אפשר למודדו ביחס לקואורדינטה אחת, שתיים או שלוש. ו"מעוף" הוא סמל קדמון לכל מה שהותיר לעצמו חירות מן החומר.
כלומר, עניינו של השיר הוא "הגמשתה של ההכרה לקראת תפיסה אחרת לגמרי של המציאות".15 אדם שמלווה במבטו להקת ציפורים נודדות מושלך איתן הרחק. אדם שמרים ראש אל דְּרָרָה חולפת שומע לרגע את היער הטרופי של אסיה. אדם המאזין לנקישת נקר בבוקר שקט נכנס איתו לרגע בעובי הקורה.
כשאנו מדברים על ציפורים, אנו מדברים גם על קוצר השגתנו, וזאת לא רק במובן העולה מהשיר - הקושי לרשום עולם הנתון בתנועה, עולם בעל הקשר רחב (הציפור מובילה לנוף הסובב, ואף עמודי החשמל הם חלק מרשת מסועפת) - אלא בעיקר במובן של קוצר השגה עקרוני ביחס לעולמם המופלא של העופות. המשורר לא יוכל לרשום לעולם אף את הכנפיים, וזאת גם אם הרכבת תעמוד וציפור תעמוד מולו. רישום ציפור או אף כנף ציפור פירושם לנסות להבין מהי כנף, אך איננו מבינים אף לא נוצה אחת. אף אדם, ולו גם הגאון שבממציאים, לא היה מצליח להעלות בדעתו נוצה, כנפיים או מעוף אילולא היה רואה אותם בטבע.16 איננו יכולים להבין גם כיצד נוצות, שככל הנראה שימשו במקורן להסוואה, לשמירת חום הגוף ולמופעי ראווה בזמן חיזור, משמשות כיום גם לתעופה. הדבר דומה לכך ששׂער גופנו וראשנו יאפשר לנו ברבות הימים לעוף. מי יודע.
במילים "וְאוּלַי רַק אֶת כְּנָפֶיהָ" בשורה האחרונה מכיר כרמי בכך שיש אינסוף תזזיתי ברקע של הציפור שלו והוא מסתפק במועט. אך גם כנפי ציפור, שאולי הוא ירשום, הן מעבר להשגתנו: כי מי יוכל להבין את סיבת הופעתן של נוצות וציפורים בעולם שכלל רק חיות נטולות נוצות במשך קרוב לחצי מיליארד שנה מאז הופעת החיות במפץ הקמבריוני?
אלברכט דירר, "כנף של כָּחָל", 1512, צבעי מים וצבע אטוּם על קלף,
אלברטינה, וינה
גם הצייר אלברכט דירר, ברישום בן זמנו של הרישום של דא אודינה, נאלץ לוותר על צדה האחר של כנף הכָּחָל ותיאר רק את שכבת הנוצות העליונה של כנף אחת. הרישום מעורר השתאות הנובעת מיכולת חיקוי פני השטח - לא מיכולת המעוף. כנף זו אינה יכולה לעוף, ולא רק משום שהיא בודדה וכרותה מגוף הכחל, ציפור וירטואוזית במעופה. הכנף "מקורקעת" בשל פואטיקת הרישום העמלנית: הרישום הופך תנועה סוחפת למעשה צורפות מדוקדק. המעוף הטבעי הופך לאובייקט כרוּת, מרהיב במותו. המצע לציור הוא עור של חיה מתה, קלף, ומכאן שלפנינו מוות על מוות. רישומו של דירר וציורו של דא אודינה מלאים כובד זולת קו אחד בציורו של האיטלקי המתווה את צדה העליון של הכנף השמאלית, שם תפסה יד הצייר משהו ממעוף הציפור בקו חופשי וחינני. האם גם ספרי נידון לכישלון דומה? האם גם אני נידון להפוך ציפור לאבן, לכרות כנף ומָעוֹף כדי להתבונן בהם ולכתוב עליהם?
•••
דְּרוֹר מֵת
עָלֶה נוֹפֵל
וּמְכַסֶּה אוֹתוֹ
ג' ימאמוטו
הפיכת הציפור מיצור חופשי לאובייקט מת אינה מוגבלת רק לתחום האמנות: דרורים הוגדרו יותר מפעם אחת כאויביה המרים של האנושות. בסין של מאו דזה דונג, בשנות החמישים של המאה העשרים, הוגדר הדרור כאחד מארבעת אויבי העם שיש להילחם בהם עד חורמה לצד חולדות, יתושים וזבובים. הטענה היתה שהדרור גוזל גרעינים מפיו של האיכר הסיני, ובבסיסה עמד ההיגיון המוכּר - "זה אנחנו או הם".
הסינים נצטווּ להלום בציפורים ולשבש את חיי הדרורים ברעש, בזיקוקים, בהריסת קִנים ובשבירת ביצים. מנגנון תעמולה אדיר הציג את הדרורים כשׂטנים מעופפים. אשכולות של עשרות אלפי דרורים שהומתו הוצגו ברבים כדי לעודד את הסינים לתרום למאמץ המלחמתי. כרזות תעמולה הציגו את היורים בדרורים כמי שבלשוננו אינם אלא דוד העומד מול גוליית. מעריכים כי 800 אלף דרורים נקטלו במסגרת המיזם: עוד רצח המונים נשכח שידעה המאה העשרים, ושנבע מרוח הזמן האפלה.
כרזה המעודדת חיסול דרורים, 1958, סין. נער יורה בדרור באמצעות קלע, וילדה אוחזת דרור מת. הכיתוב: "על כל המשפחות לבוא ולהכות בדרורים"
בשנים האחרונות אנו מוצאים במקומות אחרים בעולם יוזמות הפוכות לאפיזודה הסינית, יוזמות שנועדו לשמר את אוכלוסיית הדרורים, שנמצאת בירידה מדאיגה בכמה מקומות בגלל סיבות שלא הובנו עד תום. כך למשל בבריטניה. אחת ההשערות היא שהדרורים נפגעים ישירות מהירידה במספר החרקים, שמקורה, ככל הנראה, בזיהום אוויר, בהדברה ובפגיעה במקומות מחיה. הדרורים הבוגרים יכולים לאכול זרעים ושיירים של בני אדם, אך גוזליהם זקוקים למזון מן החי, כלומר, חרקים, כדי לגדול. לפי השערה זו, הדרורים נפגעים בשלב מוקדם של חייהם, והאוכלוסייה אינה מתחדשת. הנה כי כן, בעוד שבצד אחד של כדור הארץ משמידים דרורים, בצדו האחר מנסים נואשות להבין את הגורמים לפגיעה בהם. אם נחשוב על כדור הארץ כעל ראש אחד, לפנינו ראש מבולבל עד טירוף.17
•••
יש ציפורים מפוארות וססגוניות רבות (למשל ציפורי גן עדן). כמה מהן מיטביות לנדוד (כמו האלבטרוס), כמה מהן ציידות מעולות (כגון הבזים והינשופים), אחרות בונות סוכות ראווה קטנות לשם חיזור (משפחת הסוכיים), ויש שמיטיבות לשיר (כגון הזמיר, השַחרור והגדרון). ביחס לכל אלה הדרור הוא ציפור רגילה, משעממת. קולו הוא קול קטן, ואין לו שירים מגוונים ומורכבים. צבעיו דלים. לכאורה אין בו כל ייחוד. אך שמעו נא מקצת מעלילותיו: ידוע על משפחת דרורים שקיננה במשך דורות במכרה פחם בעומק עשרות מטרים מתחת לפני האדמה, ובניה שרדו הודות למזון שהורידו להם הכורים.18 ככל הנראה, הדרור הובא לארצות הברית - לרובע ברוקלין שבניו יורק - בשנת 1851 על מנת שיסייע להיאבק במכת עש. הובאו שש־עשרה ציפורים. עד אז לא היו דרורי בית באמריקה הצפונית. כיום יש מיליונים - כולם צאצאי השש־עשרה.
יותר מחצי מיליארד דרורים יש בעולם. הם הגיעו לכל היבשות זולת אנטרקטיקה. הם נבונים ביותר במציאת מזון ובבניין קן: ישנם דרורים שמלקטים בדלי סיגריות לבניין קן; ככל הנראה, צחנת הבדלים דוחה טפילים. ישנם דרורים שיודעים ללקט חרקים שנלכדו במצנני מכוניות וחרקים שנלכדו בקורי עכביש; ישנם דרורים - ראיתי זאת במו עיני - שיודעים להפעיל חיישנים הפותחים דלתות אוטומטיות של מאפיות: הם עפים לאט ליד החיישן, מחכים לפתיחת הדלת ונכנסים. כשלקוח יוצא הם יוצאים בעקבותיו וחוזר חלילה.
דרורים אינם רק מסוגלים לגור עם בני אדם - הם מעדיפים זאת.19 בביקורי התכופים בגנים בוטניים שמתי לב שהדרורים אינם נכנסים לגנים, לצמחייה העשירה ולמקורות המים שבהם. באזורי גן שבהם נמצאים בולבולים, צופיות, אדומי חזה, עורבנים, שלדג וקיכלים, לא ראיתי דרור בית. הם נמצאים בגן, אך רק בשוליו, על עץ הגובל עם האזור העירוני. למרבה האירוניה, בגן הבוטני של אוניברסיטת תל אביב הם מעדיפים את קרבת מוזיאון הטבע (שמרובב בשיירי מזון של הילדים המבקרים בו) על פני המרחב דמוי החורש הטבעי של הגן.
הדרור הקדמון ביותר נתגלה כאן בארץ. באזור בית לחם נמצאו מאובני דרורים בני כחצי מיליון שנה, ועל הכרמל נחפרו מאובנים שלהם בני 65 אלף שנה.20 הדרורים הם קרובי משפחה של השַחרורים: עד לפני כשני מיליון שנה היה לדרור ולשַחרור אב קדמון משותף. חִשבו על הקִרבה הסודית הזאת בפעם הבאה שבה תראו את שתי הציפורים הללו קרובות זו לזו.
רחוק יותר בזמן, האב הקדמון המשותף של האדם והציפורים היה זוחל קדמון שלא דמה לא לאדם ולא לציפור, והוא חי לפני כ-330 מיליון שנה.21 קיומו של יצור קדמון זה אִפשר ציפור, אדם ואדם הכותב על ציפור.
.jpg)
.jpg)
.jpg)
