בומרנג
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בומרנג
מכר
מאות
עותקים
בומרנג
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

בומרנג

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    מייקל לואיס, יליד 1960, הוא כתב כלכלי וסופר אמריקאי מוערך. ספריו מתאפיינים במבט חודר ומפוכח על המערכות המשתנות שמניעות את השווקים הכלכליים, את הטכנולוגיה, את הנופים הפוליטיים ואת הערכים התרבותיים של תקופתנו. התובנות החדות שלו וכישרונו להפוך נושאים סבוכים השמורים ליודעי ח"ן בלבד לסיפורים מרתקים שנקראים על ידי רבים, עשו אותו לאחד הפרשנים החברתיים המובילים של ימינו, ואת ספריו לרבי מכר. הוא נשוי למגישת הטלוויזיה לשעבר טבית'ה סורן, ואב לשלושה ילדים. ב-2009 כתב ספר המתאר את חוויותיו כהורה בגידול ילדיו.

    נושאים

    תקציר

    צונאמי של אשראי זול ששטף את העולם בשנים 2007-2002 אפשר לחברות אנושיות שונות לחשוף היבטים סמויים מאופיין. למדינות שלמות נאמר, "האורות כבו, אתן יכולות לעשות כרצונכן בכסף שלוויתן, ואיש לא ידע על כך לעולם".

    היוונים ביקשו להפוך את ממשלתם לפרה חולבת שתנוצל בידי אזרחים רבים ככל האפשר. האמריקאים רצו לרכוש בתים הרבה יותר גדולים מכפי שיכלו להרשות לעצמם, ולהניח לחזקים לעשוק את החלשים. האיסלנדים רצו להפסיק לדוג ולהפוך לבנקאי השקעות. הגרמנים רצו להיות עוד יותר גרמנים; האירים רצו להפסיק להיות אירים. החברות הללו חוו אירוע זהה, אבל כל אחת מהן הגיבה בדרכה המוזרה.

    "אף אחד לא כותב על כסף ופיננסים באופן צלול יותר מלואיס"

     - ניו יורק טיימס

    פרק ראשון

    1
    וול סטריט שעל הטונדרה


    זמן קצר אחרי 6 באוקטובר, 2008, כשאיסלנד התרסקה בסופו של דבר, שוחחתי עם אדם בקרן המטבע הבינלאומית שטס לרייקיאוויק כדי לקבוע אם יהיה זה אחראי להלוות כסף למדינה שפשטה את הרגל באופן ספקטקולרי כל כך. הוא מעולם לא היה באיסלנד, לא ידע דבר על המקום ואמר שנזקק למפה כדי למצוא אותה. הוא בילה את חייו בהתמודדות עם מדינות הידועות כמוקדי מצוקה, בדרך כלל באפריקה, שהיו תמיד בבעיה כספית כזאת או אחרת. איסלנד היתה חוויה חדשה לחלוטין מבחינתו: מדינה של אנשים אמידים ביותר (מספר אחת במדד הפיתוח האנושי של האו"ם לשנת 2008), משכילים, שהפגינו תמיד התנהגות הגיונית, ועתה התאחדו כדי לבצע את אחד ממעשי הטירוף הגדולים ביותר בהיסטוריה הפיננסית. "אתה צריך להבין," הוא אמר לי. "איסלנד היא כבר לא מדינה. היא קרן גידור."
    מדינה שלמה ללא ניסיון ממשי או אפילו זיכרון רחוק של מערכת פיננסית מורכבת התבוננה בדוגמה של וול סטריט ואמרה, "אנחנו יכולים לעשות את זה." לרגע קצר דומה היה שהם אכן יכולים. בשנת 2003, לשלושת הבנקים הגדולים באיסלנד היו נכסים בשווי של מיליארדי דולרים בודדים בלבד, כמאה אחוז מהתוצר המקומי הגולמי של המדינה. במהלך שלוש השנים וחצי הבאות, גדלו הנכסים הבנקאיים ליותר מ-140 מיליארד דולר והיקפם היה גדול בהרבה כל כך מהתמ"ג של איסלנד עד שלא היה שום היגיון לחשב את החלק היחסי של אותו תמ"ג מהנכסים. זאת היתה, כפי שאמר לי כלכלן אחד, "ההתרחבות המהירה ביותר של מערכת בנקאית בהיסטוריה של המין האנושי."
    בה בעת, בין היתר מכיוון שהבנקים גם הלוו לאיסלנדים כסף כדי לקנות מניות ונדל"ן, השווי של המניות האיסלנדיות והנדל"ן המקומי זינק לשמים. בין השנים 2003 ו-2007, בעוד השווי של שוק המניות האמריקאי מכפיל את עצמו, השווי של שוק המניות האיסלנדי גדל פי תשעה. מחירי הנדל"ן ברייקיאוויק שילשו את עצמם. בשנת 2006, המשפחה האיסלנדית הממוצעת היתה עשירה פי שלושה מכפי שהיתה בשנת 2003, וכמעט כל ההון החדש היה קשור, כך או אחרת, לתעשיית בנקאות ההשקעות החדשה. "כולם למדו את בלק ושולס (מודל תמחור האופציות)," אומר רָגְנַאר אָרְנָסוֹן, פרופסור לכלכלת דיג באוניברסיטת איסלנד, שראה כיצד הסטודנטים נמלטים מכלכלת הדיג לכלכלת הכסף. "בתי הספר להנדסה ומתמטיקה הציעו קורסים בהנדסה פיננסית. היו לנו מאות על גבי מאות של אנשים שלמדו פיננסים." וכל זה במדינה בגודל של קנטקי, אבל עם פחות אזרחים מאשר פֵּיאוֹריה-רבתי שבמדינת אילינוי. לפיאוריה שבאילינוי אין מוסדות פיננסיים גלובליים או אוניברסיטה המוקדשת להכשרת מאות רבות של פיננסיירים, או מטבע משלה. למרות זאת, העולם לקח את איסלנד ברצינות (כותרת שהופיעה בבלומברג ניוז במרס 2006: "תור, הטייקון המיליארדר מאיסלנד, קורא תיגר על ארה"ב עם קרן גידור").
    לשאפתנות הפיננסית הגלובלית - כך התברר - היה חיסרון. כשהתמוטטו לגמרי שלושת הבנקים הגלובליים החדשים, שלוש מאות אלף האזרחים של איסלנד גילו שיש להם אחריות מסוימת על הפסדים בנקאיים של מאה מיליארד דולר - מה שמגיע בערך ל-330,000 דולר לכל איסלנדי - גבר, אישה וילד. בנוסף לכך, היו להם הפסדים אישיים בהיקף של עשרות מיליוני דולרים מהספקולציות הפרטיות המוזרות שביצעו במטבע זר, ועוד יותר מההתמוטטות של שוק המניות האיסלנדי - שצנח ב-85 אחוז. הסכום המדויק בדולרים של הבור הפיננסי היה בלתי ידוע, מכיוון שהוא היה תלוי בשווי הקרונה האיסלנדית, שהיתה יציבה בדרך כלל ועתה התמוטטה והוצאה מהשוק על ידי הממשלה. אבל אפשר לסכם שהיה זה חוב עצום.
    איסלנד הפכה בן רגע למדינה היחידה בעולם שהאמריקאים יכלו להצביע עליה ולומר, "ובכן, לפחות לא עשינו את זה." בסופו של דבר, האיסלנדים צברו חובות שהגיעו ל-850 אחוז מהתמ"ג שלהם (ארצות הברית, שטובעת בחובות, הגיעה ל-350 אחוז בלבד). ככל שוול סטריט הפכה גדולה וחשובה עד אבסורד בכלכלה האמריקאית, היא מעולם לא גדלה עד כדי כך שיתר האוכלוסייה לא יוכל לחלץ אותה בשעת הצורך. ההפסדים של כל אחד משלושת הבנקים האיסלנדים היו גדולים מדי עבור המדינה; הסכום הכולל שלהם היה גדול כל כך מעבר לכל פרופורציה הגיונית, שבתוך שבועות מההתמוטטות, שליש מהאיסלנדים אמרו לסוקרים שהם שוקלים הגירה.
    בתוך שלוש או ארבע שנים בלבד, צורה חדשה לחלוטין של חיים כלכליים הושתלה לתוך החברה היציבה, הקולקטיביסטית הזאת, והמלפפון קם על הגנן. "זו היתה פשוט קבוצה של חבר'ה צעירים," אמר האיש מקרן המטבע. "הם נכנסו לחברה השוויונית הזאת, לבושים בשחור, והתחילו לעשות עסקים."

    כ-800 קילומטר מצפון-מערב לסקוטלנד, מטוס איסלנדאייר נוחת ועושה את דרכו לעבר בית הנתיבות, הצבוע עדיין בלוגו של לָנְדְסְבָּנְקִי. לנדסבנקי הוא אחד משלושת הבנקים של איסלנד שפשטו את הרגל, כמו גם קאוֹפְּתִינְג וגְליטְניר. אני מנסה לחשוב על דימוי למאגר העולמי ההולך וגדל של חסויות של תאגידים פיננסיים שבטל קורבנם - אולי מים שנשארו בצינור הגינה אחרי שסגרתם את הברז? - אבל לפני שאני מצליח להשלים את מחשבתי, האיש במושב שמאחורי שולח את ידו לתיק שלו, שנמצא במדף העליון - ומפרק לי את הצורה. במהרה אלמד שזכרים איסלנדים, כמו צבאים, איילים ושאר יונקים בעלי קרניים, רואים בהתנגשויות הללו חלק הכרחי במאבק ההישרדות שלהם. תיכף אלמד גם, שהזכר האיסלנדי המסוים הזה הוא פקיד בכיר בבורסה של איסלנד. אלא שברגע זה כל מה שאני יודע הוא שגבר בגיל העמידה בחליפה יקרה יוצא מגדרו כדי לכסח אנשים בלי התנצלות או הסבר. כל הדרך עד בקרת הדרכונים אני עוד רותח מזעם על מה שנראה לי כפעולה עוינת ולא מוסרית.
    אפשר ללמוד הרבה על מדינה אם בוחנים עד כמה היחס של התושבים לעצמם טוב יותר מאשר לזרים בכניסה לאותה מדינה. אני מכריז בזאת שהאיסלנדים לא עושים שום אבחנה. מעל לביתן ביקורת הדרכונים תלוי שלט מקסים בפשטותו: "כל האזרחים". והם לא מתכוונים ל"כל האזרחים האיסלנדים", אלא ל"כל האזרחים מכל מקום שהוא." כל אחד מגיע מאיזשהו מקום, ולכן כולנו מגיעים לאותו תור, שמוביל לאיש שמאחורי הזגוגית. ולפני שהספקת להגיד "ארץ הסתירות", הפקיד כבר מעמיד פנים שהוא בחן את הדרכון שלך ומסמן לך להיכנס.
    אחר כך, הדרך עוברת בנוף הכהה של סלע וולקני שחור עטור שלג, שאולי הוא נוף הירח ואולי לא, אך בכל מקרה הוא דומה בדיוק לנוף שהייתם מצפים לראות על הירח. עד כדי כך הוא דומה לו, שמדענים מנ.א.ס.א השתמשו בו כדי לסייע לאסטרונאוטים להסתגל לירח לפני הנחיתה הראשונה עליו. שעה אחר כך אנחנו מגיעים למלון 101, שבבעלות אשתו של אחד הבנקאים הכושלים המפורסמים ביותר באיסלנד. שמו אמנם מסתורי (101 הוא המיקוד של האיזור העשיר ביותר בעיר), אבל הוא דומה למשהו שכבר ראיתם כמותו: מלון ניו יורקי אופנתי. הצוות לבוש בשחור, אמנות בלתי מובנת תלויה על הקירות, ספרים על אופנה שאיש לא עלעל בהם מונחים על שולחנות סלון שאיש לא השתמש בהם - הכול כדי להעמיק את חרדתם של עכברי הכפר מפני העיר המתוחכמת, מלבד הגיליון האחרון של הניו יורק אובזרבר. זה מין מקום כזה שבו לנים בנקאים כי הם חושבים שאמנים לנים בו. בר סטרנס כינסה כאן בינואר 2008 מפגש של מנהלי קרנות גידור בריטים ואמריקאים, כדי לנסות ולברר כמה כסף אפשר לעשות אם מהמרים על ההתמוטטות של איסלנד (הרבה). המלון, שהיה מלא פעם, ריק עכשיו, ורק שישה מתוך שלושים ושמונה החדרים תפוסים. גם המסעדה ריקה, וכך גם השולחנות הקטנים והפינות הקטנות שגרמו פעם לאלה שלא ישבו בהן להתפעם מאלה שכן. מלון הולידיי-אין שפשט את הרגל הוא רק מדכדך; אבל מלון אופנתי שפשט את הרגל הוא טראגי.
    מכיוון שהפיננסיירים שפעם שילמו הרבה כסף כדי ללון כאן הלכו לבלי שוב, נותנים לי בחצי מחיר חדר גדול בקומה העליונה, עם נוף של העיר העתיקה. אני מתכרבל לי בתוך סדיני משי לבנים, ונוטל לידי ספר על הכלכלה האיסלנדית - שנכתב בשנת 1995, לפני שיגעון הבנקאות, כשלמדינה לא היה הרבה מה למכור לעולם החיצון זולת דגים טריים - וקורא משפט מדהים: "האיסלנדים חשדניים למדי לגבי שיטת השוק כאבן פינה של התארגנות כלכלית, ובפרט לגבי ההשלכות המפַלגות שלה".
    בשלב הזה מתחילים הרעשים המוזרים.
    קודם כול, הטחה של מסגרת מיטה כנגד הקיר, ואחריה אנחות שונות וצעקות רמות. הזוג שבחדר הסמוך שב לחדרו עם ערב. קולותיהם הולכים וגוברים, אבל מה שמוזר הוא שלא חשוב כמה הם קולניים, או כמה ברור הם נשמעים, המילים שמלוות אותם נותרות סתומות לחלוטין. מכיוון שקשה לי להתרכז ב"חוות הדיג האיסלנדיות", אני מנסה לחקות את הקולות שמגיעים דרך הקיר שלי - אבל כשאני עושה את זה הלשון שלי עושה בפה דברים שהיא לא עשתה מעולם. הקולות מהצד האחר של הקיר הם פחות או יותר אלה שעשה גולום בשר הטבעות. גולום... גולום!... מורדור... מורדור!... ואז אני מבין: הוא פשוט דיבר איסלנדית.
    לאחר מכן עולה קול חריקה מהצד האחר של החדר. אני קם מהמיטה לבחון מקרוב את המצב. זאת ההסקה, שנשמעת כמו קומקום שהשאירו על הגז יותר מדי זמן ושמנסה לשלוט בעצמו. ההסקה באיסלנד לא דומה להסקה שאנחנו מכירים. זו הסקה שמגיעה ישירות ממעבה האדמה. הטמפרטורה הרגילה של המים היא בנקודת רתיחה. בכל שנה, עובדים שעוסקים בתיקונים ברחוב סוגרים את צינור המים הקרים שתפקידו לצנן את המים החמים, ואיזה איסלנדי מסכן פחות או יותר מתבשל חיים במקלחת. החום שמשתחרר מהאדמה לתוך החדר שלי עז כל כך, שצריך להשתמש במנוע עצום, מקרקש ושורק, כדי למנוע ממנו לבשל אותי.
    לבסוף נשמע פיצוץ מחוץ לחדר.
    בום!
    ואז עוד אחד.
    בום!

    מכיוון שאמצע דצמבר עכשיו, השמש זורחת, בקושי, ב-10:50 בבוקר, ושוקעת בהתלהבות ב-15:44. מובן שזה עדיף על שום שמש כלל, אבל זה גם קצת יותר גרוע, מכיוון שזה מפתה אתכם להאמין שאפשר לדמות כאן חיים נורמליים. מלבד זאת, יהיה המקום הזה אשר יהיה, נורמלי הוא לא. מי שמדגיש את הנקודה הזאת הוא איסלנדי בן עשרים ושש שאכנה מגנוּס אוֹלָפְסוֹן, שעד לפני שבועות אחדים הרוויח מיליון דולר בשנה ממסחר במטבע זר עבור אחד הבנקים. אולפסון הגבוה והנאה, עם השיער הבלונדיני-לבן, נראה בדיוק כפי שהייתם מצפים מאיסלנדי להיראות - כלומר הוא לא נראה בכלל כמו רוב האיסלנדים, שהם שמנמנים עם שיער בגוון עכברי. "אמא שלי אגרה מספיק מזון כדי לפתוח חנות מכולת," הוא אומר, ומוסיף שמאז ההתמוטטות האווירה ברייקיאוויק מתוחה ולא נוחה.
    חודשיים קודם לכן, בתחילת אוקטובר, כשהשוק לקרונות איסלנדיות התייבש, הוא התגנב מעמדת המסחר שלו והלך לכספר, חילץ ממנו את כל המזומנים במטבע זר שהסכים לתת לו ודחס אותם לתוך שק. "בכל איזור העסקים בעיר ראית באותו יום אנשים מסתובבים עם תיקים," הוא אומר. "אף אחד באיזור הזה לא סוחב תיקים אף פעם." אחרי העבודה הוא הלך הביתה עם השק והחביא כ-30 אלף דולר ביינים, דולרים, יורו ולירות סטרלינג בתוך משחק קופסה.
    לפני אוקטובר, הבנקאים המפורסמים היו גיבורים; עכשיו הם בחו"ל, או שהורידו פרופיל. לפני אוקטובר, מגנוס חשב שאיסלנד פחות או יותר נטולת סיכון; עכשיו הוא מדמיין קהל של שודדים ממדינות זרות שמגיעים לבזוז את כספת משחק הקופסה שלו - ולכן הוא מסרב להרשות לי להשתמש בשמו האמיתי. התיאוריה שלו היא שניו יורק תשמע על זה ותשלח מטוסים שלמים של שודדים. "כמעט כולם מחזיקים את החסכונות שלהם בבית," הוא אומר. מכיוון שהוא כבר מודאג ממילא, אני מספר לו על הפיצוצים המדאיגים מחוץ לחדר בית המלון שלי. "כן," הוא אומר בחיוך, "הרבה ריינג'-רוברים עלו באש בזמן האחרון." ואז הוא מסביר.
    בשנים האחרונות, איסלנדים רבים היו מעורבים באותו סוג של ספקולציה הרת אסון. מכיוון ששיעורי הריבית המקומיים עמדו על 15.5 אחוז ושער הקרונה עלה, הם החליטו שהדבר החכם שעליהם לעשות אם הם רוצים לקנות משהו שהם לא יכולים להרשות לעצמם, הוא ללוות - לא קרונות אלא יינים ופרנקים שוויצריים. הם שילמו 3 אחוזים ריבית על היין, ותוך כדי כך, מכיוון שהקרונה עלתה ועלתה - הם עשו קופה נאה על מסחר במטבע חוץ. "אנשי הדיג פחות או יותר גילו את המסחר והביאו אותו להיקפים עצומים," אומר מגנוס. "אבל הם עשו עליו כל כך הרבה כסף שהעניין הפיננסי גבר בסופו של דבר על הדגים." הם עשו כל כך הרבה כסף שהמסחר התפשט מהחבר'ה של הדיג לחברים שלהם.
    זה בטח נראה להם כמו עסקה שאי אפשר לסרב לה: לקנות בתים ומכוניות שהערך שלהם רק עולה ועולה בכסף שלמעשה, משלמים לך כדי ללוות. אבל באוקטובר, אחרי שהקרונה התמוטטה, היין והפרנקים השוויצריים שהם היו צריכים להחזיר התייקרו פי כמה וכמה. עכשיו לאיסלנדים רבים - בעיקר לאיסלנדים צעירים - היו בתים בשווי 500 אלף דולר עם משכנתאות של 1.5 מיליון דולר וריינג'-רוברים בשווי 35 אלף דולר שכנגדם לוו 100 אלף דולר. לבעיית הריינג'-רוברים נמצאו שני פתרונות מיידיים. אחד הוא להעמיס את האוטו על ספינה, לשלוח אותו לאירופה, ולנסות למכור אותו במטבע שעדיין יש לו ערך. השני הוא להעלות אותו באש ולקבל את דמי הביטוח: בום!
    רייקיאוויק אמנם יושבת על סלעים וולקניים, אבל התחושה היא שהיא יושבת על סלעי משקע: על כמה שכבות עבות של ארכיטקטורה שאותה אפשר לכנות בשם "הנורדי הפרגמטי" שוכנת שכבה דקה שתיקרא ביום מן הימים ללא ספק, "הקפיטליסט הטמבל". גודלם של הבניינים המקסימים שמאכלסים את הממשלה האיסלנדית הוא כגודלם של הוביטים והוא מתאים לעיר. לא כך הם מגדלי הזכוכית הבנויים למחצה על קו החוף, שהיו אמורים לאכלס את הפיננסיירים שזה עתה התעשרו, ותוך כדי כך לחסום לכל היתר את נוף הצוקים הלבנים מעברו האחר של הנמל.

    הדרך הטובה ביותר לראות עיר היא להתהלך בה, אבל בכל אשר אלך גברים איסלנדים נתקעים בי בלי לקבל את הסכמתי. רק בשביל הכיף, אני צועד הלוך וחזור באיזור הקניות הראשי, משחק ב"צ'יקן"* ובודק אם איזה זכר איסלנדי יעדיף לסטות ממסלולו מאשר להתנגש בכתף שלי. מתברר שלא. הבעיה חמורה במיוחד בלילות הבילוי - חמישי, שישי ושבת - כשנראה כאילו חצי המדינה מתייחסת לשתייה עד אובדן חושים כאל חובה מקצועית ומשוטטת ברחובות עד הזריחה שמסרבת להגיע. הפאבים נשארים פתוחים עד חמש בבוקר, והאיסלנדים פוקדים אותם במרץ תזזיתי כאילו זו העבודה שלהם. דקות ספורות אחרי שאני נכנס למועדון לילה בשם בוסטון, מתחילים לחבוט בי. ראשון נכנס בי טרול מזוקן שניהל, כך אומרים לי, קרן גידור איסלנדית. בעודי מתאושש נכנס בי עובד בכיר שתוי מהבנק המרכזי. אולי מפני שהוא שתוי, ואולי פשוט מכיוון שנפגשנו כמה שעות קודם לכן, הוא עוצר ואומר לי: "אנחנו מנסים לומר להם שהפעיה שלנו היא לא כושר פירעון אלא נסילות, אבל הם לא מסכימים," במבטא האיסלנדי המוזר, ואז מועֵד לדרכו. זה בדיוק מה שאמרו ליהמן ברדרס וסיטיגרופ: אם רק תיתנו לנו את הכסף לתקופה הקשה, נשרוד את השיהוק הקטן הזה.
    [* משחק ה"צ'יקן" או ה"שפן" זכה למודל מתמטי בתורת המשחקים. יש לו גם גרסה ביולוגית, המכונה "היונה והנץ".]
    מדינה כה זעירה והומוגנית שבה כמעט כולם מכירים את כולם שונה כל כך ממה שמדמיינים כשחושבים על המילה "אומה", עד שדומה שהיא זקוקה לסיווג חדש. במציאות, מדובר פחות באומה ויותר במשפחה מורחבת אחת גדולה. כך, למשל, ברירת המחדל של רוב האיסלנדים היא הכנסייה הלותרנית. אם הם רוצים להפסיק להיות לותרנים הם צריכים לכתוב לממשלה ולעזוב את הכנסייה. מצד שני, אם הם ממלאים טופס, הם יכולים להקים כת משלהם ולקבל סובסידיה.
    דוגמה נוספת: כל האנשים בספר הטלפונים של רייקיאוויק מופיעים בשמם הפרטי, כי באיסלנד יש רק כתשעה שמות משפחה, שכן כולם נגזרים מהוספת הסיומות "סון" או "דוטיר" לשם האב. קשה לראות איך שיטת הרישום משפרת את המצב מכיוון שדומה שבאיסלנד יש גם כתשעה שמות פרטיים בלבד. אם אתם רוצים לחשוף כמה מעט אתם יודעים על איסלנד, כל מה שאתם צריכים לעשות הוא לפנות לאדם בשם סיגור סיגפוסון בשם "מר סיגפוּסוֹן", או לקריסטין פֵּטוּרסדוֹטיר בכינוי "גברת פטורסדוטיר". מכל מקום, כשאתם משוחחים על מישהו, כולם אמורים לדעת במי מדובר, לכן אתם אף פעם לא שומעים הערות בסגנון, "לאיזה סיגור אתה מתכוון?"
    מכיוון שאיסלנד היא באמת פשוט משפחה אחת גדולה, זה ממש מטריד להסתובב ולשאול איסלנדים אם הם פגשו פעם את ביורק. מובן שהם פגשו את ביורק; מי לא פגש את ביורק? מי, לצורך העניין, לא הכיר את ביורק כשהיא היתה בת שנתיים? "כן, אני מכיר את ביורק," אומר בעייפות פרופסור למימון באוניברסיטת איסלנד בתשובה לשאלתי. "היא לא יודעת לשיר, ואני מכיר את אמא שלה מילדות, ושתיהן משוגעות. העובדה שהיא כל כך מוכרת מחוץ לאיסלנד מלמדת אותי על העולם יותר מאשר על ביורק." אחד היתרונות של חיים באומה שהיא בעצם משפחה מורחבת, הוא שלא צריך להסביר שום דבר. כולם כבר יודעים כל מה שצריך לדעת. אני מגלה מהר מאוד, למשל, שבאותה מידה זה בזבוז זמן לשאול אנשים איך להגיע למקומות. ממש כפי שמצפים ממך לדעת על איזה סיגפוסון מדברים בכל רגע נתון, כך גם אתה אמור לדעת איפה אתה נמצא. שני מבוגרים אינם יכולים להסביר לי היכן נמצא משרד ראש הממשלה, אף שמשרדו של אחד מהם שוכן במרחק שלושה בניינים משם. לשלושה מבוגרים נוספים, כולם נמצאים במרחק של שלושה גושי בניינים מהגלריה הלאומית של איסלנד, אין שמץ של מושג איך מוצאים את המקום. כשאני מספר לאישה מתוקה בגיל העמידה המאיישת את דוכן המוזיאון הלאומי שנראה שאף איסלנדי לא יודע איך להגיע למוזיאון, היא אומרת, "אף אחד ממש לא יודע דבר על המדינה שלנו. בשבוע שעבר הגיעו הנה תלמידי תיכון איסלנדים והמורה שלהם ביקשה מהם לומר שם של צייר איסלנדי מהמאה התשע-עשרה. אף אחד מהם לא הצליח. אפילו לא אחד! מישהו אמר, 'הלדור לַקְסְנֵס?'!" (לקסנס זכה בשנת 1955 בפרס נובל לספרות, הכבוד הבינלאומי הגדול ביותר שניתן לאיסלנדי עד שנות השמונים. אז זכו בתוך זמן קצר שתי נשים איסלנדיות בכתר מיס עולם.)

    העולם של היום זרוע ערים שעושות רושם שהן יושבות על פצצות. הפצצות טרם התפוצצו, אבל הפתילים כבר דולקים, ואיש אינו יכול לכבות אותם. מי שהסתובב במנהטן בערב ההתמוטטות של ליהמן ברדרס, ראה חנויות ריקות, רחובות ריקים, ואפילו מוניות ריקות כשירד גשם. אנשים ברחו לפני שהפצצה התפוצצה. ברייקיאוויק היתה אותה תחושה של אבדון הולך ומתהווה, אבל הפתיל בער באורח משונה. הממשלה מחייבת תשלום פיצויי פיטורין של שלושה חודשים, ולכן רבים מהבנקאים שפוטרו קיבלו משכורות עד פברואר, בדיוק כשהממשלה קרסה. הקרונה שווה פחות משליש משווי השיא שלה לעומת סל של מטבעות זרים. מכיוון שאיסלנד מייבאת הכול מלבד הסקה ודגים, המחיר של כל דבר, פחות או יותר, עומד להרקיע שחקים באמצע דצמבר. חברה חדשה שעובדת בממשלה מספרת לי שהיא נכנסה לחנות לקנות מנורה. הזבן אמר לה שהוא מכר את המנורה האחרונה מהסוג שרצתה, אבל הציע להזמין למענה מנורה כזאת משוודיה, במחיר גבוה כמעט פי שלושה מהמחיר הקודם.
    למרות זאת, חברה שנהרסה בן לילה אינה נראית שונה בהרבה מכפי שנראתה יום קודם לכן, כשהאמינה שהיא עשירה מתמיד. הבנק המרכזי של איסלנד הוא דוגמה לכך. כמעט אין ספק שאיסלנד תאמץ את היורו כמטבע שלה, והקרונה תחדל להתקיים. ללא הקרונה, אין צורך בבנק מרכזי שישמור על יציבות המטבע המקומי וישלוט בשיעורי הריבית. שם, בבניין הבנק, מתבשל דיוויד אודסון, האיש האחראי לעלייתה ונפילתה של איסלנד, במיץ של עצמו. עוד בשנות השמונים נשבה אודסון בקסמיו של מילטון פרידמן, הכלכלן המבריק שהצליח לשכנע אפילו את מי שעבדו כל חייהם בממשלה, שהממשלה היא בזבוז של חיים. בהתאם לכך, יצא אודסון למסע שמטרתו להעניק לעם האיסלנדי את חירותו. כוונתו היתה לחירות מכל בקרות מצד הממשלה. כשהיה ראש הממשלה הוא הוריד את המסים, הפריט חברות תעשייתיות, שחרר את הסחר ולבסוף, בשנת 2002, הפריט את הבנקים. לאחר שהתעייף מלשמש כראש ממשלה, הוא מונה לנגיד הבנק המרכזי - על אף שלא היה לו שום ניסיון בבנקאות. הוא בכלל משורר בהכשרתו.
    לאחר ההתמוטטות, הסתגר חסידו של מילטון פרידמן במשרדו שבתוך הבנק ודחה כל בקשה לראיון. פקידי ממשל בכירים אומרים לי, במלוא הרצינות, שהם מניחים שהוא מבלה את רוב זמנו בכתיבת שירה (בפברואר 2009 תבקש ממנו הממשלה החדשה לעזוב). אולם מבחוץ, הבנק המרכזי של איסלנד הוא עדיין מקדש שחור ואלגנטי על רקע הצוקים המושלגים שמעבר לנמל. אנשים צלולים למראה עדיין נכנסים ויוצאים ממנו. בנים קטנים טסים על מגלשות במורד המדרון שלידו, ולא מזיז להם שהם משחקים ליד גראונד זירו של האסון הגלובלי. הכול נראה כמו לפני ההתמוטטות, על אף שהמצב השתנה מקצה אל קצה. הפתיל הולך ונשרף ועושה את דרכו לעבר הפצצה.
    כשניל ארמסטרונג עשה את צעדו הקטן מאפולו 11 והתבונן סביבו, הוא ודאי חשב, וואו, זה די דומה לאיסלנד - אף על פי שהירח לא דומה כלל לאיסלנד. אבל הוא היה תייר, ולתיירים יש דעה מעוותת על מקומות: הם פוגשים אנשים לא מייצגים, יש להם חוויות לא מייצגות והם מתרוצצים מסביב וכופים על המקום תמונות דמיוניות שכבר היו במוחם כשהגיעו למקום. כשאיסלנד הפכה לתיירת בעולם הפיננסים המורכב, היתה לה אותה בעיה שהיתה לניל ארמסטרונג. קשרי הדם בין האיסלנדים הם מההדוקים בעולם. גנטיקאים משתמשים בהם לעתים קרובות לצורך מחקר. הם יישבו את האי הבודד שלהם לראשונה לפני אלף ומאה שנה, מבלי לשלוח את ידם ולו במעט ברכישות ממונפות, בהשתלטויות עוינות, במסחר בנגזרים או אפילו באיזו הונאה כספית בקנה מידה קטן. כשהם ישבו בשנת 2003 לאותו שולחן עם גולדמן סאקס ומורגן סטנלי, היה להם מושג קלוש ביותר מה עושה בנקאי השקעות ואיך הוא מתנהג. רוב הידע הזה נאסף מניסיונם של איסלנדים צעירים בפקולטות למינהל עסקים בארצות הברית. ולכן, מה שהם עשו עם הכסף אומר משהו לא רק על האיסלנדים של שנת 2003, אלא בעיקר על הנשמה האמריקאית. למשל, הם הבינו מיד שפיננסים קשורים פחות ליוזמה יצרנית ויותר להחלפה של פיסות נייר בינם לבין עצמם. וכשהם הלוו כספים הם לא איפשרו יוזמה סתם, אלא מימנו חברים ובני משפחה, כדי שיוכלו לקנות לעצמם דברים ולהיות הבעלים של אותם דברים, כמו בנקאי השקעות אמיתיים: דירות בבוורלי הילס, קבוצות כדורגל בריטיות וחנויות כולבו, חברות תעופה דניות וחברות תקשורת, בנקים נורווגיים ותחנות כוח הודיות.
    זה היה השיעור הפיננסי האמריקאי שהאיסלנדים שיננו יותר מכול: שחשוב לקנות כמה שיותר נכסים בכספי הלוואות, כי מחירי הנכסים רק עולים. עד שנת 2007, היו בבעלות איסלנדים בערך פי חמישים יותר נכסים זרים מאשר ב-2002. הם קנו מטוסים פרטיים ודירה שלישית, בלונדון ובקופנהגן. הם שילמו סכומי עתק תמורת שירותים שאיש באיסלנד לא העלה על דעתו שהוא עשוי לרצות. "לבחור אחד היה יום הולדת, והוא הטיס את אלטון ג'ון לשיר שני שירים תמורת מיליון דולר," מספר לי ראש תנועת השמאל-הירוק סטיינגרימוּר סיגפוּסון, עדיין מתקשה להאמין שזה אכן קרה. "ומתברר שהוא לא שר מי יודע מה." הם קנו אחזקות בחברות שלא ידעו עליהן דבר ואמרו לאנשים שניהלו אותן מה לעשות - ממש כמו בנקאי השקעות אמריקאים! למשל, חברת השקעות בשם FL Group - בעלת מניות גדולה בבנק גליטניר - קנתה אחזקה של 8.25 אחוזים בתאגיד האם של אמריקן איירליינס. אף אחד בקבוצה האיסלנדית לא ניהל מעולם חברת תעופה; אף אחד אפילו לא התנסה בעבודה בחברת תעופה. זה לא מנע מהקבוצה להורות להנהלת אמריקן איירליינס כיצד לנהל את החברה. "לאחר שבחנו מקרוב את החברה במהלך תקופה ממושכת למדי," צוטט מנכ"ל קבוצת FL, האנס סמארסון - בוגר בית הספר סלואן למינהל עסקים של MIT, בהודעה שהוציא לעיתונות זמן לא רב לאחר שקנה את מניותיו: "ההצעות שלנו כוללות מימוש נכסים... פעולה שיכולה לשמש להפחתת חוב או להשבת הון לבעלי המניות."
    האיסלנדים גם לא היו בררנים ברכישות שלהם. שוחחתי עם אנשי קרן גידור בניו יורק, שבשלהי 2006 גילו מה שנראה להם כמו מטרה נוחה: בנק סקנדינבי חלש שהולך ונחלש. הם פתחו פוזיציית חסר, ואז, משום-מקום, הגיע הבנק האיסלנדי קאופתינג ורכש אחזקה של 10 אחוזים בתאגיד הסקנדינבי הזה, שהיה בדרכו לפשוט את הרגל, והעלה את מחיר המניה לרמות מגוחכות. דיברתי עם אנשים מקרן גידור אחרת בלונדון, שהיו כה המומים מהמספר העצום של הרכישות הממונפות הגרועות שמימנו בנקים איסלנדיים, שהם שכרו חוקרים פרטיים כדי לנסות ולהבין מה בדיוק קורה במערכת הפיננסית באיסלנד. החוקרים יצרו תרשים שמפרט רשת סבוכה של ישויות בעלות קשרים הדדיים, שהשורה התחתונה שלה היתה: כמה חבר'ה באיסלנד שאין להם שום ניסיון בפיננסים לוקחים הלוואות קצרות מועד בהיקף של עשרות מיליארדי דולרים מחו"ל. הם מלווים מחדש את הכסף לעצמם ולחבריהם כדי לקנות נכסים - הבנקים, קבוצות כדורגל וכו'. והיות שהמחיר של כל הנכסים בעולם עלה - גם בזכות הפסיכים האיסלנדים ששילמו תמורתם מחירים מטורפים - נראה היה שהם עושים כסף. מנהל של קרן גידור נוספת הסביר לי את הבנקאות האיסלנדית כך: לך יש כלב ולי יש חתול. אנחנו מסכימים שכל אחד מהם שווה מיליארד דולר. אתה מוכר לי את הכלב במיליארד, ואני מוכר לך את החתול במיליארד. עכשיו אנחנו כבר לא בעלים של חיות מחמד אלא בנקים איסלנדיים. ויש לנו נכסים חדשים במיליארד דולר. "הם יצרו הון מזויף על ידי מסחר בנכסים בינם לבין עצמם בשוויים מנופחים," אומר מנהל של קרן גידור מלונדון. "כך הבנקים וחברות ההשקעות גדלו וגדלו. אבל יחסית לשווקים הבינלאומיים הם נותרו שחקנים קטנים."

    ב-3 בפברואר, טוני שירר, מנכ"ל לשעבר של בנק מסחרי בריטי בשם סינגר ופרידלנדר, איפשר הצצה לנבכי הבנקאות האיסלנדית, בעת שהופיע לפני ועדת בית הנבחרים הבריטי ותיאר את החוויה המוזרה שחווה כשעסקיו נרכשו על ידי בנק איסלנדי.
    בנק סינגר ופרידלנדר נוסד בשנת 1907 והיה ידוע, בין היתר, בזכות ההון ההתחלתי שסיפק למיליארדר ג'ורג' סורוס. בנובמבר 2003, שירר גילה שקאופתינג, בנק שעד אותו רגע לא ידע כלל על קיומו, בדיוק רכש אחזקה של 9.5 אחוזים בבנק שלו. בדרך כלל, כשבנק מנסה לקנות בנק אחר, הוא מנסה ללמוד עליו משהו. שירר הציע לפגוש את יושב הראש של קאופתינג, סיגורדור איינרסון; לאיינרסון לא היה כל עניין בפגישה. כשקאופתינג העלתה את אחזקתה ל-19.5 אחוז, שירר טס סוף-סוף לרייקיאוויק כדי לראות מי לעזאזל האיסלנדים האלה. "הם היו שונים מאוד," הוא אמר לוועדת בית הנבחרים. "הם ניהלו את העסק שלהם באופן מוזר מאוד. כולם שם היו נורא צעירים. כולם היו מאותה קהילה ברייקיאוויק. לא היה להם מושג מה הם עושים."
    הוא בחן את הדוחות השנתיים של קאופתינג וגילה כמה עובדות מדהימות: כך למשל, לבנק הבינלאומי הענקי הזה היה רק חבר דירקטוריון אחד שלא היה איסלנדי. זאת ועוד, לכל הדירקטורים שלו היו חוזים לארבע שנים, והבנק הלווה להם 19 מיליון ליש"ט כדי לקנות מניות בקאופתינג, לצד אופציות למכור את המניות הללו בחזרה לבנק ברווח מובטח. כמעט כל הרווחים המוצהרים של הבנק היו תוצרים של זינוק במחירי נכסים שהבנק רכש במחירים מנופחים מלכתחילה. "שיעור הרווחים היחידים שנבעו ממה שהייתי מכנה עבודת בנקאות בפועל, היה נמוך מעשרה אחוזים," אמר שירר.
    בעולם שפוי, הרגולטורים הבריטים היו מונעים מהפיננסיירים האיסלנדים החדשים לבלוע את בנק המסחר הבריטי. אבל במקרה הזה, הם התעלמו ממכתב ששירר כתב להם. שנה לאחר מכן, בינואר 2005, הוא קיבל שיחת טלפון מ"פאנל ההשתלטות" הבריטי.* "הם רצו לדעת," הוא מספר, "למה מחיר המניה שלנו עלה מהר כל כך במהלך הימים האחרונים. אז צחקתי ואמרתי, "אני חושב שתגלו שהסיבה היא שמר איינרסון, יו"ר קאופתינג, אמר לפני יומיים, כמו אידיוט, שהוא מתכוון להציע לרכוש את סינגר ופרידלנדר." באוגוסט 2005, סינגר ופרידלנדר הפך לקאופתינג, סינגר ופרידלנדר. שירר התפטר עם השלמת העסקה. לדבריו, הוא חשש למוניטין שלו אם יישאר שם. ואכן, באוקטובר 2008, התמוטט קאופתינג, סינגר ופרידלנדר.
    [* The Takeover Panel הוא גוף רגולטורי האחראי להגנה על זכויות המשקיעים במקרה של השתלטות.]
    ולמרות כל זאת, כשבית הנבחרים לחץ על טוני שירר לאפיין את האיסלנדים כנוכלים מהרחוב, הוא סירב. "כולם היו אנשים מאוד משכילים," הוא אמר בנימה של השתאות.
    איסלנד חיקתה את המודל האמריקאי בעוד דרך אחת: הרבה מאוד אנשים, שאף אחד מהם לא היה איסלנדי, ניסו לומר להם שהם בבעיה. בתחילת 2006, למשל, אנליסט בשם לארס כריסטנסן ושלושה מעמיתיו בבנק הגדול ביותר בדנמרק, דנסקה בנק, כתבו דוח שפסק שהמערכת הפיננסית של איסלנד צומחת בקצב מטורף ושהיא בדרך לאסון. "כתבנו את הדוח כי חששנו שהלקוחות שלנו מתעניינים מדי באיסלנד," הוא מספר לי. "איסלנד היתה הקיצונית מכולם." כריסטיאנסן טס לאחר מכן לאיסלנד ונשא נאום כדי להדגיש את טענותיו, אך התגובה שבה נתקל היתה זעם. "הבנקים האיסלנדים לקחו את זה אישית," הוא אומר. "איימו עלינו בתביעות משפטיות. אמרו לי, 'אתה דני, ואתה כועס על איסלנד כי היא מצליחה כל כך.'" וכל זה מתקשר ישירות למה שקרה ב-1944, כשאיסלנד הכריזה על עצמאותה מדנמרק. "התגובה לא היתה, 'יכול להיות שיש משהו במה שהחבר'ה האלה אומרים.' היא היתה, 'לא! זאת קנוניה. יש להם מניעים שליליים, 'הדנים פשוט מקנאים!'"
    הדוח של דנסקה בנק העיר מרבצן קרנות גידור בלונדון שהבחינו בהזדמנות: לעשות "שורט" על איסלנד. הם חקרו וגילו רשת מדהימה של העדפת מקורבים: בנקאים שקונים זה מזה נכסים במחירים מנופחים, לווים עשרות מיליארדי דולרים ומלווים אותם שוב לחברים בשבט האיסלנדי הקטן שלהם, שהשתמשו בו, בתורם, כדי לקנות ערימה מגובבת של נכסים זרים. "כמו כל ילד חדש בשכונה," אומר תיאו פאנוס מקרן טרפלגר איסט מנג'מנט שבלונדון, "הם עלו על הרדאר של כל מיני אנשים, שמכרו להם את את הנכסים הגרועים ביותר - חברות תעופה מדרג ב', רשתות שיווק כושלות. הם היו בכל הרכישות הממונפות הכי גרועות."
    אבל כל מנהיגיה של איסלנד, מראש הממשלה ומטה, העדיפו לירות בשליח. "ההתקפות... מדיפות ריח רע של סוחרים חסרי מצפון שהחליטו לנעוץ סכין אחרונה כדי למוטט את המערכת הפיננסית באיסלנד," אמר יו"ר הבנק המרכזי אודסון במרס 2009. יו"ר קאופתינג הצביע בפומבי על ארבע קרנות גידור שלדבריו ניסו בכוונה לחתור תחת הנס הפיננסי של איסלנד. "אני לא יודע איך האיסלנדים הגיעו לרעיון הזה," אומר פול רדוק, מלנסדאון פרטנרס, שהיה בין האנשים שאותם האשים יו"ר קאופתינג. "סחרנו במניה איסלנדית רק פעם אחת, וזה היה סיבוב קצר ביותר. פתחנו בהליכים משפטיים נגד יו"ר קאופתינג אחרי שהוא הטיח בנו האשמות חסרות בסיס בפומבי, והוא נסוג מהן."
    אחד הגורמים הפחות גלויים למשבר הפיננסי העולמי הנוכחי הוא שאנשים שצפו את בוא המשבר יכלו להרוויח מתפיסת פוזיציות חסר יותר מאשר מניסיון לפרסם את הבעיה. בנוסף לכך, היה אפשר לפטור את רוב האנשים שיכלו להטיח באיסלנד - או, לצורך העניין, בליהמן ברדרס - האשמות בדבר פשעים פיננסיים, כספסרים גסים שמעמידים פנים כאילו הם מספקים דעה אובייקטיבית, אולם בפועל בעצם מקדמים את ענייניהם. לעומתם, פרופסור לכלכלה בדימוס מאוניברסיטת שיקגו בשם בוב אליבר התעניין באיסלנד כבר באפריל 2006. הוא מצא את עצמו בבית הספר למינהל עסקים של לונדון, מקשיב להרצאה על איסלנד, שעליה לא ידע דבר. הוא זיהה מיד את הסימנים. כשחפר בנתונים, הוא מצא באיסלנד קווים כה ברורים של מעשה טירוף פיננסי בממדים היסטוריים, עד שסבר שיש להכניס אותו לספרי הלימוד. "הבועה המושלמת," כך מכנה אליבר את ההתעוררות הפיננסית של איסלנד, והוא אכן עוסק בכתיבת ספר הלימוד: גירסה מעודכנת של הקלאסיקה של צ'רלס קינדלברגר משנת 1978, Manias, Panics, and Crashes (מאניות, פאניקות והתמוטטויות). אליבר עורך את המהדורה החדשה. כבר בשנת 2006 הוא החליט לייחד לאיסלנד מקום משלה, לצד בועת הים הדרומי וטירוף הצבעונים - על אף שאיסלנד טרם התמוטטה באותה עת. מבחינתו, ההתמוטטות המעשית לא היתה אלא עניין פורמלי.
    בחוגים כלכליים באיסלנד פשטה השמועה שפרופסור מכובד משיקגו מגלה עניין מיוחד במדינה. במאי 2008 הזמינו את אליבר ראשי החוג לכלכלה של אוניברסיטת איסלנד, כדי לשאת נאום. הוא הסביר לקהל של סטודנטים, בנקאים ועיתונאים, שלאיסלנד - שרחוקה מלהיות בעלת כישרון מולד לפיננסים מורכבים - יש את כל הסממנים של בועת ענק, אבל הוא דיבר בשפה טכנית של כלכלנים אקדמאים (כותרת הנאום היתה "סערה מוניטרית והכלכלה האיסלנדית"). בשלב השאלות והתשובות מישהו ביקש ממנו לנבא את העתיד, והוא עבר לשפה פשוטה. אחד הנוכחים זוכר שאליבר אמר, "אני נותן לכם תשעה חודשים. הבנקים שלכם מתים. הבנקאים שלכם מטומטמים או תאבי בצע. ואני מתערב איתכם שהם על המטוס כרגע, מנסים למכור את הנכסים שלהם ברגע זה." הבנקאים האיסלנדים בקהל ניסו למנוע מהעיתונים לדווח על הנאום. כמה אנשי אקדמיה הציעו שאליבר ימסור את הניתוח המדאיג שלו לבנק המרכזי של איסלנד. אבל איכשהו זה לא קרה. "בבנק המרכזי אמרו שהם עסוקים מכדי לפגוש אותו," אומר אחד הפרופסורים שניסה לארגן את הפגישה, "כי הם מכינים את דוח היציבות הפיננסית." אליבר עצמו עזב את איסלנד במחשבה שגרם מהומה גדולה כל כך, שלא יתירו לו לשוב ולהיכנס אליה. "חשתי," הוא אמר לי, "שהסיבה היחידה שהם הביאו אותי היא שהם היו צריכים שאדם מן החוץ יגיד את הדברים האלה - שמישהו מבפנים לא יכול היה לומר את כל זה, בלי להיכנס לצרות." למרות זאת, הוא עדיין מחבב מאוד את מארחיו. "הם אנשים מאוד מוזרים," הוא אומר וצוחק. "זה כנראה העניין, לא?"
    לאיסלנדים - לגברים איסלנדים, בכל אופן - יש הסברים משלהם מדוע הם שברו שיאי עולם כשקפצו לתוך עולם הפיננסים הבינלאומי: העליונות האיסלנדית הטבעית. מכיוון שהם קטנים ומבודדים, לקח להם (ולעולם) אלף ומאה שנה להבין ולנצל את הכישרונות הטבעיים שלהם. ועכשיו, כשהעולם שטוח והכסף זורם בחופשיות, החסרונות הלא הוגנים נעלמו ואינם. נשיא איסלנד, אולפור רגנר גרימסון, נשא נאומים בחו"ל שבהם הסביר מדוע האיסלנדים הם עילויים בתחום הבנקאות. "המורשת וההכשרה שלנו, התרבות והשוק הביתי שלנו, העניקו לנו יתרון רב ערך," אמר, ואז המשיך ופירט תשעה מתוך היתרונות הללו, כשהוא מסיים בכך שהאיסלנדים אינם אנשים מאיימים ("יש אנשים שאפילו רואים בנו תמהונים מרתקים ובלתי מזיקים"). תחושת העליונות הזאת קיבלה הרבה מאוד ביטויים, בעיקר באיסלנדית. "היו פרויקטי מחקר באוניברסיטה שמטרתם להסביר מדוע המודל העסקי של איסלנד נעלה," אומר גילפי זואגה, יו"ר החוג לכלכלה. "הכול סבב סביב ערוצי התקשורת הלא רשמיים שלנו והיכולת שלנו לקבל החלטות מהירות וכולי."
    "תמיד אמרו לנו שאנשי עסקים איסלנדיים כל כך פיקחים," אומר וילהיאלמור ביארנסון, פרופסור למימון ובנקאי לשעבר. "הם מהירים מאוד. וכשהם קונים משהו הם עושים את זה מהר מאוד. וכל זאת למה? כי בדרך כלל המוכר מרוצה מאוד מהמחיר."
    לא היית צריך להיות איסלנדי כדי להצטרף לכת הבנקאי האיסלנדי. בנקים גרמניים הזרימו להם 21 מיליארד דולר. הולנד נתנה להם 305 מיליון דולר, ושוודיה תרמה 400 מיליון דולר. משקיעים בריטים, שהתפתו על ידי החזרים שנתיים מדהימים של 14 אחוז, מסרו לאיסלנדים יותר מ-30 מיליארד דולר - 28 מיליארד דולר מחברות ואנשים פרטיים והיתר מקרנות פנסיה, בתי חולים, אוניברסיטאות ומוסדות ציבור אחרים. אוניברסיטת אוקספורד לבדה הפסידה 50 מיליון דולר.
    אולי אנחנו לא יודעים כמעט דבר על איסלנדים כי אין הרבה מה לדעת. אנחנו מניחים שהם פחות או יותר סקנדינבים - עם עדין שפשוט רוצה שלכולם יהיה הכול. הם לא. יש להם קווים פראיים, כמו סוס שמעמיד פנים שהוא מאולף.

    לאחר שלושה ימים ברייקיאוויק, אני מקבל שלוש שיחות טלפון מפתיעות למדי. הראשונה ממפיקה של תוכנית אקטואליה מובילה בטלוויזיה. כל איסלנד צופה בתוכנית שלה, היא אומרת, ואז שואלת אם אני מוכן לבוא ולהתראיין.
    "על מה?" אני שואל.
    "היינו רוצים שתסביר את המשבר הפיננסי שלנו," היא אומרת.
    "אני נמצא כאן רק שלושה ימים!" אני עונה.
    זה לא חשוב, היא אומרת, מפני שאף אחד באיסלנד לא מבין מה קרה. הם ייהנו להקשיב למישהו שמנסה להסביר את זה, גם אם לאותו אדם אין שום מושג על מה הוא מדבר. מה שמוכיח, אני חושב לעצמי, שלא הכול באיסלנד שונה ממקומות אחרים. עוד אני ממשיך להתנגד, ומגיעה שיחה נוספת. הפעם ממשרד ראש הממשלה.
    ראש ממשלת איסלנד באותה תקופה, גייר הארדה, עמד גם בראש מפלגת העצמאות שהנהיגה את המדינה מ-1991 עד 2009. המפלגה שלטה במסגרת קואליציונית רופפת עם הסוציאל דמוקרטים והמפלגה הפרוגרסיבית (המפלגה הרביעית בגודלה באיסלנד היא "תנועת השמאל הירוק"). העובדה שאומה בת 300 אלף איש, שכולם קשורים זה לזה בקרבת דם, זקוקה לארבע מפלגות פוליטיות גדולות, מלמדת על אחד משני דברים: או על כישרון לחילוקי דעות או על חוסר נכונות להקשיב זה לזה. בכל מקרה, מתוך ארבע המפלגות, העצמאים מבטאים אמון בשוק החופשי יותר מהאחרים. מפלגת העצמאות היא מפלגה של דייגים. בנוסף לזה, כפי שחבר ותיק לספסל הלימודים של ראש הממשלה אומר לי, "כולם גברים, גברים, גברים. אין שם אפילו אישה אחת."
    כשאני צועד לתוך הלשכה הזעירה של ראש הממשלה, אני מצפה שיעצרו אותי לבדיקה, או לפחות יבקשו ממני תעודת זהות עם תצלום. תחת זאת, אני מוצא שוטר אחד ויחיד, שיושב מאחורי שולחן הקבלה עם רגליים למעלה וקורא עיתון. הוא מעיף בי מבט משועמם. "הגעתי לפגישה עם ראש הממשלה," אני אומר בפעם הראשונה בחיי. הוא לא מתרשם. כאן כל אחד יכול להיפגש עם ראש הממשלה. חצי תריסר אנשים אומרים לי שאחת הסיבות לכך שהאיסלנדים חשבו שייקחו אותם ברצינות כפיננסיירים בינלאומיים, היא שכל האיסלנדים מרגישים חשובים. אחת הסיבות לכך שכולם מרגישים חשובים היא שכולם יכולים להיפגש עם ראש הממשלה מתי שהם רוצים.
    מה יגיד ראש הממשלה לאיסלנדים על ההתמוטטות שלהם? זו שאלה פתוחה. בחוגים של קובעי המדיניות הפיננסית באיסלנד יש מחסור מקסים בניסיון פיננסי. השר לענייני עסקים הוא פילוסוף. שר הפיננסים הוא וטרינר. נגיד הבנק המרכזי הוא משורר. אבל הארדה הוא כלכלן בהכשרתו. הוא פשוט לא כלכלן טוב במיוחד. החוג לכלכלה באוניברסיטת איסלנד תייג אותו כסטודנט בינוני. כקבוצה, למנהיגיה של מפלגת העצמאות יש מוניטין של מי שלא יודעים הרבה על פיננסים ומסרבים להיעזר במומחים שכן יודעים. הצעתו של פרופסור איסלנדי מהלונדון סקול אוף אקונומיקס בשם יון סניאלסון, המתמחה בבהלה פיננסית, נדחתה בבוז. כך גם עלה בגורלן של הצעותיהם של כמה כלכלנים פיננסיים ידועי שם מאוניברסיטת איסלנד. העצמאים אפילו התעלמו מעצותיהם של אנשים חכמים מאוד מבנקים מרכזיים במדינות ממש גדולות. לא קשה להבין מדוע מפלגת העצמאות וראש ממשלתה לא מצליחים למשוך נשים איסלנדיות לשורותיהם: הם הגברים שמסיעים את משפחותיהם אנה ואנה תוך חיפוש אחר ציון דרך כלשהו, ומסרבים, למרות תלונותיהן של נשותיהן, לעצור ולבקש עזרה.
    "למה אתה מתעניין באיסלנד?" הוא שואל, בעודו צועד לתוך חדרו בעוצמה ובסמכות של מנהיג מדינה גדולה בהרבה. וזאת שאלה טובה.
    כפי שמתברר, הוא לא באמת מטומטם, אבל מנהיגים פוליטיים מטומטמים רק לעתים נדירות, לא חשוב כמה האנשים שבחרו בהם מתעקשים שהם חייבים להיות כאלה. הוא אכן אומר דברים שלא ייתכן שהם אמיתיים, אבל הם רק מסוג הבדותות שראשי ממשלה אמורים לספר מתוקף תפקידם. הוא טוען, לדוגמה, שהקרונה הוא שוב מטבע יציב במהותו, כשהאמת היא שהמטבע לא נסחר בשווקים בינלאומיים. הממשלה פשוט מעניקה לקרונה שווי שרירותי למטרות נבחרות. איסלנדים הנמצאים בחו"ל כבר הבינו שעדיף שלא ישתמשו בכרטיסי הוויזה שלהם, מחשש פן יחויבו בשער החליפין הריאלי, יהיה אשר יהיה.
    ראש הממשלה היה רוצה שאאמין שהוא ראה את המשבר האיסלנדי בהתהוותו אבל לא יכול היה לעשות הרבה בנדון ("לא יכולנו לבטא בפומבי את החששות שלנו לגבי הבנקים, כי אז היינו יוצרים בדיוק את הדבר שממנו רצינו להימנע: פאניקה"). מה שהשתמע מכך הוא שמי שאשמים הם לא פוליטיקאים כמותו, אלא פיננסיירים. העם מסכים איתו במידת-מה: הבחור שניהל את קבוצת ההשקעות באוגור חטף מטח כדורי שלג כשמיהר ממלון 101 לתוך הלימוזינה שלו. הבחור שניהל את בנק קאופתינג הגיע לתיאטרון הלאומי, וכשהתיישב, קראו לעברו קריאות בוז. אבל בדרך כלל, התותחים הגדולים נמלטו מאיסלנד ללונדון, או שהם שומרים על פרופיל נמוך, ומשאירים את ראש הממשלה המסכן לשאת באחריות ולהתמודד עם המפגינים הזועמים - ובראשם הרדור טורפסון, הפעיל הפוליטי ששר שירי עם - שמתכנסים בכל שבוע מחוץ לפרלמנט.
    להארדה יש גירסה משלו, והוא דבק בה: זרים הפקידו את הונם בידי איסלנד, ואיסלנד השתמשה בו למטרות חיוביות, אבל אז, ב-15 בספטמבר 2008, ליהמן ברדרס התמוטטה והזרים נכנסו לפאניקה ודרשו את הכסף שלהם בחזרה. איסלנד לא התמוטטה בגלל הפזיזות שלה, אלא בגלל צונאמי בינלאומי. הבעיה בסיפור הזה היא שהוא לא מצליח להסביר מדוע הצונאמי תקף דווקא את איסלנד ולא, למשל, את טונגה.
    אבל לא באתי לאיסלנד כדי להתווכח. באתי כדי להבין. "יש משהו שאני ממש רוצה לשאול אותך," אמרתי.
    "כן?"
    "האם זה נכון שאמרת לאנשים שהגיע הזמן להפסיק להתעסק בבנקאות וללכת לדוג?"
    שורה מעולה, חשבתי. תמציתית, נכונה ולעניין. אבל שמעתי על כך מכלי שלישי, ממנהל של קרן גידור ניו יורקית. ראש הממשלה נועץ בי מבט חמור במודע. "זאת הגזמה פראית," הוא אומר.
    "חשבתי שזה הגיוני," אני אומר באי נוחות.
    "אף פעם לא אמרתי את זה!"
    היה ברור שפגעתי בנקודה רגישה, אבל לא יכולתי לדעת איזו. האם הוא מודאג מפני שאם אמר דבר כזה, זה יגרום לו להיראות כמו אידיוט? או האם הוא חושב שמקצוע הדיג הוא איכשהו פחות מכובד מבנקאות?

    לאחר זמן-מה, אני חוזר לבית המלון ומגלה, לראשונה מזה ארבעה לילות, שאין אף בקבוק שמפניה מחוץ לדלת של השכנים שלי. דמיינתי זוג איסלנדי שעורך חגיגת סיום, והנה הם ארזו ונסעו הביתה. במשך ארבעה לילות סבלתי את גניחותיהם מהצד האחר של קיר בית המלון. עתה הכול היה שקט. אפשר היה להתכרבל במיטה עם "התיאוריה הכלכלית של משאב הרכוש המשותף: חוות הדיג." כך או אחרת, ההון באיסלנד מגיע מהדגים, ואם רוצים להבין מה האיסלנדים עשו עם הכסף שלהם, צריך להבין טוב יותר איך הם בכלל נכנסו לזה.
    המאמר המבריק נכתב כבר ב-1954 על ידי ה. סקוט גורדון, כלכלן מאוניברסיטת אינדיאנה. הוא מתאר את קשייו של הדייג - ומנסה להסביר "מדוע דייגים אינם עשירים, על אף העובדה שמשאבי הדיג של הים הם המשאבים העשירים ביותר הזמינים לאדם והוא אינו יכול להרוס אותם." הבעיה היא שמכיוון שדגים הם רכוש של כולם, הם לא הרכוש של אף אחד. כל אחד יכול לדוג כמה דגים שירצה, אז אנשים דגים עד לנקודה מסוימת שבה הדיג הופך ללא רווחי - לכולם. "בנפשו של כל דייג מקננת התקווה 'להעלות מזל בחכתו'," כתב גורדון. "כפי שהעידו מי שמכירים דייגים היטב, הם מהמרים מטבעם ואופטימיסטים חסרי תקנה."
    במילים אחרות, דייגים דומים מאוד לבנקאי השקעות אמריקאים. הביטחון העצמי המופרז שלהם גורם להם לרושש לא רק את עצמם אלא גם את שטחי הדיג שלהם. אם פשוט יגבילו את מספר הדגים שהם דגים זה לא יפתור את הבעיה, זה רק יגביר את התחרות על דגים ויקטין את הרווחים. המטרה אינה לגרום לדייגים להוציא יותר מדי כסף על רשתות רבות יותר או סירות גדולות יותר. המטרה היא לתפוס את מקסימום הדגים במינימום מאמץ. לשם כך יש צורך בהתערבות ממשלתית.
    התובנה הזאת סייעה לאיסלנד להפוך מאחת המדינות העניות ביותר באירופה בתחילת המאה העשרים לאחת מהעשירות שבהן בתחילת המאה העשרים ואחת. השינוי הגדול באיסלנד החל בשנות השבעים המוקדמות, לאחר שנים אחדות שבהן שלל הדיג היה איום ונורא. הדייגים הטובים ביותר רשמו שנה שנייה ברציפות ללא השלל הרגיל של דגי הבקלה וחמורי הים, ולכן נקטה ממשלת איסלנד פעולה קיצונית: היא הפריטה את הדגים. לכל דייג הוקצתה מכסה, שהיתה מבוססת, פחות או יותר, על שלל הדיג שלו בעבר. אם היית דייג איסלנדי כוכב, קיבלת פיסת נייר שזיכתה אותך, למשל, באחוז אחד מסך השלל שמותר לדוג במימי איסלנד באותה עונה. לפני כל עונה, המדענים במכון למחקר ימי היו קובעים את מספר דגי הבקלה או חמורי הים שמותר לדוג מבלי לגרום נזק ארוך טווח לאוכלוסיית הדגים; מספר הדגים שמותר היה לדוג השתנו משנה לשנה. אבל השיעור שלך מתוך השלל השנתי נותר קבוע, ופיסת הנייר הזאת זיכתה אותך בדיג של האחוז הזה לנצח נצחים.
    ומה שהיה עוד יותר טוב הוא, שמי שלא רצה לדוג יכול היה למכור את המכסה למישהו שכן רצה בכך. וכך עברו המכסות לידיהם של מי שייחסו להן את הערך הרב ביותר: הדייגים הטובים ביותר, שיכלו לחלץ את הדגים מהים ביעילות מירבית. אפשר היה גם לקחת את המכסה לבנק ולקבל כנגדה הלוואה, ולבנק לא היתה שום בעיה לייחס ערך דולרי לחלק שלכם בבקלה שנמשתה, ללא תחרות, ממאגרי הבקלה העשירים ביותר בעולם. הממשלה לא רק הפריטה את הדגים, היא גם איגחה אותם.

    זה היה נורא לא הוגן: משאב ציבורי - כל הדגים בים של איסלנד - פשוט נמסר לקומץ של איסלנדים בני מזל. בן לילה נולדו המיליארדרים האיסלנדים הראשונים, וכולם היו דייגים. אבל זו היתה מדיניות חברתית מתוחכמת: בבת אחת הפכו הדגים מאמצעי מחיה רעוע למקור עושר אמיתי ובר קיימא. פחות אנשים התאמצו פחות לתפוס פחות או יותר בדיוק אותו מספר דגים, על מנת למקסם את השווי ארוך הטווח של שטחי הדיג של איסלנד. ההון החדש חולל באיסלנד תמורה - והפך אותה מהמקום המנותק שהיתה במשך אלף ומאה שנה למקום שהוליד את ביורק. אם איסלנד התפרסמה בזכות המוזיקאים שלה, זה מפני שלאיסלנדים יש כיום זמן להקשיב למוזיקה ולהרבה דברים אחרים. לדוגמה, איסלנד משלמת לצעירים שלה ללמוד בחו"ל ומעודדת אותם לטפח את עצמם בכל מיני דרכים מעניינות. מאז שינתה מדיניות הדיג את איסלנד, המקום הפך, למעשה, למכונה להפיכת בקלה לתוארי דוקטור.
    אבל זה, כמובן, יוצר בעיה חדשה: אנשים עם תואר דוקטור לא רוצים לדוג למחייתם. הם צריכים לעשות משהו אחר.
    והמשהו הזה כנראה לא עובד בתעשייה שמנצלת את המשאב הטבעי העיקרי הנוסף של איסלנד: אנרגיה. המפלים והלבה הרותחת יוצרים כמויות עצומות של חשמל זול, אך בניגוד לנפט, אי אפשר לייצא אותו ברווח. החשמל של איסלנד לכוד באיסלנד, ואם יש משהו לירי ברעיון של חשמל לכוד, הרי שיש גם משהו פרוזאי באופן שבו האיסלנדים משלימים עם הבעיה. הם שאלו את עצמם: מה אנחנו יכולים לעשות שאנשים אחרים ישלמו תמורתו, שדורש כמויות עצומות של חשמל? התשובה היתה: להתיך אלומיניום.
    שימו לב שאיש לא שאל: מה האיסלנדים רוצים לעשות? או אפילו: מה מתאים לאיסלנדים לעשות? איש לא חשב שלאיסלנדים עשוי להיות כישרון טבעי כלשהו להתכת אלומיניום, ובכלל, התברר שההפך הוא הנכון. אלקואה, חברת האלומיניום הגדולה במדינה, התמודדה עם שתי בעיות ייחודיות לאיסלנד, כשהתכוננה, בשנת 2004, להקים מפעל התכה ענקי. הראשונה היתה מה שמכונה אנשים נסתרים - או, במילים פשוטות יותר, עֶלפים - הספוגים בתרבות הפולקלורית העשירה של האיסלנדים, שרבים מהם מאמינים בקיומם באמת ובתמים. לפני שאלקואה הורשתה להקים את כור ההיתוך, היא היתה צריכה לפנות למומחה מטעם הממשלה שיסרוק את אתר המפעל הסגור ויוודא שאין עלפים מעליו או מתחתיו. זה היה מצב תאגידי עדין, סיפר לי דובר של חברת אלקואה, מכיוון שמצד אחד, הם נאלצו לשלם כסף רב כדי שמישהו יצהיר שהאתר נטול עלפים. ומצד אחר, - כפי שהוא אמר זאת - "לא יכולנו להיות בעמדה שבה אנחנו מכירים בקיומם של אנשים נסתרים." הבעיה השנייה, החמורה יותר, היתה הזכר האיסלנדי: הוא נוטל סיכוני בטיחות יותר מעובדים בתחום האלומיניום במדינות אחרות. "בייצור," אומר הדובר של אלקואה, "אתה רוצה אנשים שיצייתו לכללים ויעבדו לפי הנהלים. אתה לא רוצה שהם יהיו גיבורים. אתה לא רוצה שהם ינסו לתקן משהו שהם לא אמורים לתקן מתוקף תפקידם, כי הם עלולים לפוצץ את המקום." לגבר האיסלנדי יש נטייה לנסות לתקן דברים שהוא לא אמור לתקן מתוקף תפקידו.
    אם ניקח צעד אחד אחורנית ונתבונן בכלכלה האיסלנדית, לא נוכל שלא לשים לב שיש בה משהו ממש מוזר: האנשים האלה הביאו את עצמם למצב שבו העבודה הזמינה היחידה אינה מתאימה להם. לכל האנשים המתוחכמים והמשכילים לעילא האלה, שכל אחד ואחד מהם מרגיש מיוחד, יש שתי אפשרויות איומות למדי להתפרנס: דיג בעזרת רשת או התכת אלומיניום. מובן שיש כמה משרות אחרות באיסלנד שאדם מעודן ומשכיל עשוי לרצות לעבוד בהן. למשל, לוודא שאין עלפים בסביבה ("זה ייקח לפחות שישה חודשים - זה יכול להיות מאוד בעייתי"). אבל מספר המשרות לא מתקרב לזה שהמדינה זקוקה לו, בייחוד לנוכח כישרונה להפיכת בקלה לדוקטורטים. עם הנץ המאה העשרים ואחת, האיסלנדים עדיין חיכו שתופיע בכלכלה שלהם משימה שתתאים יותר למוחותיהם הנעלים ושאכן יהיו מוכנים לבצע.
    כאן נכנסה בנקאות ההשקעות לתמונה.

    בפעם החמישית זה ימים רבים, אני מבחין במתח קל בכל שולחן שבו נוכחים גם גברים איסלנדים וגם נשים איסלנדיות. הזכר מפגין את הנטייה הזכרית הגלובלית לא לשוחח עם הנקבות - או, נכון יותר, לא לכלול אותן בשיחה - אלא אם כן יש מניע מיני ברור כלשהו. אבל זאת לא בדיוק הבעיה. להתבונן בגברים ונשים איסלנדים ביחד זה כמו להתבונן בפעוטות. הם לא משחקים ביחד, אלא במקביל; הם באים במגע זה עם זה בצורה פחות טבעית אפילו מגברים ונשים במדינות מפותחות אחרות, וזה באמת אומר משהו. זה לא בדיוק שמדכאים נשים. על הנייר, לפי אמות מידה בינלאומיות היסטוריות, המצב מבחינתן טוב כמו בכל מקום אחר: טיפול טוב במסגרת הרפואה הציבורית, שיעור השתתפות גבוה בכוח העבודה, זכויות שוות. דומה שמה שאין לנשים איסלנדיות - לפחות בעיני תייר שהתבונן בהן במשך עשרה ימים שלמים - זה קשר אמיתי לגברים איסלנדים. מפלגת העצמאות כוללת בעיקר זכרים, הסוציאל דמוקרטית כוללת בעיקר נקבות. באחד בפברואר 2009, כשגייר הארדה המושמץ סיים סוף-סוף את תפקידו, מי שהחליפה אותו היתה יוהאנה סיגורדרדוטיר, סוציאל דמוקרטית, ואיסלנד קיבלה לא סתם ראש ממשלה אישה, אלא ראש מדינה לסבית מוצהרת ראשונה (היא נשואה לאישה אחרת). כולם מכירים את כולם, אבל כשאני מבקש מאיסלנדים המלצות, הגברים תמיד מפנים אותי לגברים אחרים והנשים לנשים אחרות. היה זה גבר, לדוגמה, שהתעקש שאשוחח עם סטפן אלפסון.

    אלפסון הצנום, שנראה מורעב, עוטה זיפים אותנטיים ולא מעוצבים והוא עדיין נראה כמו קברניט של ספינת דיג יותר מאשר פיננסייר. הוא יצא לים בגיל שש-עשרה, ומחוץ לעונת הדיג הלך לבית הספר כדי ללמוד דיג. הוא הפך לקברניט של ספינת דיג איסלנדית בגיל צעיר להחריד: עשרים ושלוש, ונחשב - כך למדתי מגברים אחרים - כמין ילד פלא של דיג, כלומר - היה לו כישרון לדוג את מכסת הבקלה וחמורי הים שהוקצתה לו בזמן הקצר ביותר. אולם בינואר 2005, בגיל שלושים, הוא קם ועזב את הדיג כדי להצטרף למחלקת המסחר במטבע חוץ בלנדסבנקי. הוא עסק בספקולציות בשווקים פיננסיים במשך כמעט שנתיים, עד למרחץ הדמים הגדול של אוקטובר 2008. אז פוטר, יחד עם כל איסלנדי אחר שהחשיב את עצמו ל"סוחר" בתחום בנקאות ההשקעות. תפקידו, הוא אומר, היה לשכנע אנשים, בעיקר את עמיתיו הדייגים, להיכנס למה שנראה לו כעסקה ספקולטיבית שפשוט אסור להחמיץ: ללוות יינים בריבית של 3 אחוזים, להשתמש בהם לקניית קרונות, ואז להשקיע את אותן קרונות תמורת ריבית של 16 אחוז. "אני חושב שקל יותר לקחת מישהו בתעשיית הדיג וללמד אותו על מסחר במטבע חוץ," הוא אומר, "מאשר לקחת מישהו מתעשיית הבנקאות וללמד אותו לדוג."
    לאחר מכן הסביר מדוע דיג אינו פשוט כמו שאני חושב. קודם כול זה מסוכן, בעיקר באופן שבו מיישם אותו הזכר האיסלנדי. "אתה לא רוצה קוקסינלים בצוות שלך," הוא אומר, בעיקר לנוכח סגנון הדיג המטורף והידוע לשמצה של הקברניטים האיסלנדים. "פעם היה לי צוות של רוסים," הוא אומר, "וזה לא שהם היו עצלנים, אבל הרוסים תמיד שרויים באותו קצב." כשפרצה סופה, הרוסים הפסיקו לדוג, כי נעשה מסוכן מדי. "האיסלנדים דגים בכל מצב," אומר סטפן, "דגים עד שאי אפשר לדוג. הם אוהבים לקחת סיכונים. אם אתה מגזים, הסיכויים לא לטובתך. אני בן שלושים ושלוש, וכבר יש לי שני חברים שמתו בים."
    הוא עבר שנים של הכשרה לפני שהפך לקברניט, וגם אז זה קרה רק במזל. כשהיה בן עשרים ושלוש ושימש בתפקיד חובל ראשון, הקברניט של ספינת הדיג שלו התפטר. בעל הספינה חיפש מחליף ומצא אדם מבוגר יותר, שכבר פרש לגמלאות, סוג של אגדת דיג איסלנדית, שנשא את השם המופלא סְנוֹרי סְנוֹרַאסון. "עשיתי שני מסעות עם הבחור הזה," אומר סטפן. "בחיים שלי לא ישנתי כל כך מעט, כי כל כך רציתי ללמוד. ישנתי שעתיים או שלוש בלילה כי ישבתי לידו ודיברתי איתו. נתתי לו את כל הכבוד שבעולם - קשה לתאר כמה הוא לימד אותי. הטווחים של הספינה. הזווית הכי יעילה של הרשת. איך אתה מגיב לים. אם יש לך יום רע, מה אתה עושה? אם אתה דג בעומק כזה, מה לעשות? אם זה לא עובד, אתה זז עוד יותר לעומק או הצדה? בסוף זה הכול עניין של רגש. בזמן ההוא למדתי כל כך הרבה, הרבה יותר ממה שלמדתי בבית הספר. כי איך אפשר ללמוד לדוג בבית ספר?"
    ההכשרה הנפלאה הזאת היתה טרייה כל כך במוחו - שנראה כאילו קיבל אותה אך אתמול, והמחשבה על כך גורמת לעיניו להתלחלח.
    "בילית שבע שנים בלימוד כל פרט ופרט של מקצוע הדיג לפני שקיבלת את המתנה הזאת, של שיעור מהקברניט המדהים הזה?" אני שואל.
    "כן."
    "וגם אז היית צריך לשבת לרגלי המאסטר הגדול הזה במשך חודשים רבים לפני שהרגשת שאתה יודע מה אתה עושה?"
    "כן."
    "אז למה חשבת שתוכל להפוך לבנקאי ולבצע ספקולציות בשווקים פיננסיים בלי שהכשירו אותך לכך אפילו יום אחד?"
    "זו שאלה טובה מאוד," הוא אומר. הוא חושב רגע. "בפעם הראשונה הערב חסרות לי מילים." ומכיוון שלעתים קרובות גם אני חושב שאני יודע בדיוק מה אני עושה גם כשאני לא יודע, אני מגלה שאני מזדהה איתו.
    "מה בדיוק היה התפקיד שלך?" אני שואל, כדי לתת לו דרך מילוט. המדיניות ההומנית הנוכחית באיסלנד היא שצריך לתפוס ואז לשחרר.
    "התחלתי כ..." - עכשיו הוא מתחיל לצחוק - "יועץ לחברות בנושא גידור סיכוני מטבע. אבל בגלל האופי האגרסיבי שלי נכנסתי יותר ויותר למסחר ספקולטיבי טהור." רבים מהלקוחות שלו היו דייגים אחרים וחברות דיג, וכמוהו, הם גילו שאם אתה לא לוקח סיכונים, אתה לא תופס דגים. "הלקוחות היו מעוניינים ב'גידור' רק אם פירוש הדבר היה לעשות כסף," הוא אומר ופורץ בצחוק היסטרי.
    "בנקאות בכלל מצאה חן בעיניך?" אני שואל.
    "אף פעם לא היה לי כבוד לבנקאים," הוא אומר, עדיין מתקשה לנשום. "עד היום, אחד המשפטים החביבים עלי הוא: לעולם אל תבטח בבנקאי."

    בדיעבד, יש כמה שאלות מובנות מאליהן שאיסלנדי שעבר את חמש השנים האחרונות עשוי לשאול את עצמו. למשל: למה שאיסלנד תהיה פתאום כה חשובה לכאורה לעולם הפיננסים הבינלאומי? או: מדוע מדינות ענק שהמציאו את הבנקאות המודרנית צריכות פתאום שהבנקים האיסלנדיים יתווכו בינן לבין המפקידים והלווים שלהן - כדי להחליט מי יקבל הון ומי לא? וגם: אם לאיסלנדים יש כישרון טבעי מדהים כל כך לפיננסים, איך הם הצליחו להסתיר אותו טוב כל כך במשך אלף ומאה שנה? לכל הפחות, במקום שבו כולם מכירים את כולם, הייתם מצפים שברגע שסטפן אלפסון יצעד לתוך לנדסבנקי, עשרה אנשים יאמרו, "סטפן, אתה דייג!" אבל הם לא אמרו לו את זה. ובאופן מזעזע, הם עדיין לא אומרים זאת. "אם הייתי חוזר לבנקאות," אומר דייג הבקלה האיסלנדי בפנים רציניות לגמרי, "הייתי הולך על בנקאות פרטית."

    כבר בשנת 2001, כשבועת האינטרנט התפוצצה, פירסם כתב העת של MIT, הקוורטרלי ג'רנל אוף אקונומיקס, מאמר מסקרן בשם "גברים הם תמיד גברים: מיגדר, ביטחון עצמי מופרז והשקעות במניות (Boys Will Be Boys: Gender, Overconfidence, and Common Stock Investment). המחברים, ברד ברבר וטרנס אודין, השיגו גישה לפעילות מסחר ביותר מ-35 אלף בתי אב, והשתמשו בה כדי להשוות בין ההרגלים של גברים ונשים. מה שהם גילו, בקיצור, הוא שגברים לא רק מבצעים יותר עסקות מנשים, אלא שהם עושים זאת תוך אמונה מוטעית בשיקול הדעת הפיננסי שלהם. רווקים סחרו בפחות שיקול דעת מגברים נשואים וגברים נשואים סחרו בפחות שיקול דעת מרווקות: ככל שהנוכחות הנשית פחתה, כך הגישה למסחר בשווקים היתה הגיונית פחות.
    אחד המאפיינים הבולטים של האסון של איסלנד, ושל וול סטריט, הוא המעורבות המצומצמת של נשים. נשים עבדו בבנקים, אבל לא בתפקידים שבהם נטלו סיכונים. למיטב ידיעתי, היתה רק אישה אחת ששימשה בתפקיד בכיר בבנק איסלנדי בתקופת השגשוג. שמה קריסטין פטורסדוטיר, ועד 2005 היא הגיעה למעמד של משנה למנכ"ל בסניף של קאופתינג בלונדון. "התרבות הפיננסית נשלטת עד מאוד בידי גברים," אמרה. "התרבות קיצונית למדי. זו בריכה של כרישים. נשים פשוט מתעבות את התרבות הזאת." פטורסדוטיר עדיין נהנית מפיננסים. היא פשוט לא אהבה את האופן שבו גברים איסלנדים עסקו בנושא, ולכן, בשנת 2006, היא התפטרה מתפקידה. "אנשים אמרו שאני עצלנית," היא אומרת, אבל היא רצתה להקים עסק למתן שירותים פיננסיים שמנוהל בידי נשים בלבד. "כדי להכניס יותר ערכים נשיים לעולם הפיננסים," כפי שהיא מנסחת זאת.
    כיום הפירמה שלה היא אחת מהחברות הפיננסיות הרווחיות הספורות שנותרו באיסלנד. לאחר התמוטטות הבורסה, הכסף זרם לפירמה שלה. ימים ספורים לפני שנפגשנו, למשל, היא שמעה מוקדם בבוקר דפיקות על דלת ביתה. כשפתחה את הדלת, היא גילתה מולה זקן צנום. "כל כך נמאס לי מכל המערכת הזאת," אמר לה הקשיש. "אני פשוט רוצה שכמה נשים יטפלו לי בכסף."
    חשבתי על הדברים באחר הצהריים האחרון שלי באיסלנד, כשנכנסתי למוזיאון סאגה. מטרת המוזיאון היא לפאר את הסאגות, האפוסים האיסלנדיים הגדולים מהמאות השתים-עשרה והשלוש-עשרה, אבל החזיונות האור-קוליים בגודל מלא מזכירים יותר תוכנית ריאליטי מודרנית. במקום פסלים מסיליקון יש שם איסלנדים עתיקים אמיתיים, או שחקנים שמתחזים לאיסלנדים עתיקים, ומערכת כריזה המשמיעה צווחות וצרחות מקפיאות דם: בישוף קתולי בשם יון ארסון, שראשו נכרת; כופרת בשם האחות קתרין המועלית על המוקד; סצינת קרב שבה ויקינג ספוג דם נועץ את חרבו בלבו של אויב השרוע על בטנו. המטרה היא הדמיה של הדבר האמיתי, וכדי להשיג זאת לא חסכו בדבר. בעוד אני עובר מסצינה אחת של דם וקרביים לאחרת, תפסתי את עצמי מסתכל מעבר לכתף כדי לוודא שאף ויקינג לא עוקב אחרי עם גרזן קרב. ההשפעה היתה כה מבלבלת, שכאשר הגעתי לסוף ומצאתי אישה יפנית דוממת קוראת על ספסל, הייתי צריך לגעת בכתפה כדי לוודא שהיא אמיתית.
    זה העבר שהאיסלנדים מוקירים לכאורה: היסטוריה של סכסוכים וגבורה, שבה רואים מי מוכן להיכנס בשני בכל הכוח. ייתכן שזו היסטוריה שיש בה הרבה נשים, אבל היא שייכת בעיקר לגברים.
    כשאתה לווה הרבה כסף כדי ליצור שגשוג מדומה, אתה מייבא את העתיד אל ההווה. זה אינו העתיד האמיתי, אלא גירסת סיליקון מעוותת שלו. מינוף מאפשר לך לחוות שגשוג שלא השגת באמת. הדבר המדהים בעתיד שייבא הזכר האיסלנדי לזמן קצר, הוא כמה הוא דומה לעבר שאותו הוא מהלל. אני מוכן להתערב שעכשיו, אחרי שהנקבה האיסלנדית ראתה את העתיד הכוזב שלה, יהיה לה הרבה יותר מה לומר בעתיד האמיתי.

    מייקל לואיס, יליד 1960, הוא כתב כלכלי וסופר אמריקאי מוערך. ספריו מתאפיינים במבט חודר ומפוכח על המערכות המשתנות שמניעות את השווקים הכלכליים, את הטכנולוגיה, את הנופים הפוליטיים ואת הערכים התרבותיים של תקופתנו. התובנות החדות שלו וכישרונו להפוך נושאים סבוכים השמורים ליודעי ח"ן בלבד לסיפורים מרתקים שנקראים על ידי רבים, עשו אותו לאחד הפרשנים החברתיים המובילים של ימינו, ואת ספריו לרבי מכר. הוא נשוי למגישת הטלוויזיה לשעבר טבית'ה סורן, ואב לשלושה ילדים. ב-2009 כתב ספר המתאר את חוויותיו כהורה בגידול ילדיו.

    עוד על הספר

    נושאים

    בומרנג מייקל לואיס

    1
    וול סטריט שעל הטונדרה


    זמן קצר אחרי 6 באוקטובר, 2008, כשאיסלנד התרסקה בסופו של דבר, שוחחתי עם אדם בקרן המטבע הבינלאומית שטס לרייקיאוויק כדי לקבוע אם יהיה זה אחראי להלוות כסף למדינה שפשטה את הרגל באופן ספקטקולרי כל כך. הוא מעולם לא היה באיסלנד, לא ידע דבר על המקום ואמר שנזקק למפה כדי למצוא אותה. הוא בילה את חייו בהתמודדות עם מדינות הידועות כמוקדי מצוקה, בדרך כלל באפריקה, שהיו תמיד בבעיה כספית כזאת או אחרת. איסלנד היתה חוויה חדשה לחלוטין מבחינתו: מדינה של אנשים אמידים ביותר (מספר אחת במדד הפיתוח האנושי של האו"ם לשנת 2008), משכילים, שהפגינו תמיד התנהגות הגיונית, ועתה התאחדו כדי לבצע את אחד ממעשי הטירוף הגדולים ביותר בהיסטוריה הפיננסית. "אתה צריך להבין," הוא אמר לי. "איסלנד היא כבר לא מדינה. היא קרן גידור."
    מדינה שלמה ללא ניסיון ממשי או אפילו זיכרון רחוק של מערכת פיננסית מורכבת התבוננה בדוגמה של וול סטריט ואמרה, "אנחנו יכולים לעשות את זה." לרגע קצר דומה היה שהם אכן יכולים. בשנת 2003, לשלושת הבנקים הגדולים באיסלנד היו נכסים בשווי של מיליארדי דולרים בודדים בלבד, כמאה אחוז מהתוצר המקומי הגולמי של המדינה. במהלך שלוש השנים וחצי הבאות, גדלו הנכסים הבנקאיים ליותר מ-140 מיליארד דולר והיקפם היה גדול בהרבה כל כך מהתמ"ג של איסלנד עד שלא היה שום היגיון לחשב את החלק היחסי של אותו תמ"ג מהנכסים. זאת היתה, כפי שאמר לי כלכלן אחד, "ההתרחבות המהירה ביותר של מערכת בנקאית בהיסטוריה של המין האנושי."
    בה בעת, בין היתר מכיוון שהבנקים גם הלוו לאיסלנדים כסף כדי לקנות מניות ונדל"ן, השווי של המניות האיסלנדיות והנדל"ן המקומי זינק לשמים. בין השנים 2003 ו-2007, בעוד השווי של שוק המניות האמריקאי מכפיל את עצמו, השווי של שוק המניות האיסלנדי גדל פי תשעה. מחירי הנדל"ן ברייקיאוויק שילשו את עצמם. בשנת 2006, המשפחה האיסלנדית הממוצעת היתה עשירה פי שלושה מכפי שהיתה בשנת 2003, וכמעט כל ההון החדש היה קשור, כך או אחרת, לתעשיית בנקאות ההשקעות החדשה. "כולם למדו את בלק ושולס (מודל תמחור האופציות)," אומר רָגְנַאר אָרְנָסוֹן, פרופסור לכלכלת דיג באוניברסיטת איסלנד, שראה כיצד הסטודנטים נמלטים מכלכלת הדיג לכלכלת הכסף. "בתי הספר להנדסה ומתמטיקה הציעו קורסים בהנדסה פיננסית. היו לנו מאות על גבי מאות של אנשים שלמדו פיננסים." וכל זה במדינה בגודל של קנטקי, אבל עם פחות אזרחים מאשר פֵּיאוֹריה-רבתי שבמדינת אילינוי. לפיאוריה שבאילינוי אין מוסדות פיננסיים גלובליים או אוניברסיטה המוקדשת להכשרת מאות רבות של פיננסיירים, או מטבע משלה. למרות זאת, העולם לקח את איסלנד ברצינות (כותרת שהופיעה בבלומברג ניוז במרס 2006: "תור, הטייקון המיליארדר מאיסלנד, קורא תיגר על ארה"ב עם קרן גידור").
    לשאפתנות הפיננסית הגלובלית - כך התברר - היה חיסרון. כשהתמוטטו לגמרי שלושת הבנקים הגלובליים החדשים, שלוש מאות אלף האזרחים של איסלנד גילו שיש להם אחריות מסוימת על הפסדים בנקאיים של מאה מיליארד דולר - מה שמגיע בערך ל-330,000 דולר לכל איסלנדי - גבר, אישה וילד. בנוסף לכך, היו להם הפסדים אישיים בהיקף של עשרות מיליוני דולרים מהספקולציות הפרטיות המוזרות שביצעו במטבע זר, ועוד יותר מההתמוטטות של שוק המניות האיסלנדי - שצנח ב-85 אחוז. הסכום המדויק בדולרים של הבור הפיננסי היה בלתי ידוע, מכיוון שהוא היה תלוי בשווי הקרונה האיסלנדית, שהיתה יציבה בדרך כלל ועתה התמוטטה והוצאה מהשוק על ידי הממשלה. אבל אפשר לסכם שהיה זה חוב עצום.
    איסלנד הפכה בן רגע למדינה היחידה בעולם שהאמריקאים יכלו להצביע עליה ולומר, "ובכן, לפחות לא עשינו את זה." בסופו של דבר, האיסלנדים צברו חובות שהגיעו ל-850 אחוז מהתמ"ג שלהם (ארצות הברית, שטובעת בחובות, הגיעה ל-350 אחוז בלבד). ככל שוול סטריט הפכה גדולה וחשובה עד אבסורד בכלכלה האמריקאית, היא מעולם לא גדלה עד כדי כך שיתר האוכלוסייה לא יוכל לחלץ אותה בשעת הצורך. ההפסדים של כל אחד משלושת הבנקים האיסלנדים היו גדולים מדי עבור המדינה; הסכום הכולל שלהם היה גדול כל כך מעבר לכל פרופורציה הגיונית, שבתוך שבועות מההתמוטטות, שליש מהאיסלנדים אמרו לסוקרים שהם שוקלים הגירה.
    בתוך שלוש או ארבע שנים בלבד, צורה חדשה לחלוטין של חיים כלכליים הושתלה לתוך החברה היציבה, הקולקטיביסטית הזאת, והמלפפון קם על הגנן. "זו היתה פשוט קבוצה של חבר'ה צעירים," אמר האיש מקרן המטבע. "הם נכנסו לחברה השוויונית הזאת, לבושים בשחור, והתחילו לעשות עסקים."

    כ-800 קילומטר מצפון-מערב לסקוטלנד, מטוס איסלנדאייר נוחת ועושה את דרכו לעבר בית הנתיבות, הצבוע עדיין בלוגו של לָנְדְסְבָּנְקִי. לנדסבנקי הוא אחד משלושת הבנקים של איסלנד שפשטו את הרגל, כמו גם קאוֹפְּתִינְג וגְליטְניר. אני מנסה לחשוב על דימוי למאגר העולמי ההולך וגדל של חסויות של תאגידים פיננסיים שבטל קורבנם - אולי מים שנשארו בצינור הגינה אחרי שסגרתם את הברז? - אבל לפני שאני מצליח להשלים את מחשבתי, האיש במושב שמאחורי שולח את ידו לתיק שלו, שנמצא במדף העליון - ומפרק לי את הצורה. במהרה אלמד שזכרים איסלנדים, כמו צבאים, איילים ושאר יונקים בעלי קרניים, רואים בהתנגשויות הללו חלק הכרחי במאבק ההישרדות שלהם. תיכף אלמד גם, שהזכר האיסלנדי המסוים הזה הוא פקיד בכיר בבורסה של איסלנד. אלא שברגע זה כל מה שאני יודע הוא שגבר בגיל העמידה בחליפה יקרה יוצא מגדרו כדי לכסח אנשים בלי התנצלות או הסבר. כל הדרך עד בקרת הדרכונים אני עוד רותח מזעם על מה שנראה לי כפעולה עוינת ולא מוסרית.
    אפשר ללמוד הרבה על מדינה אם בוחנים עד כמה היחס של התושבים לעצמם טוב יותר מאשר לזרים בכניסה לאותה מדינה. אני מכריז בזאת שהאיסלנדים לא עושים שום אבחנה. מעל לביתן ביקורת הדרכונים תלוי שלט מקסים בפשטותו: "כל האזרחים". והם לא מתכוונים ל"כל האזרחים האיסלנדים", אלא ל"כל האזרחים מכל מקום שהוא." כל אחד מגיע מאיזשהו מקום, ולכן כולנו מגיעים לאותו תור, שמוביל לאיש שמאחורי הזגוגית. ולפני שהספקת להגיד "ארץ הסתירות", הפקיד כבר מעמיד פנים שהוא בחן את הדרכון שלך ומסמן לך להיכנס.
    אחר כך, הדרך עוברת בנוף הכהה של סלע וולקני שחור עטור שלג, שאולי הוא נוף הירח ואולי לא, אך בכל מקרה הוא דומה בדיוק לנוף שהייתם מצפים לראות על הירח. עד כדי כך הוא דומה לו, שמדענים מנ.א.ס.א השתמשו בו כדי לסייע לאסטרונאוטים להסתגל לירח לפני הנחיתה הראשונה עליו. שעה אחר כך אנחנו מגיעים למלון 101, שבבעלות אשתו של אחד הבנקאים הכושלים המפורסמים ביותר באיסלנד. שמו אמנם מסתורי (101 הוא המיקוד של האיזור העשיר ביותר בעיר), אבל הוא דומה למשהו שכבר ראיתם כמותו: מלון ניו יורקי אופנתי. הצוות לבוש בשחור, אמנות בלתי מובנת תלויה על הקירות, ספרים על אופנה שאיש לא עלעל בהם מונחים על שולחנות סלון שאיש לא השתמש בהם - הכול כדי להעמיק את חרדתם של עכברי הכפר מפני העיר המתוחכמת, מלבד הגיליון האחרון של הניו יורק אובזרבר. זה מין מקום כזה שבו לנים בנקאים כי הם חושבים שאמנים לנים בו. בר סטרנס כינסה כאן בינואר 2008 מפגש של מנהלי קרנות גידור בריטים ואמריקאים, כדי לנסות ולברר כמה כסף אפשר לעשות אם מהמרים על ההתמוטטות של איסלנד (הרבה). המלון, שהיה מלא פעם, ריק עכשיו, ורק שישה מתוך שלושים ושמונה החדרים תפוסים. גם המסעדה ריקה, וכך גם השולחנות הקטנים והפינות הקטנות שגרמו פעם לאלה שלא ישבו בהן להתפעם מאלה שכן. מלון הולידיי-אין שפשט את הרגל הוא רק מדכדך; אבל מלון אופנתי שפשט את הרגל הוא טראגי.
    מכיוון שהפיננסיירים שפעם שילמו הרבה כסף כדי ללון כאן הלכו לבלי שוב, נותנים לי בחצי מחיר חדר גדול בקומה העליונה, עם נוף של העיר העתיקה. אני מתכרבל לי בתוך סדיני משי לבנים, ונוטל לידי ספר על הכלכלה האיסלנדית - שנכתב בשנת 1995, לפני שיגעון הבנקאות, כשלמדינה לא היה הרבה מה למכור לעולם החיצון זולת דגים טריים - וקורא משפט מדהים: "האיסלנדים חשדניים למדי לגבי שיטת השוק כאבן פינה של התארגנות כלכלית, ובפרט לגבי ההשלכות המפַלגות שלה".
    בשלב הזה מתחילים הרעשים המוזרים.
    קודם כול, הטחה של מסגרת מיטה כנגד הקיר, ואחריה אנחות שונות וצעקות רמות. הזוג שבחדר הסמוך שב לחדרו עם ערב. קולותיהם הולכים וגוברים, אבל מה שמוזר הוא שלא חשוב כמה הם קולניים, או כמה ברור הם נשמעים, המילים שמלוות אותם נותרות סתומות לחלוטין. מכיוון שקשה לי להתרכז ב"חוות הדיג האיסלנדיות", אני מנסה לחקות את הקולות שמגיעים דרך הקיר שלי - אבל כשאני עושה את זה הלשון שלי עושה בפה דברים שהיא לא עשתה מעולם. הקולות מהצד האחר של הקיר הם פחות או יותר אלה שעשה גולום בשר הטבעות. גולום... גולום!... מורדור... מורדור!... ואז אני מבין: הוא פשוט דיבר איסלנדית.
    לאחר מכן עולה קול חריקה מהצד האחר של החדר. אני קם מהמיטה לבחון מקרוב את המצב. זאת ההסקה, שנשמעת כמו קומקום שהשאירו על הגז יותר מדי זמן ושמנסה לשלוט בעצמו. ההסקה באיסלנד לא דומה להסקה שאנחנו מכירים. זו הסקה שמגיעה ישירות ממעבה האדמה. הטמפרטורה הרגילה של המים היא בנקודת רתיחה. בכל שנה, עובדים שעוסקים בתיקונים ברחוב סוגרים את צינור המים הקרים שתפקידו לצנן את המים החמים, ואיזה איסלנדי מסכן פחות או יותר מתבשל חיים במקלחת. החום שמשתחרר מהאדמה לתוך החדר שלי עז כל כך, שצריך להשתמש במנוע עצום, מקרקש ושורק, כדי למנוע ממנו לבשל אותי.
    לבסוף נשמע פיצוץ מחוץ לחדר.
    בום!
    ואז עוד אחד.
    בום!

    מכיוון שאמצע דצמבר עכשיו, השמש זורחת, בקושי, ב-10:50 בבוקר, ושוקעת בהתלהבות ב-15:44. מובן שזה עדיף על שום שמש כלל, אבל זה גם קצת יותר גרוע, מכיוון שזה מפתה אתכם להאמין שאפשר לדמות כאן חיים נורמליים. מלבד זאת, יהיה המקום הזה אשר יהיה, נורמלי הוא לא. מי שמדגיש את הנקודה הזאת הוא איסלנדי בן עשרים ושש שאכנה מגנוּס אוֹלָפְסוֹן, שעד לפני שבועות אחדים הרוויח מיליון דולר בשנה ממסחר במטבע זר עבור אחד הבנקים. אולפסון הגבוה והנאה, עם השיער הבלונדיני-לבן, נראה בדיוק כפי שהייתם מצפים מאיסלנדי להיראות - כלומר הוא לא נראה בכלל כמו רוב האיסלנדים, שהם שמנמנים עם שיער בגוון עכברי. "אמא שלי אגרה מספיק מזון כדי לפתוח חנות מכולת," הוא אומר, ומוסיף שמאז ההתמוטטות האווירה ברייקיאוויק מתוחה ולא נוחה.
    חודשיים קודם לכן, בתחילת אוקטובר, כשהשוק לקרונות איסלנדיות התייבש, הוא התגנב מעמדת המסחר שלו והלך לכספר, חילץ ממנו את כל המזומנים במטבע זר שהסכים לתת לו ודחס אותם לתוך שק. "בכל איזור העסקים בעיר ראית באותו יום אנשים מסתובבים עם תיקים," הוא אומר. "אף אחד באיזור הזה לא סוחב תיקים אף פעם." אחרי העבודה הוא הלך הביתה עם השק והחביא כ-30 אלף דולר ביינים, דולרים, יורו ולירות סטרלינג בתוך משחק קופסה.
    לפני אוקטובר, הבנקאים המפורסמים היו גיבורים; עכשיו הם בחו"ל, או שהורידו פרופיל. לפני אוקטובר, מגנוס חשב שאיסלנד פחות או יותר נטולת סיכון; עכשיו הוא מדמיין קהל של שודדים ממדינות זרות שמגיעים לבזוז את כספת משחק הקופסה שלו - ולכן הוא מסרב להרשות לי להשתמש בשמו האמיתי. התיאוריה שלו היא שניו יורק תשמע על זה ותשלח מטוסים שלמים של שודדים. "כמעט כולם מחזיקים את החסכונות שלהם בבית," הוא אומר. מכיוון שהוא כבר מודאג ממילא, אני מספר לו על הפיצוצים המדאיגים מחוץ לחדר בית המלון שלי. "כן," הוא אומר בחיוך, "הרבה ריינג'-רוברים עלו באש בזמן האחרון." ואז הוא מסביר.
    בשנים האחרונות, איסלנדים רבים היו מעורבים באותו סוג של ספקולציה הרת אסון. מכיוון ששיעורי הריבית המקומיים עמדו על 15.5 אחוז ושער הקרונה עלה, הם החליטו שהדבר החכם שעליהם לעשות אם הם רוצים לקנות משהו שהם לא יכולים להרשות לעצמם, הוא ללוות - לא קרונות אלא יינים ופרנקים שוויצריים. הם שילמו 3 אחוזים ריבית על היין, ותוך כדי כך, מכיוון שהקרונה עלתה ועלתה - הם עשו קופה נאה על מסחר במטבע חוץ. "אנשי הדיג פחות או יותר גילו את המסחר והביאו אותו להיקפים עצומים," אומר מגנוס. "אבל הם עשו עליו כל כך הרבה כסף שהעניין הפיננסי גבר בסופו של דבר על הדגים." הם עשו כל כך הרבה כסף שהמסחר התפשט מהחבר'ה של הדיג לחברים שלהם.
    זה בטח נראה להם כמו עסקה שאי אפשר לסרב לה: לקנות בתים ומכוניות שהערך שלהם רק עולה ועולה בכסף שלמעשה, משלמים לך כדי ללוות. אבל באוקטובר, אחרי שהקרונה התמוטטה, היין והפרנקים השוויצריים שהם היו צריכים להחזיר התייקרו פי כמה וכמה. עכשיו לאיסלנדים רבים - בעיקר לאיסלנדים צעירים - היו בתים בשווי 500 אלף דולר עם משכנתאות של 1.5 מיליון דולר וריינג'-רוברים בשווי 35 אלף דולר שכנגדם לוו 100 אלף דולר. לבעיית הריינג'-רוברים נמצאו שני פתרונות מיידיים. אחד הוא להעמיס את האוטו על ספינה, לשלוח אותו לאירופה, ולנסות למכור אותו במטבע שעדיין יש לו ערך. השני הוא להעלות אותו באש ולקבל את דמי הביטוח: בום!
    רייקיאוויק אמנם יושבת על סלעים וולקניים, אבל התחושה היא שהיא יושבת על סלעי משקע: על כמה שכבות עבות של ארכיטקטורה שאותה אפשר לכנות בשם "הנורדי הפרגמטי" שוכנת שכבה דקה שתיקרא ביום מן הימים ללא ספק, "הקפיטליסט הטמבל". גודלם של הבניינים המקסימים שמאכלסים את הממשלה האיסלנדית הוא כגודלם של הוביטים והוא מתאים לעיר. לא כך הם מגדלי הזכוכית הבנויים למחצה על קו החוף, שהיו אמורים לאכלס את הפיננסיירים שזה עתה התעשרו, ותוך כדי כך לחסום לכל היתר את נוף הצוקים הלבנים מעברו האחר של הנמל.

    הדרך הטובה ביותר לראות עיר היא להתהלך בה, אבל בכל אשר אלך גברים איסלנדים נתקעים בי בלי לקבל את הסכמתי. רק בשביל הכיף, אני צועד הלוך וחזור באיזור הקניות הראשי, משחק ב"צ'יקן"* ובודק אם איזה זכר איסלנדי יעדיף לסטות ממסלולו מאשר להתנגש בכתף שלי. מתברר שלא. הבעיה חמורה במיוחד בלילות הבילוי - חמישי, שישי ושבת - כשנראה כאילו חצי המדינה מתייחסת לשתייה עד אובדן חושים כאל חובה מקצועית ומשוטטת ברחובות עד הזריחה שמסרבת להגיע. הפאבים נשארים פתוחים עד חמש בבוקר, והאיסלנדים פוקדים אותם במרץ תזזיתי כאילו זו העבודה שלהם. דקות ספורות אחרי שאני נכנס למועדון לילה בשם בוסטון, מתחילים לחבוט בי. ראשון נכנס בי טרול מזוקן שניהל, כך אומרים לי, קרן גידור איסלנדית. בעודי מתאושש נכנס בי עובד בכיר שתוי מהבנק המרכזי. אולי מפני שהוא שתוי, ואולי פשוט מכיוון שנפגשנו כמה שעות קודם לכן, הוא עוצר ואומר לי: "אנחנו מנסים לומר להם שהפעיה שלנו היא לא כושר פירעון אלא נסילות, אבל הם לא מסכימים," במבטא האיסלנדי המוזר, ואז מועֵד לדרכו. זה בדיוק מה שאמרו ליהמן ברדרס וסיטיגרופ: אם רק תיתנו לנו את הכסף לתקופה הקשה, נשרוד את השיהוק הקטן הזה.
    [* משחק ה"צ'יקן" או ה"שפן" זכה למודל מתמטי בתורת המשחקים. יש לו גם גרסה ביולוגית, המכונה "היונה והנץ".]
    מדינה כה זעירה והומוגנית שבה כמעט כולם מכירים את כולם שונה כל כך ממה שמדמיינים כשחושבים על המילה "אומה", עד שדומה שהיא זקוקה לסיווג חדש. במציאות, מדובר פחות באומה ויותר במשפחה מורחבת אחת גדולה. כך, למשל, ברירת המחדל של רוב האיסלנדים היא הכנסייה הלותרנית. אם הם רוצים להפסיק להיות לותרנים הם צריכים לכתוב לממשלה ולעזוב את הכנסייה. מצד שני, אם הם ממלאים טופס, הם יכולים להקים כת משלהם ולקבל סובסידיה.
    דוגמה נוספת: כל האנשים בספר הטלפונים של רייקיאוויק מופיעים בשמם הפרטי, כי באיסלנד יש רק כתשעה שמות משפחה, שכן כולם נגזרים מהוספת הסיומות "סון" או "דוטיר" לשם האב. קשה לראות איך שיטת הרישום משפרת את המצב מכיוון שדומה שבאיסלנד יש גם כתשעה שמות פרטיים בלבד. אם אתם רוצים לחשוף כמה מעט אתם יודעים על איסלנד, כל מה שאתם צריכים לעשות הוא לפנות לאדם בשם סיגור סיגפוסון בשם "מר סיגפוּסוֹן", או לקריסטין פֵּטוּרסדוֹטיר בכינוי "גברת פטורסדוטיר". מכל מקום, כשאתם משוחחים על מישהו, כולם אמורים לדעת במי מדובר, לכן אתם אף פעם לא שומעים הערות בסגנון, "לאיזה סיגור אתה מתכוון?"
    מכיוון שאיסלנד היא באמת פשוט משפחה אחת גדולה, זה ממש מטריד להסתובב ולשאול איסלנדים אם הם פגשו פעם את ביורק. מובן שהם פגשו את ביורק; מי לא פגש את ביורק? מי, לצורך העניין, לא הכיר את ביורק כשהיא היתה בת שנתיים? "כן, אני מכיר את ביורק," אומר בעייפות פרופסור למימון באוניברסיטת איסלנד בתשובה לשאלתי. "היא לא יודעת לשיר, ואני מכיר את אמא שלה מילדות, ושתיהן משוגעות. העובדה שהיא כל כך מוכרת מחוץ לאיסלנד מלמדת אותי על העולם יותר מאשר על ביורק." אחד היתרונות של חיים באומה שהיא בעצם משפחה מורחבת, הוא שלא צריך להסביר שום דבר. כולם כבר יודעים כל מה שצריך לדעת. אני מגלה מהר מאוד, למשל, שבאותה מידה זה בזבוז זמן לשאול אנשים איך להגיע למקומות. ממש כפי שמצפים ממך לדעת על איזה סיגפוסון מדברים בכל רגע נתון, כך גם אתה אמור לדעת איפה אתה נמצא. שני מבוגרים אינם יכולים להסביר לי היכן נמצא משרד ראש הממשלה, אף שמשרדו של אחד מהם שוכן במרחק שלושה בניינים משם. לשלושה מבוגרים נוספים, כולם נמצאים במרחק של שלושה גושי בניינים מהגלריה הלאומית של איסלנד, אין שמץ של מושג איך מוצאים את המקום. כשאני מספר לאישה מתוקה בגיל העמידה המאיישת את דוכן המוזיאון הלאומי שנראה שאף איסלנדי לא יודע איך להגיע למוזיאון, היא אומרת, "אף אחד ממש לא יודע דבר על המדינה שלנו. בשבוע שעבר הגיעו הנה תלמידי תיכון איסלנדים והמורה שלהם ביקשה מהם לומר שם של צייר איסלנדי מהמאה התשע-עשרה. אף אחד מהם לא הצליח. אפילו לא אחד! מישהו אמר, 'הלדור לַקְסְנֵס?'!" (לקסנס זכה בשנת 1955 בפרס נובל לספרות, הכבוד הבינלאומי הגדול ביותר שניתן לאיסלנדי עד שנות השמונים. אז זכו בתוך זמן קצר שתי נשים איסלנדיות בכתר מיס עולם.)

    העולם של היום זרוע ערים שעושות רושם שהן יושבות על פצצות. הפצצות טרם התפוצצו, אבל הפתילים כבר דולקים, ואיש אינו יכול לכבות אותם. מי שהסתובב במנהטן בערב ההתמוטטות של ליהמן ברדרס, ראה חנויות ריקות, רחובות ריקים, ואפילו מוניות ריקות כשירד גשם. אנשים ברחו לפני שהפצצה התפוצצה. ברייקיאוויק היתה אותה תחושה של אבדון הולך ומתהווה, אבל הפתיל בער באורח משונה. הממשלה מחייבת תשלום פיצויי פיטורין של שלושה חודשים, ולכן רבים מהבנקאים שפוטרו קיבלו משכורות עד פברואר, בדיוק כשהממשלה קרסה. הקרונה שווה פחות משליש משווי השיא שלה לעומת סל של מטבעות זרים. מכיוון שאיסלנד מייבאת הכול מלבד הסקה ודגים, המחיר של כל דבר, פחות או יותר, עומד להרקיע שחקים באמצע דצמבר. חברה חדשה שעובדת בממשלה מספרת לי שהיא נכנסה לחנות לקנות מנורה. הזבן אמר לה שהוא מכר את המנורה האחרונה מהסוג שרצתה, אבל הציע להזמין למענה מנורה כזאת משוודיה, במחיר גבוה כמעט פי שלושה מהמחיר הקודם.
    למרות זאת, חברה שנהרסה בן לילה אינה נראית שונה בהרבה מכפי שנראתה יום קודם לכן, כשהאמינה שהיא עשירה מתמיד. הבנק המרכזי של איסלנד הוא דוגמה לכך. כמעט אין ספק שאיסלנד תאמץ את היורו כמטבע שלה, והקרונה תחדל להתקיים. ללא הקרונה, אין צורך בבנק מרכזי שישמור על יציבות המטבע המקומי וישלוט בשיעורי הריבית. שם, בבניין הבנק, מתבשל דיוויד אודסון, האיש האחראי לעלייתה ונפילתה של איסלנד, במיץ של עצמו. עוד בשנות השמונים נשבה אודסון בקסמיו של מילטון פרידמן, הכלכלן המבריק שהצליח לשכנע אפילו את מי שעבדו כל חייהם בממשלה, שהממשלה היא בזבוז של חיים. בהתאם לכך, יצא אודסון למסע שמטרתו להעניק לעם האיסלנדי את חירותו. כוונתו היתה לחירות מכל בקרות מצד הממשלה. כשהיה ראש הממשלה הוא הוריד את המסים, הפריט חברות תעשייתיות, שחרר את הסחר ולבסוף, בשנת 2002, הפריט את הבנקים. לאחר שהתעייף מלשמש כראש ממשלה, הוא מונה לנגיד הבנק המרכזי - על אף שלא היה לו שום ניסיון בבנקאות. הוא בכלל משורר בהכשרתו.
    לאחר ההתמוטטות, הסתגר חסידו של מילטון פרידמן במשרדו שבתוך הבנק ודחה כל בקשה לראיון. פקידי ממשל בכירים אומרים לי, במלוא הרצינות, שהם מניחים שהוא מבלה את רוב זמנו בכתיבת שירה (בפברואר 2009 תבקש ממנו הממשלה החדשה לעזוב). אולם מבחוץ, הבנק המרכזי של איסלנד הוא עדיין מקדש שחור ואלגנטי על רקע הצוקים המושלגים שמעבר לנמל. אנשים צלולים למראה עדיין נכנסים ויוצאים ממנו. בנים קטנים טסים על מגלשות במורד המדרון שלידו, ולא מזיז להם שהם משחקים ליד גראונד זירו של האסון הגלובלי. הכול נראה כמו לפני ההתמוטטות, על אף שהמצב השתנה מקצה אל קצה. הפתיל הולך ונשרף ועושה את דרכו לעבר הפצצה.
    כשניל ארמסטרונג עשה את צעדו הקטן מאפולו 11 והתבונן סביבו, הוא ודאי חשב, וואו, זה די דומה לאיסלנד - אף על פי שהירח לא דומה כלל לאיסלנד. אבל הוא היה תייר, ולתיירים יש דעה מעוותת על מקומות: הם פוגשים אנשים לא מייצגים, יש להם חוויות לא מייצגות והם מתרוצצים מסביב וכופים על המקום תמונות דמיוניות שכבר היו במוחם כשהגיעו למקום. כשאיסלנד הפכה לתיירת בעולם הפיננסים המורכב, היתה לה אותה בעיה שהיתה לניל ארמסטרונג. קשרי הדם בין האיסלנדים הם מההדוקים בעולם. גנטיקאים משתמשים בהם לעתים קרובות לצורך מחקר. הם יישבו את האי הבודד שלהם לראשונה לפני אלף ומאה שנה, מבלי לשלוח את ידם ולו במעט ברכישות ממונפות, בהשתלטויות עוינות, במסחר בנגזרים או אפילו באיזו הונאה כספית בקנה מידה קטן. כשהם ישבו בשנת 2003 לאותו שולחן עם גולדמן סאקס ומורגן סטנלי, היה להם מושג קלוש ביותר מה עושה בנקאי השקעות ואיך הוא מתנהג. רוב הידע הזה נאסף מניסיונם של איסלנדים צעירים בפקולטות למינהל עסקים בארצות הברית. ולכן, מה שהם עשו עם הכסף אומר משהו לא רק על האיסלנדים של שנת 2003, אלא בעיקר על הנשמה האמריקאית. למשל, הם הבינו מיד שפיננסים קשורים פחות ליוזמה יצרנית ויותר להחלפה של פיסות נייר בינם לבין עצמם. וכשהם הלוו כספים הם לא איפשרו יוזמה סתם, אלא מימנו חברים ובני משפחה, כדי שיוכלו לקנות לעצמם דברים ולהיות הבעלים של אותם דברים, כמו בנקאי השקעות אמיתיים: דירות בבוורלי הילס, קבוצות כדורגל בריטיות וחנויות כולבו, חברות תעופה דניות וחברות תקשורת, בנקים נורווגיים ותחנות כוח הודיות.
    זה היה השיעור הפיננסי האמריקאי שהאיסלנדים שיננו יותר מכול: שחשוב לקנות כמה שיותר נכסים בכספי הלוואות, כי מחירי הנכסים רק עולים. עד שנת 2007, היו בבעלות איסלנדים בערך פי חמישים יותר נכסים זרים מאשר ב-2002. הם קנו מטוסים פרטיים ודירה שלישית, בלונדון ובקופנהגן. הם שילמו סכומי עתק תמורת שירותים שאיש באיסלנד לא העלה על דעתו שהוא עשוי לרצות. "לבחור אחד היה יום הולדת, והוא הטיס את אלטון ג'ון לשיר שני שירים תמורת מיליון דולר," מספר לי ראש תנועת השמאל-הירוק סטיינגרימוּר סיגפוּסון, עדיין מתקשה להאמין שזה אכן קרה. "ומתברר שהוא לא שר מי יודע מה." הם קנו אחזקות בחברות שלא ידעו עליהן דבר ואמרו לאנשים שניהלו אותן מה לעשות - ממש כמו בנקאי השקעות אמריקאים! למשל, חברת השקעות בשם FL Group - בעלת מניות גדולה בבנק גליטניר - קנתה אחזקה של 8.25 אחוזים בתאגיד האם של אמריקן איירליינס. אף אחד בקבוצה האיסלנדית לא ניהל מעולם חברת תעופה; אף אחד אפילו לא התנסה בעבודה בחברת תעופה. זה לא מנע מהקבוצה להורות להנהלת אמריקן איירליינס כיצד לנהל את החברה. "לאחר שבחנו מקרוב את החברה במהלך תקופה ממושכת למדי," צוטט מנכ"ל קבוצת FL, האנס סמארסון - בוגר בית הספר סלואן למינהל עסקים של MIT, בהודעה שהוציא לעיתונות זמן לא רב לאחר שקנה את מניותיו: "ההצעות שלנו כוללות מימוש נכסים... פעולה שיכולה לשמש להפחתת חוב או להשבת הון לבעלי המניות."
    האיסלנדים גם לא היו בררנים ברכישות שלהם. שוחחתי עם אנשי קרן גידור בניו יורק, שבשלהי 2006 גילו מה שנראה להם כמו מטרה נוחה: בנק סקנדינבי חלש שהולך ונחלש. הם פתחו פוזיציית חסר, ואז, משום-מקום, הגיע הבנק האיסלנדי קאופתינג ורכש אחזקה של 10 אחוזים בתאגיד הסקנדינבי הזה, שהיה בדרכו לפשוט את הרגל, והעלה את מחיר המניה לרמות מגוחכות. דיברתי עם אנשים מקרן גידור אחרת בלונדון, שהיו כה המומים מהמספר העצום של הרכישות הממונפות הגרועות שמימנו בנקים איסלנדיים, שהם שכרו חוקרים פרטיים כדי לנסות ולהבין מה בדיוק קורה במערכת הפיננסית באיסלנד. החוקרים יצרו תרשים שמפרט רשת סבוכה של ישויות בעלות קשרים הדדיים, שהשורה התחתונה שלה היתה: כמה חבר'ה באיסלנד שאין להם שום ניסיון בפיננסים לוקחים הלוואות קצרות מועד בהיקף של עשרות מיליארדי דולרים מחו"ל. הם מלווים מחדש את הכסף לעצמם ולחבריהם כדי לקנות נכסים - הבנקים, קבוצות כדורגל וכו'. והיות שהמחיר של כל הנכסים בעולם עלה - גם בזכות הפסיכים האיסלנדים ששילמו תמורתם מחירים מטורפים - נראה היה שהם עושים כסף. מנהל של קרן גידור נוספת הסביר לי את הבנקאות האיסלנדית כך: לך יש כלב ולי יש חתול. אנחנו מסכימים שכל אחד מהם שווה מיליארד דולר. אתה מוכר לי את הכלב במיליארד, ואני מוכר לך את החתול במיליארד. עכשיו אנחנו כבר לא בעלים של חיות מחמד אלא בנקים איסלנדיים. ויש לנו נכסים חדשים במיליארד דולר. "הם יצרו הון מזויף על ידי מסחר בנכסים בינם לבין עצמם בשוויים מנופחים," אומר מנהל של קרן גידור מלונדון. "כך הבנקים וחברות ההשקעות גדלו וגדלו. אבל יחסית לשווקים הבינלאומיים הם נותרו שחקנים קטנים."

    ב-3 בפברואר, טוני שירר, מנכ"ל לשעבר של בנק מסחרי בריטי בשם סינגר ופרידלנדר, איפשר הצצה לנבכי הבנקאות האיסלנדית, בעת שהופיע לפני ועדת בית הנבחרים הבריטי ותיאר את החוויה המוזרה שחווה כשעסקיו נרכשו על ידי בנק איסלנדי.
    בנק סינגר ופרידלנדר נוסד בשנת 1907 והיה ידוע, בין היתר, בזכות ההון ההתחלתי שסיפק למיליארדר ג'ורג' סורוס. בנובמבר 2003, שירר גילה שקאופתינג, בנק שעד אותו רגע לא ידע כלל על קיומו, בדיוק רכש אחזקה של 9.5 אחוזים בבנק שלו. בדרך כלל, כשבנק מנסה לקנות בנק אחר, הוא מנסה ללמוד עליו משהו. שירר הציע לפגוש את יושב הראש של קאופתינג, סיגורדור איינרסון; לאיינרסון לא היה כל עניין בפגישה. כשקאופתינג העלתה את אחזקתה ל-19.5 אחוז, שירר טס סוף-סוף לרייקיאוויק כדי לראות מי לעזאזל האיסלנדים האלה. "הם היו שונים מאוד," הוא אמר לוועדת בית הנבחרים. "הם ניהלו את העסק שלהם באופן מוזר מאוד. כולם שם היו נורא צעירים. כולם היו מאותה קהילה ברייקיאוויק. לא היה להם מושג מה הם עושים."
    הוא בחן את הדוחות השנתיים של קאופתינג וגילה כמה עובדות מדהימות: כך למשל, לבנק הבינלאומי הענקי הזה היה רק חבר דירקטוריון אחד שלא היה איסלנדי. זאת ועוד, לכל הדירקטורים שלו היו חוזים לארבע שנים, והבנק הלווה להם 19 מיליון ליש"ט כדי לקנות מניות בקאופתינג, לצד אופציות למכור את המניות הללו בחזרה לבנק ברווח מובטח. כמעט כל הרווחים המוצהרים של הבנק היו תוצרים של זינוק במחירי נכסים שהבנק רכש במחירים מנופחים מלכתחילה. "שיעור הרווחים היחידים שנבעו ממה שהייתי מכנה עבודת בנקאות בפועל, היה נמוך מעשרה אחוזים," אמר שירר.
    בעולם שפוי, הרגולטורים הבריטים היו מונעים מהפיננסיירים האיסלנדים החדשים לבלוע את בנק המסחר הבריטי. אבל במקרה הזה, הם התעלמו ממכתב ששירר כתב להם. שנה לאחר מכן, בינואר 2005, הוא קיבל שיחת טלפון מ"פאנל ההשתלטות" הבריטי.* "הם רצו לדעת," הוא מספר, "למה מחיר המניה שלנו עלה מהר כל כך במהלך הימים האחרונים. אז צחקתי ואמרתי, "אני חושב שתגלו שהסיבה היא שמר איינרסון, יו"ר קאופתינג, אמר לפני יומיים, כמו אידיוט, שהוא מתכוון להציע לרכוש את סינגר ופרידלנדר." באוגוסט 2005, סינגר ופרידלנדר הפך לקאופתינג, סינגר ופרידלנדר. שירר התפטר עם השלמת העסקה. לדבריו, הוא חשש למוניטין שלו אם יישאר שם. ואכן, באוקטובר 2008, התמוטט קאופתינג, סינגר ופרידלנדר.
    [* The Takeover Panel הוא גוף רגולטורי האחראי להגנה על זכויות המשקיעים במקרה של השתלטות.]
    ולמרות כל זאת, כשבית הנבחרים לחץ על טוני שירר לאפיין את האיסלנדים כנוכלים מהרחוב, הוא סירב. "כולם היו אנשים מאוד משכילים," הוא אמר בנימה של השתאות.
    איסלנד חיקתה את המודל האמריקאי בעוד דרך אחת: הרבה מאוד אנשים, שאף אחד מהם לא היה איסלנדי, ניסו לומר להם שהם בבעיה. בתחילת 2006, למשל, אנליסט בשם לארס כריסטנסן ושלושה מעמיתיו בבנק הגדול ביותר בדנמרק, דנסקה בנק, כתבו דוח שפסק שהמערכת הפיננסית של איסלנד צומחת בקצב מטורף ושהיא בדרך לאסון. "כתבנו את הדוח כי חששנו שהלקוחות שלנו מתעניינים מדי באיסלנד," הוא מספר לי. "איסלנד היתה הקיצונית מכולם." כריסטיאנסן טס לאחר מכן לאיסלנד ונשא נאום כדי להדגיש את טענותיו, אך התגובה שבה נתקל היתה זעם. "הבנקים האיסלנדים לקחו את זה אישית," הוא אומר. "איימו עלינו בתביעות משפטיות. אמרו לי, 'אתה דני, ואתה כועס על איסלנד כי היא מצליחה כל כך.'" וכל זה מתקשר ישירות למה שקרה ב-1944, כשאיסלנד הכריזה על עצמאותה מדנמרק. "התגובה לא היתה, 'יכול להיות שיש משהו במה שהחבר'ה האלה אומרים.' היא היתה, 'לא! זאת קנוניה. יש להם מניעים שליליים, 'הדנים פשוט מקנאים!'"
    הדוח של דנסקה בנק העיר מרבצן קרנות גידור בלונדון שהבחינו בהזדמנות: לעשות "שורט" על איסלנד. הם חקרו וגילו רשת מדהימה של העדפת מקורבים: בנקאים שקונים זה מזה נכסים במחירים מנופחים, לווים עשרות מיליארדי דולרים ומלווים אותם שוב לחברים בשבט האיסלנדי הקטן שלהם, שהשתמשו בו, בתורם, כדי לקנות ערימה מגובבת של נכסים זרים. "כמו כל ילד חדש בשכונה," אומר תיאו פאנוס מקרן טרפלגר איסט מנג'מנט שבלונדון, "הם עלו על הרדאר של כל מיני אנשים, שמכרו להם את את הנכסים הגרועים ביותר - חברות תעופה מדרג ב', רשתות שיווק כושלות. הם היו בכל הרכישות הממונפות הכי גרועות."
    אבל כל מנהיגיה של איסלנד, מראש הממשלה ומטה, העדיפו לירות בשליח. "ההתקפות... מדיפות ריח רע של סוחרים חסרי מצפון שהחליטו לנעוץ סכין אחרונה כדי למוטט את המערכת הפיננסית באיסלנד," אמר יו"ר הבנק המרכזי אודסון במרס 2009. יו"ר קאופתינג הצביע בפומבי על ארבע קרנות גידור שלדבריו ניסו בכוונה לחתור תחת הנס הפיננסי של איסלנד. "אני לא יודע איך האיסלנדים הגיעו לרעיון הזה," אומר פול רדוק, מלנסדאון פרטנרס, שהיה בין האנשים שאותם האשים יו"ר קאופתינג. "סחרנו במניה איסלנדית רק פעם אחת, וזה היה סיבוב קצר ביותר. פתחנו בהליכים משפטיים נגד יו"ר קאופתינג אחרי שהוא הטיח בנו האשמות חסרות בסיס בפומבי, והוא נסוג מהן."
    אחד הגורמים הפחות גלויים למשבר הפיננסי העולמי הנוכחי הוא שאנשים שצפו את בוא המשבר יכלו להרוויח מתפיסת פוזיציות חסר יותר מאשר מניסיון לפרסם את הבעיה. בנוסף לכך, היה אפשר לפטור את רוב האנשים שיכלו להטיח באיסלנד - או, לצורך העניין, בליהמן ברדרס - האשמות בדבר פשעים פיננסיים, כספסרים גסים שמעמידים פנים כאילו הם מספקים דעה אובייקטיבית, אולם בפועל בעצם מקדמים את ענייניהם. לעומתם, פרופסור לכלכלה בדימוס מאוניברסיטת שיקגו בשם בוב אליבר התעניין באיסלנד כבר באפריל 2006. הוא מצא את עצמו בבית הספר למינהל עסקים של לונדון, מקשיב להרצאה על איסלנד, שעליה לא ידע דבר. הוא זיהה מיד את הסימנים. כשחפר בנתונים, הוא מצא באיסלנד קווים כה ברורים של מעשה טירוף פיננסי בממדים היסטוריים, עד שסבר שיש להכניס אותו לספרי הלימוד. "הבועה המושלמת," כך מכנה אליבר את ההתעוררות הפיננסית של איסלנד, והוא אכן עוסק בכתיבת ספר הלימוד: גירסה מעודכנת של הקלאסיקה של צ'רלס קינדלברגר משנת 1978, Manias, Panics, and Crashes (מאניות, פאניקות והתמוטטויות). אליבר עורך את המהדורה החדשה. כבר בשנת 2006 הוא החליט לייחד לאיסלנד מקום משלה, לצד בועת הים הדרומי וטירוף הצבעונים - על אף שאיסלנד טרם התמוטטה באותה עת. מבחינתו, ההתמוטטות המעשית לא היתה אלא עניין פורמלי.
    בחוגים כלכליים באיסלנד פשטה השמועה שפרופסור מכובד משיקגו מגלה עניין מיוחד במדינה. במאי 2008 הזמינו את אליבר ראשי החוג לכלכלה של אוניברסיטת איסלנד, כדי לשאת נאום. הוא הסביר לקהל של סטודנטים, בנקאים ועיתונאים, שלאיסלנד - שרחוקה מלהיות בעלת כישרון מולד לפיננסים מורכבים - יש את כל הסממנים של בועת ענק, אבל הוא דיבר בשפה טכנית של כלכלנים אקדמאים (כותרת הנאום היתה "סערה מוניטרית והכלכלה האיסלנדית"). בשלב השאלות והתשובות מישהו ביקש ממנו לנבא את העתיד, והוא עבר לשפה פשוטה. אחד הנוכחים זוכר שאליבר אמר, "אני נותן לכם תשעה חודשים. הבנקים שלכם מתים. הבנקאים שלכם מטומטמים או תאבי בצע. ואני מתערב איתכם שהם על המטוס כרגע, מנסים למכור את הנכסים שלהם ברגע זה." הבנקאים האיסלנדים בקהל ניסו למנוע מהעיתונים לדווח על הנאום. כמה אנשי אקדמיה הציעו שאליבר ימסור את הניתוח המדאיג שלו לבנק המרכזי של איסלנד. אבל איכשהו זה לא קרה. "בבנק המרכזי אמרו שהם עסוקים מכדי לפגוש אותו," אומר אחד הפרופסורים שניסה לארגן את הפגישה, "כי הם מכינים את דוח היציבות הפיננסית." אליבר עצמו עזב את איסלנד במחשבה שגרם מהומה גדולה כל כך, שלא יתירו לו לשוב ולהיכנס אליה. "חשתי," הוא אמר לי, "שהסיבה היחידה שהם הביאו אותי היא שהם היו צריכים שאדם מן החוץ יגיד את הדברים האלה - שמישהו מבפנים לא יכול היה לומר את כל זה, בלי להיכנס לצרות." למרות זאת, הוא עדיין מחבב מאוד את מארחיו. "הם אנשים מאוד מוזרים," הוא אומר וצוחק. "זה כנראה העניין, לא?"
    לאיסלנדים - לגברים איסלנדים, בכל אופן - יש הסברים משלהם מדוע הם שברו שיאי עולם כשקפצו לתוך עולם הפיננסים הבינלאומי: העליונות האיסלנדית הטבעית. מכיוון שהם קטנים ומבודדים, לקח להם (ולעולם) אלף ומאה שנה להבין ולנצל את הכישרונות הטבעיים שלהם. ועכשיו, כשהעולם שטוח והכסף זורם בחופשיות, החסרונות הלא הוגנים נעלמו ואינם. נשיא איסלנד, אולפור רגנר גרימסון, נשא נאומים בחו"ל שבהם הסביר מדוע האיסלנדים הם עילויים בתחום הבנקאות. "המורשת וההכשרה שלנו, התרבות והשוק הביתי שלנו, העניקו לנו יתרון רב ערך," אמר, ואז המשיך ופירט תשעה מתוך היתרונות הללו, כשהוא מסיים בכך שהאיסלנדים אינם אנשים מאיימים ("יש אנשים שאפילו רואים בנו תמהונים מרתקים ובלתי מזיקים"). תחושת העליונות הזאת קיבלה הרבה מאוד ביטויים, בעיקר באיסלנדית. "היו פרויקטי מחקר באוניברסיטה שמטרתם להסביר מדוע המודל העסקי של איסלנד נעלה," אומר גילפי זואגה, יו"ר החוג לכלכלה. "הכול סבב סביב ערוצי התקשורת הלא רשמיים שלנו והיכולת שלנו לקבל החלטות מהירות וכולי."
    "תמיד אמרו לנו שאנשי עסקים איסלנדיים כל כך פיקחים," אומר וילהיאלמור ביארנסון, פרופסור למימון ובנקאי לשעבר. "הם מהירים מאוד. וכשהם קונים משהו הם עושים את זה מהר מאוד. וכל זאת למה? כי בדרך כלל המוכר מרוצה מאוד מהמחיר."
    לא היית צריך להיות איסלנדי כדי להצטרף לכת הבנקאי האיסלנדי. בנקים גרמניים הזרימו להם 21 מיליארד דולר. הולנד נתנה להם 305 מיליון דולר, ושוודיה תרמה 400 מיליון דולר. משקיעים בריטים, שהתפתו על ידי החזרים שנתיים מדהימים של 14 אחוז, מסרו לאיסלנדים יותר מ-30 מיליארד דולר - 28 מיליארד דולר מחברות ואנשים פרטיים והיתר מקרנות פנסיה, בתי חולים, אוניברסיטאות ומוסדות ציבור אחרים. אוניברסיטת אוקספורד לבדה הפסידה 50 מיליון דולר.
    אולי אנחנו לא יודעים כמעט דבר על איסלנדים כי אין הרבה מה לדעת. אנחנו מניחים שהם פחות או יותר סקנדינבים - עם עדין שפשוט רוצה שלכולם יהיה הכול. הם לא. יש להם קווים פראיים, כמו סוס שמעמיד פנים שהוא מאולף.

    לאחר שלושה ימים ברייקיאוויק, אני מקבל שלוש שיחות טלפון מפתיעות למדי. הראשונה ממפיקה של תוכנית אקטואליה מובילה בטלוויזיה. כל איסלנד צופה בתוכנית שלה, היא אומרת, ואז שואלת אם אני מוכן לבוא ולהתראיין.
    "על מה?" אני שואל.
    "היינו רוצים שתסביר את המשבר הפיננסי שלנו," היא אומרת.
    "אני נמצא כאן רק שלושה ימים!" אני עונה.
    זה לא חשוב, היא אומרת, מפני שאף אחד באיסלנד לא מבין מה קרה. הם ייהנו להקשיב למישהו שמנסה להסביר את זה, גם אם לאותו אדם אין שום מושג על מה הוא מדבר. מה שמוכיח, אני חושב לעצמי, שלא הכול באיסלנד שונה ממקומות אחרים. עוד אני ממשיך להתנגד, ומגיעה שיחה נוספת. הפעם ממשרד ראש הממשלה.
    ראש ממשלת איסלנד באותה תקופה, גייר הארדה, עמד גם בראש מפלגת העצמאות שהנהיגה את המדינה מ-1991 עד 2009. המפלגה שלטה במסגרת קואליציונית רופפת עם הסוציאל דמוקרטים והמפלגה הפרוגרסיבית (המפלגה הרביעית בגודלה באיסלנד היא "תנועת השמאל הירוק"). העובדה שאומה בת 300 אלף איש, שכולם קשורים זה לזה בקרבת דם, זקוקה לארבע מפלגות פוליטיות גדולות, מלמדת על אחד משני דברים: או על כישרון לחילוקי דעות או על חוסר נכונות להקשיב זה לזה. בכל מקרה, מתוך ארבע המפלגות, העצמאים מבטאים אמון בשוק החופשי יותר מהאחרים. מפלגת העצמאות היא מפלגה של דייגים. בנוסף לזה, כפי שחבר ותיק לספסל הלימודים של ראש הממשלה אומר לי, "כולם גברים, גברים, גברים. אין שם אפילו אישה אחת."
    כשאני צועד לתוך הלשכה הזעירה של ראש הממשלה, אני מצפה שיעצרו אותי לבדיקה, או לפחות יבקשו ממני תעודת זהות עם תצלום. תחת זאת, אני מוצא שוטר אחד ויחיד, שיושב מאחורי שולחן הקבלה עם רגליים למעלה וקורא עיתון. הוא מעיף בי מבט משועמם. "הגעתי לפגישה עם ראש הממשלה," אני אומר בפעם הראשונה בחיי. הוא לא מתרשם. כאן כל אחד יכול להיפגש עם ראש הממשלה. חצי תריסר אנשים אומרים לי שאחת הסיבות לכך שהאיסלנדים חשבו שייקחו אותם ברצינות כפיננסיירים בינלאומיים, היא שכל האיסלנדים מרגישים חשובים. אחת הסיבות לכך שכולם מרגישים חשובים היא שכולם יכולים להיפגש עם ראש הממשלה מתי שהם רוצים.
    מה יגיד ראש הממשלה לאיסלנדים על ההתמוטטות שלהם? זו שאלה פתוחה. בחוגים של קובעי המדיניות הפיננסית באיסלנד יש מחסור מקסים בניסיון פיננסי. השר לענייני עסקים הוא פילוסוף. שר הפיננסים הוא וטרינר. נגיד הבנק המרכזי הוא משורר. אבל הארדה הוא כלכלן בהכשרתו. הוא פשוט לא כלכלן טוב במיוחד. החוג לכלכלה באוניברסיטת איסלנד תייג אותו כסטודנט בינוני. כקבוצה, למנהיגיה של מפלגת העצמאות יש מוניטין של מי שלא יודעים הרבה על פיננסים ומסרבים להיעזר במומחים שכן יודעים. הצעתו של פרופסור איסלנדי מהלונדון סקול אוף אקונומיקס בשם יון סניאלסון, המתמחה בבהלה פיננסית, נדחתה בבוז. כך גם עלה בגורלן של הצעותיהם של כמה כלכלנים פיננסיים ידועי שם מאוניברסיטת איסלנד. העצמאים אפילו התעלמו מעצותיהם של אנשים חכמים מאוד מבנקים מרכזיים במדינות ממש גדולות. לא קשה להבין מדוע מפלגת העצמאות וראש ממשלתה לא מצליחים למשוך נשים איסלנדיות לשורותיהם: הם הגברים שמסיעים את משפחותיהם אנה ואנה תוך חיפוש אחר ציון דרך כלשהו, ומסרבים, למרות תלונותיהן של נשותיהן, לעצור ולבקש עזרה.
    "למה אתה מתעניין באיסלנד?" הוא שואל, בעודו צועד לתוך חדרו בעוצמה ובסמכות של מנהיג מדינה גדולה בהרבה. וזאת שאלה טובה.
    כפי שמתברר, הוא לא באמת מטומטם, אבל מנהיגים פוליטיים מטומטמים רק לעתים נדירות, לא חשוב כמה האנשים שבחרו בהם מתעקשים שהם חייבים להיות כאלה. הוא אכן אומר דברים שלא ייתכן שהם אמיתיים, אבל הם רק מסוג הבדותות שראשי ממשלה אמורים לספר מתוקף תפקידם. הוא טוען, לדוגמה, שהקרונה הוא שוב מטבע יציב במהותו, כשהאמת היא שהמטבע לא נסחר בשווקים בינלאומיים. הממשלה פשוט מעניקה לקרונה שווי שרירותי למטרות נבחרות. איסלנדים הנמצאים בחו"ל כבר הבינו שעדיף שלא ישתמשו בכרטיסי הוויזה שלהם, מחשש פן יחויבו בשער החליפין הריאלי, יהיה אשר יהיה.
    ראש הממשלה היה רוצה שאאמין שהוא ראה את המשבר האיסלנדי בהתהוותו אבל לא יכול היה לעשות הרבה בנדון ("לא יכולנו לבטא בפומבי את החששות שלנו לגבי הבנקים, כי אז היינו יוצרים בדיוק את הדבר שממנו רצינו להימנע: פאניקה"). מה שהשתמע מכך הוא שמי שאשמים הם לא פוליטיקאים כמותו, אלא פיננסיירים. העם מסכים איתו במידת-מה: הבחור שניהל את קבוצת ההשקעות באוגור חטף מטח כדורי שלג כשמיהר ממלון 101 לתוך הלימוזינה שלו. הבחור שניהל את בנק קאופתינג הגיע לתיאטרון הלאומי, וכשהתיישב, קראו לעברו קריאות בוז. אבל בדרך כלל, התותחים הגדולים נמלטו מאיסלנד ללונדון, או שהם שומרים על פרופיל נמוך, ומשאירים את ראש הממשלה המסכן לשאת באחריות ולהתמודד עם המפגינים הזועמים - ובראשם הרדור טורפסון, הפעיל הפוליטי ששר שירי עם - שמתכנסים בכל שבוע מחוץ לפרלמנט.
    להארדה יש גירסה משלו, והוא דבק בה: זרים הפקידו את הונם בידי איסלנד, ואיסלנד השתמשה בו למטרות חיוביות, אבל אז, ב-15 בספטמבר 2008, ליהמן ברדרס התמוטטה והזרים נכנסו לפאניקה ודרשו את הכסף שלהם בחזרה. איסלנד לא התמוטטה בגלל הפזיזות שלה, אלא בגלל צונאמי בינלאומי. הבעיה בסיפור הזה היא שהוא לא מצליח להסביר מדוע הצונאמי תקף דווקא את איסלנד ולא, למשל, את טונגה.
    אבל לא באתי לאיסלנד כדי להתווכח. באתי כדי להבין. "יש משהו שאני ממש רוצה לשאול אותך," אמרתי.
    "כן?"
    "האם זה נכון שאמרת לאנשים שהגיע הזמן להפסיק להתעסק בבנקאות וללכת לדוג?"
    שורה מעולה, חשבתי. תמציתית, נכונה ולעניין. אבל שמעתי על כך מכלי שלישי, ממנהל של קרן גידור ניו יורקית. ראש הממשלה נועץ בי מבט חמור במודע. "זאת הגזמה פראית," הוא אומר.
    "חשבתי שזה הגיוני," אני אומר באי נוחות.
    "אף פעם לא אמרתי את זה!"
    היה ברור שפגעתי בנקודה רגישה, אבל לא יכולתי לדעת איזו. האם הוא מודאג מפני שאם אמר דבר כזה, זה יגרום לו להיראות כמו אידיוט? או האם הוא חושב שמקצוע הדיג הוא איכשהו פחות מכובד מבנקאות?

    לאחר זמן-מה, אני חוזר לבית המלון ומגלה, לראשונה מזה ארבעה לילות, שאין אף בקבוק שמפניה מחוץ לדלת של השכנים שלי. דמיינתי זוג איסלנדי שעורך חגיגת סיום, והנה הם ארזו ונסעו הביתה. במשך ארבעה לילות סבלתי את גניחותיהם מהצד האחר של קיר בית המלון. עתה הכול היה שקט. אפשר היה להתכרבל במיטה עם "התיאוריה הכלכלית של משאב הרכוש המשותף: חוות הדיג." כך או אחרת, ההון באיסלנד מגיע מהדגים, ואם רוצים להבין מה האיסלנדים עשו עם הכסף שלהם, צריך להבין טוב יותר איך הם בכלל נכנסו לזה.
    המאמר המבריק נכתב כבר ב-1954 על ידי ה. סקוט גורדון, כלכלן מאוניברסיטת אינדיאנה. הוא מתאר את קשייו של הדייג - ומנסה להסביר "מדוע דייגים אינם עשירים, על אף העובדה שמשאבי הדיג של הים הם המשאבים העשירים ביותר הזמינים לאדם והוא אינו יכול להרוס אותם." הבעיה היא שמכיוון שדגים הם רכוש של כולם, הם לא הרכוש של אף אחד. כל אחד יכול לדוג כמה דגים שירצה, אז אנשים דגים עד לנקודה מסוימת שבה הדיג הופך ללא רווחי - לכולם. "בנפשו של כל דייג מקננת התקווה 'להעלות מזל בחכתו'," כתב גורדון. "כפי שהעידו מי שמכירים דייגים היטב, הם מהמרים מטבעם ואופטימיסטים חסרי תקנה."
    במילים אחרות, דייגים דומים מאוד לבנקאי השקעות אמריקאים. הביטחון העצמי המופרז שלהם גורם להם לרושש לא רק את עצמם אלא גם את שטחי הדיג שלהם. אם פשוט יגבילו את מספר הדגים שהם דגים זה לא יפתור את הבעיה, זה רק יגביר את התחרות על דגים ויקטין את הרווחים. המטרה אינה לגרום לדייגים להוציא יותר מדי כסף על רשתות רבות יותר או סירות גדולות יותר. המטרה היא לתפוס את מקסימום הדגים במינימום מאמץ. לשם כך יש צורך בהתערבות ממשלתית.
    התובנה הזאת סייעה לאיסלנד להפוך מאחת המדינות העניות ביותר באירופה בתחילת המאה העשרים לאחת מהעשירות שבהן בתחילת המאה העשרים ואחת. השינוי הגדול באיסלנד החל בשנות השבעים המוקדמות, לאחר שנים אחדות שבהן שלל הדיג היה איום ונורא. הדייגים הטובים ביותר רשמו שנה שנייה ברציפות ללא השלל הרגיל של דגי הבקלה וחמורי הים, ולכן נקטה ממשלת איסלנד פעולה קיצונית: היא הפריטה את הדגים. לכל דייג הוקצתה מכסה, שהיתה מבוססת, פחות או יותר, על שלל הדיג שלו בעבר. אם היית דייג איסלנדי כוכב, קיבלת פיסת נייר שזיכתה אותך, למשל, באחוז אחד מסך השלל שמותר לדוג במימי איסלנד באותה עונה. לפני כל עונה, המדענים במכון למחקר ימי היו קובעים את מספר דגי הבקלה או חמורי הים שמותר לדוג מבלי לגרום נזק ארוך טווח לאוכלוסיית הדגים; מספר הדגים שמותר היה לדוג השתנו משנה לשנה. אבל השיעור שלך מתוך השלל השנתי נותר קבוע, ופיסת הנייר הזאת זיכתה אותך בדיג של האחוז הזה לנצח נצחים.
    ומה שהיה עוד יותר טוב הוא, שמי שלא רצה לדוג יכול היה למכור את המכסה למישהו שכן רצה בכך. וכך עברו המכסות לידיהם של מי שייחסו להן את הערך הרב ביותר: הדייגים הטובים ביותר, שיכלו לחלץ את הדגים מהים ביעילות מירבית. אפשר היה גם לקחת את המכסה לבנק ולקבל כנגדה הלוואה, ולבנק לא היתה שום בעיה לייחס ערך דולרי לחלק שלכם בבקלה שנמשתה, ללא תחרות, ממאגרי הבקלה העשירים ביותר בעולם. הממשלה לא רק הפריטה את הדגים, היא גם איגחה אותם.

    זה היה נורא לא הוגן: משאב ציבורי - כל הדגים בים של איסלנד - פשוט נמסר לקומץ של איסלנדים בני מזל. בן לילה נולדו המיליארדרים האיסלנדים הראשונים, וכולם היו דייגים. אבל זו היתה מדיניות חברתית מתוחכמת: בבת אחת הפכו הדגים מאמצעי מחיה רעוע למקור עושר אמיתי ובר קיימא. פחות אנשים התאמצו פחות לתפוס פחות או יותר בדיוק אותו מספר דגים, על מנת למקסם את השווי ארוך הטווח של שטחי הדיג של איסלנד. ההון החדש חולל באיסלנד תמורה - והפך אותה מהמקום המנותק שהיתה במשך אלף ומאה שנה למקום שהוליד את ביורק. אם איסלנד התפרסמה בזכות המוזיקאים שלה, זה מפני שלאיסלנדים יש כיום זמן להקשיב למוזיקה ולהרבה דברים אחרים. לדוגמה, איסלנד משלמת לצעירים שלה ללמוד בחו"ל ומעודדת אותם לטפח את עצמם בכל מיני דרכים מעניינות. מאז שינתה מדיניות הדיג את איסלנד, המקום הפך, למעשה, למכונה להפיכת בקלה לתוארי דוקטור.
    אבל זה, כמובן, יוצר בעיה חדשה: אנשים עם תואר דוקטור לא רוצים לדוג למחייתם. הם צריכים לעשות משהו אחר.
    והמשהו הזה כנראה לא עובד בתעשייה שמנצלת את המשאב הטבעי העיקרי הנוסף של איסלנד: אנרגיה. המפלים והלבה הרותחת יוצרים כמויות עצומות של חשמל זול, אך בניגוד לנפט, אי אפשר לייצא אותו ברווח. החשמל של איסלנד לכוד באיסלנד, ואם יש משהו לירי ברעיון של חשמל לכוד, הרי שיש גם משהו פרוזאי באופן שבו האיסלנדים משלימים עם הבעיה. הם שאלו את עצמם: מה אנחנו יכולים לעשות שאנשים אחרים ישלמו תמורתו, שדורש כמויות עצומות של חשמל? התשובה היתה: להתיך אלומיניום.
    שימו לב שאיש לא שאל: מה האיסלנדים רוצים לעשות? או אפילו: מה מתאים לאיסלנדים לעשות? איש לא חשב שלאיסלנדים עשוי להיות כישרון טבעי כלשהו להתכת אלומיניום, ובכלל, התברר שההפך הוא הנכון. אלקואה, חברת האלומיניום הגדולה במדינה, התמודדה עם שתי בעיות ייחודיות לאיסלנד, כשהתכוננה, בשנת 2004, להקים מפעל התכה ענקי. הראשונה היתה מה שמכונה אנשים נסתרים - או, במילים פשוטות יותר, עֶלפים - הספוגים בתרבות הפולקלורית העשירה של האיסלנדים, שרבים מהם מאמינים בקיומם באמת ובתמים. לפני שאלקואה הורשתה להקים את כור ההיתוך, היא היתה צריכה לפנות למומחה מטעם הממשלה שיסרוק את אתר המפעל הסגור ויוודא שאין עלפים מעליו או מתחתיו. זה היה מצב תאגידי עדין, סיפר לי דובר של חברת אלקואה, מכיוון שמצד אחד, הם נאלצו לשלם כסף רב כדי שמישהו יצהיר שהאתר נטול עלפים. ומצד אחר, - כפי שהוא אמר זאת - "לא יכולנו להיות בעמדה שבה אנחנו מכירים בקיומם של אנשים נסתרים." הבעיה השנייה, החמורה יותר, היתה הזכר האיסלנדי: הוא נוטל סיכוני בטיחות יותר מעובדים בתחום האלומיניום במדינות אחרות. "בייצור," אומר הדובר של אלקואה, "אתה רוצה אנשים שיצייתו לכללים ויעבדו לפי הנהלים. אתה לא רוצה שהם יהיו גיבורים. אתה לא רוצה שהם ינסו לתקן משהו שהם לא אמורים לתקן מתוקף תפקידם, כי הם עלולים לפוצץ את המקום." לגבר האיסלנדי יש נטייה לנסות לתקן דברים שהוא לא אמור לתקן מתוקף תפקידו.
    אם ניקח צעד אחד אחורנית ונתבונן בכלכלה האיסלנדית, לא נוכל שלא לשים לב שיש בה משהו ממש מוזר: האנשים האלה הביאו את עצמם למצב שבו העבודה הזמינה היחידה אינה מתאימה להם. לכל האנשים המתוחכמים והמשכילים לעילא האלה, שכל אחד ואחד מהם מרגיש מיוחד, יש שתי אפשרויות איומות למדי להתפרנס: דיג בעזרת רשת או התכת אלומיניום. מובן שיש כמה משרות אחרות באיסלנד שאדם מעודן ומשכיל עשוי לרצות לעבוד בהן. למשל, לוודא שאין עלפים בסביבה ("זה ייקח לפחות שישה חודשים - זה יכול להיות מאוד בעייתי"). אבל מספר המשרות לא מתקרב לזה שהמדינה זקוקה לו, בייחוד לנוכח כישרונה להפיכת בקלה לדוקטורטים. עם הנץ המאה העשרים ואחת, האיסלנדים עדיין חיכו שתופיע בכלכלה שלהם משימה שתתאים יותר למוחותיהם הנעלים ושאכן יהיו מוכנים לבצע.
    כאן נכנסה בנקאות ההשקעות לתמונה.

    בפעם החמישית זה ימים רבים, אני מבחין במתח קל בכל שולחן שבו נוכחים גם גברים איסלנדים וגם נשים איסלנדיות. הזכר מפגין את הנטייה הזכרית הגלובלית לא לשוחח עם הנקבות - או, נכון יותר, לא לכלול אותן בשיחה - אלא אם כן יש מניע מיני ברור כלשהו. אבל זאת לא בדיוק הבעיה. להתבונן בגברים ונשים איסלנדים ביחד זה כמו להתבונן בפעוטות. הם לא משחקים ביחד, אלא במקביל; הם באים במגע זה עם זה בצורה פחות טבעית אפילו מגברים ונשים במדינות מפותחות אחרות, וזה באמת אומר משהו. זה לא בדיוק שמדכאים נשים. על הנייר, לפי אמות מידה בינלאומיות היסטוריות, המצב מבחינתן טוב כמו בכל מקום אחר: טיפול טוב במסגרת הרפואה הציבורית, שיעור השתתפות גבוה בכוח העבודה, זכויות שוות. דומה שמה שאין לנשים איסלנדיות - לפחות בעיני תייר שהתבונן בהן במשך עשרה ימים שלמים - זה קשר אמיתי לגברים איסלנדים. מפלגת העצמאות כוללת בעיקר זכרים, הסוציאל דמוקרטית כוללת בעיקר נקבות. באחד בפברואר 2009, כשגייר הארדה המושמץ סיים סוף-סוף את תפקידו, מי שהחליפה אותו היתה יוהאנה סיגורדרדוטיר, סוציאל דמוקרטית, ואיסלנד קיבלה לא סתם ראש ממשלה אישה, אלא ראש מדינה לסבית מוצהרת ראשונה (היא נשואה לאישה אחרת). כולם מכירים את כולם, אבל כשאני מבקש מאיסלנדים המלצות, הגברים תמיד מפנים אותי לגברים אחרים והנשים לנשים אחרות. היה זה גבר, לדוגמה, שהתעקש שאשוחח עם סטפן אלפסון.

    אלפסון הצנום, שנראה מורעב, עוטה זיפים אותנטיים ולא מעוצבים והוא עדיין נראה כמו קברניט של ספינת דיג יותר מאשר פיננסייר. הוא יצא לים בגיל שש-עשרה, ומחוץ לעונת הדיג הלך לבית הספר כדי ללמוד דיג. הוא הפך לקברניט של ספינת דיג איסלנדית בגיל צעיר להחריד: עשרים ושלוש, ונחשב - כך למדתי מגברים אחרים - כמין ילד פלא של דיג, כלומר - היה לו כישרון לדוג את מכסת הבקלה וחמורי הים שהוקצתה לו בזמן הקצר ביותר. אולם בינואר 2005, בגיל שלושים, הוא קם ועזב את הדיג כדי להצטרף למחלקת המסחר במטבע חוץ בלנדסבנקי. הוא עסק בספקולציות בשווקים פיננסיים במשך כמעט שנתיים, עד למרחץ הדמים הגדול של אוקטובר 2008. אז פוטר, יחד עם כל איסלנדי אחר שהחשיב את עצמו ל"סוחר" בתחום בנקאות ההשקעות. תפקידו, הוא אומר, היה לשכנע אנשים, בעיקר את עמיתיו הדייגים, להיכנס למה שנראה לו כעסקה ספקולטיבית שפשוט אסור להחמיץ: ללוות יינים בריבית של 3 אחוזים, להשתמש בהם לקניית קרונות, ואז להשקיע את אותן קרונות תמורת ריבית של 16 אחוז. "אני חושב שקל יותר לקחת מישהו בתעשיית הדיג וללמד אותו על מסחר במטבע חוץ," הוא אומר, "מאשר לקחת מישהו מתעשיית הבנקאות וללמד אותו לדוג."
    לאחר מכן הסביר מדוע דיג אינו פשוט כמו שאני חושב. קודם כול זה מסוכן, בעיקר באופן שבו מיישם אותו הזכר האיסלנדי. "אתה לא רוצה קוקסינלים בצוות שלך," הוא אומר, בעיקר לנוכח סגנון הדיג המטורף והידוע לשמצה של הקברניטים האיסלנדים. "פעם היה לי צוות של רוסים," הוא אומר, "וזה לא שהם היו עצלנים, אבל הרוסים תמיד שרויים באותו קצב." כשפרצה סופה, הרוסים הפסיקו לדוג, כי נעשה מסוכן מדי. "האיסלנדים דגים בכל מצב," אומר סטפן, "דגים עד שאי אפשר לדוג. הם אוהבים לקחת סיכונים. אם אתה מגזים, הסיכויים לא לטובתך. אני בן שלושים ושלוש, וכבר יש לי שני חברים שמתו בים."
    הוא עבר שנים של הכשרה לפני שהפך לקברניט, וגם אז זה קרה רק במזל. כשהיה בן עשרים ושלוש ושימש בתפקיד חובל ראשון, הקברניט של ספינת הדיג שלו התפטר. בעל הספינה חיפש מחליף ומצא אדם מבוגר יותר, שכבר פרש לגמלאות, סוג של אגדת דיג איסלנדית, שנשא את השם המופלא סְנוֹרי סְנוֹרַאסון. "עשיתי שני מסעות עם הבחור הזה," אומר סטפן. "בחיים שלי לא ישנתי כל כך מעט, כי כל כך רציתי ללמוד. ישנתי שעתיים או שלוש בלילה כי ישבתי לידו ודיברתי איתו. נתתי לו את כל הכבוד שבעולם - קשה לתאר כמה הוא לימד אותי. הטווחים של הספינה. הזווית הכי יעילה של הרשת. איך אתה מגיב לים. אם יש לך יום רע, מה אתה עושה? אם אתה דג בעומק כזה, מה לעשות? אם זה לא עובד, אתה זז עוד יותר לעומק או הצדה? בסוף זה הכול עניין של רגש. בזמן ההוא למדתי כל כך הרבה, הרבה יותר ממה שלמדתי בבית הספר. כי איך אפשר ללמוד לדוג בבית ספר?"
    ההכשרה הנפלאה הזאת היתה טרייה כל כך במוחו - שנראה כאילו קיבל אותה אך אתמול, והמחשבה על כך גורמת לעיניו להתלחלח.
    "בילית שבע שנים בלימוד כל פרט ופרט של מקצוע הדיג לפני שקיבלת את המתנה הזאת, של שיעור מהקברניט המדהים הזה?" אני שואל.
    "כן."
    "וגם אז היית צריך לשבת לרגלי המאסטר הגדול הזה במשך חודשים רבים לפני שהרגשת שאתה יודע מה אתה עושה?"
    "כן."
    "אז למה חשבת שתוכל להפוך לבנקאי ולבצע ספקולציות בשווקים פיננסיים בלי שהכשירו אותך לכך אפילו יום אחד?"
    "זו שאלה טובה מאוד," הוא אומר. הוא חושב רגע. "בפעם הראשונה הערב חסרות לי מילים." ומכיוון שלעתים קרובות גם אני חושב שאני יודע בדיוק מה אני עושה גם כשאני לא יודע, אני מגלה שאני מזדהה איתו.
    "מה בדיוק היה התפקיד שלך?" אני שואל, כדי לתת לו דרך מילוט. המדיניות ההומנית הנוכחית באיסלנד היא שצריך לתפוס ואז לשחרר.
    "התחלתי כ..." - עכשיו הוא מתחיל לצחוק - "יועץ לחברות בנושא גידור סיכוני מטבע. אבל בגלל האופי האגרסיבי שלי נכנסתי יותר ויותר למסחר ספקולטיבי טהור." רבים מהלקוחות שלו היו דייגים אחרים וחברות דיג, וכמוהו, הם גילו שאם אתה לא לוקח סיכונים, אתה לא תופס דגים. "הלקוחות היו מעוניינים ב'גידור' רק אם פירוש הדבר היה לעשות כסף," הוא אומר ופורץ בצחוק היסטרי.
    "בנקאות בכלל מצאה חן בעיניך?" אני שואל.
    "אף פעם לא היה לי כבוד לבנקאים," הוא אומר, עדיין מתקשה לנשום. "עד היום, אחד המשפטים החביבים עלי הוא: לעולם אל תבטח בבנקאי."

    בדיעבד, יש כמה שאלות מובנות מאליהן שאיסלנדי שעבר את חמש השנים האחרונות עשוי לשאול את עצמו. למשל: למה שאיסלנד תהיה פתאום כה חשובה לכאורה לעולם הפיננסים הבינלאומי? או: מדוע מדינות ענק שהמציאו את הבנקאות המודרנית צריכות פתאום שהבנקים האיסלנדיים יתווכו בינן לבין המפקידים והלווים שלהן - כדי להחליט מי יקבל הון ומי לא? וגם: אם לאיסלנדים יש כישרון טבעי מדהים כל כך לפיננסים, איך הם הצליחו להסתיר אותו טוב כל כך במשך אלף ומאה שנה? לכל הפחות, במקום שבו כולם מכירים את כולם, הייתם מצפים שברגע שסטפן אלפסון יצעד לתוך לנדסבנקי, עשרה אנשים יאמרו, "סטפן, אתה דייג!" אבל הם לא אמרו לו את זה. ובאופן מזעזע, הם עדיין לא אומרים זאת. "אם הייתי חוזר לבנקאות," אומר דייג הבקלה האיסלנדי בפנים רציניות לגמרי, "הייתי הולך על בנקאות פרטית."

    כבר בשנת 2001, כשבועת האינטרנט התפוצצה, פירסם כתב העת של MIT, הקוורטרלי ג'רנל אוף אקונומיקס, מאמר מסקרן בשם "גברים הם תמיד גברים: מיגדר, ביטחון עצמי מופרז והשקעות במניות (Boys Will Be Boys: Gender, Overconfidence, and Common Stock Investment). המחברים, ברד ברבר וטרנס אודין, השיגו גישה לפעילות מסחר ביותר מ-35 אלף בתי אב, והשתמשו בה כדי להשוות בין ההרגלים של גברים ונשים. מה שהם גילו, בקיצור, הוא שגברים לא רק מבצעים יותר עסקות מנשים, אלא שהם עושים זאת תוך אמונה מוטעית בשיקול הדעת הפיננסי שלהם. רווקים סחרו בפחות שיקול דעת מגברים נשואים וגברים נשואים סחרו בפחות שיקול דעת מרווקות: ככל שהנוכחות הנשית פחתה, כך הגישה למסחר בשווקים היתה הגיונית פחות.
    אחד המאפיינים הבולטים של האסון של איסלנד, ושל וול סטריט, הוא המעורבות המצומצמת של נשים. נשים עבדו בבנקים, אבל לא בתפקידים שבהם נטלו סיכונים. למיטב ידיעתי, היתה רק אישה אחת ששימשה בתפקיד בכיר בבנק איסלנדי בתקופת השגשוג. שמה קריסטין פטורסדוטיר, ועד 2005 היא הגיעה למעמד של משנה למנכ"ל בסניף של קאופתינג בלונדון. "התרבות הפיננסית נשלטת עד מאוד בידי גברים," אמרה. "התרבות קיצונית למדי. זו בריכה של כרישים. נשים פשוט מתעבות את התרבות הזאת." פטורסדוטיר עדיין נהנית מפיננסים. היא פשוט לא אהבה את האופן שבו גברים איסלנדים עסקו בנושא, ולכן, בשנת 2006, היא התפטרה מתפקידה. "אנשים אמרו שאני עצלנית," היא אומרת, אבל היא רצתה להקים עסק למתן שירותים פיננסיים שמנוהל בידי נשים בלבד. "כדי להכניס יותר ערכים נשיים לעולם הפיננסים," כפי שהיא מנסחת זאת.
    כיום הפירמה שלה היא אחת מהחברות הפיננסיות הרווחיות הספורות שנותרו באיסלנד. לאחר התמוטטות הבורסה, הכסף זרם לפירמה שלה. ימים ספורים לפני שנפגשנו, למשל, היא שמעה מוקדם בבוקר דפיקות על דלת ביתה. כשפתחה את הדלת, היא גילתה מולה זקן צנום. "כל כך נמאס לי מכל המערכת הזאת," אמר לה הקשיש. "אני פשוט רוצה שכמה נשים יטפלו לי בכסף."
    חשבתי על הדברים באחר הצהריים האחרון שלי באיסלנד, כשנכנסתי למוזיאון סאגה. מטרת המוזיאון היא לפאר את הסאגות, האפוסים האיסלנדיים הגדולים מהמאות השתים-עשרה והשלוש-עשרה, אבל החזיונות האור-קוליים בגודל מלא מזכירים יותר תוכנית ריאליטי מודרנית. במקום פסלים מסיליקון יש שם איסלנדים עתיקים אמיתיים, או שחקנים שמתחזים לאיסלנדים עתיקים, ומערכת כריזה המשמיעה צווחות וצרחות מקפיאות דם: בישוף קתולי בשם יון ארסון, שראשו נכרת; כופרת בשם האחות קתרין המועלית על המוקד; סצינת קרב שבה ויקינג ספוג דם נועץ את חרבו בלבו של אויב השרוע על בטנו. המטרה היא הדמיה של הדבר האמיתי, וכדי להשיג זאת לא חסכו בדבר. בעוד אני עובר מסצינה אחת של דם וקרביים לאחרת, תפסתי את עצמי מסתכל מעבר לכתף כדי לוודא שאף ויקינג לא עוקב אחרי עם גרזן קרב. ההשפעה היתה כה מבלבלת, שכאשר הגעתי לסוף ומצאתי אישה יפנית דוממת קוראת על ספסל, הייתי צריך לגעת בכתפה כדי לוודא שהיא אמיתית.
    זה העבר שהאיסלנדים מוקירים לכאורה: היסטוריה של סכסוכים וגבורה, שבה רואים מי מוכן להיכנס בשני בכל הכוח. ייתכן שזו היסטוריה שיש בה הרבה נשים, אבל היא שייכת בעיקר לגברים.
    כשאתה לווה הרבה כסף כדי ליצור שגשוג מדומה, אתה מייבא את העתיד אל ההווה. זה אינו העתיד האמיתי, אלא גירסת סיליקון מעוותת שלו. מינוף מאפשר לך לחוות שגשוג שלא השגת באמת. הדבר המדהים בעתיד שייבא הזכר האיסלנדי לזמן קצר, הוא כמה הוא דומה לעבר שאותו הוא מהלל. אני מוכן להתערב שעכשיו, אחרי שהנקבה האיסלנדית ראתה את העתיד הכוזב שלה, יהיה לה הרבה יותר מה לומר בעתיד האמיתי.